סיפורה של מדינה — פרק 6 בשערי מקראות ישראל

הקמת המדינה, ב-ה' באייר תש"ח, העמידה אתגר עצום בפני היישוב בארץ ובפני העם היהודי כולו. בנייה של מדינה תוך כדי מלחמה קשה, וקליטת עלייה בממדים גדולים, נראתה במבט ראשון בלתי אפשרית.

אולם בניגוד למה שנהוג לחשוב, מדינת ישראל לא נבנתה יש מאין, ורבים מן המוסדות החדשים נסמכו על מוסדות היישוב שהוקמו בהדרגה מימי העלייה הראשונה, כפי שמסבירה ההיסטוריונית אניטה שפירא*: 'מערכות החינוך, הבריאות והסעד נבנו על התשתית הארגונית שגובשה בתקופת היישוב.'

צבא ההגנה לישראל אימץ – ולא במקרה – את שמו של ארגון ההגנה, ונחשב ליורשה של המסורת הצבאית שטופחה ביישוב. הגושים הפוליטיים שהסתמנו בתקופת היישוב, השמאל והימין, נשארו דומיננטיים גם בשדה הפוליטיקה הישראלית.

אולם לא בכל דבר אפשר היה להמשיך ללא שינוי, ומן המוסדות ומן האזרחים נדרש שינוי תפיסה עקרוני. את השינוי הזה תמצת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, במושג ממלכתיות:

תפיסה יישובית – לפני הקמת המדינה: המוסדות הלאומיים בתקופת היישוב היו מוסדות התנדבותיים (וולונטריים); מי שרצה להצטרף אליהם ולהיות נתון למרותם הצטרף, ומי שלא רצה, לא. בתקופת היישוב לקחו על עצמן המפלגות הפוליטיות תפקידים שמזוהים בדרך כלל עם המדינה, וקיימו מערכות חינוך, תעסוקה ובריאות ואפילו ארגונים צבאיים עצמאיים. כך למשל תומכי מפלגות הפועלים נהנו משירותיה של קופת החולים הכללית, ילדיהם למדו ב'זרם העובדים', הם קיבלו שירותי רווחה מלשכת עבודה מפלגתית, אהדו את קבוצות הספורט של 'הפועל' ותרמו למאמץ ההגנתי במסגרת ההגנה והפלמ"ח. לעומתם, תומכי הרוויזיוניסטים נהנו משירותיה של קופת חולים לאומית, ילדיהם למדו ב'זרם הכללי', הם קיבלו שירותי רווחה מלשכת עבודה מפלגתית, אהדו את קבוצות הספורט של בית"ר ותרמו למאמץ ההגנתי במסגרת האצ"ל והלח"י. מכיוון שהבריטים היו השליטים בפועל בארץ-ישראל והעלייה הייתה מוגבלת למי שרצו ויכלו לעלות, לא היה צורך בעיסוק בשאלות עקרוניות ובניסוח מדיניות בתחומים רבים.

תפיסה ממלכתית – לאחר הקמת המדינה: מוסדות המדינה הם מוסדות רשמיים בעלי סמכות חוקית מחייבת. על כל תושב במדינה לקחת בהם חלק ולציית למרותם, בין אם הוא מעוניין בכך ובין אם לא. עם הקמת המדינה הוקמו מוסדות ממלכתיים, האחראים לסיפוק השירותים המרכזיים לאזרח בתחומי הביטחון, החינוך, הרווחה, התעסוקה ועוד. השירותים האלה הם חלק מחובתה של המדינה כלפי תושביה, ולכן אי אפשר לספק אותם באמצעות שירות מפלגתי שאינו נתון לאחריותה ולמרותה של המדינה. משום כך פורקו המחתרות השונות והוקם צבא ההגנה לישראל, בוטלו הזרמים המפלגתיים בחינוך והוחל חינוך ממלכתי הנתון לפיקוחו של משרד החינוך, ועוד. המפלגות הוסיפו לפעול, אך תפקידן צומצם לתחום הפוליטי בלבד. כאשר הפכה ישראל למדינה ריבונית שקולטת עלייה, נוצרו שאלות עקרוניות שצריך היה לתת עליהן את הדעת: כיצד יש להתייחס למיעוט הערבי? כיצד לקלוט את העולים הרבים, שהגיעו לא פעם חסרי כול? כיצד להתמודד עם השוני התרבותי בין העולים מן המדינות השונות? כיצד יש לעצב את יחסי החוץ של המדינה הצעירה? ועוד.

השינוי העקרוני הזה, שהתרחש בשנת 1948 ויושם בהדרגה בשנים הבאות, סימן עבור המדינה הצעירה אתגר מרכזי שגם 70 שנים אחר כך אנחנו ממשיכים להתמודד איתו – בנייתה של מדינה יהודית ודמוקרטית, שפועלת על-פי עקרונות ממלכתיים ומהווה חברת מופת.

בפרק הזה נדון בקצרה באירועים ובאישים מרכזיים שעיצבו את מדינת ישראל במהלך שבעים שנות קיומה.

ראשית, נלמד על העליות המרכזיות שהביאו לקיבוץ גלויות מכל רחבי העולם ולעיצובה של החברה הישראלית.

שנית, נסקור כמה אירועים מרכזיים שהתרחשו מאז קום המדינה ומביאים לידי ביטוי את החיים בישראל.

שלישית, נלמד על פועלם של הנשיאים, ראשי הממשלה והרמטכ"לים שהנהיגו את מדינת ישראל ואת צה"ל מראשית קיומם. בשער הבא נשלים את הדיון בעיסוק בהתפתחותו של כוח המגן העברי ובלמידת מורשת הקרב של צה"ל.

* פרופ' אניטה שפירא (נולדה ב-1940), היסטוריונית ישראלית העוסקת בחקר היישוב ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כלת פרס ישראל לשנת תשס"ח. שפירא מכהנת כראש מכון ויצמן לחקר הציונות באוניברסיטת תל-אביב ונחשבת לאחת ההיסטוריוניות החשובות בתחום.

בניגוד לימי היישוב, כאשר העלייה הייתה תלויה באישור השלטון הזר, הקמת המדינה פתחה את שערי הארץ לעלייה המונית. אך במקביל היא גם הטילה את האחריות להבאת העולים וליצירת התשתית לקליטתם המוצלחת באופן בלעדי על מוסדות המדינה. להלן נסקור כמה מן העליות המרכזיות לארץ, מראשית המדינה ועד השנים האחרונות.

בשלוש השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה (1948–1951) הגיעו לארץ כ-700 אלף עולים, שהכפילו את כמות האוכלוסייה היהודית בארץ. גל העלייה הזה ידוע בכינוי העלייה הגדולה, או העלייה ההמונית, בשל ממדיו.

