כל ראשי הממשלה של ישראל — רשימה מלאה לפי הסדר

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נולד בשנת 1886 בעיירה פלונסק שבפולין, תחת השם דוד גרין. כבר מילדותו היה קרוב בדעותיו לחוגים ציוניים, וכשהיה בן עשרים עלה לארץ כחלק מן העלייה השנייה. בתחילה עבד כפועל חקלאי במושבות, ועד מהרה הפך לפעיל מרכזי במפלגת פועלי ציון.

בשנת 1912 החל ללמוד משפטים באיסטנבול לצדו של יצחק בן-צבי. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נקטעו לימודיהם של השניים והם נאלצו לשוב לארץ-ישראל. בארץ ניסו להקים גדוד יהודי במסגרת הצבא העות'מאני, אך גורשו לחו"ל, וכעבור זמן קצר הפליגו לארצות הברית, שם יזמו הקמת גדוד עברי שפעל במסגרת הצבא הבריטי.

ב-1919 הקים בן-גוריון יחד עם ברל כצנלסון את מפלגת 'אחדות העבודה', שהייתה איחוד בין 'פועלי ציון' לקבוצה נוספת, וב-1921 נבחר להנהגת הסתדרות העובדים. בשנת 1930 התאחדה 'אחדות העבודה' עם מפלגת 'הפועל הצעיר', וכך נוסדה מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י). בן-גוריון מונה לעמוד בראש המפלגה והפך אותה למפלגה הגדולה ביותר בארץ, שהנהיגה בגלגוליה השונים את מוסדות המדינה עד לשנת 1977.

בשנת 1935 נבחר בן-גוריון ליושב-ראש הסוכנות היהודית. מן התפקיד הזה הוביל את מדיניות ההבלגה כלפי ערביי ארץ-ישראל וקרא להימנע מפגיעה בחפים מפשע. בשנת 1937 תמך בהצעתה של ועדת פיל לחלק את ארץ-ישראל בין היהודים לערבים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גרס שיש לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בנאצים, למרות ההגבלות שהטילו על ההגירה היהודית לארץ-ישראל, ולהיאבק בהם בדרכים בלתי אלימות.

במהלך שנות הארבעים החל בסדרת פעולות שמטרתן להביא להקמתה של מדינה יהודית עם תום מלחמת העולם השנייה, ובין היתר פעל לבצר את כוח המגן העברי כך שיוכל לעמוד בפני האתגרים הביטחוניים שנכונו לו. הוא הוביל את התמיכה היהודית בהצעת החלוקה של אונסקו"פ, ועם אישורה ב-כ"ט בנובמבר 1947 הנהיג את כוחות המגן בשלביה הראשונים של מלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, הכריז כראש מנהלת העם הזמנית על הקמתה של מדינת ישראל, והפך לראש הממשלה ולשר הביטחון שלה.

מאותו רגע ואילך, אחד העקרונות המרכזיים שנקשרו בפעולתו היה עקרון הממלכתיות – מושג שטבע, שמשמעותו פירוקם של מוסדות מפלגתיים ובניית מוסדות מדינה חזקים. בן-גוריון ראה סכנה רבה במצב שהיה בתקופת היישוב, שבו היה למפלגות כוח רב וכל זרם מפלגתי הפעיל מוסדות משלו: כוח לוחם מחתרתי, שירות תעסוקה, שירותי בריאות, קבוצות ספורט ומערכות חינוך. הוא ניגש לטפל קודם כול בפירוק המחתרות ובהקמת צבא ממלכתי.

אחד האירועים המשמעותיים בהקשר הזה היה סיפורה של אלטלנה. ביוני 1948 התקרבה אל חופי הארץ ספינה שהובילה נשק שרכש האצ"ל. בין מנחם בגין, מפקד האצ"ל לשעבר, לבין בן-גוריון התקיים ויכוח: בגין דרש שהנשק יועבר לידי יחידות האצ"ל ששולבו בצבא ההגנה לישראל, ובן-גוריון סירב לכך. הדברים התגלגלו לכדי חילופי אש בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל, ובסופו של דבר הטביעו כוחות צה"ל את האלטלנה כשהתקרבה אל חופי תל-אביב.

אירוע משמעותי נוסף היה פירוק הפלמ"ח. חטיבות הפלמ"ח אמנם שולבו בצה"ל, אך קיימו מטה נפרד, ובנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על פירוקו של המטה. תפיסתו הממלכתית באה לידי ביטוי גם בהשקפתו הרחבה על הצבא, שהובאה באופן מסודר במסגרת ספרו 'ייחוד וייעוד'. בספר עוסק בן-גוריון בייחודו של צה"ל ובייעודו החינוכי-חברתי. הוא ראה בצבא גוף חשוב שיכול לגשר על פערים ולהפגיש בין חלקי העם, טבע את הרעיון של צבא מחנך, ושלח את הצבא גם לבצע משימות אזרחיות לרווחתו של העם.

