סיפורה של מדינה — פרק 6 במקראות ישראל

הקמת המדינה, ב-ה' באייר תש"ח, העמידה אתגר עצום בפני היישוב בארץ ובפני העם היהודי כולו. בנייה של מדינה תוך כדי מלחמה קשה, וקליטת עלייה בממדים גדולים, נראתה במבט ראשון בלתי אפשרית.

אולם בניגוד למה שנהוג לחשוב, מדינת ישראל לא נבנתה יש מאין, ורבים מן המוסדות החדשים נסמכו על מוסדות היישוב שהוקמו בהדרגה מימי העלייה הראשונה, כפי שמסבירה ההיסטוריונית אניטה שפירא*: 'מערכות החינוך, הבריאות והסעד נבנו על התשתית הארגונית שגובשה בתקופת היישוב.'

צבא ההגנה לישראל אימץ – ולא במקרה – את שמו של ארגון ההגנה, ונחשב ליורשה של המסורת הצבאית שטופחה ביישוב. הגושים הפוליטיים שהסתמנו בתקופת היישוב, השמאל והימין, נשארו דומיננטיים גם בשדה הפוליטיקה הישראלית.

אולם לא בכל דבר אפשר היה להמשיך ללא שינוי, ומן המוסדות ומן האזרחים נדרש שינוי תפיסה עקרוני. את השינוי הזה תמצת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, במושג ממלכתיות:

תפיסה יישובית – לפני הקמת המדינה: המוסדות הלאומיים בתקופת היישוב היו מוסדות התנדבותיים (וולונטריים); מי שרצה להצטרף אליהם ולהיות נתון למרותם הצטרף, ומי שלא רצה, לא. בתקופת היישוב לקחו על עצמן המפלגות הפוליטיות תפקידים שמזוהים בדרך כלל עם המדינה, וקיימו מערכות חינוך, תעסוקה ובריאות ואפילו ארגונים צבאיים עצמאיים. כך למשל תומכי מפלגות הפועלים נהנו משירותיה של קופת החולים הכללית, ילדיהם למדו ב'זרם העובדים', הם קיבלו שירותי רווחה מלשכת עבודה מפלגתית, אהדו את קבוצות הספורט של 'הפועל' ותרמו למאמץ ההגנתי במסגרת ההגנה והפלמ"ח. לעומתם, תומכי הרוויזיוניסטים נהנו משירותיה של קופת חולים לאומית, ילדיהם למדו ב'זרם הכללי', הם קיבלו שירותי רווחה מלשכת עבודה מפלגתית, אהדו את קבוצות הספורט של בית"ר ותרמו למאמץ ההגנתי במסגרת האצ"ל והלח"י. מכיוון שהבריטים היו השליטים בפועל בארץ-ישראל והעלייה הייתה מוגבלת למי שרצו ויכלו לעלות, לא היה צורך בעיסוק בשאלות עקרוניות ובניסוח מדיניות בתחומים רבים.

תפיסה ממלכתית – לאחר הקמת המדינה: מוסדות המדינה הם מוסדות רשמיים בעלי סמכות חוקית מחייבת. על כל תושב במדינה לקחת בהם חלק ולציית למרותם, בין אם הוא מעוניין בכך ובין אם לא. עם הקמת המדינה הוקמו מוסדות ממלכתיים, האחראים לסיפוק השירותים המרכזיים לאזרח בתחומי הביטחון, החינוך, הרווחה, התעסוקה ועוד. השירותים האלה הם חלק מחובתה של המדינה כלפי תושביה, ולכן אי אפשר לספק אותם באמצעות שירות מפלגתי שאינו נתון לאחריותה ולמרותה של המדינה. משום כך פורקו המחתרות השונות והוקם צבא ההגנה לישראל, בוטלו הזרמים המפלגתיים בחינוך והוחל חינוך ממלכתי הנתון לפיקוחו של משרד החינוך, ועוד. המפלגות הוסיפו לפעול, אך תפקידן צומצם לתחום הפוליטי בלבד. כאשר הפכה ישראל למדינה ריבונית שקולטת עלייה, נוצרו שאלות עקרוניות שצריך היה לתת עליהן את הדעת: כיצד יש להתייחס למיעוט הערבי? כיצד לקלוט את העולים הרבים, שהגיעו לא פעם חסרי כול? כיצד להתמודד עם השוני התרבותי בין העולים מן המדינות השונות? כיצד יש לעצב את יחסי החוץ של המדינה הצעירה? ועוד.

השינוי העקרוני הזה, שהתרחש בשנת 1948 ויושם בהדרגה בשנים הבאות, סימן עבור המדינה הצעירה אתגר מרכזי שגם 70 שנים אחר כך אנחנו ממשיכים להתמודד איתו – בנייתה של מדינה יהודית ודמוקרטית, שפועלת על-פי עקרונות ממלכתיים ומהווה חברת מופת.

בפרק הזה נדון בקצרה באירועים ובאישים מרכזיים שעיצבו את מדינת ישראל במהלך שבעים שנות קיומה.

ראשית, נלמד על העליות המרכזיות שהביאו לקיבוץ גלויות מכל רחבי העולם ולעיצובה של החברה הישראלית.

שנית, נסקור כמה אירועים מרכזיים שהתרחשו מאז קום המדינה ומביאים לידי ביטוי את החיים בישראל.

שלישית, נלמד על פועלם של הנשיאים, ראשי הממשלה והרמטכ"לים שהנהיגו את מדינת ישראל ואת צה"ל מראשית קיומם. בשער הבא נשלים את הדיון בעיסוק בהתפתחותו של כוח המגן העברי ובלמידת מורשת הקרב של צה"ל.

* פרופ' אניטה שפירא (נולדה ב-1940), היסטוריונית ישראלית העוסקת בחקר היישוב ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כלת פרס ישראל לשנת תשס"ח. שפירא מכהנת כראש מכון ויצמן לחקר הציונות באוניברסיטת תל-אביב ונחשבת לאחת ההיסטוריוניות החשובות בתחום.

בניגוד לימי היישוב, כאשר העלייה הייתה תלויה באישור השלטון הזר, הקמת המדינה פתחה את שערי הארץ לעלייה המונית. אך במקביל היא גם הטילה את האחריות להבאת העולים וליצירת התשתית לקליטתם המוצלחת באופן בלעדי על מוסדות המדינה. להלן נסקור כמה מן העליות המרכזיות לארץ, מראשית המדינה ועד השנים האחרונות.

בשלוש השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה (1948–1951) הגיעו לארץ כ-700 אלף עולים, שהכפילו את כמות האוכלוסייה היהודית בארץ. גל העלייה הזה ידוע בכינוי העלייה הגדולה, או העלייה ההמונית, בשל ממדיו.

עולי העלייה ההמונית הגיעו בעיקרם ממזרח אירופה וממדינות המזרח התיכון. העובדה הזאת הטילה עול כלכלי כבד על המדינה: העולים מאירופה היו ברובם ניצולי שואה שכל רכושם נגזל מהם, והעולים מארצות האסלאם גורשו ברובם מבתיהם ולא ניתן להם לקחת איתם רכוש או כסף.

בניגוד לעליות הקודמות, שבוצעו בסיוע המוסדות אך ללא ארגון מרכזי, הפעם אורגנו מרבית העליות באופן מרוכז על-ידי המדינה. ראשונים לעלות היו ניצולי השואה, שהוסיפו להתגורר גם שלוש שנים לאחר תום המלחמה במחנות עקורים במרכז אירופה, ואליהם התלוו אלפי עצורים שניסו לעלות לארץ במסגרת ההעפלה ונכלאו על-ידי הבריטים בקפריסין.

בחודשים הבאים החלו להגיע לארץ קהילות יהודיות שלמות, שעזבו את מקום מגוריהן ועלו ארצה. מבין מבצעי העלייה של שנות החמישים והשישים נצרבו בתודעה הציבורית כמה:

1. מרבד הקסמים: העלאת יהודי תימן בשנים 1948–1950, שבמהלכה עלו לארץ כ-50,000 עולים.

2. מבצע עזרא ונחמיה: העלאת יהודי עיראק בשנים 1950–1951, שבמהלכה עלו לארץ כ-110,000 עולים.

3. מבצע יכין: העלאת יהודי מרוקו בשנים 1961–1964, שבמהלכה עלו לארץ כ-80,000 עולים.

על אלה יש להוסיף את עליית גומולקה – עלייתה של שארית הקהילה היהודית בפולין לארץ, לאחר שקיבלה לכך אישור מן השלטונות בשנת 1956* – וכן עליות ממדינות נוספות במהלך השנים האלה שלא זכו לשם מיוחד: רומניה, בולגריה, איראן ועוד.

היקפה של העלייה ומצבה הרעוע של המדינה הקשו מאוד על קליטת העולים בהיבטים של שיכון, תעסוקה, חינוך, שירותי בריאות ועוד.

כ-100 אלף עולים שוכנו בבתים של ערבים שננטשו בעקבות מלחמת העצמאות. מאות אלפים נוספים שוכנו במעברות – שיכונים זמניים של צריפים, פחונים ואוהלים, שהוקמו בשולי הערים והמושבות ושתושביהם הועסקו בדרך כלל בעבודות יזומות: ייעור, יישור חולות, סיקול ועוד.

בהמשך שנות החמישים הוקמו גם מושבי עולים – מושבים חקלאיים שבהם יושבו יוצאי ארץ או אזור מסוים – וכן עיירות פיתוח, מרכזים עירוניים שהוקמו בכל רחבי הארץ במטרה לעודד את פיזור האוכלוסייה.

המצב ברבים מן היישובים שבהם התגוררו העולים בשנים הראשונות היה בכי רע, והמרחק שלהם ממרכז הארץ הביא לא פעם גם לתחושות קשות ולתסכול. העלייה ההמונית העצימה את בעיותיה הכלכליות של המדינה והביאה אותה אל סף קריסה, ובסופו של דבר הדבר הביא לעצירה זמנית של העלייה ב-1951.

אולם מעבר לסוגיה הכלכלית עלתה גם סוגיה תרבותית לא פשוטה, שבבסיסה עומדים ההבדלים הרבים בין העולים החדשים – יוצאי ארצות האסלאם וניצולי השואה – לצברים ילידי הארץ.

מעט על המתח הזה אפשר ללמוד ממפגש שהתקיים בשנות השבעים בין רינה שפירא, מורה צברית שלימדה בכמה מעברות, לבין תלמידיה. כך למשל אמר לה תלמיד בשם ידידיה: 'היה מתח בין מה שראינו בבית למה שהיה בבית הספר... ששיקף את הפער העצום בין הגולה לבין תהליך הישראליזציה. עברנו תהליך ישראליזציה חריף מאוד. אני בדיעבד שמח שעשיתי את זה, זה אמנם עלה לי במאמצים רבים עם מתחים ומריבות אין קץ בבית... אמי תמכה כל הזמן בלימודים שלי... אבל היא אפילו לא הבינה שאני מקבל חינוך שונה לחלוטין, ושבגלל החינוך הזה קורות כל ההתנגשויות בינינו.'

תלמידה אחרת בשם עמליה מוסיפה: 'אני חושבת, בראייה לאחור, שהישראליזציה הזאת היתה לוחצת מדי... זכור לי שהמריבות עם ההורים נבעו מכך שהזדהיתי יותר אתך רינה, מאשר עם הבית. כי אני חשבתי שכל מה שהם הביאו משם הוא איום, גלותי, פרימיטיבי.'

* ולדיסלב גומולקה (1905–1982) כיהן כנשיא פולין בין השנים 1945–1948 ו-1956–1970. עלייתו לשלטון בשנת 1956 סימלה רפורמה בכיוון ליברלי יותר. במסגרתה התיר גומולקה ליהודי המדינה שהיו מעוניינים בכך לעזוב אותה ולעלות לישראל, בניגוד למצב ביתר מדינות הגוש הקומוניסטי.

ברית המועצות, שהייתה מדינה קומוניסטית-חילונית, פגעה בחופש הדת של כלל אזרחיה, ובכלל זאת בחופש הדת של היהודים.

בשנות החמישים נוהלו נגד כמה יהודים משפטי ראווה בעלי נימה אנטישמית. היהודים סבלו מתעמולה אנטישמית ואנטי-ישראלית בכלי התקשורת, נחשדו בחוסר נאמנות ולא אחת פוטרו ממקומות עבודה והתקדמותם נמנעה. וחמור מכול – נאסר עליהם לקיים כל פעילות בעלת אופי יהודי.

בנוסף בוטלו אשרות ההגירה לישראל כמעט לגמרי, ונמנעה כל פעילות של עידוד הגירה. המדיניות הזאת הובילה לזעם גדול בקרב היהודים בארץ ובעולם, ובניגוד למצופה ליבתה בקרב יהודי ברית המועצות גל הזדהות עם ישראל, שהתעצם עוד יותר לאחר מלחמת ששת הימים.

השלטונות מצדם הגיבו בהגברת הרדיפה, והחלו לאסור פעילים יהודיים שלא נכנעו לדיכוי התרבותי; אלה כונו אסירי ציון. המאסר השרירותי של אסירי ציון עורר הזדהות עמוקה בישראל ובעולם היהודי. כדי לשחרר אותם ולאפשר ליהודי המדינה חופש דת ואפשרות עלייה, החל מסע לחצים בין-לאומי שהתנהל תחת הכותרת 'שלח את עמי'.

הכותרת הזאת ביקשה לרמוז לבקשתו של משה מפרעה לפני יציאת מצרים, והיה בה כדי להעיד על חשיבותו של העניין. בסופו של דבר הלחצים הועילו, והתאפשרה יציאתם של כ-500,000 מיהודי ברית המועצות לאורך תקופת זמן של כשלוש שנים.

הקהילה האתיופית, 'ביתא ישראל', היא קהילה יהודית עתיקה שהתקיימה לאורך מאות רבות של שנים*. קבוצה קטנה של בני הקהילה הגיעה לארץ עוד במהלך שנות החמישים, אך העלייה הגדולה של הקהילה החלה רק בשנות השמונים.

בשנת 1984 הגיעו ידיעות על מצבם הקשה של היהודים באתיופיה, שסבלו מרדיפות קשות של המשטר: הוא גייס לצבא ילדים בגיל צעיר מאוד, אסר על קיום חוקי הדת היהודית, האשים את מנהיגי הקהילה בריגול למען ישראל ועוד.

לצד זאת פקדה בצורת קשה את אזורי ההתיישבות של היהודים והביאה אותם אל סף רעב. כל אלה הביאו את ממשלת ישראל לכלל החלטה שיש להציל את יהודי אתיופיה ולהעלות אותם ארצה, במבצע שכונה מבצע משה.

מימוש ההחלטה היה מסובך מאוד, בשל הריחוק הגאוגרפי, הנתק המדיני בין ישראל לשלטון באתיופיה, והחוק במדינה שאסר על יציאת אזרחים מתחומיה ואף על מעבר מאזור לאזור. לאור זאת הוחלט להבריח את היהודים לסודן ומשם להביאם לישראל.

הנדידה במדבריות סודן הייתה מסוכנת וקשה, ובדרכם ארצה נספו כ-5,000 מבני הקהילה. כדי לאפשר את המבצע וגם לזכות בשיתוף פעולה מצד שלטונות סודן, נערך המבצע בסודיות גמורה במשך כמה שבועות.

אולם החשאיות נשברה לבסוף והעלייה הופסקה. היא התחדשה רק ב-1991, במסגרת מבצע שלמה. הפעם היה זה מבצע הטסה גלוי, ובמהלכו עלו לישראל כ-14,000 יהודים. בתום המבצע הזה עלתה מרבית הקהילה לארץ, אך באתיופיה נותרו יהודים מזרע ביתא ישראל, המכונים לעיתים 'פלאשמורה', שביקשו וציפו לעלות לארץ.

החל מ-1992 הוחלט שמי שאימו יהודייה יוכל לעלות לישראל ויעבור תהליך גיור. קבוצת העולים הזאת מועלית לארץ בהדרגה, לאחר שהות ממושכת במחנות מעבר.

קליטתם של יהודי אתיופיה בישראל הייתה מורכבת ומאתגרת. מרבית העולים חיו באזורים כפריים ולא היו מורגלים לטכנולוגיה מודרנית, והאופי המודרני והעירוני של הארץ חייב אותם בשינוי גדול באורחות החיים.

מדינת ישראל נוקטת מדיניות של העדפה מתקנת כדי לשפר את סיכויי השתלבותם, ומשקיעה בתהליך הקליטה משאבים רבים, אך בכמה מקרים נתקלו העולים באפליה. גם צה"ל שותף למשימה הזאת ופועל כדי לקדם את יוצאי אתיופיה ולאפשר להם הזדמנות שווה.

* בקהילה היהודית באתיופיה דנו בהרחבה בפרק נפרד.

התפוררות השלטון הקומוניסטי בברית המועצות ונפילת המחיצות בין מזרח אירופה למערבה בסוף שנות השמונים הולידו גל עלייה גדול מן המדינות האלה. מאז 1989 ועד תום המאה ה-20 הגיעו לארץ כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר – גל עלייה חסר תקדים בהיקפו מאז שנותיה הראשונות של המדינה.

רבים מן העולים נמשכו למדינת ישראל כמדינה בעלת משטר דמוקרטי, צביון מערבי ורמת חיים גבוהה יחסית. אחרים הושפעו משיקולים אידיאולוגיים, כמו אלה שהניעו את עולי ברית המועצות בשנות השבעים.

קליטתה של כמות גדולה כל כך של עולים הייתה עבור החברה הישראלית אתגר קשה. רוב העולים הגיעו לארץ עם תואר אקדמי וקיוו להמשיך לעסוק במשלח היד שבו עסקו בברית המועצות, אך עקב קשיי שפה ומבנה שוק העבודה הישראלי, פעמים רבות הדבר לא הסתייע.

יתר על כן, השתלבותם של העולים בחברה הישראלית מבחינה תרבותית הייתה איטית מאוד. העולים סבלו מדעות קדומות, וחלקם בחר להסתגר בין דוברי רוסית – דבר שהביא להקמת מפלגות, עיתונים, חנויות ואזורי בילוי ייעודיים.

עובדה נוספת שהשפיעה על קליטתה של העלייה הרוסית היא שחלק ניכר מן העולים הורשו לעלות לארץ על-פי חוק השבות אך לא הוכרו כיהודים על-פי ההלכה, בשל האחוז הגבוה של נישואי תערובת בברית המועצות.

גם במקרה הזה נקרא צה"ל ליטול חלק במאמצי הקליטה ולאפשר לחיילים המעוניינים בכך להשלים את גיורם במסגרת צבאית.

ישראל היא מדינה מגוונת ורבת-פנים. הניסיון לסכם את ההיסטוריה הישראלית כולה בכמה פסקאות קצרות אינו פשוט, וכדרך הטבע לא נוכל לגעת בכל אירוע ובכל תחום.

להלן בחרנו לדון בחמישה תחומים מרכזיים הנוגעים לחיים במדינת ישראל, תוך התמקדות באירועים ובמושגים מרכזיים שנקשרים בהם. כך אנחנו מבקשים לעסוק בכמה אירועים מרכזיים שההיכרות איתם היא תשתית ידע בסיסית עבורנו כקצינים לעתיד, אך איננו מתיימרים לתאר כל אירוע ולהקיף כל נושא.

כאמור, בשנים הראשונות לקיומה היה מצבה הכלכלי של ישראל רע: מספרם העצום של העולים, מיעוט ההון העצמי שהביאו איתם וההוצאות העצומות בתחומי הביטחון בעת מלחמת העצמאות ומיד לאחריה היו עול כלכלי קשה.

כתוצאה מכך הוחל במדיניות קיצוב שנודעה בכינוי 'צנע'. בבסיס מדיניות הקיצוב עומדת החלטתה של המדינה לפקח על מוצרים שונים ולמנוע את מכירתם לכל המרבה במחיר: לכל אזרח הקצתה המדינה תלושים לפי מפתח קבוע, שרק באמצעותם אפשר היה לרכוש את המוצרים שבפיקוח.

כך ביקשה המדינה לחלק את מעט המשאבים שהיו לה באופן שווה, ובעיקר למנוע מצב שבו ייווצר רעב בקרב העולים החדשים והאוכלוסיות החלשות.

משטר הצנע לא הצליח להתמיד לאורך זמן, משום שפגע בחופש הקניין. לצד המוצרים שנמכרו בפיקוח החל להתפתח 'שוק שחור', והציבור כולו סבל ממחסור כבד. זאת ועוד, למרות השאיפה לצמצם את הפערים בחברה, מדיניות הקיצוב לא הצליחה למנוע את היווצרותו של שסע חברתי-כלכלי, שנשא גם אופי עדתי.

יוצאי אירופה, ה'אשכנזים', היו הרוב המוחלט של עולי העליות בימי היישוב, לפני הקמת מדינת ישראל, ומילאו תפקיד מרכזי בעיצוב המוסדות ובעיצוב התרבות החלוצית הארץ-ישראלית.

יוצאי צפון אפריקה ואסיה, ה'מזרחים', הגיעו ברובם לאחר הקמת המדינה, ונדרשו לא פעם לסגל לעצמם עולם ערכי ותרבותי שונה משלהם.

על הרקע הזה התעוררו לא אחת תחושות קשות, ונשמעו טענות על קיפוח ועל זלזול בתרבות שהביאו איתם העולים. הפעם הראשונה שבה עלה מצב הדברים הזה אל פני השטח הייתה ביולי 1959, במסגרת אירועי ואדי סאליב שהחלו בחיפה.