עולי העלייה ההמונית הגיעו בעיקרם ממזרח אירופה וממדינות המזרח התיכון. העובדה הזאת הטילה עול כלכלי כבד על המדינה: העולים מאירופה היו ברובם ניצולי שואה שכל רכושם נגזל מהם, והעולים מארצות האסלאם גורשו ברובם מבתיהם ולא ניתן להם לקחת איתם רכוש או כסף.

בניגוד לעליות הקודמות, שבוצעו בסיוע המוסדות אך ללא ארגון מרכזי, הפעם אורגנו מרבית העליות באופן מרוכז על-ידי המדינה. ראשונים לעלות היו ניצולי השואה, שהוסיפו להתגורר גם שלוש שנים לאחר תום המלחמה במחנות עקורים במרכז אירופה, ואליהם התלוו אלפי עצורים שניסו לעלות לארץ במסגרת ההעפלה ונכלאו על-ידי הבריטים בקפריסין.

בחודשים הבאים החלו להגיע לארץ קהילות יהודיות שלמות, שעזבו את מקום מגוריהן ועלו ארצה. מבין מבצעי העלייה של שנות החמישים והשישים נצרבו בתודעה הציבורית כמה:

1. מרבד הקסמים: העלאת יהודי תימן בשנים 1948–1950, שבמהלכה עלו לארץ כ-50,000 עולים.

2. מבצע עזרא ונחמיה: העלאת יהודי עיראק בשנים 1950–1951, שבמהלכה עלו לארץ כ-110,000 עולים.

3. מבצע יכין: העלאת יהודי מרוקו בשנים 1961–1964, שבמהלכה עלו לארץ כ-80,000 עולים.

על אלה יש להוסיף את עליית גומולקה – עלייתה של שארית הקהילה היהודית בפולין לארץ, לאחר שקיבלה לכך אישור מן השלטונות בשנת 1956* – וכן עליות ממדינות נוספות במהלך השנים האלה שלא זכו לשם מיוחד: רומניה, בולגריה, איראן ועוד.

היקפה של העלייה ומצבה הרעוע של המדינה הקשו מאוד על קליטת העולים בהיבטים של שיכון, תעסוקה, חינוך, שירותי בריאות ועוד.

כ-100 אלף עולים שוכנו בבתים של ערבים שננטשו בעקבות מלחמת העצמאות. מאות אלפים נוספים שוכנו במעברות – שיכונים זמניים של צריפים, פחונים ואוהלים, שהוקמו בשולי הערים והמושבות ושתושביהם הועסקו בדרך כלל בעבודות יזומות: ייעור, יישור חולות, סיקול ועוד.

בהמשך שנות החמישים הוקמו גם מושבי עולים – מושבים חקלאיים שבהם יושבו יוצאי ארץ או אזור מסוים – וכן עיירות פיתוח, מרכזים עירוניים שהוקמו בכל רחבי הארץ במטרה לעודד את פיזור האוכלוסייה.

המצב ברבים מן היישובים שבהם התגוררו העולים בשנים הראשונות היה בכי רע, והמרחק שלהם ממרכז הארץ הביא לא פעם גם לתחושות קשות ולתסכול. העלייה ההמונית העצימה את בעיותיה הכלכליות של המדינה והביאה אותה אל סף קריסה, ובסופו של דבר הדבר הביא לעצירה זמנית של העלייה ב-1951.

אולם מעבר לסוגיה הכלכלית עלתה גם סוגיה תרבותית לא פשוטה, שבבסיסה עומדים ההבדלים הרבים בין העולים החדשים – יוצאי ארצות האסלאם וניצולי השואה – לצברים ילידי הארץ.

מעט על המתח הזה אפשר ללמוד ממפגש שהתקיים בשנות השבעים בין רינה שפירא, מורה צברית שלימדה בכמה מעברות, לבין תלמידיה. כך למשל אמר לה תלמיד בשם ידידיה: 'היה מתח בין מה שראינו בבית למה שהיה בבית הספר... ששיקף את הפער העצום בין הגולה לבין תהליך הישראליזציה. עברנו תהליך ישראליזציה חריף מאוד. אני בדיעבד שמח שעשיתי את זה, זה אמנם עלה לי במאמצים רבים עם מתחים ומריבות אין קץ בבית... אמי תמכה כל הזמן בלימודים שלי... אבל היא אפילו לא הבינה שאני מקבל חינוך שונה לחלוטין, ושבגלל החינוך הזה קורות כל ההתנגשויות בינינו.'

תלמידה אחרת בשם עמליה מוסיפה: 'אני חושבת, בראייה לאחור, שהישראליזציה הזאת היתה לוחצת מדי... זכור לי שהמריבות עם ההורים נבעו מכך שהזדהיתי יותר אתך רינה, מאשר עם הבית. כי אני חשבתי שכל מה שהם הביאו משם הוא איום, גלותי, פרימיטיבי.'

* ולדיסלב גומולקה (1905–1982) כיהן כנשיא פולין בין השנים 1945–1948 ו-1956–1970. עלייתו לשלטון בשנת 1956 סימלה רפורמה בכיוון ליברלי יותר. במסגרתה התיר גומולקה ליהודי המדינה שהיו מעוניינים בכך לעזוב אותה ולעלות לישראל, בניגוד למצב ביתר מדינות הגוש הקומוניסטי.

ברית המועצות, שהייתה מדינה קומוניסטית-חילונית, פגעה בחופש הדת של כלל אזרחיה, ובכלל זאת בחופש הדת של היהודים.

בשנות החמישים נוהלו נגד כמה יהודים משפטי ראווה בעלי נימה אנטישמית. היהודים סבלו מתעמולה אנטישמית ואנטי-ישראלית בכלי התקשורת, נחשדו בחוסר נאמנות ולא אחת פוטרו ממקומות עבודה והתקדמותם נמנעה. וחמור מכול – נאסר עליהם לקיים כל פעילות בעלת אופי יהודי.

בנוסף בוטלו אשרות ההגירה לישראל כמעט לגמרי, ונמנעה כל פעילות של עידוד הגירה. המדיניות הזאת הובילה לזעם גדול בקרב היהודים בארץ ובעולם, ובניגוד למצופה ליבתה בקרב יהודי ברית המועצות גל הזדהות עם ישראל, שהתעצם עוד יותר לאחר מלחמת ששת הימים.

השלטונות מצדם הגיבו בהגברת הרדיפה, והחלו לאסור פעילים יהודיים שלא נכנעו לדיכוי התרבותי; אלה כונו אסירי ציון. המאסר השרירותי של אסירי ציון עורר הזדהות עמוקה בישראל ובעולם היהודי. כדי לשחרר אותם ולאפשר ליהודי המדינה חופש דת ואפשרות עלייה, החל מסע לחצים בין-לאומי שהתנהל תחת הכותרת 'שלח את עמי'.