לאחר המלחמה עסק בן-גוריון בפתרון בעיותיה האזרחיות של ישראל, שנבעו בעיקרן מן המצב הכלכלי הקשה ומן הקשיים בקליטת העלייה. בשנת 1953 התפטר מראשות הממשלה בפעם הראשונה וקבע את ביתו בשדה בוקר, ומשה שרת החליף אותו בתפקיד. בן-גוריון קיווה שלעלייתו לנגב תהיה השפעה חינוכית וערכית רחבה, ושהוא יעודד עוד צעירים לנהוג כמוהו.

ב-1955 חזר בן-גוריון לחיים הפוליטיים, תחילה כשר ביטחון ובהמשך גם כראש ממשלה. בכהונה הזאת הוביל את מדינת ישראל במלחמת סיני, ביסס את יכולותיה האסטרטגיות והכין אותה לקראת האתגרים הבאים. לבסוף פרש מראשות הממשלה ב-1963, ולוי אשכול מונה כמחליפו. ב-1965 הקים יחד עם שמעון פרס, משה דיין ואחרים מפלגה חדשה – רשימת פועלי ארץ-ישראל (רפ"י) – ונבחר מטעמה לכנסת. בשנת 1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ויצרה את מפלגת העבודה; בן-גוריון התנגד למהלך והקים את הרשימה הממלכתית. ב-1970 פרש סופית מן הפוליטיקה והתמסר לכתיבת זיכרונותיו. דוד בן-גוריון נפטר ב-ו' בכסלו תשל"ד, 1 בדצמבר 1973, ונקבר במדרשת בן-גוריון, בנקודה הצופה אל עבר נחל צין.

משה שרת, ראש הממשלה השני, נולד בשנת 1894 בעיירה חרסון שבאוקראינה, תחת השם משה שרתוק. כשהיה בן 12 עלה לארץ עם הוריו, התגורר בכפר הערבי עין סיניה ולמד את השפה הערבית על בוריה. כשהיה בן 14 היגרה המשפחה ליפו והייתה מראשוני תל-אביב. שרת נמנה עם המחזור הראשון של תלמידי גימנסיה הרצליה, ועם תום לימודיו נסע לאיסטנבול ללמוד משפטים, בדומה לדוד בן-גוריון וליצחק בן-צבי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות'מאני, והיה בין היהודים היחידים שזכו לדרגות קצונה בצבא הזה.

עם תום המלחמה פנה ללימודי כלכלה בלונדון, וכששב לארץ החל בפעילות ציונית במפלגת 'אחדות העבודה' ובכתיבה עיתונאית בעיתון 'דבר'. בשנת 1931 החל לעבוד במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ולאחר רצח ארלוזורוב* מונה לראש המחלקה. למעשה היה שרת אחראי ליחסי החוץ של התנועה הציונית, ובמידה רבה היה זה שכונן אותם. בתקופה שקדמה להקמת המדינה נטל חלק מרכזי במאמץ הדיפלומטי לקבלת החלטות ועדת אונסקו"פ על-ידי האו"ם.

עם הקמת המדינה מונה שרת לתפקיד שר החוץ והקים את השירות הדיפלומטי הישראלי. במסגרת התפקיד הזה היה מעורב בכמה פרשיות דרמטיות, ובהן הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה בתום מלחמת העצמאות (הסכמי רודוס) והסכם השילומים עם גרמניה המערבית. בשנת 1953, עם פרישתו של בן-גוריון, מונה שרת למחליפו. תקופתו בראשות הממשלה התאפיינה בקו מדיני מתון ובהתנגדותו לפעולות התגמול**, ועל הרקע הזה התגלעה מחלוקת חריפה בינו לבין דוד בן-גוריון.

לאחר חזרתו של בן-גוריון לראשות הממשלה נאלץ שרת לפרוש מן החיים הפוליטיים (1956). לאחר פרישתו שימש כמנהל הוצאת הספרים 'עם עובד' ומכללת בית ברל, ובין השנים 1961–1965 שימש כיושב-ראש ההסתדרות הציונית. משה שרת נפטר ב-ז' בתמוז תשכ"ה, 7 ביולי 1965, ונקבר בתל-אביב.

לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, נולד בשנת 1895 בכפר אורטוב שבאוקראינה, תחת השם לוי שקולניק. בשנת 1914 עלה לארץ כחלק מן העלייה השנייה. במלחמת העולם הראשונה הצטרף לגדודים העבריים בצבא הבריטי, ולאחריה נמנה עם מקימיו של קיבוץ דגניה ב' ועם מקימיה של הסתדרות העובדים.

אשכול, שהחל את דרכו כפועל חקלאי, החל להתמקד בעשייה ציבורית – בתחילה במסגרת ההסתדרות ומפלגת הפועל הצעיר, ובהמשך במפא"י. בשנת 1937 יזם את הקמתה של חברת מקורות, חברת המים המרכזית של היישוב היהודי ובהמשך חברת המים הלאומית של ישראל. בין השנים 1940–1948 היה חבר מטה ההגנה והממונה על הרכש והציוד.