בשכונה חיו כ-15,000 עולים, שהתגוררו בבתים ערביים נטושים. הם חיו בתנאים סניטריים קשים, רבים מבעלי המשפחות היו מובטלים ורבים מן הילדים והנערים נשרו ממערכת החינוך. את הרקע לפרוץ המהומות תיארה אשת מדע המדינה הנרייט דהאן-כלב*:

'ב-1959 הייתה ישראל מדינה עצמאית כבר 11 שנים. משנות הצנע ומעליית ההמונים היא התאוששה... מעמדה של ישראל בעולם התחזק בזכות היכולת הטכנולוגית החקלאית שפיתחה... לאחר מלחמת סיני שררה בה רגיעה ביטחונית יחסית... כך התחדד גם בחיפה הקיטוב בין השכונות הסמוכות ואדי סאליב והדר כרמל: כאן שכונת העוני, שבה חיו תושבים שכבר זוהו כ-ישראל השנייה, וכאן השכונה הבורגנית, העשירה והמאוכלסת בעיקר תושבים ממוצא אירופי. המהומות עצמן פרצו כאשר שוטרים שהוזעקו לשכונה על-מנת לרסן שיכור ירו ברגלו.'

עוד באותו ערב החלו בשכונה הפגנות אלימות, שגלשו בימים הבאים גם למגדל העמק, לבית שאן ולקריית שמונה. ההפגנות אורגנו בידי ארגון קטן בשם 'ליכוד עולי צפון אפריקה', וכוונו נגד מה שנתפס בעיני המפגינים כסמלים של הממסד: תחנות משטרה, בנייני הסתדרות וסניפי מפא"י, מפלגת השלטון.

בעת התרחשות האירועים התקשה הממסד להביט עליהם באופן כולל ולנתח את הגורמים שהביאו לפריצתם. רק בדיעבד הצביעו חוקרי התקופה על אירועי ואדי סאליב כעל הפעם הראשונה שבה התרחשה במדינה מחאה על רקע עדתי וניתנה במה פומבית לטענות הקיפוח. האירועים הביאו לדיון ציבורי נרחב בסוגיית העולים החדשים בעיתונות, וגם הממשלה הקימה ועדת חקירה במטרה לבחון את השינויים שצריכים להיעשות.

כעשור לאחר אירועי ואדי סאליב, בשנים 1970–1971, פקד את מדינת ישראל גל מחאה נוסף, שאורגן על-ידי תנועה שכינתה את עצמה 'הפנתרים השחורים'. מרכזה של תנועת המחאה היה בשכונת מוסררה (קוממיות) שבירושלים – שכונה ערבית שננטשה במלחמת העצמאות ואוכלסה במהירות על-ידי עולים חדשים.

המוחים טענו שהם מופלים בשל מוצאם העדתי. בניגוד לאנשי ואדי סאליב, 'הפנתרים השחורים' היו בני עולים, או כאלה שהגיעו לארץ בילדותם המוקדמת; הם טענו שאינם מצליחים להתקדם בסולם החברתי-כלכלי ונותרים לחיות בשולי החברה.

הפנתרים יזמו שורה של הפגנות ופעולות מחאה כדי להעלות את עניינם לסדר היום. אחת המרכזיות שבהן הייתה גניבת בקבוקי החלב שהונחו ליד דלתות בתיהם של תושבי רחביה והעברתם לתושבי 'השכונות', בטענה שהחלב, שנחשב למזון בריא ובסיסי, אינו נחלתם של העשירים בלבד**. על טענות המחאה אפשר ללמוד מכרוז שחולק במהלך הפגנה באוגוסט 1971:

'האזרח הדפוק, מי אתה? אולי אתה פועל שמרוויח 500 לירות ישראליות לחודש וצריך להאכיל 12 פיות. אולי אתה נער עבריין שמקבל את הכרוז הזה לבית הסוהר. אולי את אם לעשרה ילדים שצריכה לעבוד בניקיון כדי לפרנס את משפחתך... אתה דפוק לא כי נולדת ככה אלא כי מישהו מקפח אותך... בתנאים של צפיפות איומה, מחלות וכמעט רעב היית צריך לגדל את ילדיך. יצאת לעבוד בבניין, בסלילת כבישים ובחקלאות – אבל נשאר לך טעם מר... קיבלת שכר של ניצול, ומה שיותר רציני, הם אכלו את פרי עבודתך – המקפחים... הם בעלי משרות בכירות במדינה שאתה בנית.'

גם הפעם התקשו מוסדות המדינה להבין את ההקשר הרחב של המחאה. גולדה מאיר, ראש הממשלה באותה עת, סירבה להיפגש עם המוחים בשל פעולותיהם האלימות, ומיוחסת לה הקביעה המזלזלת 'הם לא נחמדים' ביחס אליהם.

יוזמי המחאה הקימו מפלגה פוליטית, שהתמודדה בבחירות לכנסת וזכתה למספר מנדטים נמוך; אך השפעתה ניכרה בטווח הארוך יותר: היא סימלה את הביקורת הציבורית על שלטון מפא"י והובילה אל 'המהפך' הפוליטי ואל עלייתו של מנחם בגין לשלטון בשנת 1977.

בשנים הבאות עברה מדינת ישראל מהפכה כלכלית, ובהדרגה הפכה ממדינה ריכוזית, שבה רבים מתחומי החיים מנוהלים על-ידי הממשלה, למדינה שמונהג בה שוק חופשי, שהממשלה נמנעת בה מפיקוח יתר ושרבים משירותיה מופרטים.

לאחר כמה משברים כלכליים הצליחה מדינת ישראל להתייצב, וכיום נחשבת כלכלתה לאחת החזקות בעולם. עם זאת, סקרים משווים מלמדים שבישראל קיימים עדיין פערים בולטים בין עניים לעשירים, והדבר מהווה אתגר מתמיד לחברה.

* הנרייט דהאן-כלב (נולדה ב-1944), חוקרת העוסקת בעיקר במדע המדינה ובמגדר. היא משמשת כפרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

** בשל היעדר תנאי קירור באותה תקופה, החלב היה מחולק בבקבוקי זכוכית על-ידי חלבנים. החלבנים הניחו את בקבוקי החלב ליד הדלתות של מי שהיו מסוגלים לממן זאת, וגבו את המחיר בסוף החודש. עם התפתחות תנאי ההובלה בקירור השתנה אופן הצריכה של המוצר.

כפי שראינו בשער הראשון, מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אף שההגדרה הזאת נמצאת בהסכמה רחבה בחברה הישראלית, מתקיימים בה דיונים שונים על משמעותה. עוד לפני הקמת המדינה, בשנת 1947, שלח דוד בן-גוריון, שעמד בראש מוסדות היישוב, מכתב למנהיגי הציבור החרדי על דמותה של המדינה העתידה לקום. המכתב הזה נודע לימים בכינוי מכתב הסטטוס-קוו, והוא משרטט מעין מתווה לשמירת המצב הקיים (סטטוס קוו) בענייני דת ומדינה במדינה שעתידה לקום. מטרתו הייתה לסמן תנאים שמסדירים ומאפשרים חיים משותפים בין דתיים לחילונים למרות המחלוקת, וכלולות בו ארבע קביעות עקרוניות שנשמרות בישראל עד היום:

שבת – יום המנוחה הרשמי יהיה השבת, והוא יישמר במוסדות המדינה ובמקומות ציבוריים.

כשרות – שמירה על כשרות בכל המוסדות הממשלתיים, לרבות צה"ל ומשרדי הממשלה.

דיני אישות – בתחום נישואין וגירושין תופקד הסמכות המשפטית בידי מערכת השיפוט הרבנית.

חינוך – אוטונומיה מלאה לכל הזרמים בחינוך (בכלל זה גם לזרם החרדי), תוך קביעת 'מינימום של לימודי חובה' במקצועות כגון עברית, היסטוריה ומדעים.

למרות זאת, במהלך שנות קיומה של המדינה התעוררו כמה ויכוחים ציבוריים בהקשר ליחסי דת ומדינה. אחת הסוגיות המרכזיות בהקשר הזה היא סוגיית 'מיהו יהודי?', שבה נתמקד להלן. חוק השבות, שנחקק ב-1950, קבע שלכל יהודי הזכות לעלות לארץ. יחד עם זאת החוק לא קבע הגדרה למונח 'יהודי', ועד מהרה התעוררה השאלה המתבקשת: 'מיהו יהודי?'.

ההלכה גורסת שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או נתגייר כהלכה. ההגדרה הלאומית, לעומת זאת, עשויה להיות רחבה יותר ולהתייחס לחינוך, למקום המגורים, להגדרה העצמית ועוד. ההבדלים האלה נוגעים בעיקר לילדים לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה: אלה אינם נחשבים יהודים לפי ההלכה, אך עשויים להגדיר את עצמם כיהודים ולהתחנך על-פי היהדות.

העמימות בלשון החוק הובילה לרישום לא אחיד ולהתלבטויות רבות. ב-1958 הוציא שר הפנים ישראל בר-יהודה* הנחיות מפורטות, שקבעו שיש לבסס את רישום היהדות על הצהרה בלבד, מתוך הנחה ש'חזקה על אדם שהוא יודע אם הוא יהודי או לא'. ההוראה הזאת נתפסה כסתירה להלכה והולידה כעס גדול אצל הציבור הדתי, שהוביל למשבר פוליטי. כדי לשכך את המחלוקת בחר ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בצעד לא שגרתי: פנייה אל 'חכמי ישראל'.

הוא פנה אל חמישים ראשי קהילות ומלומדים יהודים מכל העולם, שיחוו את דעתם בסוגיה. ארבעה מן ה'חכמים' לא ענו על המכתב כלל, ארבעה נמנעו מהכרעה בנושא, שבעה הביעו עמדה המנוגדת לגישה ההלכתית, ושלושים וחמישה הציעו פתרון המבוסס על עקרונות ההלכה.

ההנחיות של בר-יהודה בוטלו לבסוף, והוויכוח שקע ועלה שוב אל הזירה הציבורית רק ב-1962, כאשר בג"ץ דן בעתירתו של אוסוולד רופאייזן, שכונה 'האח דניאל'. רופאייזן היה יהודי שהסתתר בימי השואה במנזר והתנצר. כאשר עלה לארץ ביקש להירשם כיהודי בסעיף הלאום, למרות היותו נזיר נוצרי; משרד הפנים דחה את בקשתו ולכן עתר לבג"ץ.

על-פי ההלכה, יהודי שהמיר את דתו ומתכחש ליהדותו עודנו יהודי, ועל כן היה האח דניאל רשאי להירשם כיהודי. אולם עמדת הרוב בבג"ץ פירשה את המושג יהודי בהקשר החילוני-לאומי, כפי שעשה קודם לכן בר-יהודה, ולכן פסקה שאין להיעתר לבקשתו של האח דניאל, ושיש להגדיר יהודי כהוראתו הרגילה בלשון בני אדם: 'יהודי שהתנצר אינו נקרא יהודי'.

כעבור כמה שנים, בשנת 1968, עלה הנושא שוב לדיון בבג"ץ. רב-סרן בנימין שליט, שהיה נשוי לאישה לא יהודייה, ביקש שילדיו יירשמו כבני הלאום היהודי וכחסרי דת. גם הפעם ניתקה עמדת הרוב בבג"ץ בין הגדרת הזהות הלאומית להגדרת הזהות הדתית, דחתה את הפרשנות ההלכתית למונח 'יהודי' ונעתרה לבקשתו.

קביעתו של בג"ץ עוררה סערה בציבור, ובעקבותיה תוקן בשנת 1970 חוק השבות ונקבע בו כי 'יהודי – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת', בהתאם להגדרה ההלכתית. גם החקיקה הזאת לא שמה קץ לדיון בסוגיה, וכיום הוא מתמקד בשאלת הגיור: האם הוא חייב להיות אורתודוקסי, ומי יכול לבצעו.

* ישראל בר-יהודה (1895–1965), פעיל ציוני, חבר כנסת ושר מטעם מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) ומאוחר יותר מטעם מפלגת אחדות העבודה. בר-יהודה נולד בקונטופ שבאוקראינה ועלה לארץ בשנת 1926.

מאז ראשית שנות השלושים ועד לשנות השבעים של המאה העשרים עמדה מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), ובגלגוליה המאוחרים יותר 'המערך' ו'מפלגת העבודה', בראשות מוסדות השלטון. המצב הזה, המכונה במדע המדינה 'הגמוניה', בא לידי ביטוי קודם כול בכך שמפא"י הייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, ולכן מי שעמד בראשה היה זה שהרכיב את הממשלה.

אולם לשלטונה של מפא"י היה גם הקשר תרבותי רחב יותר: ערכיה של התנועה, ובעיקר השילוב בין לאומיות ציונית חילונית לבין בניית חברה חלוצית בעלת מאפיינים סוציאליסטיים, נתפסו כערכים המובילים של החברה כולה. בצד השני של המפה הפוליטית עמדה תנועת 'חירות' בראשות מנחם בגין – יורשתה של התנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגדה לשלטון מפא"י ומפלגות הפועלים עוד בתקופת היישוב.

בראשית שנות החמישים הייתה 'חירות' תנועה פוליטית אופוזיציונית קטנה יחסית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון טבע את המושג 'בלי חירות ובלי מק"י', שבאמצעותו הגדיר את הגבולות ה'לגיטימיים' של הפוליטיקה הישראלית ובחר להוציא מהם את מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית*, שסימלה לדעתו את השמאל הקיצוני – ואת חירות, שסימלה לדעתו את הימין הקיצוני.

על הרקע הזה היו בן-גוריון ובגין מסוכסכים זה עם זה, והוויכוח ביניהם עלה לא פעם לטונים צורמים ולכינויי גנאי קשים. תהליכים חברתיים, דמוגרפיים ותרבותיים ארוכי טווח שחקו את מעמדן של מפא"י ותנועת העבודה. במהלך שנות השישים חברה תנועת 'חירות' למפלגה הליברלית** ויצרה את 'גוש חירות ליברלים' (גח"ל), שהיה כוח פוליטי משמעותי בהרבה והחל להתעצב כאלטרנטיבה שלטונית.

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים נכנסה גח"ל לראשונה לממשלה ולקחה חלק בהחלטות הביטחוניות לפני המלחמה ובמהלכה. בשנת 1973 התאחדה גח"ל עם תנועות נוספות והקימה את תנועת 'הליכוד', שזכתה לתמיכה הולכת וגוברת בקרב הדור השני של העולים.

הפערים החברתיים שהזכרנו לעיל, לצד ערעור תחושת הביטחון שהביאה איתה מלחמת יום הכיפורים, נתפסו על-ידי חלקים נרחבים בציבור ככשל של תנועת העבודה, וחיזקו את התמיכה ב'ליכוד'.

בשנת 1977, במהלך הבחירות לכנסת העשירית, הצליחה תנועת הליכוד להפוך למפלגה הגדולה בישראל ולזכות ב-43 מנדטים, לעומת 32 של תנועת העבודה. העובדה הזאת הפכה את מנחם בגין לראש הממשלה הראשון בישראל שהגיע מן הימין.

במהלך שידורי הטלוויזיה הכריז מגיש החדשות חיים יבין***: 'גבירותיי ורבותיי – מהפך'. מילותיו הפכו עם השנים לסמל של חילופי השלטון במדינת ישראל, שכונו המהפך. המהפך הפוליטי והאופן החלק שבו בוצע היו ביטוי לחוזקה של הדמוקרטיה הישראלית.

במערכת הבחירות הזאת הוכח לראשונה שבמדינת ישראל יכולה מפלגת שלטון, ששלטה בארץ יותר מיובל שנים, לעזוב את ההנהגה בהתאם לדין הבוחר וללא אלימות. ממשלתו של מנחם בגין ביקשה ליישם שיטה כלכלית ליברלית יותר, ופעלה לשנות את סדר העדיפויות הלאומי בהתאם להשקפותיה החברתיות-כלכליות.

לאחר המהפך הראשון בוצעו עוד כמה 'מהפכים', כלומר חילופי שלטון בין מפלגות שונות. בכל המקרים התבצעו חילופי השלטון בהתאם לעקרונות הדמוקרטיים וללא אירועים חריגים.

* מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) היא תנועה פוליטית ישראלית שדוגלת בקומוניזם. התנועה הוקמה עוד ב-1919 תחת השם פק"פ (פאלעסטינישע קאמוניסטישע פארטיי), וב-1948 הצטרפו אליה מנהיגים ערבים קומוניסטים. ב-1965 התפלגה המפלגה ושמה שונה לרק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). כיום פעילה התנועה תחת השם חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון).

** המפלגה הליברלית התקיימה בין השנים 1961–1988 והייתה איחוד של מפלגת הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית. עם הקמת הליכוד שולבה המפלגה הליברלית בתוכו.

*** חיים יבין (נולד ב-1932), עיתונאי, במאי וקריין טלוויזיה. יבין הגיש במשך זמן רב את מהדורת החדשות בערוץ הראשון וכונה 'מר טלוויזיה'.

מגילת העצמאות, שנכתבה תוך כדי מלחמה עזה עם ערביי ארץ-ישראל ולאורו של חשש מפלישת צבאות ערב, כוללת לקראת סופה את הקריאה הבאה: 'אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו'.

התקווה שהובעה בפסקה הזאת לא התממשה במהרה. עם תום מלחמת העצמאות נחתמו בין ישראל למרבית מדינות ערב הסכמי שביתת נשק, שנודעו כהסכמי רודוס. ההסכמים האלה היו זמניים בהגדרתם, והם נחתמו מתוך תקווה שיובילו לשיחות שלום.

בפועל תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה החל רק בשנות השבעים. הוויתורים הטריטוריאליים שנדרשו מישראל כחלק ממנו הובילו למוקד מתח מרכזי בחברה הישראלית, בין 'יונים', שתמכו בתהליך והסכימו לוויתורים כחלק ממנו, לבין 'נצים', שהתנגדו לו ולוויתורים שנלוו לו.

התהליך המדיני עם מצרים החל לאחר מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1975 נחתמו בתיווך אמריקני הסכמי ביניים בין ישראל למצרים. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1977, הגיע הנשיא המצרי אנואר סאדאת לביקור בישראל. היה זה ביקור פומבי ראשון של אישיות ערבית בכירה בארץ, והוא עורר תקוות רבות והתרגשות עצומה בחברה הישראלית.

מדינות ערב, לעומת זאת, זעמו על צעדיו של סאדאת וראו בהם בגידה. לאחר הביקור החל תהליך שלום ישיר ואינטנסיבי, אך בהדרגה נקלע לקשיים. בספטמבר 1978 הזמין הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר את שני הצדדים לוועידה מיוחדת בקמפ-דיוויד, ולאחר שבועיים של דיונים מתישים נחתם הסכם בין הצדדים.

במסגרתו הוחלט שישראל תסיג את כוחותיה מחצי האי סיני ותפנה את כלל היישובים הישראליים משטחו, ושמצרים תכונן שלום מלא עם ישראל, תימנע מהכנסת כוחות צבא לסיני ותאפשר שיט חופשי בתעלת סואץ.

בנוסף הסכימה ישראל לכלול בהסכם סעיפים שמתייחסים ל'זכויות הלגיטימיות' של הפלסטינים. באשר לשרטוטו המדויק של הגבול הוחלט שייקבע בוועדה משותפת בחסות האו"ם. בעקבות ההסכם זכו בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום לשנת 1978.

באפריל 1982 השלימה ישראל את נסיגתה מסיני, תוך פינוי היישובים היהודיים, שהאחריות לביצועו הוטלה על צה"ל. הפינוי לווה במחאה ציבורית ובהתנגדות מצד גורמים אידיאולוגיים, שהקימו את 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני'. רובם של תושבי האזור התפנו מרצון, אך חלק קטן מן התושבים ופעילים נוספים שהגיעו אל חבל ימית סירבו להתפנות, התבצרו בכמה מוקדים ופונו בכוח רק לאחר כמה מאמצים.

לאחר נסיגת ישראל מסיני היה אמור להתחיל מימוש חלקו השני של ההסכם, המתייחס למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אך התקדמות במשא ומתן הזה הגיעה רק בשנת 1991, עם כינוס ועידת מדריד. מטרת הוועידה הייתה להביא לשלום בין ישראל לכל שכנותיה – ירדן, סוריה, לבנון והפלסטינים, שיוצגו באופן עקיף.

חשיבותן של הפגישות הייתה בעיקר ביצירת מגעים ראשונים בין ישראל לפלסטינים, אולם הפגישות שנערכו לאורך השנים הבאות לא צלחו, ונראה היה שהתהליך גווע.

לאור הכישלון הזה החלה ממשלת רבין השנייה, שנבחרה ב-1992, תהליך חשאי שכונה לימים 'תהליך אוסלו'. הפעם התנהלו השיחות בין ישראל לנציגי הפלסטינים באופן ישיר וללא תיווך בין-לאומי.

ההסכמה הישראלית לדון ולהיפגש עם אנשי אש"ף* הייתה שינוי משמעותי במדיניותה: עד לאותו שלב סירבה ישראל להכיר באש"ף, שהנהגתו ישבה מחוץ לשטחי יהודה ושומרון, כנציגם של הפלסטינים, וראתה בו ארגון טרור.

בהדרגה הפכו השיחות למפגשים רשמיים והולידו את 'הסכם אוסלו', שעליו חתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת בספטמבר 1993 בוושינגטון. במרכזו של ההסכם עומדים הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף, נסיגה הדרגתית של צה"ל מעזה ומערים בגדה המערבית, הקמת רשות פלסטינית שתנהל ממשל עצמי אוטונומי לתקופת ביניים של חמש שנים, ופתיחת שיחות על הסדר קבע במהלך התקופה הזאת.

במקביל להתפתחות היחסים עם הפלסטינים נוצרה פריצת דרך במסלול הירדני. חוסיין מלך ירדן ניהל במשך עשרות שנים מגעים חשאיים עם מדינאים ישראלים בכירים, אך עד ועידת מדריד לא יצר מסלול דו-צדדי פומבי עם ישראל.

בשנים 1991–1993 התנהל המשא ומתן בין ישראל לירדן במסגרת תהליך מדריד, אך ללא פריצת דרך; הסכם אוסלו (1993) בין ישראל לאש"ף שינה את המצב. המשא ומתן בין המדינות הוליד הסכם שלום, שנחתם בערבה, באזור הגבול בין עקבה לאילת, באוקטובר 1994.