הכותרת הזאת ביקשה לרמוז לבקשתו של משה מפרעה לפני יציאת מצרים, והיה בה כדי להעיד על חשיבותו של העניין. בסופו של דבר הלחצים הועילו, והתאפשרה יציאתם של כ-500,000 מיהודי ברית המועצות לאורך תקופת זמן של כשלוש שנים.

הקהילה האתיופית, 'ביתא ישראל', היא קהילה יהודית עתיקה שהתקיימה לאורך מאות רבות של שנים*. קבוצה קטנה של בני הקהילה הגיעה לארץ עוד במהלך שנות החמישים, אך העלייה הגדולה של הקהילה החלה רק בשנות השמונים.

בשנת 1984 הגיעו ידיעות על מצבם הקשה של היהודים באתיופיה, שסבלו מרדיפות קשות של המשטר: הוא גייס לצבא ילדים בגיל צעיר מאוד, אסר על קיום חוקי הדת היהודית, האשים את מנהיגי הקהילה בריגול למען ישראל ועוד.

לצד זאת פקדה בצורת קשה את אזורי ההתיישבות של היהודים והביאה אותם אל סף רעב. כל אלה הביאו את ממשלת ישראל לכלל החלטה שיש להציל את יהודי אתיופיה ולהעלות אותם ארצה, במבצע שכונה מבצע משה.

מימוש ההחלטה היה מסובך מאוד, בשל הריחוק הגאוגרפי, הנתק המדיני בין ישראל לשלטון באתיופיה, והחוק במדינה שאסר על יציאת אזרחים מתחומיה ואף על מעבר מאזור לאזור. לאור זאת הוחלט להבריח את היהודים לסודן ומשם להביאם לישראל.

הנדידה במדבריות סודן הייתה מסוכנת וקשה, ובדרכם ארצה נספו כ-5,000 מבני הקהילה. כדי לאפשר את המבצע וגם לזכות בשיתוף פעולה מצד שלטונות סודן, נערך המבצע בסודיות גמורה במשך כמה שבועות.

אולם החשאיות נשברה לבסוף והעלייה הופסקה. היא התחדשה רק ב-1991, במסגרת מבצע שלמה. הפעם היה זה מבצע הטסה גלוי, ובמהלכו עלו לישראל כ-14,000 יהודים. בתום המבצע הזה עלתה מרבית הקהילה לארץ, אך באתיופיה נותרו יהודים מזרע ביתא ישראל, המכונים לעיתים 'פלאשמורה', שביקשו וציפו לעלות לארץ.

החל מ-1992 הוחלט שמי שאימו יהודייה יוכל לעלות לישראל ויעבור תהליך גיור. קבוצת העולים הזאת מועלית לארץ בהדרגה, לאחר שהות ממושכת במחנות מעבר.

קליטתם של יהודי אתיופיה בישראל הייתה מורכבת ומאתגרת. מרבית העולים חיו באזורים כפריים ולא היו מורגלים לטכנולוגיה מודרנית, והאופי המודרני והעירוני של הארץ חייב אותם בשינוי גדול באורחות החיים.

מדינת ישראל נוקטת מדיניות של העדפה מתקנת כדי לשפר את סיכויי השתלבותם, ומשקיעה בתהליך הקליטה משאבים רבים, אך בכמה מקרים נתקלו העולים באפליה. גם צה"ל שותף למשימה הזאת ופועל כדי לקדם את יוצאי אתיופיה ולאפשר להם הזדמנות שווה.

* בקהילה היהודית באתיופיה דנו בהרחבה בפרק נפרד.

התפוררות השלטון הקומוניסטי בברית המועצות ונפילת המחיצות בין מזרח אירופה למערבה בסוף שנות השמונים הולידו גל עלייה גדול מן המדינות האלה. מאז 1989 ועד תום המאה ה-20 הגיעו לארץ כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר – גל עלייה חסר תקדים בהיקפו מאז שנותיה הראשונות של המדינה.

רבים מן העולים נמשכו למדינת ישראל כמדינה בעלת משטר דמוקרטי, צביון מערבי ורמת חיים גבוהה יחסית. אחרים הושפעו משיקולים אידיאולוגיים, כמו אלה שהניעו את עולי ברית המועצות בשנות השבעים.

קליטתה של כמות גדולה כל כך של עולים הייתה עבור החברה הישראלית אתגר קשה. רוב העולים הגיעו לארץ עם תואר אקדמי וקיוו להמשיך לעסוק במשלח היד שבו עסקו בברית המועצות, אך עקב קשיי שפה ומבנה שוק העבודה הישראלי, פעמים רבות הדבר לא הסתייע.

יתר על כן, השתלבותם של העולים בחברה הישראלית מבחינה תרבותית הייתה איטית מאוד. העולים סבלו מדעות קדומות, וחלקם בחר להסתגר בין דוברי רוסית – דבר שהביא להקמת מפלגות, עיתונים, חנויות ואזורי בילוי ייעודיים.

עובדה נוספת שהשפיעה על קליטתה של העלייה הרוסית היא שחלק ניכר מן העולים הורשו לעלות לארץ על-פי חוק השבות אך לא הוכרו כיהודים על-פי ההלכה, בשל האחוז הגבוה של נישואי תערובת בברית המועצות.

גם במקרה הזה נקרא צה"ל ליטול חלק במאמצי הקליטה ולאפשר לחיילים המעוניינים בכך להשלים את גיורם במסגרת צבאית.

ישראל היא מדינה מגוונת ורבת-פנים. הניסיון לסכם את ההיסטוריה הישראלית כולה בכמה פסקאות קצרות אינו פשוט, וכדרך הטבע לא נוכל לגעת בכל אירוע ובכל תחום.

להלן בחרנו לדון בחמישה תחומים מרכזיים הנוגעים לחיים במדינת ישראל, תוך התמקדות באירועים ובמושגים מרכזיים שנקשרים בהם. כך אנחנו מבקשים לעסוק בכמה אירועים מרכזיים שההיכרות איתם היא תשתית ידע בסיסית עבורנו כקצינים לעתיד, אך איננו מתיימרים לתאר כל אירוע ולהקיף כל נושא.

כאמור, בשנים הראשונות לקיומה היה מצבה הכלכלי של ישראל רע: מספרם העצום של העולים, מיעוט ההון העצמי שהביאו איתם וההוצאות העצומות בתחומי הביטחון בעת מלחמת העצמאות ומיד לאחריה היו עול כלכלי קשה.

כתוצאה מכך הוחל במדיניות קיצוב שנודעה בכינוי 'צנע'. בבסיס מדיניות הקיצוב עומדת החלטתה של המדינה לפקח על מוצרים שונים ולמנוע את מכירתם לכל המרבה במחיר: לכל אזרח הקצתה המדינה תלושים לפי מפתח קבוע, שרק באמצעותם אפשר היה לרכוש את המוצרים שבפיקוח.