בשנת 1949 מונה לראש מחלקת ההתיישבות ולגזבר של הסוכנות היהודית. בין השנים 1952–1963 שימש כשר האוצר ונדרש להתמודד עם המשך קליטתם של גלי העלייה מול משאביה המצומצמים של המדינה. אחד הפתרונות המרכזיים שמצא אשכול היה הקמת המעברות – אתרי שיכון זמניים שהורכבו מצריפים, מבדונים ומפחונים.

בשנת 1963, עם פרישתו השנייה והסופית של דוד בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה, מונה אשכול לראש ממשלה ולשר ביטחון. אחד מצעדיו הראשונים בתפקיד היה פיוס היסטורי עם התנועה הרוויזיוניסטית ועם תנועות הימין, באמצעות העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי* לארץ וקיום הלוויה ממלכתית בהר הרצל. בהמשך עשה אשכול גם צעד משמעותי לנרמול היחסים עם ערביי ישראל וביטל את השלטון הצבאי. במקביל פעל לבצר את כוחו של צה"ל מול האתגרים החדשים שעמדו בפניו.

מדיניותו הפייסנית והפשרנית של אשכול זכתה לתמיכה רחבה מן הציבור, עד ל'תקופת ההמתנה' שקדמה למלחמת ששת הימים ב-1967. מול איומי המצרים העלתה ישראל את הכוננות, גייסה מילואים והמתינה לבאות. בארץ התפתחה אווירה קשה שגבלה בחרדה, ותדמיתו הפשרנית של ראש הממשלה הייתה בעוכריו. אשכול ויתר על תפקיד שר הביטחון, שניתן למשה דיין; כונן ממשלת אחדות יחד עם מנחם בגין; ולבסוף, לאחר התלבטות קשה, החליט לצאת ב-5 ביוני למלחמת מנע, שנודעה לימים כמלחמת ששת הימים.

צה"ל, שאשכול השקיע רבות בבניין כוחו, הביס במהירות את צבאותיהן של מצרים, סוריה וירדן ותפס שטחים נרחבים. אשכול החזיק בתפקיד ראש הממשלה עד לפטירתו. הוא נפטר ב-ח' באדר תשכ"ט, 26 בפברואר 1969, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל הרביעית, נולדה בשנת 1898 בקייב שבאוקראינה, תחת השם גולדה מבוביץ'. כשהייתה בת שמונה היגרה עם הוריה לארצות הברית, שם התוודעה לציונות והצטרפה למפלגת פועלי ציון. בשנת 1921 עלתה לארץ-ישראל. היא נבחרה למזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים, ולאחר מכן מילאה שורה ארוכה של תפקידים הקשורים ביחסי החוץ של התנועה הציונית.

בשנת 1948 מונתה מאיר לצירה הישראלית הראשונה בברית המועצות וניסתה ליצור קשר עם יהודי המדינה. שליחותה הדיפלומטית נקטעה כשנקראה לכהן כשרת העבודה בממשלת ישראל הראשונה. היא כיהנה בתפקיד כשבע שנים ועיצבה את שוק העבודה הישראלי ואת זכויות העובד הבסיסיות. בין השאר הביאה לחקיקתו של 'חוק שעות עבודה ומנוחה', הידוע גם כ'חוק השבת', המחייב כל מעסיק לאפשר לעובדיו חופשה בשבת ובמועדי ישראל; והקימה את הביטוח הלאומי, מוסד הרווחה המרכזי במדינת ישראל, שמספק קצבאות לנצרכים להן.

בשנת 1956 החליפה גולדה מאיר את משה שרת בתפקיד שרת החוץ, וביקשה לחזק את קשריה של ישראל עם המדינות החדשות שהוקמו באסיה ובאפריקה. ביוזמתה סייעה מדינת ישראל למדינות האלה בפיתוח תשתית כלכלית וחקלאית.

בשנת 1969, עם פטירתו של לוי אשכול, מונתה גולדה מאיר לראש ממשלה. התקופה הזאת עמדה בראשיתה בסימן מלחמת ההתשה מצד אחד ומצב כלכלי טוב מצד שני. בין השנים 1970–1973 נאלצה מדינת ישראל להתמודד עם גל טרור, שאחד משיאיו היה בטבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן*. ישראל, בתגובה, פעלה נגד ארגוני הטרור בדרכים שונות ויצאה למבצע 'אביב נעורים' בלבנון.