מעבר להצהרה על כינון מצב שלום מלא בין המדינות, ישראל וירדן הסכימו ביניהן על חילופי שטחים בערבה, על העברת מכסות מים ועל צעדים נוספים של שיתוף פעולה.

הסכמי אוסלו עוררו מחלוקת חריפה בחברה הישראלית. היו מי שקיוו שיביאו לסיומו של הסכסוך הארוך בין ישראל לעולם הערבי, והיו מי שראו בהם צעד מסוכן והתנגדו לוויתור על חלקים מארץ-ישראל.

ההסכמים עברו בכנסת על חודו של קול, ומתנגדי ההסכם קיימו מחאות והפגנות רבות. הוויכוח הפוליטי הלגיטימי הידרדר והפך אלים יותר ויותר, ושיאו של התהליך ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. פיגועים של ארגוני הטרור הפלסטיניים, ולבסוף התלקחות גל האלימות של אירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), הפסיקו למעשה את התהליך.

בהדרגה התקבעה ההנחה הישראלית שבצד הפלסטיני לא קיים שותף ראוי ('פרטנר') להמשך תהליך השלום. כאלטרנטיבה למשא ומתן יזמה ממשלת ישראל בקיץ 2005 מהלך ביטחוני חד-צדדי – תוכנית ההתנתקות.

במסגרת התוכנית פינתה המדינה את היישובים היהודיים ואת בסיסי צה"ל ברצועת עזה ובצפון השומרון, וויתרה על שליטתה הצבאית ברצועת עזה. התוכנית עוררה ויכוח ער בחברה הישראלית. מתנגדיה טענו שמטעמים רבים חל איסור על פינוי יישובים יהודיים בארץ-ישראל, הזהירו מפני ההשלכות הביטחוניות של ביצוע התוכנית ואף טענו שהתקבלה בדרך לא דמוקרטית.

תומכיה טענו שהישיבה הישראלית באזורים האלה פוגעת באינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל, ושהיישובים המפונים לא יישארו בידיה באף הסכם עתידי. האחריות לביצוע משימת הפינוי וההיערכות מחדש הוטלה על כוחות הביטחון ובמרכזם צה"ל.

* אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) הוא ארגון שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. הוא הוקם בשנת 1964 וראה את עצמו כמייצגו של העם הפלסטיני. במהלך שנות השבעים והשמונים פעל הארגון משטחן של ירדן ולבנון, תוך שהוא מבצע פעולות טרור וחבלה שפגעו בישראל. בשנת 1993 הכירה ישראל באש"ף, שהקים למעשה את הרשות הפלסטינית.

מלחמת העצמאות, שבה לחמו תושבי הארץ הערבים בתושביה היהודים ושבסופה הייתה ישראל לעובדה קיימת, הביאה למצב חדש: בתחומיה של המדינה היהודית מתקיים מיעוט גדול של ערבים אזרחי ישראל.

שילובם המלא של בני המיעוטים בחברה הוא יעד מרכזי של כל ממשלות ישראל, אולם לא תמיד היה קל להביא לכך. מקום המדינה ועד 1966 היו ריכוזי היישובים הערביים בישראל נתונים לממשל צבאי.

מטרתו המוצהרת הייתה לבסס את אחיזתה של ישראל בשטחים האלה, למנוע את היווצרותם של סיכונים ביטחוניים ולפקח על האוכלוסייה. בפועל מנע השלטון הצבאי את חופש התנועה של אזרחים ערבים, והביא לכך שרשויות המדינה לא יכלו לספק להם שירותים באופן ישיר.

בהדרגה הפך הממשל הצבאי לליברלי יותר, עד לביטולו, אך בתקופות של רגישות ביטחונית עולו היה בדרך כלל מוגבר. אחת הטראומות המרכזיות שנקשרו בממשל הזה היא הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956.

ביום הראשון למלחמת סיני הוטל עוצר על כל הכפרים הערביים הסמוכים לגבול הירדני. גדוד משמר הגבול נשלח לאכוף את העוצר וקיבל הוראה לפתוח באש אל מי שמפר אותו, אלא שפועלים ערבים ששהו מחוץ לכפריהם לצורכי עבודה לא ידעו על הטלתו.

מרבית שוטרי מג"ב בחרו להפעיל שיקול דעת ונמנעו מיישום הפקודה כלשונה. אולם מפקד המחלקה שהוצב בכפר קאסם לא נהג כך: הוא הורה לחייליו לפתוח באש אל עבר קבוצת חקלאים שלא ידעה על העוצר, והביא להריגתם של 43 אזרחים ולפציעתם של 13 נוספים.

בינואר 1957 הועמדו לדין בפרשה אחד-עשר לוחמי מג"ב ונגזרו עליהם עונשי מאסר שונים; מפקד הגדוד הואשם ברצח. במהלך המשפט טבע השופט הצבאי בנימין הלוי את המושג 'פקודה בלתי חוקית בעליל'. פקודה כזאת מוגדרת כפקודה ש'דגל שחור מתנוסס מעליה', ושבבסיסה 'אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב'.

בתום המשפט נגזרו על המעורבים בפרשה עונשים כבדים, אך כולם שוחררו בתוך זמן קצר יחסית. משפחות הקורבנות זכו לפיצוי כספי, ובהמשך נערכה בכפר 'סולחה' גדולה, אך האירוע הקשה הזה המשיך להעיב על יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל.

בשנת 2007, במהלך ביקור בכפר קאסם, התנצל נשיא המדינה שמעון פרס באופן רשמי על האירועים בשמה של מדינת ישראל.

אחת הסוגיות המרכזיות שמלוות את היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל היא סוגיית הקרקעות. מהקמת המדינה נחקקו חוקים ונקבעו תקנות, שהביאו לכך שאדמות רבות שהיו בעבר בבעלות ערבית עברו לבעלות המדינה.

אחד החוקים המרכזיים בהקשר הזה הוא 'חוק נכסי נפקדים', שקובע שאדמותיו של אדם שעזב את שטח הארץ אל ארצות אויב במהלך מלחמת העצמאות יופקעו ממנו.

האדמות והנכסים שהופקעו שימשו ברובם לקליטת העלייה המאסיבית והמהירה שאליה נדרשה מדינת ישראל, ולהקמתם של מקומות יישוב חדשים. אחד משיאי ההתנגדות והביקורת של ערביי ישראל על המדיניות הזאת התרחש ב-1976.

בראשית השנה פרסמה המדינה שורת החלטות בנוגע להפקעת קרקעות. ראשי הציבור הערבי ביקשו לערוך ב-30 במרץ שביתה כללית והפגנות שנועדו למחות על כך, תחת הכותרת 'יום האדמה'.

ככל שהתקרב התאריך הלכה האלימות והסלימה, ולבסוף, ביום המחאה עצמו, אירעו התנגשויות אלימות בין המוחים לכוחות הביטחון, ובמהלכן נהרגו שישה אזרחים ערבים.

מאז ועד היום הפך היום הזה ליום מרכזי בלוח השנה של ערביי ישראל, ובמהלכו נערכות עצרות זיכרון, הפגנות מחאה ושביתות. היסטוריונים ואנשי מדע המדינה מתייחסים לאירוע הזה כאל קו שבר, שמעיד על שינוי מגמות בתוך הציבור הערבי-ישראלי.

גל אלימות נוסף פרץ כמה עשורים לאחר מכן, ב-1 באוקטובר 2000, כיומיים לאחר תחילת אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה).

במהלך האירועים שכונו 'אירועי אוקטובר' השליכו המפגינים, ערבים אזרחי ישראל, בקבוקי תבערה, חסמו כבישים ויידו אבנים אל עבר מכוניות יהודיות ואל כוחות הביטחון. הפעולות האלה הביאו לפגיעה ברכוש, לפציעתם של רבים ואף למותו של אזרח ישראלי.

כדי לפזר את ההפגנות עשו כוחות הביטחון שימוש נרחב באמצעים לפיזור הפגנות (אלפ"ה), ולעיתים אף באש חיה. מקרב המפגינים נהרגו במהלך האירועים שניים-עשר ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי.

בעקבות האירועים הקשים הוחלט ב-8 בנובמבר 2000 להקים ועדת חקירה לבדיקת האירועים ('ועדת אור'). לצד התייחסות ספציפית לאירועים, כללו המסקנות גם דין וחשבון כללי על מצבו של המגזר הערבי וביקורת על התנהלות הרשויות.

בשל הפן האלים של ההפגנות ושל דיכוין, פגעו מהומות אוקטובר במרקם היחסים העדין בין המגזר הערבי למגזר היהודי במדינת ישראל.

'הבה ונשקוד קודם כל להגדיל את כוח יצירתנו על ידי הרמת קרן המדע והמחקר במדינת ישראל. מדע ומחקר הם יסודות היצירה האנושית כולה. את כל החיל שעשינו במדע ובמחקר בקרב אומות העולם עלינו לגייס עכשיו לבניין מולדתנו. אך עם כל החשיבות המכרעת של המדע, לא בו בלבד ניוושע. עלינו לבנות גשר חדש בין המדע לבין רוח האדם.' (חיים ויצמן, דברים בפתיחת האספה המכוננת, 12 בפברואר 1949)

חיים ויצמן, נשיא המדינה הראשון, נולד בשנת 1874 בעיירה מוטילי שברוסיה. כשהיה נער עזב את ביתו ועבר ללמוד בגימנסיה בעיר פינסק. מאותו רגע ואילך הלך ויצמן והרחיב את השכלתו בתחום הכימיה, עד שהפך לאחד המדענים החשובים בתחום.

במקביל התקרב ויצמן לרעיון הציוני והפך לאחד מאבותיה של הציונות הסינתטית, שביקשה לשלב – ליצור סינתזה – בין רעיון הציונות המדינית לרעיון הציונות המעשית, וגרסה שעל התנועה הציונית לפעול גם לשיפור מצבם של היהודים במזרח אירופה.

בשנת 1906 נשא לאישה את ורה ועבר להתגורר במנצ'סטר שבבריטניה. במהלך מלחמת העולם הראשונה סייע לתעשייה הצבאית הבריטית ומצא דרך חלופית לייצור חומר נפץ. ויצמן האמין שעם תום המלחמה ישלטו הבריטים בארץ, פעל לקרב אותם לתביעותיה של התנועה הציונית והביא להשגתה של הצהרת בלפור (1917)*.

משנת 1920 עמד בראש ההסתדרות הציונית העולמית – תפקיד שממנו התפטר בשנת 1930, כמחאה על פרסום 'הספר הלבן' של פספילד, שסימן את הסתייגות הבריטים מן הציונות. הוא לא הצליח לשוב לתפקיד יושב-ראש, אך כיהן במשך יותר מעשור כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

בשנת 1934 הוקם ברחובות מכון לחקר המדע, וויצמן מונה למנהלו הראשון. הוא בנה את ביתו במכון והפך את רחובות לביתו. המכון התפתח, הפך עם השנים לאחד המכונים החשובים בתחומו, ולימים שונה שמו למכון ויצמן.

ויצמן היה גורם מרכזי במאבק הדיפלומטי להקמת המדינה. עם הקמתה נבחר לנשיא המועצה הזמנית, וב-1949 הפך לנשיאה הראשון של המדינה. כנשיא המשיך בפעילותו המדעית ויצר את מוסד הנשיאות.

חיים ויצמן נפטר ב-כ"א בחשוון תשי"ג, 9 בנובמבר 1952, ונקבר במכון ויצמן ברחובות.

* בהצהרת בלפור ובמשמעותה דנו לעיל בפרק נפרד.

'קיבוץ גלויות הוא הרעיון המרכזי הנעלה ביותר של המדינה הזאת... גם בארצות המזרח הקרוב והתיכון, גם בארצות הצפון והמערב. בכל אלה פזורים יהודים למאות אלפים, מהם בעלי רכוש וברוכי יוזמה, ומהם חסרי כל וחדלי ישע... על כולם חל חוק אחד ומשפט אחד, הוא חוק השבות אשר קיבלנו בכנסת.' (יצחק בן-צבי, נאום ההשבעה לכהונת נשיא המדינה, 10 בדצמבר 1952)

יצחק בן-צבי, נשיא המדינה השני, נולד בשנת 1884 בעיירה פולטבה שברוסיה, תחת השם יצחק שימשלביץ'. בילדותו למד ב'חדר' מסורתי, ומאוחר יותר בגימנסיה ובאוניברסיטה של קייב.

עוד בצעירותו התקרב בן-צבי לציונות והיה פעיל בארגון 'הגנה עצמית' בעיירת הולדתו, נגד פורעים אנטישמיים. הוא הצטרף למפלגת 'פועלי ציון'* ולקח חלק בעיצוב אופייה.

בשנת 1907 עלה לארץ-ישראל, המשיך בפעילות ציונית בעלת אופי ביטחוני, ונמנה עם מייסדי ארגון השמירה בר גיורא** – ארגון המגן הראשון, שהוקם בשנת 1907. במקביל היה בין המורים הראשונים של הגימנסיה העברית, בית הספר התיכון הראשון בירושלים.

בשנת 1912 החל ללמוד משפטים באיסטנבול לצדו של דוד בן-גוריון. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה (1914) נקטעו לימודיהם של השניים והם נאלצו לשוב לארץ-ישראל. בארץ ניסו להקים גדוד יהודי במסגרת הצבא העות'מאני, אך גורשו לחו"ל, וכעבור זמן קצר הפליגו לארצות הברית, שם יזמו הקמת גדוד עברי שפעל במסגרת הצבא הבריטי.

כאשר חזר בן-צבי לארץ שימש במגוון תפקידי מפתח במסגרת המוסדות הלאומיים, ובמקביל עסק גם בחקר ארץ-ישראל ובחקר קהילות יהודיות בארצות האסלאם.

בשנת 1947 ייסד מכון לחקר קהילות ישראל במזרח, ולימים הפך המכון ליד יצחק בן-צבי – מכון מחקר מרכזי ומרכז חינוכי, שעוסק בחקר ההיסטוריה של ארץ-ישראל ויהדות המזרח.

החל משנת 1948 שימש בן-צבי כחבר כנסת מטעם מפא"י. עם פטירתו של חיים ויצמן ב-1952 נבחר לנשיא.

כנשיא המשיך להתגורר בצריף צנוע בשכונת רחביה בירושלים, והפך את ביתו לבית פתוח שאליו הוזמן כל אזרח שרצה בכך.

יצחק בן-צבי נפטר ב-כ"ט בניסן תשכ"ג, 23 באפריל 1963, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

* פועלי ציון היא מפלגה ציונית סוציאליסטית שנוסדה באירופה בראשית המאה ה-20. בין מנהיגיה: יצחק בן-צבי, זלמן שז"ר ודוד בן-גוריון. לימים התפלגה המפלגה למפלגת 'אחדות העבודה', שהתמזגה אל תוך מפא"י, ולמפלגת 'פועלי ציון שמאל', שהתמזגה אל תוך מפ"ם.

** ארגון בר-גיורא נידון בפרק נפרד בהמשך.

'אם רבות ושונות הן עוד הסכנות האורבות לנו מבית ומחוץ, הלא תנאי ראשון ליכולתנו להתגבר עליהן הוא קירוב הלבבות שבפנים... על ידי עקירת שנאת אחים וכיבוש יצרי קנאות, על ידי טיפוח הכבוד ההדדי, והסובלנות האמתית, על אף כל ההבדלים האמתיים והמדומים, ועל ידי חתירה מתמדת ומאומצת אל קיומו בפועל של הצו הראשוני שהוכרז באוזני עמנו בשחר נעורינו: ואהבת לרעך כמוך'

זלמן שזר, נשיא המדינה השלישי, נולד בשנת 1889 בעיר מיר שבבלרוס, תחת השם שניאור זלמן* רובשוב (שז"ר).

משפחתו הייתה משפחה חסידית ידועה, מצאצאיו של ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. הוא התמקד בהשכלתו בלימודי היסטוריה, והיה אחד מתלמידיו של ההיסטוריון היהודי החשוב שמעון דובנוב**.

בשנת 1905 הצטרף למפלגת פועלי ציון והפך לאחד ממנהיגיה הבולטים. בשנת 1911 הגיע לראשונה לארץ-ישראל, אך לאחר תקופה קצרה חזר לאירופה לצורך המשך לימודיו.

בשנת 1924 השתקע באופן סופי בארץ-ישראל והחל לעבוד כחבר מערכת בעיתון 'דבר'. לאחר מותו של ברל כצנלסון בשנת 1944 הפך שזר לעורך העיתון ולעורכה של הוצאת הספרים 'עם עובד'.

עם הקמת המדינה נבחר כחבר כנסת מטעם מפא"י ושימש כשר החינוך בממשלת ישראל הראשונה. בתפקידו זה עסק בבנייה של מערכת החינוך הישראלית ויזם את חקיקתו של חוק חינוך חובה, שלפיו חייב כל ילד מגיל 5 ועד גיל 13 ללמוד במוסד חינוכי חינם.

לימים הורחב החוק, והוא חל היום עד גיל 18 (12 שנות לימוד). עם פטירתו של יצחק בן-צבי ב-1963 נבחר שזר לנשיא.

הוא המשיך לעסוק בחקר ההיסטוריה גם בתפקיד הזה, וייסד את 'חוג הנשיא לחקר יהדות זמננו'. ב-1971 חנך את 'משכן נשיאי ישראל', המעון הרשמי שבו מתגוררים נשיאי המדינה מאז ועד היום.

שזר כיהן בתפקיד עד לפרישתו במאי 1973. זלמן שזר נפטר ב-י"ט בתשרי תשל"ה, 5 באוקטובר 1974, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

* ר' שניאור זלמן מלאדי (1745–1812), שנודע כאדמו"ר הזקן, מנהיגה ומייסדה של חסידות חב"ד (חוכמה בינה ודעת), אחת החסידויות המרכזיות בעולם היהודי. האדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא, ספר חסידות שעסק בטבע האדם ובפנימיות הנפש. כחלק מן המאבק בין החסידים למתנגדיהם נכלא הרב בשנת 1798 בכלא הרוסי; שחרורו מן הכלא ב-י"ט בכסלו נחגג על-ידי חסידי חב"ד ב'חג הגאולה'.

** שמעון דובנוב (1860–1941), סופר והיסטוריון יהודי שפעל ברוסיה. מראשי התנועה האוטונומיסטית, שדרשה לפתור את הבעיה היהודית באמצעות הענקת אוטונומיה ליהודים במדינות שבהן הם חיים. חיבורו המרכזי הוא 'דברי ימי עם עולם', הכולל אחד-עשר כרכים.

אפרים קציר, נשיא המדינה הרביעי, נולד בשנת 1916 בעיר קייב שבאוקראינה, תחת השם אפרים קצ'לסקי. כשהיה בן תשע עלתה משפחתו לארץ והתיישבה בירושלים. קציר למד בגימנסיה העברית, ובהיותו בן 16 התגייס ל'הגנה'. מעט לאחר מכן החל את לימודיו באוניברסיטה העברית, ועד מהרה הפך לאחד מחשובי המדענים שפעלו בארץ. במהלך מלחמת העצמאות הקים את 'חיל המדע', שתפקידו לרכז ידע הדרוש לפיתוח אמצעי לחימה.

בשנת 1950 שב קציר לאקדמיה ומונה לראש החוג לביופיזיקה במכון ויצמן. בשנת 1959 זכה בפרס ישראל למדעי החיים, ובשנת 1960 נבחר כחבר המועצה הלאומית הישראלית למדעים. ב-1966 מונה למדען הראשי במשרד הביטחון וחזר לעסוק בפיתוח אמצעי לחימה. בשנת 1972 נרצח אחיו, אהרון קציר, שהיה גם הוא מדען חשוב, בהתקפת מחבלים בנמל התעופה בן-גוריון.

עם פרישתו של זלמן שזר ב-1973 נבחר קציר לנשיא. כהונתו עמדה בעיקר בסימן מלחמת יום הכיפורים, שפרצה זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד. הוא הרבה לבקר את הפצועים בבתי החולים ואת אלמנות החללים. בשנת 1974 ייסד את 'אות הנשיא למתנדב', עיטור גבוה שמעניק נשיא המדינה לגופים וליחידים שעוסקים בתרומה למען הכלל. בשנת 1977 קיבל את פניו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בארץ. הוא כיהן בתפקיד עד לפרישתו במאי 1978. אפרים קציר נפטר ב-ז' בסיוון תשס"ט, 30 במאי 2009, ונקבר בבית העלמין ברחובות.

יצחק נבון, נשיא המדינה החמישי, נולד בשנת 1921 בירושלים למשפחה ספרדית ירושלמית. בהיותו נער למד במחזור הראשון של התיכון ליד האוניברסיטה. עם תום לימודיו התיכוניים למד מזרחנות וחינוך באוניברסיטה העברית. בשנת 1946 התגייס נבון ל'הגנה' ועמד בראש 'המחלקה הערבית' בירושלים*.

בשנת 1949 הצטרף לשירות הדיפלומטי של משרד החוץ וכיהן בתפקידים שונים באורוגוואי ובארגנטינה. בהמשך הפך גם למזכירו של שר החוץ משה שרת, וב-1952 הפך למנהל לשכת ראש הממשלה ופעל תחת משה שרת ודוד בן-גוריון.

בשנת 1963 מונה לראש אגף התרבות במשרד החינוך והתרבות. בתפקידו זה החל ב'מבצע לביעור הבערות', בשיתוף עם קצינת ח"ן ראשית אל"ם סטלה לוי**. מטרת המבצע הייתה להרחיב באופן ניכר את ידיעת קרוא וכתוב בקרב מבוגרים מאוכלוסיות חלשות. לצורך המבצע העמיד צה"ל כמות גדולה של חיילות, שנשלחו לריכוזי עולים ועסקו בהוראת השפה. המבצע הוכתר בהצלחה רבה, והיה הבסיס להקמת יחידת המורות החיילות.