כך ביקשה המדינה לחלק את מעט המשאבים שהיו לה באופן שווה, ובעיקר למנוע מצב שבו ייווצר רעב בקרב העולים החדשים והאוכלוסיות החלשות.

משטר הצנע לא הצליח להתמיד לאורך זמן, משום שפגע בחופש הקניין. לצד המוצרים שנמכרו בפיקוח החל להתפתח 'שוק שחור', והציבור כולו סבל ממחסור כבד. זאת ועוד, למרות השאיפה לצמצם את הפערים בחברה, מדיניות הקיצוב לא הצליחה למנוע את היווצרותו של שסע חברתי-כלכלי, שנשא גם אופי עדתי.

יוצאי אירופה, ה'אשכנזים', היו הרוב המוחלט של עולי העליות בימי היישוב, לפני הקמת מדינת ישראל, ומילאו תפקיד מרכזי בעיצוב המוסדות ובעיצוב התרבות החלוצית הארץ-ישראלית.

יוצאי צפון אפריקה ואסיה, ה'מזרחים', הגיעו ברובם לאחר הקמת המדינה, ונדרשו לא פעם לסגל לעצמם עולם ערכי ותרבותי שונה משלהם.

על הרקע הזה התעוררו לא אחת תחושות קשות, ונשמעו טענות על קיפוח ועל זלזול בתרבות שהביאו איתם העולים. הפעם הראשונה שבה עלה מצב הדברים הזה אל פני השטח הייתה ביולי 1959, במסגרת אירועי ואדי סאליב שהחלו בחיפה.

בשכונה חיו כ-15,000 עולים, שהתגוררו בבתים ערביים נטושים. הם חיו בתנאים סניטריים קשים, רבים מבעלי המשפחות היו מובטלים ורבים מן הילדים והנערים נשרו ממערכת החינוך. את הרקע לפרוץ המהומות תיארה אשת מדע המדינה הנרייט דהאן-כלב*:

'ב-1959 הייתה ישראל מדינה עצמאית כבר 11 שנים. משנות הצנע ומעליית ההמונים היא התאוששה... מעמדה של ישראל בעולם התחזק בזכות היכולת הטכנולוגית החקלאית שפיתחה... לאחר מלחמת סיני שררה בה רגיעה ביטחונית יחסית... כך התחדד גם בחיפה הקיטוב בין השכונות הסמוכות ואדי סאליב והדר כרמל: כאן שכונת העוני, שבה חיו תושבים שכבר זוהו כ-ישראל השנייה, וכאן השכונה הבורגנית, העשירה והמאוכלסת בעיקר תושבים ממוצא אירופי. המהומות עצמן פרצו כאשר שוטרים שהוזעקו לשכונה על-מנת לרסן שיכור ירו ברגלו.'

עוד באותו ערב החלו בשכונה הפגנות אלימות, שגלשו בימים הבאים גם למגדל העמק, לבית שאן ולקריית שמונה. ההפגנות אורגנו בידי ארגון קטן בשם 'ליכוד עולי צפון אפריקה', וכוונו נגד מה שנתפס בעיני המפגינים כסמלים של הממסד: תחנות משטרה, בנייני הסתדרות וסניפי מפא"י, מפלגת השלטון.

בעת התרחשות האירועים התקשה הממסד להביט עליהם באופן כולל ולנתח את הגורמים שהביאו לפריצתם. רק בדיעבד הצביעו חוקרי התקופה על אירועי ואדי סאליב כעל הפעם הראשונה שבה התרחשה במדינה מחאה על רקע עדתי וניתנה במה פומבית לטענות הקיפוח. האירועים הביאו לדיון ציבורי נרחב בסוגיית העולים החדשים בעיתונות, וגם הממשלה הקימה ועדת חקירה במטרה לבחון את השינויים שצריכים להיעשות.

כעשור לאחר אירועי ואדי סאליב, בשנים 1970–1971, פקד את מדינת ישראל גל מחאה נוסף, שאורגן על-ידי תנועה שכינתה את עצמה 'הפנתרים השחורים'. מרכזה של תנועת המחאה היה בשכונת מוסררה (קוממיות) שבירושלים – שכונה ערבית שננטשה במלחמת העצמאות ואוכלסה במהירות על-ידי עולים חדשים.

המוחים טענו שהם מופלים בשל מוצאם העדתי. בניגוד לאנשי ואדי סאליב, 'הפנתרים השחורים' היו בני עולים, או כאלה שהגיעו לארץ בילדותם המוקדמת; הם טענו שאינם מצליחים להתקדם בסולם החברתי-כלכלי ונותרים לחיות בשולי החברה.

הפנתרים יזמו שורה של הפגנות ופעולות מחאה כדי להעלות את עניינם לסדר היום. אחת המרכזיות שבהן הייתה גניבת בקבוקי החלב שהונחו ליד דלתות בתיהם של תושבי רחביה והעברתם לתושבי 'השכונות', בטענה שהחלב, שנחשב למזון בריא ובסיסי, אינו נחלתם של העשירים בלבד**. על טענות המחאה אפשר ללמוד מכרוז שחולק במהלך הפגנה באוגוסט 1971:

'האזרח הדפוק, מי אתה? אולי אתה פועל שמרוויח 500 לירות ישראליות לחודש וצריך להאכיל 12 פיות. אולי אתה נער עבריין שמקבל את הכרוז הזה לבית הסוהר. אולי את אם לעשרה ילדים שצריכה לעבוד בניקיון כדי לפרנס את משפחתך... אתה דפוק לא כי נולדת ככה אלא כי מישהו מקפח אותך... בתנאים של צפיפות איומה, מחלות וכמעט רעב היית צריך לגדל את ילדיך. יצאת לעבוד בבניין, בסלילת כבישים ובחקלאות – אבל נשאר לך טעם מר... קיבלת שכר של ניצול, ומה שיותר רציני, הם אכלו את פרי עבודתך – המקפחים... הם בעלי משרות בכירות במדינה שאתה בנית.'

גם הפעם התקשו מוסדות המדינה להבין את ההקשר הרחב של המחאה. גולדה מאיר, ראש הממשלה באותה עת, סירבה להיפגש עם המוחים בשל פעולותיהם האלימות, ומיוחסת לה הקביעה המזלזלת 'הם לא נחמדים' ביחס אליהם.

יוזמי המחאה הקימו מפלגה פוליטית, שהתמודדה בבחירות לכנסת וזכתה למספר מנדטים נמוך; אך השפעתה ניכרה בטווח הארוך יותר: היא סימלה את הביקורת הציבורית על שלטון מפא"י והובילה אל 'המהפך' הפוליטי ואל עלייתו של מנחם בגין לשלטון בשנת 1977.

בשנים הבאות עברה מדינת ישראל מהפכה כלכלית, ובהדרגה הפכה ממדינה ריכוזית, שבה רבים מתחומי החיים מנוהלים על-ידי הממשלה, למדינה שמונהג בה שוק חופשי, שהממשלה נמנעת בה מפיקוח יתר ושרבים משירותיה מופרטים.