באוקטובר 1973 הופתעה מדינת ישראל ממתקפת נגד משולבת של צבאות מצרים וסוריה, שפתחה את מלחמת יום הכיפורים. ישראל התעלמה מנתונים מודיעיניים שונים, לא נערכה למלחמה וספגה במהלך ימיה הראשונים מכה קשה. מיד עם תום המלחמה נבחרה מאיר שוב לתפקיד ראש הממשלה, אך זמן קצר לאחר מכן התפטרה מתפקידה. גולדה מאיר נפטרה ב-ח' בכסלו תשל"ט, 8 בדצמבר 1978, ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

יצחק רבין, ראש הממשלה החמישי, נולד בשנת 1922 בירושלים וגדל בתל-אביב. כשהיה בן 15 החל ללמוד בבית הספר החקלאי 'כדורי'. כשהיה בן 19 הצטרף לפלמ"ח, ושנתיים מאוחר יותר מונה למ"מ בארגון. באוקטובר 1947, מעט לפני קום המדינה, מונה לקצין המבצעים של הפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות מונה למפקד חטיבת הראל, שלחמה לפריצת המצור על ירושלים. מאוחר יותר במהלך המלחמה מונה לקצין המבצעים של חזית הדרום.

רבין המשיך במילוי תפקידי פיקוד שונים, ובסוף שנת 1963 מונה לרמטכ"ל השביעי של צה"ל. במהלך כהונתו פרצה מלחמת ששת הימים. רבין הוביל את צה"ל במלחמה הזאת והביא אותו לניצחון מרשים בשלוש חזיתות.

לאחר פרישתו מצה"ל (1968) התמנה לשגריר ישראל בארצות הברית, ועם תום שליחותו נבחר לכנסת והתמנה לשר העבודה. בשנת 1974, לאחר התפטרותה של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות מלחמת יום הכיפורים, נבחר רבין בפעם הראשונה לתפקיד ראש הממשלה. במהלך כהונתו נחתם הסכם הביניים עם מצרים, וצה"ל יצא לאחת מן הפעולות המפורסמות שלו – חילוץ הנוסעים החטופים משדה התעופה אנטבה, במסגרת מבצע יונתן*.

בדצמבר 1976 התפטר רבין מתפקידו בעקבות משבר פוליטי, ובאפריל 1977, לאחר פרסום בעיתונות על חשבון דולרים שהחזיקה רעייתו בחוץ-לארץ בניגוד לחוקי המדינה באותה עת, הודיע שלא יתמודד בבחירות הבאות.

ב-1984 מונה לשר הביטחון, וכהונתו עמדה בסימן האינתיפאדה הראשונה. בשנת 1992 ניצח את יצחק שמיר בבחירות לכנסת ומונה לראש ממשלה בפעם השנייה. רבין כונן ממשלת שמאל שנשענה על בסיס צר, והנהיג שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, תוך העדפה תקציבית לנושאים 'אזרחיים' כמו חינוך או תשתיות על חשבון נושאים ביטחוניים.

ממשלת רבין החלה לפעול באינטנסיביות להשגת הסכמי שלום בין ישראל למדינות השכנות לה. ב-1993 חתם על הסכם אוסלו הראשון, שבו הכירה מדינת ישראל באש"ף כנציג פלסטיני רשמי והתחייבה להעביר לשלטונו האוטונומי שטחים בגדה וברצועת עזה. חודשים ספורים לאחר מכן חתם על הסכם השלום עם ירדן, שזכה לתמיכה נרחבת בחברה הישראלית. רבין זכה להערכה בין-לאומית, שבאה לידי ביטוי בכך שהוענק לו פרס נובל לשלום, בשיתוף עם שמעון פרס ויאסר ערפאת.

מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, נולד בשנת 1913 בבריסק שבפולין. בנערותו התחבר לחוגי 'השומר הצעיר', ומגיל 16 החל לפעול בתנועת בית"ר, שהייתה מזוהה עם רעיונותיו הרוויזיוניסטיים של זאב ז'בוטינסקי. בגין טיפס בסולם הדרגות והתפקידים בתוך בית"ר: בשנת 1935 מונה לנציב בית"ר בבריסק, עירו, וכעבור ארבע שנים הפך לנציב התנועה בפולין כולה.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה החליט בגין להימלט מפולין אל עבר ברית המועצות, ובכך הצליח להציל את עצמו מציפורני הנאצים. בשנת 1940 נעצר בברית המועצות בעוון 'פעילות ציונית', ושוחרר מכלאו רק בעת מבצע ברברוסה, עם הפלישה הגרמנית. הוא הצטרף לצבא המורדים הפולנים בראשות הגנרל אנדרס, ובשנת 1942 הגיע עם כוחותיו לארץ.

בשנת 1943 פרש בגין מן התנועה הציונית, על רקע ביקורתו כלפי מדיניותה ביחס לשלטונות המנדט הבריטי. הוא מונה למפקד האצ"ל והוביל את פעולותיו בשנים הבאות. בראשית יוני 1948 חתם על הסכם שפירק את האצ"ל במטרה לשלב אותו בצה"ל, אך שבועות ספורים לאחר מכן עמד בחזית העימות בין הארגון למוסדות המדינה, במסגרת פרשת אלטלנה.

בגין שהה על סיפון הספינה כשהתקרבה לתל-אביב, וכשנורה לעברה פגז מעבר החוף הורה ללוחמים שעליה לא להשיב באש. עם הקמת המדינה ייסד בגין את תנועת החירות, מפלגה פוליטית בעלת קו ציוני ימני. חירות הציבה אופוזיציה מתמדת לדרכו של בן-גוריון, ועל הרקע הזה התגלע סכסוך עמוק בין השניים, שהגיע לא פעם לביטויים קשים.