במקביל לקריירה הפוליטית שלו עסק נבון גם בכתיבה. יצירתו הידועה ביותר היא המחזה 'בוסתן ספרדי', שהועלה לראשונה בשנת 1969 וזכה לחידוש בתיאטרון הבימה ב-1998. המחזה מספר את סיפורה של השכונה הספרדית אוהל משה, אחת משכונות ה'נחלאות' בירושלים שבה גדל. בשנת 1965 נבחר לכנסת, ובין השנים 1974–1977 שימש כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון.

עם פרישתו של אפרים קציר ב-1978 נבחר יצחק נבון לנשיא. כהונתו עמדה בסימן הסכם השלום עם מצרים והמחלוקת הציבורית שפרצה סביב פינוי חבל ימית, ובסימן מלחמת שלום הגליל והדיון הציבורי שהתפתח על התמשכותה. עם תום כהונתו כנשיא, בשנת 1983, חזר לחיים הפוליטיים ונבחר לכנסת האחת-עשרה מטעם מפלגת העבודה. בשנת 1984 מונה לסגן ראש הממשלה ולשר החינוך והתרבות. ב-1990 פרש מן הכנסת והחל לכהן במגוון תפקידים ציבוריים. יצחק נבון נפטר ב-כ"ד בחשוון תשע"ו, 6 בנובמבר 2015, ונקבר בהר הרצל.

* המחלקה הערבית הייתה יחידה צבאית שפעלה בין השנים 1943–1950, בתחילה במסגרת הפלמ"ח ובהמשך במסגרת צה"ל. חיילי היחידה כונו מסתערבים, והם התערבבו באוכלוסייה הערבית לצורך פעולות ריגול, סיכול וחבלה.

** חיל הנשים (ח"ן) הוא חיל שפעל במסגרת צה"ל עד לשנת 2001, והיה אחראי להכשרה, לאימון, לשיבוץ ולקידום נשים בצבא. בעקבות שינויים באופיו של צה"ל פורק הח"ן, ובמקומו הוקמה מפקדת היוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר). אל"ם סטלה לוי (1924–1999) שימשה כקחנ"ר (קצינת ח"ן ראשית) בין השנים 1964–1970, ולאחר מכן כנספחת הצבאית בוושינגטון. בין השנים 1974–1976 שירתה במשטרת ישראל והייתה בין מקימי המשמר האזרחי. בשנת 1977 הצטרפה למפלגת ד"ש ושימשה כחברת כנסת בכנסת התשיעית.

חיים הרצוג, נשיא המדינה השישי, נולד בשנת 1918 באירלנד, לרב יצחק הרצוג – רבה הראשי של אירלנד, ומי שהיה לימים רבה הראשי של מדינת ישראל. בשנת 1935 עלה לארץ, למד בישיבת 'מרכז הרב'* ולאחר מכן גם בישיבת 'חברון'**.

בשנת 1936 התגייס לשורות ה'הגנה', ושנתיים מאוחר יותר חזר לבריטניה כדי ללמוד משפטים. הוא השלים את לימודיו והתנדב לצבא הבריטי, שעמד בלחימה קשה עם הנאצים. הרצוג הוצב כקצין מודיעין בחזית הגרמנית והיה בין משחררי מחנה הריכוז ברגן-בלזן. עם תום המלחמה השתחרר בדרגת מייג'ור (רב-סרן).

בשנת 1948 הקים את מחלקת המודיעין של צה"ל, שהפכה לימים לאגף המודיעין (אמ"ן). בתפקיד הזה הניח את היסודות לדפוסי האיסוף והמחקר בתחום. בהמשך שימש גם כנספח הצבאי בוושינגטון, פיקד על חטיבת ירושלים ושימש כראש אגף המודיעין. בשנת 1962 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף.

בשנת 1967 מונה לפרשן ב'קול ישראל', ואף שלא נשא בתפקיד רשמי באותה עת, סייע בהרגעת הציבור ובעידודו ב'תקופת ההמתנה' שקדמה למלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה התבקש לשוב לצה"ל ומונה למושל ירושלים והגדה המערבית. בשנת 1973, בעת מלחמת יום הכיפורים, חזר לשדה התקשורתי ושימש כפרשן צבאי בערוץ הראשון. בשנים 1975–1978 כיהן כשגריר ישראל באו"ם, ומכהונה זו זכורה במיוחד תגובתו הקשה להחלטת האו"ם להגדיר את הציונות כגזענות.

בשנת 1981 נבחר הרצוג לכנסת מטעם מפלגת העבודה. עם פרישתו של יצחק נבון ב-1983 נבחר לנשיא. במהלך כהונתו פעל לחיזוק הקשר בין ישראל לתפוצות ולחיזוק החינוך היהודי. בשנת 1987 היה לנשיא הישראלי הראשון שערך ביקור בגרמניה. הוא כיהן בתפקיד עד לפרישתו במרץ 1993. חיים הרצוג נפטר ב-י' בניסן תשנ"ז, 19 באפריל 1997, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

* ישיבת מרכז הרב היא ישיבה גבוהה המזוהה עם הציבור הציוני-דתי. הישיבה הוקמה בשנת 1924 ובראשה עמד הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935). במהלך שנות השבעים, תחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק (1891–1982), הפכה הישיבה למזוהה עם תנועת 'גוש אמונים' ועם מפעל ההתנחלות. במרץ 2008 חדר לשטח הישיבה מחבל, שרצח שמונה מתלמידי הישיבה לצעירים הסמוכה לה.

** ישיבת חברון (כנסת ישראל) היא אחת הישיבות הבולטות בציבור החרדי-ליטאי בישראל, וראשיתה בסלובודקה שבליטא. בשנת 1924 הוקם סניף של הישיבה בחברון, ולאחר פרעות תרפ"ט (1929), שבהן נהרגו כמה מתלמידי הישיבה, היא הוקמה מחדש בירושלים.

עזר ויצמן, נשיא המדינה השביעי, נולד בשנת 1924 בתל-אביב וגדל בחיפה. במהלך מלחמת העולם השנייה התגייס לחיל האוויר הבריטי ושירת כטייס קרב. בשנת 1946 פרש מן הצבא הבריטי והצטרף לתקופה קצרה לאצ"ל. בשנת 1947 היה ממקימי 'שירות האוויר' של ה'הגנה', שהפך עם קום המדינה לחיל האוויר הישראלי.

במלחמת העצמאות פיקד על 'טייסת הנגב', שעליה הוטל לספק מזון ותחמושת ליישובים היהודיים המבודדים באזור. ויצמן אף השתתף בקרב הקשה שבסופו נעצרו המצרים בגשר 'עד הלום' הסמוך לאשדוד. לאחר המלחמה המשיך למלא תפקידים שונים בחיל האוויר. בשנת 1958 מונה למפקד חיל האוויר, תפקיד שמילא במשך שמונה שנים. בתקופה הזאת הפך את חיל האוויר לחיל מודרני ומיומן, שהצליח להפגין יכולות מרשימות מאוד במהלך 'מבצע מוקד', שפתח את מלחמת ששת הימים.

בין השנים 1966–1969 שימש כראש אגף המבצעים וכסגן הרמטכ"ל. בשנת 1969 פרש ויצמן מצה"ל והצטרף לגח"ל (גוש חירות ליברלים), שיהפוך בעתיד למפלגת הליכוד. הוא שימש כשר התחבורה, ולאחר 'המהפך' הפוליטי ב-1977 כשר הביטחון. בהקשר הזה מילא תפקיד מפתח בהשגת הסכם השלום עם מצרים. בשנת 1980 פרש מן הממשלה, וב-1984 הקים את מפלגת 'יחד', שהתמזגה מאוחר יותר אל מפלגת העבודה.

בשנת 1992 החליט לעזוב את החיים הפוליטיים. עם פרישתו של חיים הרצוג ב-1993 נבחר עזר ויצמן לנשיא. בניגוד לקודמיו, הוא הרבה להתבטא בנושאים שעמדו על סדר היום, תוך נאמנות לסגנונו הישיר והבלתי אמצעי. במהלך כהונתו פעל לקידום קליטת העלייה ממדינות חבר העמים ומאתיופיה ולחיזוק הקשר עם המשפחות השכולות. בשנת 1999 פורסם שוויצמן קיבל כספים מאיש עסקים בלי שדיווח על כך כנדרש. היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להעמידו לדין, אך ויצמן בחר לפרוש מתפקידו בשנת 2000. עזר ויצמן נפטר ב-ט"ו בניסן תשס"ה, 24 במאי 2005, ונקבר בבית הקברות באור עקיבא.

משה קצב, נשיא המדינה השמיני, נולד בשנת 1945 בעיר יזד שבאיראן. בהיותו בן חמש עלה עם משפחתו לישראל. הוא גדל והתחנך במעברה קסטינה, שהפכה לימים לעיירה קריית מלאכי, למד בכפר הנוער בן-שמן והתגייס לחיל הקשר. עם שחרורו מן הצבא פנה ללימודי היסטוריה וכלכלה באוניברסיטה העברית ועסק בהוראה ובעיתונאות.

בשנת 1969 נבחר כראש הרשות המקומית קריית מלאכי והיה לראש המועצה הצעיר בתולדות המדינה. ב-1977 נבחר לראשונה לכנסת מטעם הליכוד. ב-1984 מונה לשר העבודה והרווחה והיה לשר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. קצב מילא תפקידי שר נוספים ומונה לסגן ראש הממשלה. התקדמותו המהירה זכתה לתהודה ציבורית גדולה, בעיקר בשל הרקע החברתי-כלכלי שממנו הגיע.

עם פרישתו של עזר ויצמן ב-2000 נבחר לנשיא. תקופת כהונתו החלה כתקופה מתונה ושקטה יחסית, לאחר תקופתו הסוערת של הנשיא ויצמן. בשנת 2005, על רקע הסערה הציבורית סביב תוכנית ההתנתקות, נשא קצב נאום שבו חלק למתיישבי חבל קטיף וצפון השומרון שבחים רבים, אך ביקש מהם לציית לחוק ולא לפגוע בכוחות הביטחון. בינואר 2007 ביקש קצב 'נבצרות זמנית' על רקע היותו חשוד בפלילים, ויושבת-ראש הכנסת דליה איציק מונתה לממלאת מקומו.

ביוני 2007 התפטר סופית מתפקידו. משה קצב הורשע בשנת 2011 בביצוע עבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית של נשים שהיו כפופות למרותו. קצב נידון למאסר ונשלח לרצות את עונשו בכלא.

שמעון פרס, נשיא המדינה התשיעי, נולד בשנת 1923 בווישנייבה שבפולין, תחת השם שמעון פרסקי. בשנת 1934 עלה עם משפחתו לישראל ולמד בבית הספר בבן-שמן. כשהיה בן שבע-עשרה הצטרף להכשרה של הנוער העובד* בקיבוץ גבע, והיה ממקימיו של קיבוץ אלומות.

פרס החל למלא כמה תפקידים בתנועה. ב-1947 הצטרף ל'הגנה' והוצב במפקדתה הראשית, ועם קום המדינה עבר לשרת במשרד הביטחון. ב-1952 מונה למנכ"ל משרד הביטחון, בהיותו בן 29 בלבד. בתפקידו זה עסק בעיקר בהצטיידות צה"ל באמצעי לחימה ובפיתוח התעשיות הביטחוניות. בעת כהונתו פעל לחיזוק היחסים בין ישראל לצרפת, פיתח את יכולותיה האסטרטגיות של ישראל והוביל את ההכנות לקראת מלחמת סיני.

בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י ושימש כסגן שר הביטחון. בממשלות ישראל השונות שימש כשר לקליטת עלייה, שר התחבורה, שר התקשורת, שר ההסברה, שר הביטחון, שר הפנים, שר החוץ, שר האוצר, השר לשיתוף פעולה אזורי, השר לפיתוח הנגב והגליל, המשנה לראש הממשלה ועוד.

ב-1977 התמודד לראשונה על ראשות הממשלה מול מנחם בגין והפסיד, במה שנודע לימים כ'מהפך' הפוליטי. בשנת 1981 התמודד שוב מול בגין והפסיד בהפרש נמוך מאוד. בשנת 1984 התמודד מול יצחק שמיר, ומפלגות השמאל זכו למספר מושבים זהה לזה של מפלגות הימין. פרס הפך לראש ממשלת אחדות, כחלק מהסכם רוטציה שקבע שלאחר שנתיים יחליף אותו בתפקיד מנהיג הליכוד, יצחק שמיר.

במהלך כהונתו כראש ממשלה הוביל תוכנית לייצוב המשק, הסיג את צה"ל לקו הגנה חדש בדרום לבנון שנודע כ'רצועת הביטחון', וביצע עסקת חילופי שבויים גדולה (עסקת ג'יבריל**). בשנת 1988 התמודד פרס שוב מול שמיר והפסיד. בשנת 1992 מונה לשר החוץ בממשלתו של יצחק רבין והביא לחתימתו של הסכם הביניים עם הפלסטינים, שנודע כהסכם אוסלו; על כך זכה, לצדם של יאסר ערפאת ויצחק רבין, בפרס נובל לשלום. חתימת ההסכם הביאה לפילוג קשה בעם, ששיאו ברציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995.

לאחר הרצח מונה פרס לראש הממשלה. במהלך כהונתו נסוגה מדינת ישראל משטחים שונים ביהודה ושומרון בהתאם להסכמים עם הפלסטינים, החמאס ביצע שורה של פיגועי טרור קשים בעורף ישראל, ובעקבות ירי קטיושות מלבנון יצא צה"ל למבצע ענבי זעם***. בבחירות של שנת 1996 הפסיד פרס את ראשות הממשלה לבנימין נתניהו, ובשנים הבאות המשיך לכהן כחבר כנסת וכשר. בעקבות התפטרותו של משה קצב נבחר פרס ביוני 2007 לנשיא, ובכך סיים קריירה רצופה בת כ-48 שנים כחבר כנסת.

במהלך כהונתו פעל פרס לחיזוק מעמדה הבין-לאומי של ישראל ולעידוד יזמות טכנולוגית. הוא כינס ועידות בין-לאומיות תחת חסותו והקים את 'מרכז פרס לשלום ולחדשנות'. פרס, שייצג את מדינת ישראל שנים רבות בפני העולם, זכה מצדו להערכה ולהערצה רבה; לווייתו הייתה אירוע בין-לאומי, שראשי מדינות רבות כיבדו אותו בנוכחותם. שמעון פרס נפטר ב-כ"ה באלול תשע"ו, 28 בספטמבר 2016, ונקבר בהר הרצל.

* תנועת הנוער העובד והלומד היא תנועת נוער ארץ-ישראלית, שמושתתת על ערכי הציונות העובדת. יסודותיה בתנועת הנוער העובד, שהוקמה ב-17 באוקטובר 1924 בארץ-ישראל על-ידי בני נוער עובדים, שהתאגדו כדי להגן על עבודתם ועל זכויותיהם. בשנת 1959 התמזגה לתוך 'הנוער העובד' תנועת הבונים – התנועה המאוחדת, ושם התנועה שונה בעקבות האיחוד ל'הנוער העובד והלומד'. חברי התנועות האלה היוו, בתקופה שלפני קום מדינת ישראל, כמחצית מחברי ההכשרות המגויסות לפלמ"ח.

** עסקת ג'יבריל הייתה עסקת חילופי שבויים בין ישראל לבין ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל. היא נעשתה ב-21 במאי 1985, ובמסגרתה שוחררו 1,151 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל, כנגד שלושה שבויי צה"ל.

*** מבצע ענבי זעם הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל בדרום לבנון במשך 17 יום, בין 11 באפריל ל-27 באפריל 1996, בעקבות ירי רקטות של ארגון חזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון. ב-27 באפריל הושג הסכם הפסקת אש בין הצדדים. היה זה המבצע הנרחב והארוך ביותר שנערך בתקופת המערכה ברצועת הביטחון.

ראובן (רובי) ריבלין, נשיא המדינה העשירי, נולד בירושלים למשפחה מרכזית בעיר, שהגיעה אליה עם עליית תלמידי הגר"א בראשית המאה התשע-עשרה. הוא למד בגימנסיה העברית והיה פעיל מאוד בתנועת 'הצופים' בעיר.

בשנת 1957 התגייס לצבא ושירת כקצין מודיעין קרבי – תפקיד שבו המשיך במילואים והגיע עד לדרגת רב-סרן. עם שחרורו מן הצבא למד משפטים באוניברסיטה העברית והחל להיות פעיל בתנועת 'חירות'. הוא כיהן כחבר מועצת העיר ירושלים והתמנה לסגן ראש העיר. ב-1988 נבחר לראשונה לכנסת מטעם הליכוד וכיהן כיושב-ראש הוועדה למאבק בנגע הסמים והאלכוהול; לאחר שלא נבחר לכנסת בבחירות הבאות פנה לעסקים פרטיים.

ב-1996 נבחר שוב לכנסת, וב-2001 מונה לשר התקשורת. ב-2003 נבחר ריבלין לתפקיד יושב-ראש הכנסת. כהונתו עמדה בסימן תוכנית ההתנתקות והמחלוקת הציבורית שעוררה. ריבלין, שהתנגד לתוכנית, קרא לצדדים לנהוג באיפוק והדגיש את המחויבות למדינה ולמוסדותיה. בשנת 2007 ויתר על ההתמודדות לתפקיד הנשיא כדי לאפשר בחירה פה אחד בשמעון פרס, ובשנת 2009 שב לתפקיד יושב-ראש הכנסת. עם סיום כהונתו של שמעון פרס ב-2014 נבחר ריבלין לנשיא.

'האחדות אינה רק ערך, היא צורך קיומי למדינת ישראל מול האיומים מבחוץ והשסעים מבפנים.'

יצחק הרצוג, הנשיא ה-11 של מדינת ישראל, מוביל את מוסד הנשיאות באחת התקופות הסוערות שידעה המדינה. הוא נכנס לתפקידו ב-2021, לאחר קריירה עשירה כשר, כיושב-ראש האופוזיציה וכיושב-ראש הסוכנות היהודית.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נולד בשנת 1886 בעיירה פלונסק שבפולין, תחת השם דוד גרין. כבר מילדותו היה קרוב בדעותיו לחוגים ציוניים, וכשהיה בן עשרים עלה לארץ כחלק מן העלייה השנייה. בתחילה עבד כפועל חקלאי במושבות, ועד מהרה הפך לפעיל מרכזי במפלגת פועלי ציון.

בשנת 1912 החל ללמוד משפטים באיסטנבול לצדו של יצחק בן-צבי. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נקטעו לימודיהם של השניים והם נאלצו לשוב לארץ-ישראל. בארץ ניסו להקים גדוד יהודי במסגרת הצבא העות'מאני, אך גורשו לחו"ל, וכעבור זמן קצר הפליגו לארצות הברית, שם יזמו הקמת גדוד עברי שפעל במסגרת הצבא הבריטי.

ב-1919 הקים בן-גוריון יחד עם ברל כצנלסון את מפלגת 'אחדות העבודה', שהייתה איחוד בין 'פועלי ציון' לקבוצה נוספת, וב-1921 נבחר להנהגת הסתדרות העובדים. בשנת 1930 התאחדה 'אחדות העבודה' עם מפלגת 'הפועל הצעיר', וכך נוסדה מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י). בן-גוריון מונה לעמוד בראש המפלגה והפך אותה למפלגה הגדולה ביותר בארץ, שהנהיגה בגלגוליה השונים את מוסדות המדינה עד לשנת 1977.

בשנת 1935 נבחר בן-גוריון ליושב-ראש הסוכנות היהודית. מן התפקיד הזה הוביל את מדיניות ההבלגה כלפי ערביי ארץ-ישראל וקרא להימנע מפגיעה בחפים מפשע. בשנת 1937 תמך בהצעתה של ועדת פיל לחלק את ארץ-ישראל בין היהודים לערבים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גרס שיש לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בנאצים, למרות ההגבלות שהטילו על ההגירה היהודית לארץ-ישראל, ולהיאבק בהם בדרכים בלתי אלימות.

במהלך שנות הארבעים החל בסדרת פעולות שמטרתן להביא להקמתה של מדינה יהודית עם תום מלחמת העולם השנייה, ובין היתר פעל לבצר את כוח המגן העברי כך שיוכל לעמוד בפני האתגרים הביטחוניים שנכונו לו. הוא הוביל את התמיכה היהודית בהצעת החלוקה של אונסקו"פ, ועם אישורה ב-כ"ט בנובמבר 1947 הנהיג את כוחות המגן בשלביה הראשונים של מלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, הכריז כראש מנהלת העם הזמנית על הקמתה של מדינת ישראל, והפך לראש הממשלה ולשר הביטחון שלה.

מאותו רגע ואילך, אחד העקרונות המרכזיים שנקשרו בפעולתו היה עקרון הממלכתיות – מושג שטבע, שמשמעותו פירוקם של מוסדות מפלגתיים ובניית מוסדות מדינה חזקים. בן-גוריון ראה סכנה רבה במצב שהיה בתקופת היישוב, שבו היה למפלגות כוח רב וכל זרם מפלגתי הפעיל מוסדות משלו: כוח לוחם מחתרתי, שירות תעסוקה, שירותי בריאות, קבוצות ספורט ומערכות חינוך. הוא ניגש לטפל קודם כול בפירוק המחתרות ובהקמת צבא ממלכתי.

אחד האירועים המשמעותיים בהקשר הזה היה סיפורה של אלטלנה. ביוני 1948 התקרבה אל חופי הארץ ספינה שהובילה נשק שרכש האצ"ל. בין מנחם בגין, מפקד האצ"ל לשעבר, לבין בן-גוריון התקיים ויכוח: בגין דרש שהנשק יועבר לידי יחידות האצ"ל ששולבו בצבא ההגנה לישראל, ובן-גוריון סירב לכך. הדברים התגלגלו לכדי חילופי אש בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל, ובסופו של דבר הטביעו כוחות צה"ל את האלטלנה כשהתקרבה אל חופי תל-אביב.