לאחר כמה משברים כלכליים הצליחה מדינת ישראל להתייצב, וכיום נחשבת כלכלתה לאחת החזקות בעולם. עם זאת, סקרים משווים מלמדים שבישראל קיימים עדיין פערים בולטים בין עניים לעשירים, והדבר מהווה אתגר מתמיד לחברה.

* הנרייט דהאן-כלב (נולדה ב-1944), חוקרת העוסקת בעיקר במדע המדינה ובמגדר. היא משמשת כפרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

** בשל היעדר תנאי קירור באותה תקופה, החלב היה מחולק בבקבוקי זכוכית על-ידי חלבנים. החלבנים הניחו את בקבוקי החלב ליד הדלתות של מי שהיו מסוגלים לממן זאת, וגבו את המחיר בסוף החודש. עם התפתחות תנאי ההובלה בקירור השתנה אופן הצריכה של המוצר.

כפי שראינו בשער הראשון, מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אף שההגדרה הזאת נמצאת בהסכמה רחבה בחברה הישראלית, מתקיימים בה דיונים שונים על משמעותה. עוד לפני הקמת המדינה, בשנת 1947, שלח דוד בן-גוריון, שעמד בראש מוסדות היישוב, מכתב למנהיגי הציבור החרדי על דמותה של המדינה העתידה לקום. המכתב הזה נודע לימים בכינוי מכתב הסטטוס-קוו, והוא משרטט מעין מתווה לשמירת המצב הקיים (סטטוס קוו) בענייני דת ומדינה במדינה שעתידה לקום. מטרתו הייתה לסמן תנאים שמסדירים ומאפשרים חיים משותפים בין דתיים לחילונים למרות המחלוקת, וכלולות בו ארבע קביעות עקרוניות שנשמרות בישראל עד היום:

שבת – יום המנוחה הרשמי יהיה השבת, והוא יישמר במוסדות המדינה ובמקומות ציבוריים.

כשרות – שמירה על כשרות בכל המוסדות הממשלתיים, לרבות צה"ל ומשרדי הממשלה.

דיני אישות – בתחום נישואין וגירושין תופקד הסמכות המשפטית בידי מערכת השיפוט הרבנית.

חינוך – אוטונומיה מלאה לכל הזרמים בחינוך (בכלל זה גם לזרם החרדי), תוך קביעת 'מינימום של לימודי חובה' במקצועות כגון עברית, היסטוריה ומדעים.

למרות זאת, במהלך שנות קיומה של המדינה התעוררו כמה ויכוחים ציבוריים בהקשר ליחסי דת ומדינה. אחת הסוגיות המרכזיות בהקשר הזה היא סוגיית 'מיהו יהודי?', שבה נתמקד להלן. חוק השבות, שנחקק ב-1950, קבע שלכל יהודי הזכות לעלות לארץ. יחד עם זאת החוק לא קבע הגדרה למונח 'יהודי', ועד מהרה התעוררה השאלה המתבקשת: 'מיהו יהודי?'.

ההלכה גורסת שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או נתגייר כהלכה. ההגדרה הלאומית, לעומת זאת, עשויה להיות רחבה יותר ולהתייחס לחינוך, למקום המגורים, להגדרה העצמית ועוד. ההבדלים האלה נוגעים בעיקר לילדים לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה: אלה אינם נחשבים יהודים לפי ההלכה, אך עשויים להגדיר את עצמם כיהודים ולהתחנך על-פי היהדות.

העמימות בלשון החוק הובילה לרישום לא אחיד ולהתלבטויות רבות. ב-1958 הוציא שר הפנים ישראל בר-יהודה* הנחיות מפורטות, שקבעו שיש לבסס את רישום היהדות על הצהרה בלבד, מתוך הנחה ש'חזקה על אדם שהוא יודע אם הוא יהודי או לא'. ההוראה הזאת נתפסה כסתירה להלכה והולידה כעס גדול אצל הציבור הדתי, שהוביל למשבר פוליטי. כדי לשכך את המחלוקת בחר ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בצעד לא שגרתי: פנייה אל 'חכמי ישראל'.

הוא פנה אל חמישים ראשי קהילות ומלומדים יהודים מכל העולם, שיחוו את דעתם בסוגיה. ארבעה מן ה'חכמים' לא ענו על המכתב כלל, ארבעה נמנעו מהכרעה בנושא, שבעה הביעו עמדה המנוגדת לגישה ההלכתית, ושלושים וחמישה הציעו פתרון המבוסס על עקרונות ההלכה.

ההנחיות של בר-יהודה בוטלו לבסוף, והוויכוח שקע ועלה שוב אל הזירה הציבורית רק ב-1962, כאשר בג"ץ דן בעתירתו של אוסוולד רופאייזן, שכונה 'האח דניאל'. רופאייזן היה יהודי שהסתתר בימי השואה במנזר והתנצר. כאשר עלה לארץ ביקש להירשם כיהודי בסעיף הלאום, למרות היותו נזיר נוצרי; משרד הפנים דחה את בקשתו ולכן עתר לבג"ץ.

על-פי ההלכה, יהודי שהמיר את דתו ומתכחש ליהדותו עודנו יהודי, ועל כן היה האח דניאל רשאי להירשם כיהודי. אולם עמדת הרוב בבג"ץ פירשה את המושג יהודי בהקשר החילוני-לאומי, כפי שעשה קודם לכן בר-יהודה, ולכן פסקה שאין להיעתר לבקשתו של האח דניאל, ושיש להגדיר יהודי כהוראתו הרגילה בלשון בני אדם: 'יהודי שהתנצר אינו נקרא יהודי'.

כעבור כמה שנים, בשנת 1968, עלה הנושא שוב לדיון בבג"ץ. רב-סרן בנימין שליט, שהיה נשוי לאישה לא יהודייה, ביקש שילדיו יירשמו כבני הלאום היהודי וכחסרי דת. גם הפעם ניתקה עמדת הרוב בבג"ץ בין הגדרת הזהות הלאומית להגדרת הזהות הדתית, דחתה את הפרשנות ההלכתית למונח 'יהודי' ונעתרה לבקשתו.

קביעתו של בג"ץ עוררה סערה בציבור, ובעקבותיה תוקן בשנת 1970 חוק השבות ונקבע בו כי 'יהודי – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת', בהתאם להגדרה ההלכתית. גם החקיקה הזאת לא שמה קץ לדיון בסוגיה, וכיום הוא מתמקד בשאלת הגיור: האם הוא חייב להיות אורתודוקסי, ומי יכול לבצעו.

* ישראל בר-יהודה (1895–1965), פעיל ציוני, חבר כנסת ושר מטעם מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) ומאוחר יותר מטעם מפלגת אחדות העבודה. בר-יהודה נולד בקונטופ שבאוקראינה ועלה לארץ בשנת 1926.