אחת המחלוקות המפורסמות ביניהם נגעה להסכם השילומים. כפי שציינו, בשנת 1952 הביא בן-גוריון לדיון בכנסת את הסכם הפיצויים שהשיג עם גרמניה המערבית. מתנגדי ההסכם, ובגין בראשם, טענו שהחתימה עליו היא עוול מוסרי חמור, ושבאמצעותו מעניקה ישראל מחילה לנאצים.

הסיסמה שנשאו אנשי חירות הייתה: 'הטלאי הצהוב – אות כבוד, שילומים ומשא ומתן – חרפה לדורות'. ב-7 בינואר 1952, בעת שההסכם נידון בכנסת, הוביל בגין הפגנת המונים אל עבר הבניין, תוך שהוא מתבטא בחריפות רבה נגד הממשלה. המפגינים התעמתו עם שוטרים, הגיעו עד לסף הכנסת והשליכו אבנים אל עבר המליאה. בתגובה לאירועים הורחק בגין מן הכנסת לכמה חודשים.

בשנת 1967, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, הצטרף בגין לראשונה לממשלה בתפקיד שר בלי תיק. עשור מאוחר יותר, ב-1977, הפך לראש ממשלה במסגרת המהפך הפוליטי. לראשונה הודחו מפלגות השמאל מן השלטון וכוננה ממשלת ימין. ממשלתו של בגין הביאה לליברליזציה בכלכלה הישראלית, עודדה בגלוי את ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון, עזה וסיני, והביאה בשנת 1979 לחתימת הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו נסוגה ישראל משטחי סיני וכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים עם המצרים. על חתימת ההסכם זכה בגין, יחד עם עמיתו המצרי אנואר סאדאת, בפרס נובל לשלום.

בשנת 1981 הורה בגין על הפצצת הכור האטומי בעיראק, במסגרת מבצע 'אופרה', וביוני החליט על יציאה למלחמת שלום הגליל. המלחמה, שבראשיתה זכתה לתמיכה ציבורית נרחבת, הפכה לשנויה במחלוקת. בהפגנות שנערכו ברחבי ישראל כונה בגין 'רוצח', ומתחת לביתו התקיימה משמרת מחאה. פחות משנה לאחר פרוץ המלחמה החליט לפרוש מפעילות פוליטית והסתגר בביתו. מנחם בגין נפטר ב-ד' באדר ב' תשנ"ב, 9 במרץ 1992, ונקבר בהר הזיתים. לזכרו הוקם בירושלים 'מרכז מורשת מנחם בגין', שעוסק במורשתו ובפועלו.

יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, נולד בשנת 1915 בעיירה רוז'ינוי שברוסיה, תחת השם יצחק יזרניצקי. בנעוריו למד בגימנסיה העברית בביאליסטוק והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה, ובמקביל החל בפעילות ציונית בתנועת בית"ר. אחרי שנה אחת באוניברסיטה נטש את לימודיו ועלה לארץ-ישראל. בארץ החל בהשלמת הלימודים באוניברסיטה העברית, אך גם הפעם נקטעו לימודיו, כשהצטרף לשורות האצ"ל.

עם הפילוג בשורות הארגון במהלך מלחמת העולם השנייה החליט להצטרף ללח"י, והפך לאחד המנהיגים הבולטים של הארגון. לאחר כמה חודשים נעצר ונכלא על-ידי הבריטים, אולם הצליח לברוח מכלאו וירד למחתרת. לאחר רציחתו של אברהם שטרן ('יאיר') התחזק מעמדו בארגון; הבריטים הידקו את הטבעת סביבו ולבסוף שלחו אותו למאסר באריתריאה.

שמיר הצליח לברוח מכלאו ערב הקמת המדינה ולהגיע לארץ. לקראת הבחירות הראשונות הצטרף ל'מפלגת הלוחמים' של ותיקי הלח"י. בשנת 1955 גויס ל'מוסד' ושירת בו כחמש-עשרה שנים בתפקידים מסווגים. בשנת 1969 פרש מן השירות והצטרף לתנועת החירות; ב-1973 נבחר לראשונה לכנסת, ועם המהפך הפוליטי בשנת 1977 מונה ליושב-ראש הכנסת.

ב-1980 מונה לשר החוץ ושימש בתפקיד הזה במהלך מלחמת שלום הגליל. עם התפטרותו של מנחם בגין מראשות הממשלה ב-1983 התמנה לראש ממשלה במקומו. בשנת 1984 התמודד מול שמעון פרס, ולאור השוויון בין הימין לשמאל הקים איתו ממשלת אחדות ברוטציה: שמיר שימש כשר חוץ בממשלה שבה כיהן פרס כראש ממשלה, ועם תום השנתיים החליף את פרס בתפקיד ראש הממשלה.