אירוע משמעותי נוסף היה פירוק הפלמ"ח. חטיבות הפלמ"ח אמנם שולבו בצה"ל, אך קיימו מטה נפרד, ובנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על פירוקו של המטה. תפיסתו הממלכתית באה לידי ביטוי גם בהשקפתו הרחבה על הצבא, שהובאה באופן מסודר במסגרת ספרו 'ייחוד וייעוד'. בספר עוסק בן-גוריון בייחודו של צה"ל ובייעודו החינוכי-חברתי. הוא ראה בצבא גוף חשוב שיכול לגשר על פערים ולהפגיש בין חלקי העם, טבע את הרעיון של צבא מחנך, ושלח את הצבא גם לבצע משימות אזרחיות לרווחתו של העם.

לאחר המלחמה עסק בן-גוריון בפתרון בעיותיה האזרחיות של ישראל, שנבעו בעיקרן מן המצב הכלכלי הקשה ומן הקשיים בקליטת העלייה. בשנת 1953 התפטר מראשות הממשלה בפעם הראשונה וקבע את ביתו בשדה בוקר, ומשה שרת החליף אותו בתפקיד. בן-גוריון קיווה שלעלייתו לנגב תהיה השפעה חינוכית וערכית רחבה, ושהוא יעודד עוד צעירים לנהוג כמוהו.

ב-1955 חזר בן-גוריון לחיים הפוליטיים, תחילה כשר ביטחון ובהמשך גם כראש ממשלה. בכהונה הזאת הוביל את מדינת ישראל במלחמת סיני, ביסס את יכולותיה האסטרטגיות והכין אותה לקראת האתגרים הבאים. לבסוף פרש מראשות הממשלה ב-1963, ולוי אשכול מונה כמחליפו. ב-1965 הקים יחד עם שמעון פרס, משה דיין ואחרים מפלגה חדשה – רשימת פועלי ארץ-ישראל (רפ"י) – ונבחר מטעמה לכנסת. בשנת 1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ויצרה את מפלגת העבודה; בן-גוריון התנגד למהלך והקים את הרשימה הממלכתית. ב-1970 פרש סופית מן הפוליטיקה והתמסר לכתיבת זיכרונותיו. דוד בן-גוריון נפטר ב-ו' בכסלו תשל"ד, 1 בדצמבר 1973, ונקבר במדרשת בן-גוריון, בנקודה הצופה אל עבר נחל צין.

משה שרת, ראש הממשלה השני, נולד בשנת 1894 בעיירה חרסון שבאוקראינה, תחת השם משה שרתוק. כשהיה בן 12 עלה לארץ עם הוריו, התגורר בכפר הערבי עין סיניה ולמד את השפה הערבית על בוריה. כשהיה בן 14 היגרה המשפחה ליפו והייתה מראשוני תל-אביב. שרת נמנה עם המחזור הראשון של תלמידי גימנסיה הרצליה, ועם תום לימודיו נסע לאיסטנבול ללמוד משפטים, בדומה לדוד בן-גוריון וליצחק בן-צבי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות'מאני, והיה בין היהודים היחידים שזכו לדרגות קצונה בצבא הזה.

עם תום המלחמה פנה ללימודי כלכלה בלונדון, וכששב לארץ החל בפעילות ציונית במפלגת 'אחדות העבודה' ובכתיבה עיתונאית בעיתון 'דבר'. בשנת 1931 החל לעבוד במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ולאחר רצח ארלוזורוב* מונה לראש המחלקה. למעשה היה שרת אחראי ליחסי החוץ של התנועה הציונית, ובמידה רבה היה זה שכונן אותם. בתקופה שקדמה להקמת המדינה נטל חלק מרכזי במאמץ הדיפלומטי לקבלת החלטות ועדת אונסקו"פ על-ידי האו"ם.

עם הקמת המדינה מונה שרת לתפקיד שר החוץ והקים את השירות הדיפלומטי הישראלי. במסגרת התפקיד הזה היה מעורב בכמה פרשיות דרמטיות, ובהן הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה בתום מלחמת העצמאות (הסכמי רודוס) והסכם השילומים עם גרמניה המערבית. בשנת 1953, עם פרישתו של בן-גוריון, מונה שרת למחליפו. תקופתו בראשות הממשלה התאפיינה בקו מדיני מתון ובהתנגדותו לפעולות התגמול**, ועל הרקע הזה התגלעה מחלוקת חריפה בינו לבין דוד בן-גוריון.

לאחר חזרתו של בן-גוריון לראשות הממשלה נאלץ שרת לפרוש מן החיים הפוליטיים (1956). לאחר פרישתו שימש כמנהל הוצאת הספרים 'עם עובד' ומכללת בית ברל, ובין השנים 1961–1965 שימש כיושב-ראש ההסתדרות הציונית. משה שרת נפטר ב-ז' בתמוז תשכ"ה, 7 ביולי 1965, ונקבר בתל-אביב.

לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, נולד בשנת 1895 בכפר אורטוב שבאוקראינה, תחת השם לוי שקולניק. בשנת 1914 עלה לארץ כחלק מן העלייה השנייה. במלחמת העולם הראשונה הצטרף לגדודים העבריים בצבא הבריטי, ולאחריה נמנה עם מקימיו של קיבוץ דגניה ב' ועם מקימיה של הסתדרות העובדים.

אשכול, שהחל את דרכו כפועל חקלאי, החל להתמקד בעשייה ציבורית – בתחילה במסגרת ההסתדרות ומפלגת הפועל הצעיר, ובהמשך במפא"י. בשנת 1937 יזם את הקמתה של חברת מקורות, חברת המים המרכזית של היישוב היהודי ובהמשך חברת המים הלאומית של ישראל. בין השנים 1940–1948 היה חבר מטה ההגנה והממונה על הרכש והציוד.

בשנת 1949 מונה לראש מחלקת ההתיישבות ולגזבר של הסוכנות היהודית. בין השנים 1952–1963 שימש כשר האוצר ונדרש להתמודד עם המשך קליטתם של גלי העלייה מול משאביה המצומצמים של המדינה. אחד הפתרונות המרכזיים שמצא אשכול היה הקמת המעברות – אתרי שיכון זמניים שהורכבו מצריפים, מבדונים ומפחונים.

בשנת 1963, עם פרישתו השנייה והסופית של דוד בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה, מונה אשכול לראש ממשלה ולשר ביטחון. אחד מצעדיו הראשונים בתפקיד היה פיוס היסטורי עם התנועה הרוויזיוניסטית ועם תנועות הימין, באמצעות העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי* לארץ וקיום הלוויה ממלכתית בהר הרצל. בהמשך עשה אשכול גם צעד משמעותי לנרמול היחסים עם ערביי ישראל וביטל את השלטון הצבאי. במקביל פעל לבצר את כוחו של צה"ל מול האתגרים החדשים שעמדו בפניו.

מדיניותו הפייסנית והפשרנית של אשכול זכתה לתמיכה רחבה מן הציבור, עד ל'תקופת ההמתנה' שקדמה למלחמת ששת הימים ב-1967. מול איומי המצרים העלתה ישראל את הכוננות, גייסה מילואים והמתינה לבאות. בארץ התפתחה אווירה קשה שגבלה בחרדה, ותדמיתו הפשרנית של ראש הממשלה הייתה בעוכריו. אשכול ויתר על תפקיד שר הביטחון, שניתן למשה דיין; כונן ממשלת אחדות יחד עם מנחם בגין; ולבסוף, לאחר התלבטות קשה, החליט לצאת ב-5 ביוני למלחמת מנע, שנודעה לימים כמלחמת ששת הימים.

צה"ל, שאשכול השקיע רבות בבניין כוחו, הביס במהירות את צבאותיהן של מצרים, סוריה וירדן ותפס שטחים נרחבים. אשכול החזיק בתפקיד ראש הממשלה עד לפטירתו. הוא נפטר ב-ח' באדר תשכ"ט, 26 בפברואר 1969, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל הרביעית, נולדה בשנת 1898 בקייב שבאוקראינה, תחת השם גולדה מבוביץ'. כשהייתה בת שמונה היגרה עם הוריה לארצות הברית, שם התוודעה לציונות והצטרפה למפלגת פועלי ציון. בשנת 1921 עלתה לארץ-ישראל. היא נבחרה למזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים, ולאחר מכן מילאה שורה ארוכה של תפקידים הקשורים ביחסי החוץ של התנועה הציונית.

בשנת 1948 מונתה מאיר לצירה הישראלית הראשונה בברית המועצות וניסתה ליצור קשר עם יהודי המדינה. שליחותה הדיפלומטית נקטעה כשנקראה לכהן כשרת העבודה בממשלת ישראל הראשונה. היא כיהנה בתפקיד כשבע שנים ועיצבה את שוק העבודה הישראלי ואת זכויות העובד הבסיסיות. בין השאר הביאה לחקיקתו של 'חוק שעות עבודה ומנוחה', הידוע גם כ'חוק השבת', המחייב כל מעסיק לאפשר לעובדיו חופשה בשבת ובמועדי ישראל; והקימה את הביטוח הלאומי, מוסד הרווחה המרכזי במדינת ישראל, שמספק קצבאות לנצרכים להן.

בשנת 1956 החליפה גולדה מאיר את משה שרת בתפקיד שרת החוץ, וביקשה לחזק את קשריה של ישראל עם המדינות החדשות שהוקמו באסיה ובאפריקה. ביוזמתה סייעה מדינת ישראל למדינות האלה בפיתוח תשתית כלכלית וחקלאית.

בשנת 1969, עם פטירתו של לוי אשכול, מונתה גולדה מאיר לראש ממשלה. התקופה הזאת עמדה בראשיתה בסימן מלחמת ההתשה מצד אחד ומצב כלכלי טוב מצד שני. בין השנים 1970–1973 נאלצה מדינת ישראל להתמודד עם גל טרור, שאחד משיאיו היה בטבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן*. ישראל, בתגובה, פעלה נגד ארגוני הטרור בדרכים שונות ויצאה למבצע 'אביב נעורים' בלבנון.

באוקטובר 1973 הופתעה מדינת ישראל ממתקפת נגד משולבת של צבאות מצרים וסוריה, שפתחה את מלחמת יום הכיפורים. ישראל התעלמה מנתונים מודיעיניים שונים, לא נערכה למלחמה וספגה במהלך ימיה הראשונים מכה קשה. מיד עם תום המלחמה נבחרה מאיר שוב לתפקיד ראש הממשלה, אך זמן קצר לאחר מכן התפטרה מתפקידה. גולדה מאיר נפטרה ב-ח' בכסלו תשל"ט, 8 בדצמבר 1978, ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

* טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן היה אירוע טרור פלסטיני שהתרחש ב-5–6 בספטמבר 1972, במהלך האולימפיאדה העשרים שהתקיימה במינכן שבגרמניה המערבית. במהלך האירוע נרצחו אחד-עשר מאנשי המשלחת על-ידי מחבלים פלסטינים מארגון 'ספטמבר השחור'.

יצחק רבין, ראש הממשלה החמישי, נולד בשנת 1922 בירושלים וגדל בתל-אביב. כשהיה בן 15 החל ללמוד בבית הספר החקלאי 'כדורי'. כשהיה בן 19 הצטרף לפלמ"ח, ושנתיים מאוחר יותר מונה למ"מ בארגון. באוקטובר 1947, מעט לפני קום המדינה, מונה לקצין המבצעים של הפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות מונה למפקד חטיבת הראל, שלחמה לפריצת המצור על ירושלים. מאוחר יותר במהלך המלחמה מונה לקצין המבצעים של חזית הדרום.

רבין המשיך במילוי תפקידי פיקוד שונים, ובסוף שנת 1963 מונה לרמטכ"ל השביעי של צה"ל. במהלך כהונתו פרצה מלחמת ששת הימים. רבין הוביל את צה"ל במלחמה הזאת והביא אותו לניצחון מרשים בשלוש חזיתות.

לאחר פרישתו מצה"ל (1968) התמנה לשגריר ישראל בארצות הברית, ועם תום שליחותו נבחר לכנסת והתמנה לשר העבודה. בשנת 1974, לאחר התפטרותה של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות מלחמת יום הכיפורים, נבחר רבין בפעם הראשונה לתפקיד ראש הממשלה. במהלך כהונתו נחתם הסכם הביניים עם מצרים, וצה"ל יצא לאחת מן הפעולות המפורסמות שלו – חילוץ הנוסעים החטופים משדה התעופה אנטבה, במסגרת מבצע יונתן*.

בדצמבר 1976 התפטר רבין מתפקידו בעקבות משבר פוליטי, ובאפריל 1977, לאחר פרסום בעיתונות על חשבון דולרים שהחזיקה רעייתו בחוץ-לארץ בניגוד לחוקי המדינה באותה עת, הודיע שלא יתמודד בבחירות הבאות.

ב-1984 מונה לשר הביטחון, וכהונתו עמדה בסימן האינתיפאדה הראשונה. בשנת 1992 ניצח את יצחק שמיר בבחירות לכנסת ומונה לראש ממשלה בפעם השנייה. רבין כונן ממשלת שמאל שנשענה על בסיס צר, והנהיג שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, תוך העדפה תקציבית לנושאים 'אזרחיים' כמו חינוך או תשתיות על חשבון נושאים ביטחוניים.

ממשלת רבין החלה לפעול באינטנסיביות להשגת הסכמי שלום בין ישראל למדינות השכנות לה. ב-1993 חתם על הסכם אוסלו הראשון, שבו הכירה מדינת ישראל באש"ף כנציג פלסטיני רשמי והתחייבה להעביר לשלטונו האוטונומי שטחים בגדה וברצועת עזה. חודשים ספורים לאחר מכן חתם על הסכם השלום עם ירדן, שזכה לתמיכה נרחבת בחברה הישראלית. רבין זכה להערכה בין-לאומית, שבאה לידי ביטוי בכך שהוענק לו פרס נובל לשלום, בשיתוף עם שמעון פרס ויאסר ערפאת.

* מבצע יונתן, או מבצע אנטבה (כדור הרעם), הייתה פעולת פשיטה צבאית שביצע צה"ל באוגנדה במוצאי שבת, אור ליום ראשון, 4 ביולי 1976, במטרה להציל 105 נוסעים יהודים וישראלים ואנשי צוות של מטוס אייר פראנס, שנחטפו על-ידי טרוריסטים גרמנים ופלסטינים במהלך טיסתם מישראל לצרפת. למרות התבצרותם של החוטפים במדינה עוינת, כמעט כל החטופים חולצו בשלום. במהלך המבצע נהרגו שלושה בני ערובה וכן מפקד סיירת מטכ"ל, סגן אלוף יונתן נתניהו, ובעקבות זאת נקרא המבצע על שמו.

מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, נולד בשנת 1913 בבריסק שבפולין. בנערותו התחבר לחוגי 'השומר הצעיר', ומגיל 16 החל לפעול בתנועת בית"ר, שהייתה מזוהה עם רעיונותיו הרוויזיוניסטיים של זאב ז'בוטינסקי. בגין טיפס בסולם הדרגות והתפקידים בתוך בית"ר: בשנת 1935 מונה לנציב בית"ר בבריסק, עירו, וכעבור ארבע שנים הפך לנציב התנועה בפולין כולה.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה החליט בגין להימלט מפולין אל עבר ברית המועצות, ובכך הצליח להציל את עצמו מציפורני הנאצים. בשנת 1940 נעצר בברית המועצות בעוון 'פעילות ציונית', ושוחרר מכלאו רק בעת מבצע ברברוסה, עם הפלישה הגרמנית. הוא הצטרף לצבא המורדים הפולנים בראשות הגנרל אנדרס, ובשנת 1942 הגיע עם כוחותיו לארץ.

בשנת 1943 פרש בגין מן התנועה הציונית, על רקע ביקורתו כלפי מדיניותה ביחס לשלטונות המנדט הבריטי. הוא מונה למפקד האצ"ל והוביל את פעולותיו בשנים הבאות. בראשית יוני 1948 חתם על הסכם שפירק את האצ"ל במטרה לשלב אותו בצה"ל, אך שבועות ספורים לאחר מכן עמד בחזית העימות בין הארגון למוסדות המדינה, במסגרת פרשת אלטלנה.

בגין שהה על סיפון הספינה כשהתקרבה לתל-אביב, וכשנורה לעברה פגז מעבר החוף הורה ללוחמים שעליה לא להשיב באש. עם הקמת המדינה ייסד בגין את תנועת החירות, מפלגה פוליטית בעלת קו ציוני ימני. חירות הציבה אופוזיציה מתמדת לדרכו של בן-גוריון, ועל הרקע הזה התגלע סכסוך עמוק בין השניים, שהגיע לא פעם לביטויים קשים.

אחת המחלוקות המפורסמות ביניהם נגעה להסכם השילומים. כפי שציינו, בשנת 1952 הביא בן-גוריון לדיון בכנסת את הסכם הפיצויים שהשיג עם גרמניה המערבית. מתנגדי ההסכם, ובגין בראשם, טענו שהחתימה עליו היא עוול מוסרי חמור, ושבאמצעותו מעניקה ישראל מחילה לנאצים.

הסיסמה שנשאו אנשי חירות הייתה: 'הטלאי הצהוב – אות כבוד, שילומים ומשא ומתן – חרפה לדורות'. ב-7 בינואר 1952, בעת שההסכם נידון בכנסת, הוביל בגין הפגנת המונים אל עבר הבניין, תוך שהוא מתבטא בחריפות רבה נגד הממשלה. המפגינים התעמתו עם שוטרים, הגיעו עד לסף הכנסת והשליכו אבנים אל עבר המליאה. בתגובה לאירועים הורחק בגין מן הכנסת לכמה חודשים.

בשנת 1967, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, הצטרף בגין לראשונה לממשלה בתפקיד שר בלי תיק. עשור מאוחר יותר, ב-1977, הפך לראש ממשלה במסגרת המהפך הפוליטי. לראשונה הודחו מפלגות השמאל מן השלטון וכוננה ממשלת ימין. ממשלתו של בגין הביאה לליברליזציה בכלכלה הישראלית, עודדה בגלוי את ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון, עזה וסיני, והביאה בשנת 1979 לחתימת הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו נסוגה ישראל משטחי סיני וכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים עם המצרים. על חתימת ההסכם זכה בגין, יחד עם עמיתו המצרי אנואר סאדאת, בפרס נובל לשלום.

בשנת 1981 הורה בגין על הפצצת הכור האטומי בעיראק, במסגרת מבצע 'אופרה', וביוני החליט על יציאה למלחמת שלום הגליל. המלחמה, שבראשיתה זכתה לתמיכה ציבורית נרחבת, הפכה לשנויה במחלוקת. בהפגנות שנערכו ברחבי ישראל כונה בגין 'רוצח', ומתחת לביתו התקיימה משמרת מחאה. פחות משנה לאחר פרוץ המלחמה החליט לפרוש מפעילות פוליטית והסתגר בביתו. מנחם בגין נפטר ב-ד' באדר ב' תשנ"ב, 9 במרץ 1992, ונקבר בהר הזיתים. לזכרו הוקם בירושלים 'מרכז מורשת מנחם בגין', שעוסק במורשתו ובפועלו.

יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, נולד בשנת 1915 בעיירה רוז'ינוי שברוסיה, תחת השם יצחק יזרניצקי. בנעוריו למד בגימנסיה העברית בביאליסטוק והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה, ובמקביל החל בפעילות ציונית בתנועת בית"ר. אחרי שנה אחת באוניברסיטה נטש את לימודיו ועלה לארץ-ישראל. בארץ החל בהשלמת הלימודים באוניברסיטה העברית, אך גם הפעם נקטעו לימודיו, כשהצטרף לשורות האצ"ל.

עם הפילוג בשורות הארגון במהלך מלחמת העולם השנייה החליט להצטרף ללח"י, והפך לאחד המנהיגים הבולטים של הארגון. לאחר כמה חודשים נעצר ונכלא על-ידי הבריטים, אולם הצליח לברוח מכלאו וירד למחתרת. לאחר רציחתו של אברהם שטרן ('יאיר') התחזק מעמדו בארגון; הבריטים הידקו את הטבעת סביבו ולבסוף שלחו אותו למאסר באריתריאה.

שמיר הצליח לברוח מכלאו ערב הקמת המדינה ולהגיע לארץ. לקראת הבחירות הראשונות הצטרף ל'מפלגת הלוחמים' של ותיקי הלח"י. בשנת 1955 גויס ל'מוסד' ושירת בו כחמש-עשרה שנים בתפקידים מסווגים. בשנת 1969 פרש מן השירות והצטרף לתנועת החירות; ב-1973 נבחר לראשונה לכנסת, ועם המהפך הפוליטי בשנת 1977 מונה ליושב-ראש הכנסת.

ב-1980 מונה לשר החוץ ושימש בתפקיד הזה במהלך מלחמת שלום הגליל. עם התפטרותו של מנחם בגין מראשות הממשלה ב-1983 התמנה לראש ממשלה במקומו. בשנת 1984 התמודד מול שמעון פרס, ולאור השוויון בין הימין לשמאל הקים איתו ממשלת אחדות ברוטציה: שמיר שימש כשר חוץ בממשלה שבה כיהן פרס כראש ממשלה, ועם תום השנתיים החליף את פרס בתפקיד ראש הממשלה.

בבחירות 1988 נבחר שמיר שוב לראש ממשלה. תקופת כהונתו השלישית עמדה בסימן מבצעי העלייה מאתיופיה ומלחמת המפרץ הראשונה בין ארצות הברית לעיראק. במהלך המלחמה נורו טילים אל עבר העורף הישראלי; שמיר החליט להיענות לבקשת האמריקאים ולהימנע מתגובה צבאית של ישראל נגד עיראק.

עם תום המלחמה, ועל רקע אירועי האינתיפאדה הראשונה, עמד שמיר בראש המשלחת הישראלית לוועידת מדריד, שבה השתתף בניגוד לתפיסתו המדינית. על הרקע הזה התפרקה ממשלתו, ובבחירות 1992 הובס על-ידי יצחק רבין. שמיר פרש מראשות הליכוד אך המשיך לכהן כחבר כנסת עד שנת 1996. בשנת 2001 הוענק לו פרס ישראל לתרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. יצחק שמיר נפטר ב-י' בתמוז תשע"ב, 30 ביוני 2012, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

שמעון פרס, ראש הממשלה השמיני, כיהן כראש ממשלה בשנים 1984–1986 ובשנים 1995–1996. למידע נוסף ראו 'נשיאים'.