מאז ראשית שנות השלושים ועד לשנות השבעים של המאה העשרים עמדה מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), ובגלגוליה המאוחרים יותר 'המערך' ו'מפלגת העבודה', בראשות מוסדות השלטון. המצב הזה, המכונה במדע המדינה 'הגמוניה', בא לידי ביטוי קודם כול בכך שמפא"י הייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, ולכן מי שעמד בראשה היה זה שהרכיב את הממשלה.

אולם לשלטונה של מפא"י היה גם הקשר תרבותי רחב יותר: ערכיה של התנועה, ובעיקר השילוב בין לאומיות ציונית חילונית לבין בניית חברה חלוצית בעלת מאפיינים סוציאליסטיים, נתפסו כערכים המובילים של החברה כולה. בצד השני של המפה הפוליטית עמדה תנועת 'חירות' בראשות מנחם בגין – יורשתה של התנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגדה לשלטון מפא"י ומפלגות הפועלים עוד בתקופת היישוב.

בראשית שנות החמישים הייתה 'חירות' תנועה פוליטית אופוזיציונית קטנה יחסית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון טבע את המושג 'בלי חירות ובלי מק"י', שבאמצעותו הגדיר את הגבולות ה'לגיטימיים' של הפוליטיקה הישראלית ובחר להוציא מהם את מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית*, שסימלה לדעתו את השמאל הקיצוני – ואת חירות, שסימלה לדעתו את הימין הקיצוני.

על הרקע הזה היו בן-גוריון ובגין מסוכסכים זה עם זה, והוויכוח ביניהם עלה לא פעם לטונים צורמים ולכינויי גנאי קשים. תהליכים חברתיים, דמוגרפיים ותרבותיים ארוכי טווח שחקו את מעמדן של מפא"י ותנועת העבודה. במהלך שנות השישים חברה תנועת 'חירות' למפלגה הליברלית** ויצרה את 'גוש חירות ליברלים' (גח"ל), שהיה כוח פוליטי משמעותי בהרבה והחל להתעצב כאלטרנטיבה שלטונית.

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים נכנסה גח"ל לראשונה לממשלה ולקחה חלק בהחלטות הביטחוניות לפני המלחמה ובמהלכה. בשנת 1973 התאחדה גח"ל עם תנועות נוספות והקימה את תנועת 'הליכוד', שזכתה לתמיכה הולכת וגוברת בקרב הדור השני של העולים.

הפערים החברתיים שהזכרנו לעיל, לצד ערעור תחושת הביטחון שהביאה איתה מלחמת יום הכיפורים, נתפסו על-ידי חלקים נרחבים בציבור ככשל של תנועת העבודה, וחיזקו את התמיכה ב'ליכוד'.

בשנת 1977, במהלך הבחירות לכנסת העשירית, הצליחה תנועת הליכוד להפוך למפלגה הגדולה בישראל ולזכות ב-43 מנדטים, לעומת 32 של תנועת העבודה. העובדה הזאת הפכה את מנחם בגין לראש הממשלה הראשון בישראל שהגיע מן הימין.

במהלך שידורי הטלוויזיה הכריז מגיש החדשות חיים יבין***: 'גבירותיי ורבותיי – מהפך'. מילותיו הפכו עם השנים לסמל של חילופי השלטון במדינת ישראל, שכונו המהפך. המהפך הפוליטי והאופן החלק שבו בוצע היו ביטוי לחוזקה של הדמוקרטיה הישראלית.

במערכת הבחירות הזאת הוכח לראשונה שבמדינת ישראל יכולה מפלגת שלטון, ששלטה בארץ יותר מיובל שנים, לעזוב את ההנהגה בהתאם לדין הבוחר וללא אלימות. ממשלתו של מנחם בגין ביקשה ליישם שיטה כלכלית ליברלית יותר, ופעלה לשנות את סדר העדיפויות הלאומי בהתאם להשקפותיה החברתיות-כלכליות.

לאחר המהפך הראשון בוצעו עוד כמה 'מהפכים', כלומר חילופי שלטון בין מפלגות שונות. בכל המקרים התבצעו חילופי השלטון בהתאם לעקרונות הדמוקרטיים וללא אירועים חריגים.

* מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) היא תנועה פוליטית ישראלית שדוגלת בקומוניזם. התנועה הוקמה עוד ב-1919 תחת השם פק"פ (פאלעסטינישע קאמוניסטישע פארטיי), וב-1948 הצטרפו אליה מנהיגים ערבים קומוניסטים. ב-1965 התפלגה המפלגה ושמה שונה לרק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). כיום פעילה התנועה תחת השם חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון).

** המפלגה הליברלית התקיימה בין השנים 1961–1988 והייתה איחוד של מפלגת הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית. עם הקמת הליכוד שולבה המפלגה הליברלית בתוכו.

*** חיים יבין (נולד ב-1932), עיתונאי, במאי וקריין טלוויזיה. יבין הגיש במשך זמן רב את מהדורת החדשות בערוץ הראשון וכונה 'מר טלוויזיה'.

מגילת העצמאות, שנכתבה תוך כדי מלחמה עזה עם ערביי ארץ-ישראל ולאורו של חשש מפלישת צבאות ערב, כוללת לקראת סופה את הקריאה הבאה: 'אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו'.

התקווה שהובעה בפסקה הזאת לא התממשה במהרה. עם תום מלחמת העצמאות נחתמו בין ישראל למרבית מדינות ערב הסכמי שביתת נשק, שנודעו כהסכמי רודוס. ההסכמים האלה היו זמניים בהגדרתם, והם נחתמו מתוך תקווה שיובילו לשיחות שלום.

בפועל תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה החל רק בשנות השבעים. הוויתורים הטריטוריאליים שנדרשו מישראל כחלק ממנו הובילו למוקד מתח מרכזי בחברה הישראלית, בין 'יונים', שתמכו בתהליך והסכימו לוויתורים כחלק ממנו, לבין 'נצים', שהתנגדו לו ולוויתורים שנלוו לו.

התהליך המדיני עם מצרים החל לאחר מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1975 נחתמו בתיווך אמריקני הסכמי ביניים בין ישראל למצרים. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1977, הגיע הנשיא המצרי אנואר סאדאת לביקור בישראל. היה זה ביקור פומבי ראשון של אישיות ערבית בכירה בארץ, והוא עורר תקוות רבות והתרגשות עצומה בחברה הישראלית.

מדינות ערב, לעומת זאת, זעמו על צעדיו של סאדאת וראו בהם בגידה. לאחר הביקור החל תהליך שלום ישיר ואינטנסיבי, אך בהדרגה נקלע לקשיים. בספטמבר 1978 הזמין הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר את שני הצדדים לוועידה מיוחדת בקמפ-דיוויד, ולאחר שבועיים של דיונים מתישים נחתם הסכם בין הצדדים.