בבחירות 1988 נבחר שמיר שוב לראש ממשלה. תקופת כהונתו השלישית עמדה בסימן מבצעי העלייה מאתיופיה ומלחמת המפרץ הראשונה בין ארצות הברית לעיראק. במהלך המלחמה נורו טילים אל עבר העורף הישראלי; שמיר החליט להיענות לבקשת האמריקאים ולהימנע מתגובה צבאית של ישראל נגד עיראק.

עם תום המלחמה, ועל רקע אירועי האינתיפאדה הראשונה, עמד שמיר בראש המשלחת הישראלית לוועידת מדריד, שבה השתתף בניגוד לתפיסתו המדינית. על הרקע הזה התפרקה ממשלתו, ובבחירות 1992 הובס על-ידי יצחק רבין. שמיר פרש מראשות הליכוד אך המשיך לכהן כחבר כנסת עד שנת 1996. בשנת 2001 הוענק לו פרס ישראל לתרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. יצחק שמיר נפטר ב-י' בתמוז תשע"ב, 30 ביוני 2012, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

שמעון פרס, ראש הממשלה השמיני, כיהן כראש ממשלה בשנים 1984–1986 ובשנים 1995–1996. למידע נוסף ראו 'נשיאים'.

בנימין (ביבי) נתניהו, ראש הממשלה התשיעי, נולד בשנת 1949 בתל-אביב וגדל בירושלים. כשהיה בן ארבע-עשרה עברה המשפחה להתגורר בארצות הברית בעקבות אביו, בן-ציון נתניהו*, היסטוריון של עם ישראל שלימד באוניברסיטת קורנל. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, שב נתניהו ארצה והתגייס לסיירת מטכ"ל, שם שירת כלוחם וכמפקד והשתחרר ב-1972. לצדו שירת בסיירת אחיו הגדול, יוני, שנפל במבצע אנטבה (1976).

עם תום שירותו הצבאי החל נתניהו ללמוד באוניברסיטת M.I.T במסצ'וסטס, והשלים תואר ראשון בארכיטקטורה ותואר שני במנהל עסקים. בנוסף למד מדע המדינה באוניברסיטת הרווארד. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב ארצה ולחם בחזית סיני, וכעבור ארבע שנים שב להתגורר בארץ באופן מלא. ב-1982 מונה נתניהו לציר ישראל בוושינגטון, וב-1984 מונה לשגריר באו"ם. ב-1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת הליכוד ומונה לסגן שר החוץ.

עם פרישתו של יצחק שמיר מראשות הליכוד, לאחר בחירות 1992, נבחר נתניהו ליושב-ראש המפלגה ולראש האופוזיציה. מן העמדה הזאת התנגד לתהליך אוסלו ולהסכמים עם הפלסטינים שעליהם חתמה ממשלת רבין. בבחירות 1996 ניצח את שמעון פרס והתמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה. למרות התנגדותו לצעדיה של הממשלה הקודמת, החליט נתניהו שלא לבטל את ההסכמים שהתחייבה להם, ואף חתם ב-1998 על 'הסכם וואי', שהתווה לוח זמנים ודרכים למימושם.

בעקבות החתימה על ההסכם התגלע משבר פוליטי, ובבחירות 1999 הפסיד נתניהו את כיסאו לאהוד ברק. לאחר פסק זמן מן החיים הפוליטיים הצטרף בשנת 2003 לממשלתו השנייה של אריאל שרון כשר האוצר. במסגרת הכהונה הזאת הוביל תהליכים נרחבים של הפרטה ומכירת חברות ציבוריות, צמצום בהוצאות הממשלה ורפורמות כלכליות מהותיות.

אהוד ברק, ראש הממשלה העשירי, נולד בשנת 1942 בקיבוץ משמר השרון. הוא התגייס לחיל השריון, ולאחר תקופה קצרה אותר לסיירת מטכ"ל. ברק הוא אחד החיילים המעוטרים ביותר בצה"ל: הוא זכה בעיטור המופת וכן בארבעה צל"שי רמטכ"ל על אומץ לב ועל הצטיינות בקרב. הוא לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל.

בין השאר שימש כמפקד סיירת מטכ"ל, ובמסגרת הזאת השתתף במבצע אביב נעורים (9–10 באפריל 1973), שבמהלכו תקפו כוחות מיוחדים של צה"ל כמה יעדי טרור בעומק לבנון. בנוסף שימש כמפקד עוצבת עמוד האש, כראש אגף התכנון (אג"ת), כראש אגף המודיעין (אמ"ן) וכסגן הרמטכ"ל. ב-1991 מונה ברק לרמטכ"ל הארבעה-עשר של צה"ל והחליף בתפקידו את רב-אלוף דן שומרון; במסגרת הזאת עסק במימוש הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. בנוסף שימש כשליחו של ראש הממשלה לשיחות השלום שהתקיימו עם סוריה ולבנון.