בנימין (ביבי) נתניהו, ראש הממשלה התשיעי, נולד בשנת 1949 בתל-אביב וגדל בירושלים. כשהיה בן ארבע-עשרה עברה המשפחה להתגורר בארצות הברית בעקבות אביו, בן-ציון נתניהו*, היסטוריון של עם ישראל שלימד באוניברסיטת קורנל. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, שב נתניהו ארצה והתגייס לסיירת מטכ"ל, שם שירת כלוחם וכמפקד והשתחרר ב-1972. לצדו שירת בסיירת אחיו הגדול, יוני, שנפל במבצע אנטבה (1976).

עם תום שירותו הצבאי החל נתניהו ללמוד באוניברסיטת M.I.T במסצ'וסטס, והשלים תואר ראשון בארכיטקטורה ותואר שני במנהל עסקים. בנוסף למד מדע המדינה באוניברסיטת הרווארד. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב ארצה ולחם בחזית סיני, וכעבור ארבע שנים שב להתגורר בארץ באופן מלא. ב-1982 מונה נתניהו לציר ישראל בוושינגטון, וב-1984 מונה לשגריר באו"ם. ב-1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת הליכוד ומונה לסגן שר החוץ.

עם פרישתו של יצחק שמיר מראשות הליכוד, לאחר בחירות 1992, נבחר נתניהו ליושב-ראש המפלגה ולראש האופוזיציה. מן העמדה הזאת התנגד לתהליך אוסלו ולהסכמים עם הפלסטינים שעליהם חתמה ממשלת רבין. בבחירות 1996 ניצח את שמעון פרס והתמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה. למרות התנגדותו לצעדיה של הממשלה הקודמת, החליט נתניהו שלא לבטל את ההסכמים שהתחייבה להם, ואף חתם ב-1998 על 'הסכם וואי', שהתווה לוח זמנים ודרכים למימושם.

בעקבות החתימה על ההסכם התגלע משבר פוליטי, ובבחירות 1999 הפסיד נתניהו את כיסאו לאהוד ברק. לאחר פסק זמן מן החיים הפוליטיים הצטרף בשנת 2003 לממשלתו השנייה של אריאל שרון כשר האוצר. במסגרת הכהונה הזאת הוביל תהליכים נרחבים של הפרטה ומכירת חברות ציבוריות, צמצום בהוצאות הממשלה ורפורמות כלכליות מהותיות.

אהוד ברק, ראש הממשלה העשירי, נולד בשנת 1942 בקיבוץ משמר השרון. הוא התגייס לחיל השריון, ולאחר תקופה קצרה אותר לסיירת מטכ"ל. ברק הוא אחד החיילים המעוטרים ביותר בצה"ל: הוא זכה בעיטור המופת וכן בארבעה צל"שי רמטכ"ל על אומץ לב ועל הצטיינות בקרב. הוא לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל.

בין השאר שימש כמפקד סיירת מטכ"ל, ובמסגרת הזאת השתתף במבצע אביב נעורים (9–10 באפריל 1973), שבמהלכו תקפו כוחות מיוחדים של צה"ל כמה יעדי טרור בעומק לבנון. בנוסף שימש כמפקד עוצבת עמוד האש, כראש אגף התכנון (אג"ת), כראש אגף המודיעין (אמ"ן) וכסגן הרמטכ"ל. ב-1991 מונה ברק לרמטכ"ל הארבעה-עשר של צה"ל והחליף בתפקידו את רב-אלוף דן שומרון; במסגרת הזאת עסק במימוש הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. בנוסף שימש כשליחו של ראש הממשלה לשיחות השלום שהתקיימו עם סוריה ולבנון.

עם פרישתו מצה"ל בשנת 1995 מונה על-ידי ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים, ומאוחר יותר שימש גם כשר החוץ. ב-1997 נבחר ליושב-ראש מפלגת העבודה, וב-1999 נבחר לראשות הממשלה. בעת כהונתו כראש ממשלה הסיג את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון שבדרום לבנון*, וניסה להביא לפריצת דרך מדינית בשיחות השלום עם הפלסטינים ועם הסורים.

אחד השיאים של שיחות השלום שניהל ברק היה בדיונים עם הפלסטינים בוועידת קמפ-דיוויד (2000). הוועידה נכשלה, וזמן קצר לאחר מכן פרצו אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה), שבמהלכם הורעו היחסים בין ישראל לפלסטינים והתרחשו אירועי אלימות קשים, שהשפיעו גם על היחסים בין יהודים לערבים בתוך גבולות ישראל (מהומות אוקטובר). על רקע האירועים האלה התגלע משבר פוליטי, ובבחירות 2001 הפסיד ברק את ראשות הממשלה למנהיג הליכוד אריאל שרון.

לאחר ההפסד פרש ברק מן החיים הפוליטיים ופנה לעסקים. הוא שב למערכת הפוליטית בשנת 2007 ומונה לשר הביטחון. בעת כהונתו בתפקיד הזה יצא צה"ל למבצע עופרת יצוקה, והוחלט על עסקת חילופי השבויים שבה הוחזר גלעד שליט**. בשנת 2012 הודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים.

* תהליך הנסיגה מלבנון: עם תום מלחמת שלום הגליל (1982) שלט צה"ל בשטחים נרחבים בדרום לבנון. ב-1985 התמקם צה"ל ברצועת הביטחון ונסוג משאר שטחי לבנון. רצועת הביטחון הייתה רצועת שטח בת כמה קילומטרים לאורך כל גבול ישראל-לבנון. צה"ל החזיק באזור שורה של מוצבים וקיים שיתוף פעולה הדוק עם צבא דרום לבנון (צד"ל). הלחימה המתמדת ומחיר הדמים שגבתה הביאו להיווצרותו של לחץ ציבורי לפנות את הרצועה. לפני היבחרו של ברק לראשות הממשלה ב-1999 הוא הבטיח להסיג את כוחות צה"ל מלבנון בתוך שנה אחת. מיד עם היבחרו החל במגעים עם סוריה כדי להסדיר את הנסיגה, ומשכשלו המגעים החליט להסיג את כוחות צה"ל מן האזור באופן חד-צדדי. הנסיגה יצאה לפועל ב-24 במאי 2000, והיא נותרה אירוע שנוי במחלוקת בקרב הציבור הישראלי.

** גלעד שליט הוא ישראלי שנחטף בהיותו חייל צה"ל בשירות סדיר, באזור כרם שלום, ב-25 ביוני 2006, על-ידי מחבלים פלסטינים שהשתייכו לארגוני הטרור חמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האסלאם. שליט הוחזק בשבי ברצועת עזה במשך כחמש שנים וארבעה חודשים (1,941 ימים). במסגרת עסקה בין ישראל לחמאס שוחרר והושב לישראל ב-18 באוקטובר 2011, תמורת שחרור 1,027 אסירים ביטחוניים ובהם מאות אסירי עולם.

אריאל שרון, ראש הממשלה האחד-עשר, נולד בשנת 1928 בכפר מל"ל, תחת השם אריאל שיינרמן. בנערותו השתייך לתנועת הנוער העובד והלומד, וכשהיה בן שבע-עשרה הצטרף ל'הגנה'. במלחמת העצמאות לחם בקרבות לטרון וסבל מפציעה קשה. עם תום המלחמה קודם לתפקיד מ"פ, ובהמשך גם לתפקיד מפקד סיירת גולני.

ב-1952 יצא ללימודים באוניברסיטה העברית, אך כשנה לאחר מכן נקרא לשוב לצבא כדי להקים את יחידה 101, שמשימתה המרכזית הייתה לבצע פעולות תגמול נגד המסתננים*. היחידה, שמוזגה לבסוף עם גדוד 890 של הצנחנים, הייתה יחידת הקומנדו הראשונה בצה"ל, והנחילה תורות לחימה וטקטיקות מתקדמות לכלל הצבא. ב-1956 מונה למפקד חטיבת הצנחנים ופיקד עליה במהלך מלחמת סיני; בעת מלחמת ששת הימים (1967) פיקד על אוגדה 38, שלקחה חלק חשוב בקרבות בחזית המצרית; וב-1969 מונה למפקד פיקוד הדרום, פיקד על החזית במהלך מלחמת ההתשה ועסק בהקמת קו המעוזים על גדות התעלה.

בראשית 1973 פרש מן הצבא ופנה לפעילות פוליטית. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב שרון לצבא ומונה כמפקד עוצבת עמוד האש, שנטלה חלק משמעותי בקרבות בגזרת סיני. ב-1977 התמודד לכנסת בראש תנועת 'שלומציון', שהתמזגה לאחר הבחירות אל תוך הליכוד. בממשלת בגין מונה שרון לשר החקלאות, ובתפקיד הזה פעל לעידוד ולהרחבת ההתיישבות היהודית ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. בשנת 1981 מונה אריאל שרון לשר הביטחון, ובמסגרת התפקיד הזה היה אחראי למימוש הסכם השלום עם מצרים ולפינוי חבל ימית בצפון סיני.

בנוסף היה ההוגה והיוזם של מלחמת שלום הגליל. תפקודו של שרון במהלך המלחמה היה שנוי במחלוקת וזכה לביקורת ציבורית. ועדת כהן, שהוקמה בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה**, מתחה ביקורת קשה על התנהלותו והמליצה ששרון יסיים את תפקידו ולא ישמש בעתיד בתפקיד שר ביטחון. שרון פרש מתפקיד שר הביטחון אך המשיך לכהן כשר בלי תיק.

בממשלות הבאות כיהן כשר התעשייה והמסחר, כשר הבינוי והשיכון וכשר התשתיות הלאומיות. עם פרישתו של נתניהו מראשות הליכוד בשנת 1999 מונה ליושב-ראש המפלגה, ועל רקע אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה) נבחר ב-2001 לראשות הממשלה. תקופת כהונתו הראשונה עמדה בסימן המאבק בטרור הפלסטיני, שהוביל ליציאה למבצע חומת מגן.

כהונתו השנייה (2003) עמדה בסימן בניית גדר הביטחון, שנועדה למנוע חדירה של טרור לעורף ישראל, ובסימן תוכנית ההתנתקות – תוכנית נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון. התוכנית עוררה מחלוקות וביקורות רבות, ובסופו של דבר יצאה אל הפועל בקיץ 2005. היא הביאה למשבר פוליטי, ועל רקע המשבר הזה והחשדות שהועלו נגד שרון בשחיתות הוחלט על הקדמת הבחירות ל-2006. בשיאו של המשבר החליט שרון לנטוש את מפלגת הליכוד ולהקים מפלגה חדשה, 'קדימה'.

חודשים ספורים לאחר מכן לקה בשבץ מוחי ונבצר ממנו למלא את תפקיד ראש הממשלה. סמכויותיו נמסרו לממלא מקומו, אהוד אולמרט. אריאל שרון נפטר ב-י' בשבט תשע"ד, 11 בינואר 2014, ונקבר בגבעת הכלניות שליד חוות השקמים.

* בהסתננות ובפעולות התגמול דנו בפרק נפרד בהמשך.

** אירועי סברה ושתילה נידונים כחלק מן הפרק העוסק במלחמת לבנון בהמשך.

אהוד אולמרט, ראש הממשלה השנים-עשר, נולד בשנת 1945 במבצר שוני הסמוך לבנימינה, למשפחה רוויזיוניסטית; אביו, מרדכי אולמרט, שימש כחבר כנסת מטעם תנועת החירות.

ב-1963 התגייס לחטיבת גולני, אולם נאלץ להשתחרר זמנית מן הצבא כעבור זמן קצר, עקב פציעה שלא החלימה כראוי. הוא קיבל דחיית שירות, שבמהלכה סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית; ובשנת 1971 שב והשלים את שירותו הצבאי ככתב צבאי בעיתון 'במחנה'*. בעת שירותו במילואים יצא לקורס קצינים והוסמך כקצין.

במהלך השירות החל ללמוד לתואר ראשון נוסף, ובשנת 1975 הוסמך כעורך-דין. עוד בתקופת לימודיו היה אולמרט מעורב בפעילות פוליטית: בשנת 1973, בהיותו בן עשרים ושמונה בלבד, נבחר לכנסת מטעם תנועת החירות. בשנת 1988 מונה לשר לענייני מיעוטים, ובשנת 1990 מונה לשר הבריאות. בשנת 1992 פרש מן הכנסת ונבחר לראש עיריית ירושלים.

בשנת 2003 פרש מן העירייה וחזר לכנסת. לאחר הבחירות מונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה ולממלא מקום ראש הממשלה. עם ההכרזה על תוכנית ההתנתקות היה אולמרט מתומכיה המרכזיים. לאחר פרישתו של בנימין נתניהו מונה לשר האוצר, ועם הקמת מפלגת 'קדימה' מונה למספר שתיים ברשימה. לאחר אשפוזו של אריאל שרון מונה אהוד אולמרט למחליפו הזמני, ובבחירות 2006 נבחר לראשות הממשלה.

כהונתו של אולמרט כראש ממשלה אופיינה בהחרפת הסכסוך ברצועת עזה ובהתחדשותו של הסכסוך הישראלי-לבנוני, עם חטיפתם של חיילי צה"ל בגזרת הר דב ופרוץ מלחמת לבנון השנייה. המלחמה הביאה לפגיעה קשה בתשתית הטרור של ארגון החיזבאללה, אך גם לפגיעה בעורף הישראלי ולמחלוקת בדבר מחדלים שונים שהתגלו בה. ועדת וינוגרד, שהוקמה בעקבות המלחמה, מצאה ליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי, אך נמנעה מלקבל מסקנות אישיות נגד מי מן המעורבים.

במקביל הועלו נגד אולמרט כמה חשדות שנגעו בשחיתות ועדיין נמצאו בבירור מערכת אכיפת החוק. על הרקע הזה הוחלט על הקדמת הבחירות למרץ 2009, ואולמרט החליט שלא יתמודד בהן. במהלך התקופה שקדמה לבחירות, בדצמבר 2008, הוביל אולמרט את מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה – מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה.

לאחר פרישתו המשיכו להתנהל נגדו כמה משפטים. הוא הורשע בבית המשפט בכמה אישומים ובראשם שוחד, ונשלח לרצות את עונשו בכלא. * 'במחנה' הוא שבועון שיוצא לאור על-ידי צה"ל ומיועד לחייליו. ראשית דרכו ב-1934, כעיתון מחתרתי של סניף ה'הגנה' בתל-אביב; ב-1947 הפך לביטאון הרשמי של הארגון; ועם הקמת מדינת ישראל וייסוד צה"ל הפך לשבועון הרשמי של הצבא.

'המנהיגות נמדדת ביכולת להניח בצד מחלוקות אידיאולוגיות לטובת הצלת המדינה ברגעי משבר.'

נפתלי בנט, ראש הממשלה ה-13, כיהן בתפקיד בשנים 2021–2022 והוביל את 'ממשלת השינוי'.

בנט, קצין בסיירת מטכ"ל וביחידת מגלן, הביא איתו סגנון ניהולי שמשלב ניסיון עסקי מהייטק וראייה ביטחונית נצית.

בסוף שנת 2025 בנט פעיל בזירה הציבורית כדמות שמדגישה את הצורך ב'גרעין שליטה' ממלכתי ובחידוש פני המנהיגות הישראלית לאחר אירועי אוקטובר 2023.

'דמוקרטיה חזקה היא הבסיס לביטחון ישראל; בלי שלטון חוק וערכים ליברליים, לא נוכל להתמודד עם אתגרי המזרח התיכון.'

יאיר לפיד, ראש הממשלה ה-14 ויושב-ראש מפלגת 'יש עתיד', כיהן בראשות הממשלה בשנת 2022.

בנימין (ביבי) נתניהו, ראש הממשלה התשיעי, נולד בשנת 1949 בתל-אביב וגדל בירושלים. כשהיה בן ארבע-עשרה עברה המשפחה להתגורר בארצות הברית בעקבות אביו, בן-ציון נתניהו*, היסטוריון של עם ישראל שלימד באוניברסיטת קורנל. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, שב נתניהו ארצה והתגייס לסיירת מטכ"ל, שם שירת כלוחם וכמפקד והשתחרר ב-1972. לצדו שירת בסיירת אחיו הגדול, יוני, שנפל במבצע אנטבה (1976).

עם תום שירותו הצבאי החל נתניהו ללמוד באוניברסיטת M.I.T במסצ'וסטס, והשלים תואר ראשון בארכיטקטורה ותואר שני במנהל עסקים. בנוסף למד מדע המדינה באוניברסיטת הרווארד. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב ארצה ולחם בחזית סיני, וכעבור ארבע שנים שב להתגורר בארץ באופן מלא. ב-1982 מונה נתניהו לציר ישראל בוושינגטון, וב-1984 מונה לשגריר באו"ם. ב-1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת הליכוד ומונה לסגן שר החוץ.

עם פרישתו של יצחק שמיר מראשות הליכוד, לאחר בחירות 1992, נבחר נתניהו ליושב-ראש המפלגה ולראש האופוזיציה. מן העמדה הזאת התנגד לתהליך אוסלו ולהסכמים עם הפלסטינים שעליהם חתמה ממשלת רבין. בבחירות 1996 ניצח את שמעון פרס והתמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה. למרות התנגדותו לצעדיה של הממשלה הקודמת, החליט נתניהו שלא לבטל את ההסכמים שהתחייבה להם, ואף חתם ב-1998 על 'הסכם וואי', שהתווה לוח זמנים ודרכים למימושם.

בעקבות החתימה על ההסכם התגלע משבר פוליטי, ובבחירות 1999 הפסיד נתניהו את כיסאו לאהוד ברק. לאחר פסק זמן מן החיים הפוליטיים הצטרף בשנת 2003 לממשלתו השנייה של אריאל שרון כשר האוצר. במסגרת הכהונה הזאת הוביל תהליכים נרחבים של הפרטה ומכירת חברות ציבוריות, צמצום בהוצאות הממשלה ורפורמות כלכליות מהותיות.

יעקב דורי, ראש המטה הכללי הראשון, נולד בשנת 1899 בעיר אודסה שברוסיה. בשנת 1906 עלה עם משפחתו לארץ, ובשנת 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא הבריטי ושירת בגדוד 40 של הגדודים העבריים.

עם שחרורו החל בלימודי הנדסה בבלגיה, וכששב לארץ מונה למהנדס של היישובים החדשים שתוכננו במסגרת 'תוכנית האלף'*. במהלך מאורעות תרפ"ט (1929) מונה דורי למפקד ה'הגנה' בחיפה. ב-1930 עבר להתגורר בירושלים ומונה לסגן המהנדס הראשי של הסוכנות היהודית; במקביל התקדם בסולם התפקידים של 'ההגנה', עד שבשנת 1939 מונה גם לראש המטה הכללי של הארגון.

עם היוודע החלטת האו"ם בשנת 1947 סייע לדוד בן-גוריון בהכנת כוח המגן למלחמה, בהפיכתה של ה'הגנה' מארגון מחתרתי לצבא סדיר ובשילוב לוחמי המחתרות השונות בצה"ל. כשהוקם צה"ל באופן רשמי ב-26 במאי 1948 מונה דורי לראש המטה הכללי הראשון, וניהל מן העמדה הזאת את מלחמת העצמאות עד לחתימת הסכמי הפסקת האש. במהלך חלקם הראשון של הקרבות היה תפקודו של דורי חלקי בשל מצבו הבריאותי, ויגאל ידין מילא את מקומו. בנובמבר 1949 פרש מתפקידו והוחלף על-ידי יגאל ידין.

עם פרישתו מצה"ל מונה לראש אגף המדע במשרד ראש הממשלה, וכיהן גם כחבר בוועדת 'אולשן-דורי', שחקרה את פרשת 'עסק הביש'**. בין השנים 1951–1965 שימש כנשיא הטכניון בחיפה***. יעקב דורי נפטר ב-י"ט בשבט תשל"ג, 22 בפברואר 1973; על שמו נקרא מחנה תל השומר.

* תוכנית האלף היא תוכנית התיישבות של כאלף משפחות בסמוך למושבות ותיקות בארץ-ישראל, שהתקבלה על-ידי הסוכנות היהודית ב-1930.

** 'עסק הביש', או 'הפרשה', הוא כינוי לפרשת ריגול שנחשפה במהלך שנות החמישים. אגף המודיעין הפעיל במצרים חוליה שהורכבה מיהודים מצרים וביצעה פעולות נגד מטרות מערביות במדינה, במטרה לתקוע טריז בין מצרים למערב. החוליה נחשפה, חבריה נשפטו, ובישראל התפתח ויכוח עקרוני בשאלה 'מי נתן את ההוראה' לבצע את הפעולה הכושלת. הוויכוח הזה הוביל לכמה משברים פוליטיים.

*** הטכניון (מכון טכנולוגי לישראל) הוא אוניברסיטה ישראלית הממוקמת בחיפה, שמתמקדת בהנדסה ובמדעים מדויקים. הטכניון הוקם בראשית המאה העשרים, וסביב שפת הלימוד במוסד התנהל ביישוב ויכוח שכונה 'מלחמת השפות' או 'ריב הלשונות', שדנו בו לעיל.

יגאל ידין, ראש המטה הכללי השני, נולד בשנת 1917 בירושלים, תחת השם יגאל סוקניק. בגיל 15 הצטרף לשורות ה'הגנה', ובגיל 22 התמנה לשלישו של יעקב דורי. במקביל לשירותו בארגון למד ידין ארכיאולוגיה, לשון עברית וספרות באוניברסיטה העברית.

במהלך מלחמת העצמאות שימש כמחליפו של יעקב דורי, ובשנת 1949, בהיותו בן 32, מונה לרמטכ"ל. כרמטכ"ל קבע את הכללים היסודיים שעל-פיהם מתנהל צה"ל בתחומי הגיוס והמבנה. בשנת 1952 סיים ידין את תפקידו והוחלף על-ידי מרדכי מקלף.