במסגרתו הוחלט שישראל תסיג את כוחותיה מחצי האי סיני ותפנה את כלל היישובים הישראליים משטחו, ושמצרים תכונן שלום מלא עם ישראל, תימנע מהכנסת כוחות צבא לסיני ותאפשר שיט חופשי בתעלת סואץ.

בנוסף הסכימה ישראל לכלול בהסכם סעיפים שמתייחסים ל'זכויות הלגיטימיות' של הפלסטינים. באשר לשרטוטו המדויק של הגבול הוחלט שייקבע בוועדה משותפת בחסות האו"ם. בעקבות ההסכם זכו בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום לשנת 1978.

באפריל 1982 השלימה ישראל את נסיגתה מסיני, תוך פינוי היישובים היהודיים, שהאחריות לביצועו הוטלה על צה"ל. הפינוי לווה במחאה ציבורית ובהתנגדות מצד גורמים אידיאולוגיים, שהקימו את 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני'. רובם של תושבי האזור התפנו מרצון, אך חלק קטן מן התושבים ופעילים נוספים שהגיעו אל חבל ימית סירבו להתפנות, התבצרו בכמה מוקדים ופונו בכוח רק לאחר כמה מאמצים.

לאחר נסיגת ישראל מסיני היה אמור להתחיל מימוש חלקו השני של ההסכם, המתייחס למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אך התקדמות במשא ומתן הזה הגיעה רק בשנת 1991, עם כינוס ועידת מדריד. מטרת הוועידה הייתה להביא לשלום בין ישראל לכל שכנותיה – ירדן, סוריה, לבנון והפלסטינים, שיוצגו באופן עקיף.

חשיבותן של הפגישות הייתה בעיקר ביצירת מגעים ראשונים בין ישראל לפלסטינים, אולם הפגישות שנערכו לאורך השנים הבאות לא צלחו, ונראה היה שהתהליך גווע.

לאור הכישלון הזה החלה ממשלת רבין השנייה, שנבחרה ב-1992, תהליך חשאי שכונה לימים 'תהליך אוסלו'. הפעם התנהלו השיחות בין ישראל לנציגי הפלסטינים באופן ישיר וללא תיווך בין-לאומי.

ההסכמה הישראלית לדון ולהיפגש עם אנשי אש"ף* הייתה שינוי משמעותי במדיניותה: עד לאותו שלב סירבה ישראל להכיר באש"ף, שהנהגתו ישבה מחוץ לשטחי יהודה ושומרון, כנציגם של הפלסטינים, וראתה בו ארגון טרור.

בהדרגה הפכו השיחות למפגשים רשמיים והולידו את 'הסכם אוסלו', שעליו חתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת בספטמבר 1993 בוושינגטון. במרכזו של ההסכם עומדים הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף, נסיגה הדרגתית של צה"ל מעזה ומערים בגדה המערבית, הקמת רשות פלסטינית שתנהל ממשל עצמי אוטונומי לתקופת ביניים של חמש שנים, ופתיחת שיחות על הסדר קבע במהלך התקופה הזאת.

במקביל להתפתחות היחסים עם הפלסטינים נוצרה פריצת דרך במסלול הירדני. חוסיין מלך ירדן ניהל במשך עשרות שנים מגעים חשאיים עם מדינאים ישראלים בכירים, אך עד ועידת מדריד לא יצר מסלול דו-צדדי פומבי עם ישראל.

בשנים 1991–1993 התנהל המשא ומתן בין ישראל לירדן במסגרת תהליך מדריד, אך ללא פריצת דרך; הסכם אוסלו (1993) בין ישראל לאש"ף שינה את המצב. המשא ומתן בין המדינות הוליד הסכם שלום, שנחתם בערבה, באזור הגבול בין עקבה לאילת, באוקטובר 1994.

מעבר להצהרה על כינון מצב שלום מלא בין המדינות, ישראל וירדן הסכימו ביניהן על חילופי שטחים בערבה, על העברת מכסות מים ועל צעדים נוספים של שיתוף פעולה.

הסכמי אוסלו עוררו מחלוקת חריפה בחברה הישראלית. היו מי שקיוו שיביאו לסיומו של הסכסוך הארוך בין ישראל לעולם הערבי, והיו מי שראו בהם צעד מסוכן והתנגדו לוויתור על חלקים מארץ-ישראל.

ההסכמים עברו בכנסת על חודו של קול, ומתנגדי ההסכם קיימו מחאות והפגנות רבות. הוויכוח הפוליטי הלגיטימי הידרדר והפך אלים יותר ויותר, ושיאו של התהליך ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. פיגועים של ארגוני הטרור הפלסטיניים, ולבסוף התלקחות גל האלימות של אירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), הפסיקו למעשה את התהליך.

בהדרגה התקבעה ההנחה הישראלית שבצד הפלסטיני לא קיים שותף ראוי ('פרטנר') להמשך תהליך השלום. כאלטרנטיבה למשא ומתן יזמה ממשלת ישראל בקיץ 2005 מהלך ביטחוני חד-צדדי – תוכנית ההתנתקות.

במסגרת התוכנית פינתה המדינה את היישובים היהודיים ואת בסיסי צה"ל ברצועת עזה ובצפון השומרון, וויתרה על שליטתה הצבאית ברצועת עזה. התוכנית עוררה ויכוח ער בחברה הישראלית. מתנגדיה טענו שמטעמים רבים חל איסור על פינוי יישובים יהודיים בארץ-ישראל, הזהירו מפני ההשלכות הביטחוניות של ביצוע התוכנית ואף טענו שהתקבלה בדרך לא דמוקרטית.

תומכיה טענו שהישיבה הישראלית באזורים האלה פוגעת באינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל, ושהיישובים המפונים לא יישארו בידיה באף הסכם עתידי. האחריות לביצוע משימת הפינוי וההיערכות מחדש הוטלה על כוחות הביטחון ובמרכזם צה"ל.

* אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) הוא ארגון שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. הוא הוקם בשנת 1964 וראה את עצמו כמייצגו של העם הפלסטיני. במהלך שנות השבעים והשמונים פעל הארגון משטחן של ירדן ולבנון, תוך שהוא מבצע פעולות טרור וחבלה שפגעו בישראל. בשנת 1993 הכירה ישראל באש"ף, שהקים למעשה את הרשות הפלסטינית.

מלחמת העצמאות, שבה לחמו תושבי הארץ הערבים בתושביה היהודים ושבסופה הייתה ישראל לעובדה קיימת, הביאה למצב חדש: בתחומיה של המדינה היהודית מתקיים מיעוט גדול של ערבים אזרחי ישראל.