עם פרישתו מצה"ל בשנת 1995 מונה על-ידי ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים, ומאוחר יותר שימש גם כשר החוץ. ב-1997 נבחר ליושב-ראש מפלגת העבודה, וב-1999 נבחר לראשות הממשלה. בעת כהונתו כראש ממשלה הסיג את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון שבדרום לבנון*, וניסה להביא לפריצת דרך מדינית בשיחות השלום עם הפלסטינים ועם הסורים.

אחד השיאים של שיחות השלום שניהל ברק היה בדיונים עם הפלסטינים בוועידת קמפ-דיוויד (2000). הוועידה נכשלה, וזמן קצר לאחר מכן פרצו אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה), שבמהלכם הורעו היחסים בין ישראל לפלסטינים והתרחשו אירועי אלימות קשים, שהשפיעו גם על היחסים בין יהודים לערבים בתוך גבולות ישראל (מהומות אוקטובר). על רקע האירועים האלה התגלע משבר פוליטי, ובבחירות 2001 הפסיד ברק את ראשות הממשלה למנהיג הליכוד אריאל שרון.

לאחר ההפסד פרש ברק מן החיים הפוליטיים ופנה לעסקים. הוא שב למערכת הפוליטית בשנת 2007 ומונה לשר הביטחון. בעת כהונתו בתפקיד הזה יצא צה"ל למבצע עופרת יצוקה, והוחלט על עסקת חילופי השבויים שבה הוחזר גלעד שליט**. בשנת 2012 הודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים.

אריאל שרון, ראש הממשלה האחד-עשר, נולד בשנת 1928 בכפר מל"ל, תחת השם אריאל שיינרמן. בנערותו השתייך לתנועת הנוער העובד והלומד, וכשהיה בן שבע-עשרה הצטרף ל'הגנה'. במלחמת העצמאות לחם בקרבות לטרון וסבל מפציעה קשה. עם תום המלחמה קודם לתפקיד מ"פ, ובהמשך גם לתפקיד מפקד סיירת גולני.

ב-1952 יצא ללימודים באוניברסיטה העברית, אך כשנה לאחר מכן נקרא לשוב לצבא כדי להקים את יחידה 101, שמשימתה המרכזית הייתה לבצע פעולות תגמול נגד המסתננים*. היחידה, שמוזגה לבסוף עם גדוד 890 של הצנחנים, הייתה יחידת הקומנדו הראשונה בצה"ל, והנחילה תורות לחימה וטקטיקות מתקדמות לכלל הצבא. ב-1956 מונה למפקד חטיבת הצנחנים ופיקד עליה במהלך מלחמת סיני; בעת מלחמת ששת הימים (1967) פיקד על אוגדה 38, שלקחה חלק חשוב בקרבות בחזית המצרית; וב-1969 מונה למפקד פיקוד הדרום, פיקד על החזית במהלך מלחמת ההתשה ועסק בהקמת קו המעוזים על גדות התעלה.

בראשית 1973 פרש מן הצבא ופנה לפעילות פוליטית. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב שרון לצבא ומונה כמפקד עוצבת עמוד האש, שנטלה חלק משמעותי בקרבות בגזרת סיני. ב-1977 התמודד לכנסת בראש תנועת 'שלומציון', שהתמזגה לאחר הבחירות אל תוך הליכוד. בממשלת בגין מונה שרון לשר החקלאות, ובתפקיד הזה פעל לעידוד ולהרחבת ההתיישבות היהודית ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. בשנת 1981 מונה אריאל שרון לשר הביטחון, ובמסגרת התפקיד הזה היה אחראי למימוש הסכם השלום עם מצרים ולפינוי חבל ימית בצפון סיני.

בנוסף היה ההוגה והיוזם של מלחמת שלום הגליל. תפקודו של שרון במהלך המלחמה היה שנוי במחלוקת וזכה לביקורת ציבורית. ועדת כהן, שהוקמה בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה**, מתחה ביקורת קשה על התנהלותו והמליצה ששרון יסיים את תפקידו ולא ישמש בעתיד בתפקיד שר ביטחון. שרון פרש מתפקיד שר הביטחון אך המשיך לכהן כשר בלי תיק.

בממשלות הבאות כיהן כשר התעשייה והמסחר, כשר הבינוי והשיכון וכשר התשתיות הלאומיות. עם פרישתו של נתניהו מראשות הליכוד בשנת 1999 מונה ליושב-ראש המפלגה, ועל רקע אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה) נבחר ב-2001 לראשות הממשלה. תקופת כהונתו הראשונה עמדה בסימן המאבק בטרור הפלסטיני, שהוביל ליציאה למבצע חומת מגן.

כהונתו השנייה (2003) עמדה בסימן בניית גדר הביטחון, שנועדה למנוע חדירה של טרור לעורף ישראל, ובסימן תוכנית ההתנתקות – תוכנית נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון. התוכנית עוררה מחלוקות וביקורות רבות, ובסופו של דבר יצאה אל הפועל בקיץ 2005. היא הביאה למשבר פוליטי, ועל רקע המשבר הזה והחשדות שהועלו נגד שרון בשחיתות הוחלט על הקדמת הבחירות ל-2006. בשיאו של המשבר החליט שרון לנטוש את מפלגת הליכוד ולהקים מפלגה חדשה, 'קדימה'.