לאחר פרישתו התמסר לארכיאולוגיה, ובמסגרת עבודתו היה אחראי בין היתר לחשיפת שרידי מצדה ולמחקר 'המגילות הגנוזות'*. על תרומתו למחקר קיבל את פרס ישראל במדעי היהדות לשנת 1956. ב-1963 מונה לפרופסור במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ושנה לאחר מכן הפך לחבר האקדמיה הלאומית למדעים. הוא כתב ספרים רבים על שלהי ימי הבית השני ועל מרידות היהודים, ובאחדים מהם אף השתמש בניסיונו הצבאי וניתח תורות לחימה וטקטיקות של מגננה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים שימש ידין כחבר ועדת אגרנט. לקראת בחירות 1977 הקים יחד עם פרופ' אמנון רובינשטיין** את תנועת ד"ש (דמוקרטיה לשינוי), נבחר מטעמה לכנסת ושימש כסגן ראש הממשלה. בעקבות התפוררות המפלגה פרש ב-1981 מן החיים הפוליטיים. יגאל ידין נפטר ב-כ"ח בסיוון תשמ"ד, 28 ביוני 1984; על שמו נקרא מחנה צריפין.

* המגילות הגנוזות הן מגילות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במדבר יהודה, ובהן טקסטים שונים וגם העתק של חלקים מן התנ"ך. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכיאולוגיים החשובים בארץ-ישראל, והן כתבי היד הקדומים ביותר של המקרא.

** אמנון רובינשטיין (נולד ב-1931), משפטן וסופר ישראלי. בשנת 1977 נבחר לכנסת וכיהן בה עד לשנת 2002. בתקופה הזאת שימש במגוון תפקידים, וביניהם שר החינוך, שר התקשורת ושר התשתיות. בשנת 2006 זכה בפרס ישראל לחקר המשפט.

מרדכי מקלף, ראש המטה הכללי השלישי, נולד בשנת 1920 במוצא. כשהיה ילד צעיר התנפלו פורעים ערבים על ביתו במהלך מאורעות תרפ"ט, והוא היה אחד הניצולים היחידים מן הטבח שנערך ביהודי המושבה. בגיל 16 הצטרף לשורות ה'הגנה', ולאחר מכן, בגיל 19, הצטרף לפלוגות הלילה המיוחדות תחת פיקודו של אורד וינגייט. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת בשורות הצבא הבריטי ולחם בצפון אפריקה; עם תום המלחמה שוחרר בדרגת מייג'ור (רב-סרן).

במהלך מלחמת העצמאות שירת בחטיבת כרמלי, שלחמה באזור הצפון: הוא שימש כקצין אג"ם, כמפקד גדוד ולבסוף כמפקד החטיבה. בשלהי המלחמה מונה מקלף לאחד מן הנציגים הישראלים בדיוני שביתת הנשק עם סוריה ולבנון, ובסוף 1949 מונה לסגן הרמטכ"ל ולראש אג"ם.

עם סיום תפקידו של יגאל ידין כרמטכ"ל (1952) ביקש בן-גוריון ממקלף, שהיה באותה עת בן 32 בלבד, לקבל על עצמו את התפקיד. מקלף הסכים, אך התנה זאת בכך שישמש בו למשך שנה בלבד. במהלך כהונתו השלים תוכנית קיצוצים בצה"ל ושחרר את הצבא ממשימות ומתפקידים אזרחיים. בנוסף היה אחראי להקמת יחידה 101, שביצעה את פעולות התגמול. בשנת 1953 סיים את תפקידו והוחלף על-ידי משה דיין.

לאחר שחרורו מצה"ל בדצמבר 1953 מילא שורת תפקידים ציבוריים בכלכלה הישראלית, וביניהם מנכ"ל חברת החשמל ומנכ"ל מפעלי ים המלח. מרדכי מקלף נפטר ב-ט"ו באדר תשל"ח, 22 בפברואר 1978; על שמו נקרא מחנה השלישות הראשית ברמת גן.

משה דיין, ראש המטה הכללי הרביעי, נולד בשנת 1915 בקיבוץ דגניה. בגיל 18 הצטרף לשורות ה'הגנה' כאיש משטרת היישובים*, ובשנת 1938 היה בין המצטרפים הראשונים לפלוגות הלילה המיוחדות תחת פיקודו של אורד וינגייט; אולם חודשים ספורים לאחר מכן נאסר על-ידי הבריטים, כחלק מ-מ"ג אסירי ההגנה**.

בשנת 1941 התנדב לפעולות נגד צבא וישי בסוריה***, ובאחת מהן איבד את עינו השמאלית. בראשית מלחמת העצמאות שימש דיין בכמה תפקידי מטה והיה מיוזמי שיתוף הפעולה בין צה"ל לעדה הדרוזית. בהמשך המלחמה פיקד על הכוחות בעמק הירדן, שימש כמפקד גדוד שלחם באזור השפלה, ולבסוף מונה למפקד חטיבת עציוני, שלחמה באזור ירושלים, ולמפקדה של העיר. בתוקף התפקיד הזה ניהל את המגעים עם הירדנים והיה אחראי לקביעת 'הקו העירוני', שחצה את העיר עד מלחמת ששת הימים.

בסוף 1949 מונה למפקד פיקוד הדרום, וב-1952 מונה למפקד פיקוד הצפון. עם סיום תפקידו של מרדכי מקלף כרמטכ"ל (1953) מונה דיין למחליפו. בכהונתו שם דגש על הכשרת היחידות הקרביות, ופיקד על הצבא במהלך כמה פעולות תגמול ובמהלך מלחמת סיני. בשנת 1958 סיים דיין את תפקידו והוחלף על-ידי חיים לסקוב.

הוא נבחר לכנסת הרביעית וכיהן כשר החקלאות. בשנת 1967, סמוך לפרוץ מלחמת ששת הימים, מונה לשר ביטחון והחזיק בתפקיד במהלך המלחמה. עם סיום הלחימה זכה דיין להערכה עצומה בישראל ובעולם. בתקופה הזאת מיסד את השלטון הצבאי ביהודה, בשומרון ובעזה, הוביל את צה"ל במלחמת ההתשה והתמודד עם גל פיגועי הטרור הקשים.

בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים הניח דיין שהסבירות לפריצתה של מלחמה נמוכה. גישתו נשענה בעיקר על הנחה (קונספציה) שארצות ערב יימנעו מלתקוף את ישראל, לאור המכה שספגו במהלך מלחמת ששת הימים. הקונספציה הזאת כשלה, וישראל הופתעה בתקיפה משולבת בסיני ובגולן, שגבתה מחיר דמים כבד. עם תום המלחמה התפטר דיין מתפקידו בלחץ הציבור, אף שדו"ח ועדת אגרנט לא הטיל עליו אחריות אישית.

דיין חזר לחיים הפוליטיים ב-1977, כשנבחר לכנסת התשיעית ומונה לשר החוץ. הוא היה בין יוזמי המגעים עם מצרים, שהבשילו לבסוף לכדי הסכם שלום, אך ב-1979 פרש מן הממשלה על רקע מחלוקת בינו לבין בגין בדבר הדרך ליישומו. משה דיין נפטר ב-י"ח בתשרי תשמ"ב, 16 באוקטובר 1981; על שמו נקרא מחנה המכללות הצבאיות בגלילות.

* משטרת היישובים הייתה כוח משטרה יהודי שפעל בחסות המנדט הבריטי, לשם הגנתם של היישובים העבריים בשעת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

** מ"ג אסירי ההגנה הוא כינוי ל-43 לוחמי ההגנה שנתפסו על-ידי הבריטים במהלך קורס מ"מ באוגוסט 1939. רובם נידונו לעשר שנות מאסר, אך לאחר השתדלות מוסדות היישוב שוחררו בפברואר 1941, כשהחזית הגרמנית במלחמת העולם השנייה התקרבה לארץ-ישראל.

*** ממשל וישי הוא כינוי למשטר הצרפתי שכונן בדרום צרפת לאחר כניעתה לגרמניה הנאצית. הממשל הזה היה למעשה גרורה של גרמניה הנאצית.

חיים לסקוב, ראש המטה הכללי החמישי, נולד בשנת 1919 בעיירה בוריסוב שבבלרוס. כשהיה בן שש עלה לארץ עם הוריו ולמד בבית הספר הריאלי בחיפה. בגיל 20 הצטרף ל'הגנה' ושימש במגוון תפקידים. ב-1941 התנדב לצבא הבריטי ושירת כלוחם בחזית המזרח התיכון, ולאחר מכן כמפקד פלוגה מסייעת בבריגדה היהודית באיטליה. הוא שוחרר מן הצבא הבריטי עם תום המלחמה בדרגת מייג'ור (רב-סרן), אך נשאר באירופה ופעל להעלאת יהודים לארץ במסגרת ההעפלה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות הוטל עליו לארגן את ההדרכה בצה"ל, ובמסגרת הזאת פיקד על קורס הקצינים הראשון. ב-1951 מונה למפקד חיל האוויר, אף שמעולם לא היה טייס, והכין את החיל לקבלת מטוסי הסילון הקרביים הראשונים. במהלך מלחמת סיני פיקד על אוגדת שריון.

לאחר מותו של אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני* בתאונת אימונים התמנה למחליפו, ופיקד על נסיגת הכוחות הישראליים מסיני. עם סיום תפקידו של משה דיין כרמטכ"ל (1958) מונה לסקוב למחליפו. כהונתו התאפיינה בשקט יחסי, ללא אירועים ביטחוניים יוצאי דופן. לסקוב התמקד בבנייתו של צה"ל כצבא מקצועי וסדור: הוא ביקש ליישם בו נורמות שספג בעת שירותו בצבא הבריטי, והקפיד על כללי משמעת ועל הכשרת המפקדים. בשנת 1961 סיים לסקוב את תפקידו והוחלף על-ידי צבי צור.

בשנת 1972 התמנה לנציב קבילות החיילים הראשון בצה"ל, תפקיד שבו שימש עד יום מותו. כמו כן נמנה עם חברי ועדת אגרנט לבדיקת אירועי מלחמת יום הכיפורים. חיים לסקוב נפטר ב-כ"ב בכסלו תשמ"ג, 8 בדצמבר 1982; על שמו נקרא בית הספר לקצינים (בה"ד 1) בנגב.

* אסף שמחוני (1922–1956), אלוף בצה"ל. שירת ב'הגנה' ובפלמ"ח בתפקידים שונים, ובצה"ל שימש כאלוף פיקוד הצפון, כאלוף פיקוד הדרום וכמפקד במלחמת סיני. נהרג בהתרסקות מטוס זמן קצר לאחר תום המלחמה.

צבי צור, ראש המטה הכללי השישי, נולד בשנת 1923 בעיר זסלב שבאוקראינה, תחת השם צבי צ'רטאנקו, ועלה לארץ עם הוריו כשהיה בן שנתיים. במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט התגייס ל'הגנה' ושימש כקשר. במהלך מלחמת העצמאות פיקד על גדוד 54 של חטיבת גבעתי; כמפקד הגדוד הקים את פלוגת הג'יפים 'שועלי שמשון', שמילאה תפקיד מרכזי בכיבוש הנגב. לקראת תום המלחמה מונה למפקד החטיבה. עם תום המלחמה שימש במגוון תפקידים בצה"ל, ובין השאר כראש אגף כוח האדם (אכ"א), כאלוף פיקוד המרכז, כאחראי על מרחב עזה במהלך מלחמת סיני וכסגן הרמטכ"ל.

עם סיום תפקידו של חיים לסקוב כרמטכ"ל (1961) מונה צור למחליפו. תקופת כהונתו נחשבת לתקופה שקטה יחסית מן הבחינה הביטחונית, למעט 'פעולת נוקייב' (מבצע סנונית), שהתרחשה במרץ 1962*. במהלך התקופה הזאת התמקד צור בפיתוח תורת הלחימה הישראלית, ברכישת אמצעי לחימה חדשים ומתקדמים ובפיתוח יכולות בתחום האלקטרוניקה והטילים.

בשנת 1964 סיים צור את תפקידו והוחלף על-ידי יצחק רבין. שנה לאחר מכן הצטרף למפלגת רפ"י ונבחר מטעמה לכנסת. בשנת 1967 התמנה לעוזרו של שר הביטחון משה דיין, תפקיד שנשא בו לאורך שבע שנים סוערות, שכללו גם את תקופת מלחמת יום הכיפורים. עם פרישתו ממשרד הביטחון שימש בכמה תפקידים בכירים במשק. צבי צור נפטר ב-כ' בכסלו תשס"ה, 28 בדצמבר 2004; על שמו נקרא בית הספר למקצועות החי"ר (ביסלמ"ח) בנגב.

* פעולת נוקייב הייתה מבצע צבאי שנערך בלילה שבין ה-16 ל-17 במרץ 1962 בנוקייב שברמת הגולן, במטרה למנוע את המשך הירי משטח הכפר אל עבר דייגים ישראלים בכינרת. הפעולה זכתה להצלחה חלקית בלבד, בשל התקלות עם כוח סורי גדול ובשל מודיעין חלקי.

כיהן כרמטכ"ל השביעי, בשנים 1964–1968.

חיים בר-לב, ראש המטה הכללי השמיני, נולד בשנת 1924 בעיר וינה שבאוסטריה, תחת השם חיים ברוצלבסקי. בשנת 1939 עלה לארץ ולמד בבית הספר מקווה ישראל*. שלוש שנים לאחר מכן הצטרף לפלמ"ח ועלה בהדרגה בסולם הדרגות. במהלך מלחמת העצמאות פיקד על גדוד שנשא בתפקיד מרכזי במבצע 'חורב' לשחרור הנגב. עם תום המלחמה שימש במגוון תפקידים בצה"ל, ובין השאר כמפקד קורס מג"דים, כמפקד קורס מח"טים וכמפקד חטיבת גבעתי. במלחמת סיני פיקד על חטיבה משוריינת, ועם תום המלחמה מונה למפקד גייסות השריון.

ב-1958 מונה לאלוף, ובהמשך מונה לראש אגף המבצעים ולסגן הרמטכ"ל. עם סיום תפקידו של יצחק רבין כרמטכ"ל (1968) מונה בר-לב למחליפו, ופיקד על צה"ל במהלך מלחמת ההתשה. בעקבות הלחימה המתמשכת לאורך גדות תעלת סואץ הורה על הקמתו של קו מעוזים מבוצר, שמנה כשלושים מוצבים וכונה 'קו בר-לב'. בשנת 1972 סיים בר-לב את תפקידו והוחלף על-ידי דוד אלעזר.

עם פרישתו הצטרף למפלגת העבודה, וכעבור כמה חודשים מונה לשר המסחר והתעשייה. במהלך מלחמת יום הכיפורים גויס באופן חריג למילואים ושימש כמפקד חזית הדרום. בתפקיד הזה הצליח לבלום את הכוחות המצריים ולהעביר את צה"ל למצב של התקפה.

עם פרישתו מן הכנסת בשנת 1992 מונה לשגריר ברוסיה. חיים בר-לב נפטר ב-ו' בסיוון תשנ"ד, 7 במאי 1994; על שמו נקרא בסיס מטה מפקדת זרוע היבשה בקריית מלאכי.

* מקווה ישראל הוא בית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ-ישראל (1870), על-ידי קרל נטר (1826–1882). בשנת 1898 נפגשו הרצל וקיסר גרמניה וילהלם השני בכניסה לבית הספר.

דוד (דדו) אלעזר, ראש המטה הכללי התשיעי, נולד בשנת 1925 בעיר סרייבו שבבוסניה. בגיל 14 החל את לימודיו בזגרב, הצטרף ל'שומר הצעיר' והתקרב לציונות. בשנת 1940, מעט לפני הכיבוש הנאצי של הבלקן, הצליח אלעזר לעלות לארץ במסגרת 'עליית הנוער'*. בשנת 1946 הצטרף לפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות שימש כמפקד מחלקה בחטיבת הראל, שלחמה באזור ירושלים. במהלך הלחימה התקדם בסולם הדרגות עד שמונה למפקד גדוד.

בשנת 1955 מונה למפקד חטיבת הנגב ופיקד עליה במהלך מלחמת סיני. לאחר המלחמה עבר הסבה לשריון, שימש כמפקד חטיבה 7 ולאחר מכן כמפקד גייסות השריון. בשנת 1964 מונה למפקד פיקוד הצפון ופיקד על קו הגבול המתוח עם הסורים במהלך שנות 'המלחמה על המים' ובמלחמת ששת הימים. ב-1969 מונה לראש אגף המבצעים, ועם סיום תפקידו של חיים בר-לב כרמטכ"ל (1972) מונה אלעזר למחליפו.

במהלך כהונתו כרמטכ"ל פרצה מלחמת יום הכיפורים, שהפתיעה את צה"ל וגבתה מן הצד הישראלי מחיר דמים כבד. אלעזר היה שותף להנחה ('קונספציה') שהמצרים לא יפתחו במלחמה, ונמנע מגיוס מילואים לפניה. יחד עם זאת, במהלך המלחמה הצליח להוביל את צה"ל להתקפה ולבלום את המצרים והסורים. ועדת אגרנט, שמונתה לאחר המלחמה כדי לבדוק את הכשלים שנלוו לה, קבעה שאלעזר 'נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל'. בעקבות המלצות הוועדה הגיש באפריל 1974 את התפטרותו, והוחלף על-ידי מרדכי גור.

דוד אלעזר נפטר ב-ט"ו בניסן תשל"ו, 15 באפריל 1976; על שמו נקרא מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית בגלילות.

* עליית הנוער היא מסגרת שהוקמה ב-1933 לצורך העלאתם של בני נוער יהודים לארץ-ישראל. במהלך השואה ובשנים שקדמו לה פעל הארגון להציל ילדים יהודים מרחבי אירופה ולהעביר אותם אל מקום מבטחים.

מרדכי (מוטה) גור, ראש המטה הכללי העשירי, נולד בשנת 1930 בירושלים, תחת השם מרדכי גורבן. כשהיה בן 13 הצטרף ל'הגנה' ומילא תפקידים שונים בגדנ"ע. במלחמת העצמאות לחם כמפקד יחידת ג'יפים, ובהמשך מונה למפקד פלוגה בחטיבת הנגב. במהלך פעולת תגמול ב-1955 נפצע וזכה בצל"ש הרמטכ"ל, שהומר אחר כך לעיטור העוז. לאחר הפעולה מונה למפקד גדוד בנח"ל המוצנח, ואיתו לחם ב-1956 במלחמת סיני.

בשנת 1961 מונה למפקד חטיבת גולני, ובתפקיד הזה פיקד על פעולת נוקייב. בשנת 1966 מונה למפקד חטיבת צנחנים במילואים, שעליה פיקד גם במהלך מלחמת ששת הימים. החטיבה, שהייתה אמורה להילחם בחזית הדרומית, נלחמה בגזרת ירושלים, ובסיום קרבות קשים הצליחה לשחרר את העיר מידיהם של הירדנים. מוטה גור נחרת בזיכרון הציבורי כמשחרר ירושלים, בין השאר בשל קריאתו הנרגשת בקשר: 'הר הבית בידינו!'.

בסוף 1969 מונה גור לאלוף פיקוד הצפון והתמודד עם חוסר השקט בגזרה, כחלק ממלחמת ההתשה. ב-1972 התמנה לנספח הצבאי בארצות הברית, ובתפקיד הזה עסק בסיוע בארגון 'הרכבת האווירית' של נשק ותחמושת במהלך מלחמת יום הכיפורים. עם סיום תפקידו של דוד אלעזר כרמטכ"ל (1974) מונה גור למחליפו.

במהלך כהונתו יצא צה"ל למבצע 'יונתן', שבמהלכו חולצו ישראלים שמטוסם נחטף לאנטבה. בשנת 1978 סיים גור את תפקידו והוחלף על-ידי רפאל איתן. הוא הצטרף למפלגת העבודה וכיהן כחבר כנסת וכשר הבריאות. מרדכי גור נפטר ב-י"ח בתמוז תשנ"ה, 16 ביולי 1995; על שמו נקרא מחנה בית ליד.

רפאל (רפול) איתן, ראש המטה הכללי ה-11, נולד בשנת 1929 במושב תל עדשים, למשפחה שאביה נמנה עם מקימי 'השומר'. בהיותו בן 15 הצטרף לפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת הראל בגזרת ירושלים. אחרי המלחמה השתחרר מצה"ל, אך לאחר תקופה קצרה התגייס בשנית.

באוקטובר 1955 השתתף בפעולת התגמול במשטרת כונתילה וזכה על פעולתו בעיטור העוז. במלחמת סיני פיקד על גדוד הצנחנים שביצע את הצניחה המבצעית במיתלה. ב-1964 מונה למפקד חטיבת הצנחנים, ובמלחמת ששת הימים פיקד עליה במהלך הקרבות באזור פתחת רפיח וצפון סיני. במהלך הלחימה נפצע קשה בראשו, ועם החלמתו מונה למפקד חטיבת הבקעה. הוא היה ממפתחיה של שיטת ה'מרדף' והשתתף בעצמו בעשרות מרדפים אחרי מחבלים שחדרו לארץ משטח ירדן.

בהמשך מונה לקצין צנחנים וחי"ר ראשי (קחצ"ר), ובמהלך מלחמת יום הכיפורים פיקד על אוגדה בחזית הסורית. לאחר המלחמה שימש בכמה תפקידים בכירים, ועם סיום תפקידו של מוטה גור כרמטכ"ל (1978) מונה איתן למחליפו. איתן נודע כרמטכ"ל שהקפיד מאוד על משמעת. בנוסף הקים את פרויקט חיילי המקא"ם (חיילי איתן), שמסייע לחיילים המאותרים כבעלי קשיי הסתגלות להשלים שירות צבאי. במהלך כהונתו השמיד צה"ל ביוני 1981 את הכורים הגרעיניים בעיראק (מבצע אופרה), ויצא למלחמת שלום הגליל (1982).