שילובם המלא של בני המיעוטים בחברה הוא יעד מרכזי של כל ממשלות ישראל, אולם לא תמיד היה קל להביא לכך. מקום המדינה ועד 1966 היו ריכוזי היישובים הערביים בישראל נתונים לממשל צבאי.

מטרתו המוצהרת הייתה לבסס את אחיזתה של ישראל בשטחים האלה, למנוע את היווצרותם של סיכונים ביטחוניים ולפקח על האוכלוסייה. בפועל מנע השלטון הצבאי את חופש התנועה של אזרחים ערבים, והביא לכך שרשויות המדינה לא יכלו לספק להם שירותים באופן ישיר.

בהדרגה הפך הממשל הצבאי לליברלי יותר, עד לביטולו, אך בתקופות של רגישות ביטחונית עולו היה בדרך כלל מוגבר. אחת הטראומות המרכזיות שנקשרו בממשל הזה היא הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956.

ביום הראשון למלחמת סיני הוטל עוצר על כל הכפרים הערביים הסמוכים לגבול הירדני. גדוד משמר הגבול נשלח לאכוף את העוצר וקיבל הוראה לפתוח באש אל מי שמפר אותו, אלא שפועלים ערבים ששהו מחוץ לכפריהם לצורכי עבודה לא ידעו על הטלתו.

מרבית שוטרי מג"ב בחרו להפעיל שיקול דעת ונמנעו מיישום הפקודה כלשונה. אולם מפקד המחלקה שהוצב בכפר קאסם לא נהג כך: הוא הורה לחייליו לפתוח באש אל עבר קבוצת חקלאים שלא ידעה על העוצר, והביא להריגתם של 43 אזרחים ולפציעתם של 13 נוספים.

בינואר 1957 הועמדו לדין בפרשה אחד-עשר לוחמי מג"ב ונגזרו עליהם עונשי מאסר שונים; מפקד הגדוד הואשם ברצח. במהלך המשפט טבע השופט הצבאי בנימין הלוי את המושג 'פקודה בלתי חוקית בעליל'. פקודה כזאת מוגדרת כפקודה ש'דגל שחור מתנוסס מעליה', ושבבסיסה 'אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב'.

בתום המשפט נגזרו על המעורבים בפרשה עונשים כבדים, אך כולם שוחררו בתוך זמן קצר יחסית. משפחות הקורבנות זכו לפיצוי כספי, ובהמשך נערכה בכפר 'סולחה' גדולה, אך האירוע הקשה הזה המשיך להעיב על יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל.

בשנת 2007, במהלך ביקור בכפר קאסם, התנצל נשיא המדינה שמעון פרס באופן רשמי על האירועים בשמה של מדינת ישראל.

אחת הסוגיות המרכזיות שמלוות את היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל היא סוגיית הקרקעות. מהקמת המדינה נחקקו חוקים ונקבעו תקנות, שהביאו לכך שאדמות רבות שהיו בעבר בבעלות ערבית עברו לבעלות המדינה.

אחד החוקים המרכזיים בהקשר הזה הוא 'חוק נכסי נפקדים', שקובע שאדמותיו של אדם שעזב את שטח הארץ אל ארצות אויב במהלך מלחמת העצמאות יופקעו ממנו.

האדמות והנכסים שהופקעו שימשו ברובם לקליטת העלייה המאסיבית והמהירה שאליה נדרשה מדינת ישראל, ולהקמתם של מקומות יישוב חדשים. אחד משיאי ההתנגדות והביקורת של ערביי ישראל על המדיניות הזאת התרחש ב-1976.

בראשית השנה פרסמה המדינה שורת החלטות בנוגע להפקעת קרקעות. ראשי הציבור הערבי ביקשו לערוך ב-30 במרץ שביתה כללית והפגנות שנועדו למחות על כך, תחת הכותרת 'יום האדמה'.

ככל שהתקרב התאריך הלכה האלימות והסלימה, ולבסוף, ביום המחאה עצמו, אירעו התנגשויות אלימות בין המוחים לכוחות הביטחון, ובמהלכן נהרגו שישה אזרחים ערבים.

מאז ועד היום הפך היום הזה ליום מרכזי בלוח השנה של ערביי ישראל, ובמהלכו נערכות עצרות זיכרון, הפגנות מחאה ושביתות. היסטוריונים ואנשי מדע המדינה מתייחסים לאירוע הזה כאל קו שבר, שמעיד על שינוי מגמות בתוך הציבור הערבי-ישראלי.

גל אלימות נוסף פרץ כמה עשורים לאחר מכן, ב-1 באוקטובר 2000, כיומיים לאחר תחילת אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה).

במהלך האירועים שכונו 'אירועי אוקטובר' השליכו המפגינים, ערבים אזרחי ישראל, בקבוקי תבערה, חסמו כבישים ויידו אבנים אל עבר מכוניות יהודיות ואל כוחות הביטחון. הפעולות האלה הביאו לפגיעה ברכוש, לפציעתם של רבים ואף למותו של אזרח ישראלי.

כדי לפזר את ההפגנות עשו כוחות הביטחון שימוש נרחב באמצעים לפיזור הפגנות (אלפ"ה), ולעיתים אף באש חיה. מקרב המפגינים נהרגו במהלך האירועים שניים-עשר ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי.

בעקבות האירועים הקשים הוחלט ב-8 בנובמבר 2000 להקים ועדת חקירה לבדיקת האירועים ('ועדת אור'). לצד התייחסות ספציפית לאירועים, כללו המסקנות גם דין וחשבון כללי על מצבו של המגזר הערבי וביקורת על התנהלות הרשויות.

בשל הפן האלים של ההפגנות ושל דיכוין, פגעו מהומות אוקטובר במרקם היחסים העדין בין המגזר הערבי למגזר היהודי במדינת ישראל.

בשער הזה העמקנו את היכרותנו עם החברה הישראלית. פתחנו בסקירתן של העליות השונות, המשכנו בתיאורם של אירועים ושל נושאי דיון, וסיימנו בהיכרות עם מנהיגיה של המדינה: נשיאים, ראשי ממשלה ורמטכ"לים.

בשער הבא נעמיק בסיפורה של מדינת ישראל מכיוון אחר ונלמד על המאבק לשמירת קיומה וביטחונה. אין כאן סיכום מלא של שבעים שנות מדינה, ולא היה בו כדי לגעת בכל התחומים והנושאים הרלוונטיים, אך יש בו תיאור כללי, מתוך ניסיון להיצמד לנושאים משמעותיים לקצינים בצה"ל.

מדינת ישראל היא מפעל חי שהתפתחותו ממשיכה כל העת, ולא מן הנמנע שגם המידע בפרק הזה יתעדכן וישתנה בחלוף השנים. בשער הבא נשלים את היכרותנו עם ההיסטוריה הישראלית באמצעות מיקוד בנושא משמעותי במיוחד עבורנו – ביטחון ישראל.