חודשים ספורים לאחר מכן לקה בשבץ מוחי ונבצר ממנו למלא את תפקיד ראש הממשלה. סמכויותיו נמסרו לממלא מקומו, אהוד אולמרט. אריאל שרון נפטר ב-י' בשבט תשע"ד, 11 בינואר 2014, ונקבר בגבעת הכלניות שליד חוות השקמים.

אהוד אולמרט, ראש הממשלה השנים-עשר, נולד בשנת 1945 במבצר שוני הסמוך לבנימינה, למשפחה רוויזיוניסטית; אביו, מרדכי אולמרט, שימש כחבר כנסת מטעם תנועת החירות.

ב-1963 התגייס לחטיבת גולני, אולם נאלץ להשתחרר זמנית מן הצבא כעבור זמן קצר, עקב פציעה שלא החלימה כראוי. הוא קיבל דחיית שירות, שבמהלכה סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית; ובשנת 1971 שב והשלים את שירותו הצבאי ככתב צבאי בעיתון 'במחנה'*. בעת שירותו במילואים יצא לקורס קצינים והוסמך כקצין.

במהלך השירות החל ללמוד לתואר ראשון נוסף, ובשנת 1975 הוסמך כעורך-דין. עוד בתקופת לימודיו היה אולמרט מעורב בפעילות פוליטית: בשנת 1973, בהיותו בן עשרים ושמונה בלבד, נבחר לכנסת מטעם תנועת החירות. בשנת 1988 מונה לשר לענייני מיעוטים, ובשנת 1990 מונה לשר הבריאות. בשנת 1992 פרש מן הכנסת ונבחר לראש עיריית ירושלים.

בשנת 2003 פרש מן העירייה וחזר לכנסת. לאחר הבחירות מונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה ולממלא מקום ראש הממשלה. עם ההכרזה על תוכנית ההתנתקות היה אולמרט מתומכיה המרכזיים. לאחר פרישתו של בנימין נתניהו מונה לשר האוצר, ועם הקמת מפלגת 'קדימה' מונה למספר שתיים ברשימה. לאחר אשפוזו של אריאל שרון מונה אהוד אולמרט למחליפו הזמני, ובבחירות 2006 נבחר לראשות הממשלה.

כהונתו של אולמרט כראש ממשלה אופיינה בהחרפת הסכסוך ברצועת עזה ובהתחדשותו של הסכסוך הישראלי-לבנוני, עם חטיפתם של חיילי צה"ל בגזרת הר דב ופרוץ מלחמת לבנון השנייה. המלחמה הביאה לפגיעה קשה בתשתית הטרור של ארגון החיזבאללה, אך גם לפגיעה בעורף הישראלי ולמחלוקת בדבר מחדלים שונים שהתגלו בה. ועדת וינוגרד, שהוקמה בעקבות המלחמה, מצאה ליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי, אך נמנעה מלקבל מסקנות אישיות נגד מי מן המעורבים.

במקביל הועלו נגד אולמרט כמה חשדות שנגעו בשחיתות ועדיין נמצאו בבירור מערכת אכיפת החוק. על הרקע הזה הוחלט על הקדמת הבחירות למרץ 2009, ואולמרט החליט שלא יתמודד בהן. במהלך התקופה שקדמה לבחירות, בדצמבר 2008, הוביל אולמרט את מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה – מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה.

לאחר פרישתו המשיכו להתנהל נגדו כמה משפטים. הוא הורשע בבית המשפט בכמה אישומים ובראשם שוחד, ונשלח לרצות את עונשו בכלא. * 'במחנה' הוא שבועון שיוצא לאור על-ידי צה"ל ומיועד לחייליו. ראשית דרכו ב-1934, כעיתון מחתרתי של סניף ה'הגנה' בתל-אביב; ב-1947 הפך לביטאון הרשמי של הארגון; ועם הקמת מדינת ישראל וייסוד צה"ל הפך לשבועון הרשמי של הצבא.

נפתלי בנט, ראש הממשלה ה-13, כיהן בתפקיד בשנים 2021–2022 והוביל את 'ממשלת השינוי'.

בנט, קצין בסיירת מטכ"ל וביחידת מגלן, הביא איתו סגנון ניהולי שמשלב ניסיון עסקי מהייטק וראייה ביטחונית נצית.

בסוף שנת 2025 בנט פעיל בזירה הציבורית כדמות שמדגישה את הצורך ב'גרעין שליטה' ממלכתי ובחידוש פני המנהיגות הישראלית לאחר אירועי אוקטובר 2023.

יאיר לפיד, ראש הממשלה ה-14 ויושב-ראש מפלגת 'יש עתיד', כיהן בראשות הממשלה בשנת 2022.