ועדת כהן, שהוקמה בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, העלתה ביקורת קשה כלפי איתן, אך לא ננקטו נגדו צעדים, משום שבכל מקרה עמד בפני סיום תפקידו. בשנת 1983 סיים את תפקידו והוחלף על-ידי משה לוי. שנה לאחר מכן נבחר לכנסת מטעם רשימת 'התחייה-צומת', וכיהן כחבר כנסת וכשר החקלאות. בבחירות 1999 לא הצליחה מפלגתו לעבור את אחוז החסימה, ואיתן פרש מן החיים הפוליטיים.

רפאל איתן טבע בים במהלך יום סוער, ב-י' בכסלו תשס"ה, 23 בנובמבר 2004; על שמו נקרא בסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) שפיפון של חטיבת הצנחנים.

משה לוי, ראש המטה הכללי ה-12, נולד בשנת 1936 בתל-אביב. הוא התגייס לצה"ל, עלה בסולם הדרגות, ובעת מלחמת סיני היה קצין המבצעים בגדוד הצנחנים שצנח במיתלה. בשנת 1968 מונה למפקד חטיבת הבקעה, ובמסגרת התפקיד הזה פיקד על רבים מן המרדפים אחרי מחבלים שחדרו לארץ משטח ירדן ואף נפצע באחד מהם. לאחר מכן, בשנת 1977, התמנה למפקד פיקוד המרכז, והחל מ-1981 שימש כסגן הרמטכ"ל וכראש אג"ם וסייע להכין את צה"ל למלחמת שלום הגליל. עם סיום תפקידו של רפאל איתן כרמטכ"ל (1983) מונה לוי למחליפו.

בתקופת כהונתו נערך צה"ל בקווים חדשים בלבנון והצטייד במערכות נשק חדישות. בשנת 1987 סיים לוי את תפקידו והוחלף על-ידי דן שומרון. בשנים שלאחר מכן ביקש להתמסר לעבודה חקלאית בקיבוצו, בית אלפא. בנוסף שימש בכמה תפקידים ציבוריים, כגון יושב-ראש הרשות למלחמה בסמים וחבר בוועדת שמגר לחקירת אירועי הטבח במערת המכפלה*. משה לוי נפטר ב-א' בשבט תשס"ח, 8 בינואר 2008; על שמו נקרא בסיס מרכז ההטסה וההכשרות המיוחדות (מרהו"ם) בתל נוף.

* הטבח במערת המכפלה הוא טבח שביצע המחבל היהודי ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994, ושבמהלכו נרצחו עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים. הטבח הוביל לתגובות קשות בציבור הישראלי ובציבור הפלסטיני, ובעקבותיו הוקמה ועדת שמגר – ועדת חקירה לבדיקת האירוע.

דן שומרון, ראש המטה הכללי ה-13, נולד בשנת 1937 בקיבוץ אשדות יעקב. בשנת 1956 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הצנחנים, ובמסגרת הזאת השתתף בכמה פעולות תגמול ובמלחמת סיני. שומרון השתחרר מן השירות, אך כעבור שלוש שנים התגייס מחדש ויצא לקורס קצינים. הוא שימש כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, ובמהלך מלחמת ששת הימים פיקד על כוח סיור בחזית המצרית. על תפקודו במלחמה הזאת קיבל את עיטור המופת.

לאחר המלחמה מונה למפקד גדוד בצנחנים ופיקד עליו במהלך מלחמת ההתשה. ב-1970 החל בלימודי תואר ראשון בגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל עבר הסבה לשריון. במהלך מלחמת יום הכיפורים פיקד על חטיבת שריון סדירה, שנטלה חלק פעיל בקרבות הבלימה ובצליחה של תעלת סואץ. ב-1974 הועלה לדרגת תת-אלוף ומונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר), ובמסגרת התפקיד הזה תכנן את מבצע 'יונתן' ופיקד עליו.

ב-1978 הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד פיקוד הדרום. בתפקיד הזה היה אחראי לשלבים הראשונים של פינוי סיני, בהתאם להסכם השלום עם מצרים. ב-1983 הקים את מפקדת חילות השדה (מפח"ש), שהפכה בהמשך למפקדת זרוע היבשה (מז"י). ב-1985 מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל, ועם סיום תפקידו של משה לוי כרמטכ"ל (1987) מונה שומרון למחליפו.

תקופת כהונתו עמדה בסימן פרוץ האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ. בשנת 1991 סיים שומרון את תפקידו והוחלף על-ידי אהוד ברק. כמה חודשים לאחר מכן מונה ליושב-ראש התעשייה הצבאית, וב-1996 לקח חלק בצוות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני. לאחר מלחמת לבנון השנייה התבקש על-ידי הרמטכ"ל דן חלוץ לחקור את התנהלות המטכ"ל בזמן המלחמה. דן שומרון נפטר ב-כ' באדר תשס"ח, 26 בפברואר 2008; על שמו נקרא מרכז לאימוני יבשה (מל"י) בצאלים.

כיהן כרמטכ"ל ה-14, בשנים 1991–1995.

אמנון ליפקין-שחק, ראש המטה הכללי ה-15, נולד בשנת 1944 בתל-אביב. כשהיה בן 13 הצטרף לפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, ובשנת 1972 התגייס לחטיבת הצנחנים. הוא שימש כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בגדוד צנחנים, ובמהלך מלחמת ששת הימים מילא את מקומו של סגן מפקד הגדוד. לאחר המלחמה מונה למפקד סיירת 'דוכיפת' ופיקד עליה במהלך פעולת כראמה*; על תפקודו בקרב הזה זכה בעיטור העוז. בהמשך מלחמת ההתשה שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים וכמפקד גדוד הנח"ל המוצנח.

בראשית 1973 פיקד על כוח במבצע 'אביב נעורים', ועל תפקודו במבצע הוענק לו עיטור העוז בפעם השנייה. במהלך מלחמת יום הכיפורים שימש כסגן מפקד חטיבת הצנחנים; בשנת 1977 מונה למפקד החטיבה ופיקד עליה במהלך מבצע 'ליטני'**. במלחמת שלום הגליל פיקד על אוגדה. הוא כיהן בכמה תפקידי פיקוד בכירים, ובין היתר פיקד על מבצע שלמה, שבמסגרתו הועלו לארץ כארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה.

עם סיום תפקידו של אהוד ברק כרמטכ"ל (1995) מונה ליפקין-שחק למחליפו. בתקופת כהונתו נסוג צה"ל מאזורים שונים ביהודה, בשומרון ובעזה, בהתאם להסכמי אוסלו, והחל שיתוף הפעולה עם כוחות הרשות הפלסטינית. בשנת 1998 סיים ליפקין-שחק את תפקידו והוחלף על-ידי שאול מופז.

לאחר פרישתו פנה לפעילות פוליטית, היה בין מקימיה של מפלגת המרכז וכיהן כשר התיירות וכשר התחבורה. אמנון ליפקין-שחק נפטר ב-י' בטבת תשע"ב, 19 בדצמבר 2012; על שמו נקרא מחנה ביל"ו ליד רחובות.

* פעולת כראמה נידונה בפרק נפרד בהמשך.

** מבצע ליטני נידון בפרק נפרד בהמשך.

שאול מופז, ראש המטה הכללי ה-16, נולד בשנת 1948 באיספהאן שבאיראן, תחת השם שחרם מופזזקר. כשהיה בן תשע עלה עם משפחתו לארץ, גדל באילת, ואת לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר החקלאי בנהלל. בשנת 1966 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הצנחנים כמפקד מחלקה, כמפקד פלוגה וכמפקד הסיירת. במסגרת הזאת השתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. ב-1975 מונה לסגן מפקד סיירת מטכ"ל, ושימש כסגנו של יוני נתניהו בעת מבצע יונתן.

בהמשך פיקד על עוצבת חירם, ובשנת 1984 מונה למפקד בית הספר לקצינים (בה"ד 1). ב-1986 מונה למפקד חטיבת הצנחנים ופיקד עליה במהלך כמה מבצעים, וב-1988 מונה למפקד אוגדה. ב-1994 מונה למפקד פיקוד הדרום, ולאחר כמה תפקידים נוספים במטה הכללי, עם סיום תפקידו של אמנון ליפקין-שחק כרמטכ"ל (1998), מונה מופז למחליפו.

בעת כהונתו נסוג צה"ל מלבנון (2000) ופרצו אירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), שבסופם החל צה"ל במבצע חומת מגן. במהלכו השתלט צה"ל באופן זמני על הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון ופעל למיגור תשתיות הטרור. במקביל עמדה תקופת כהונתו בסימן ביטול חיל הנשים (ח"ן) ופתיחת תפקידים רבים בפני נשים. במהלך התקופה הזאת גם אושר מסמך 'רוח צה"ל', שהוא המצפן הערכי שלפיו פועלים חיילי צה"ל.

בשנת 2002 סיים מופז את תפקידו והוחלף על-ידי משה יעלון. חודשים ספורים לאחר מכן מונה לשר הביטחון והמשיך במאבק לסיכול הטרור. במהלך כהונתו פעל לבניית גדר הביטחון ביהודה ושומרון ולביצוע תוכנית ההתנתקות. בשנת 2005 הצטרף מופז יחד עם אריאל שרון למפלגת 'קדימה', וכיהן בממשלת אולמרט כסגן ראש הממשלה וכשר התחבורה. בשנת 2015 פרש מן החיים הפוליטיים.

משה יעלון, ראש המטה הכללי ה-17, נולד בשנת 1950 בקריית חיים, תחת השם משה סמולנסקי. כבר מגיל צעיר היה פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, וב-1968 התגייס יחד עם חבריו לגרעין לשירות צבאי במסגרת מסלול הנח"ל. בשנת 1971 סיים את שירותו הצבאי בגדוד הנח"ל המוצנח כמפקד כיתה. ב-1973, בעת מלחמת יום הכיפורים, נקרא לשירות מילואים וחזר לשירות כאיש קבע, הוכשר כקצין ושירת כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בגדוד.

ב-1978 מונה למפקד סיירת צנחנים ופיקד עליה בעת מבצע ליטני. בשנים הבאות, ובמהלך מלחמת שלום הגליל, שימש במגוון תפקידי פיקוד ביחידות מיוחדות. לאחר המלחמה מונה למפקד גדוד בצנחנים ונפצע במהלך מרדף אחרי מחבלים בלבנון. ב-1987 מונה למפקד סיירת מטכ"ל, ולאחר מכן שימש בכמה תפקידי פיקוד בכירים. בשנת 2000 מונה לסגן הרמטכ"ל, ועם סיום תפקידו של שאול מופז כרמטכ"ל (2002) נבחר למחליפו.

בעת כהונתו נחלשו אירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), הסלימו האירועים באזור חבל עזה והחלה ההיערכות לביצוע תוכנית ההתנתקות (2005). כדי לספק מענה להתפתחויות הטכנולוגיות הוקם באותה עת אגף התקשוב. במקביל עמדה תקופת כהונתו בסימן הטמעת ערכי רוח צה"ל וכתיבת תפיסת 'ייעוד וייחוד', שעוסקת בחיזוק הזהות הישראלית-יהודית בקרב מפקדי צה"ל.

בשנת 2005 סיים יעלון את תפקידו והוחלף על-ידי דן חלוץ. בשנת 2009 נבחר לכנסת מטעם מפלגת ה'ליכוד', וכיהן כמשנה לראש הממשלה, כשר לעניינים אסטרטגיים וכשר הביטחון. בשנת 2016 התפטר מן הממשלה ומן הכנסת.

דן חלוץ, ראש המטה הכללי השמונה-עשר, נולד בשנת 1948 בתל-אביב וגדל במושב חגור. ב-1966 התגייס לקורס טיס והוכשר כטייס קרב בטייסת הפאנטומים. במהלך מלחמת ההתשה לחם בחזית המצרית ובחזית הסורית, ובשנת 1973 השתחרר מן הצבא. במהלך מלחמת יום הכיפורים נקרא לשירות מילואים, ולאחריו המשיך בשירות קבע עד שהשתחרר שוב בשנת 1978. במהלך מלחמת שלום הגליל נקרא שוב לשירות מילואים, וגם לאחריה המשיך בשירות קבע.

ב-1984 מונה למפקד טייסת 107, וב-1986 מונה לראש היחידה המבצעית בפרויקט הלביא, שבמהלכו ביקש צה"ל לייצר מטוס קרב מתוצרת ישראלית*. לאחר ביטול הפרויקט מונה לראש מחלקת אמצעי לחימה, ובהמשך גם למפקד בסיס חצור. בשנת 1999 מונה לראש אגף המבצעים (אמ"ץ) במטכ"ל, ושנה לאחר מכן מונה למפקד חיל האוויר. במסגרת התפקיד הזה הוטמעו מטוסי F16i, הורחב השימוש בכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) וחוזק הקשר עם כוחות היבשה.

בשנת 2004 מונה לסגן הרמטכ"ל, ועם סיום תפקידו של משה יעלון כרמטכ"ל (2005) מונה חלוץ למחליפו. חלוץ היה לרמטכ"ל הראשון שצמח בחיל האוויר. במהלך כהונתו ביקש לחזק את החיל כדי לענות לאתגרים האסטרטגיים של מדינת ישראל. תקופת כהונתו עמדה בסימן תוכנית ההתנתקות, שבוצעה עם ראשיתה, ומלחמת לבנון השנייה, שפרצה לקראת סופה בקיץ 2006. המלחמה עוררה ביקורת על התנהלותו של צה"ל ויצרה מחאה ציבורית, ובעקבותיה הורה חלוץ על הקמה של כמה ועדות בדיקה. בינואר 2007, לאחר סיום שלב התחקירים הצבאיים, הודיע חלוץ על התפטרותו.

* פרויקט הלביא היה פרויקט ישראלי לייצור מטוס קרב רב-משימתי מודרני וזול. הלביא הוטס לראשונה בדצמבר 1986 בהצלחה, אך פחות משנה לאחר מכן הוקפאו תוכניות הייצור בשל עלויותיו הגבוהות.

גבי אשכנזי, ראש המטה הכללי ה-19, נולד בשנת 1954 במושב חגור. כשהיה בן 14 הצטרף לפנימייה הצבאית לפיקוד בתל-אביב, וב-1972 התגייס לחטיבת גולני. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה צוער בבה"ד 1 ולחם בחזית המצרית. הוא שימש כמפקד מחלקה, כמפקד פלוגה וכמפקד גדוד בחטיבת גולני, ובמסגרת הזאת השתתף בשנת 1976 במבצע יונתן ובשנת 1978 במבצע ליטני.

במהלך מלחמת שלום הגליל כיהן כסגן מפקד החטיבה ופיקד בין היתר על הקרב בבופור. ב-1987 מונה למפקד חטיבת גולני ופיקד עליה במהלך האינתיפאדה הראשונה, ובשנת 1992 מונה למפקד יחידת הקישור לדרום לבנון (יק"ל). ב-1996 מונה לעוזר ראש אג"ם וקיבל דרגת אלוף; ב-1998 מונה למפקד פיקוד הצפון והוביל בין השאר את הנסיגה של צה"ל מלבנון ואת היערכותו מחדש בגזרה.

בשנת 2005 השתחרר מן הצבא ומונה למנכ"ל משרד הביטחון, אך עם סיום תפקידו של דן חלוץ (2007) נבחר אשכנזי לרמטכ"ל ומונה למחליפו. תקופת כהונתו עמדה בסימן בניינו המחודש של כוח היבשה והפקת לקחי מלחמת לבנון השנייה. לאור ירי הרקטות מרצועת עזה יצא צה"ל בסוף 2008 למבצע עופרת יצוקה. בשנת 2011 סיים אשכנזי את תפקידו והוחלף על-ידי בני גנץ.

בנימין גנץ, ראש המטה הכללי ה-20, נולד בשנת 1959 במושב כפר אחים והתחנך בפנימיית הכפר הירוק. ב-1977 התגייס לגדוד הנח"ל המוצנח, ושימש כמפקד מחלקה וכסגן מפקד פלוגה בגדוד. בשנת 1980 השתתף גנץ בהשתלמות מיוחדת של חיל הנחתים האמריקני (הכומתות הירוקות), וכששב לארץ הוצב בתפקיד מטה במקחצ"ר.

עם פרוץ מלחמת שלום הגליל מונה לתפקיד מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, ובשנת 1987 מונה למפקד גדוד בחטיבה. בין השנים 1989–1999 מילא שורת תפקידים מרכזיים בליבה המבצעית של צה"ל, וביניהם מפקד יחידת 'שלדג', מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד חטיבת יהודה ומפקד אוגדת מילואים בפיקוד הצפון.

ב-1999 מונה למפקדה האחרון של יחידת הקישור לדרום לבנון (היק"ל), לאחר נפילתו של תא"ל ארז גרשטיין, ושירת בתפקיד עד לסגירתה עם הנסיגה מלבנון. בהמשך פיקד על אוגדת איו"ש והוביל את התמודדותה עם ראשית אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה).

ב-2001 מונה למפקד הגיס הצפוני, ובהמשך למפקד פיקוד הצפון. גנץ כיהן במגוון תפקידי פיקוד בכירים, ועם סיום תפקידו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל (2011) מונה גנץ למחליפו. כהונתו עמדה בסימן מבצע צוק איתן, שבמהלכו לחמו כוחות צה"ל כדי להפסיק את הירי הרקטי מרצועת עזה ולהרוס את תשתיות הטרור שפותחו בתחומה. בשנת 2015 סיים גנץ את תפקידו והוחלף על-ידי גדי אייזנקוט.

גדי אייזנקוט, ראש המטה הכללי ה-21, נולד בשנת 1960 בטבריה למשפחת עולים ממרוקו, וגר באילת. ב-1978 התגייס לחטיבת גולני. במלחמת שלום הגליל (1982) החליף את מפקד הפלוגה שלו, שנפצע בקרב על הבופור, ופיקד על כמה קרבות מרכזיים במלחמה. לאחר המלחמה המשיך לטפס בסולם הדרגות בחטיבה.

ב-1992 מונה למפקד חטיבת המילואים כרמלי והחטיבה המרחבית אפרים, ולאחר כחמש שנים חזר לחטיבת גולני כמפקד החטיבה. במהלך אירועי גאות ושפל שימש כמפקד אוגדת איו"ש והביא לסיכול של פעולות טרור רבות. ב-2005 מונה לראש אגף מבצעים במטכ"ל, וכיהן בתפקיד במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עם תום המלחמה מונה לאלוף פיקוד הצפון. הוא מילא מגוון תפקידי פיקוד בכירים בצה"ל, וכסגן רמטכ"ל הוביל עבודות מטה רבות שעיצבו את דמותו הנוכחית של הצבא. עם סיום תפקידו של בני גנץ כרמטכ"ל (2015) נבחר אייזנקוט למחליפו.

'השתנות היא תנאי לניצחון; צבא שלא יתאים את עצמו לעידן המידע והדיגיטל, יישאר מאחור.'

אביב כוכבי, הרמטכ"ל ה-22 (2019–2023), עיצב את תפיסת 'צה"ל כצבא קטלני, רב-ממדי וחדשני' במסגרת תר"ש 'תנופה'.

כהונתו הסתיימה בינואר 2023, חודשים ספורים לפני הטלטלה הביטחונית הגדולה, ופועלו נבחן כיום בפרספקטיבה של תהליכי בניין הכוח ארוכי הטווח של הצבא.

'לקחת אחריות אין פירושו רק להודות בטעות, אלא להוביל את התיקון עד להשגת המטרה.'

הרצי הלוי כיהן כרמטכ"ל ה-23 של צה"ל מינואר 2023 ועד מרץ 2025. כהונתו עמדה כולה בסימן מלחמת 'חרבות ברזל'.

הלוי לקח אחריות אישית מלאה על כשלי ה-7 באוקטובר כבר בימיה הראשונים של המלחמה, והוביל את הצבא במערכה מורכבת ורב-זירתית. הוא סיים את תפקידו ב-5 במרץ 2025, לאחר שהשלים את שלב התחקירים המבצעיים המרכזיים של המלחמה.

'צבא העם חייב להישען על מקצוענות ללא פשרות, עצמאות אסטרטגית וחיבור עמוק לכלל חלקי החברה.'

אייל זמיר נכנס לתפקידו כרמטכ"ל ה-24 של צה"ל ב-5 במרץ 2025.

זמיר, שצמח בשריון וכיהן כסגן הרמטכ"ל וכמנכ"ל משרד הביטחון (2023–2025), הובא לתפקיד כדי להוביל את תהליך השיקום המבצעי ואת בניין הכוח מחדש של צה"ל. נכון לדצמבר 2025 הוא מתמקד בהפקת לקחי המלחמה, בחיזוק חיל היבשה ובביסוס תעשיות הביטחון הישראליות כערובה לעצמאות צבאית.

בשער הזה העמקנו את היכרותנו עם החברה הישראלית. פתחנו בסקירתן של העליות השונות, המשכנו בתיאורם של אירועים ושל נושאי דיון, וסיימנו בהיכרות עם מנהיגיה של המדינה: נשיאים, ראשי ממשלה ורמטכ"לים.

בשער הבא נעמיק בסיפורה של מדינת ישראל מכיוון אחר ונלמד על המאבק לשמירת קיומה וביטחונה. אין כאן סיכום מלא של שבעים שנות מדינה, ולא היה בו כדי לגעת בכל התחומים והנושאים הרלוונטיים, אך יש בו תיאור כללי, מתוך ניסיון להיצמד לנושאים משמעותיים לקצינים בצה"ל.

מדינת ישראל היא מפעל חי שהתפתחותו ממשיכה כל העת, ולא מן הנמנע שגם המידע בפרק הזה יתעדכן וישתנה בחלוף השנים. בשער הבא נשלים את היכרותנו עם ההיסטוריה הישראלית באמצעות מיקוד בנושא משמעותי במיוחד עבורנו – ביטחון ישראל.