עזרה ראשונה — פרק 9 במקראות ישראל

1. במהלך חיינו במדינת ישראל אנחנו נתקלים לא פעם בפצועים, ואף באירועים שכוללים מספר רב של פצועים. זמן ההגעה הממוצע של ניידת מד"א לאירוע הוא 5 דקות. לעיתים הזמן הזה הוא זמן קריטי לפצוע, מפני שהפציעה חמורה מאוד, ולכן חשוב לדעת כיצד לטפל בפצועים עד שיגיע סגל רפואי בכיר.

2. בצבא, מע"רים תופסים חלק חשוב בשרשרת הטיפול והפינוי הרפואי, מפני שהמע"ר הוא הראשון שמעניק טיפול רפואי מציל חיים לחייל בשטח. במהלך סדרת מע"רים עוסקים בעיקר בפציעות מסוג 'טראומה', מפני שאלה הפציעות השכיחות ביותר בקרב חיילי צה"ל.

3. טראומה – חבלה כתוצאה מגורם חיצוני, מחום או מתנועה, בדרך כלל מלווה באיבוד דם: פציעות קליעים, רסיסים, דקירה ותאונות אימון שונות.

4. משולש החיים – בגוף קיימות 3 מערכות עיקריות, שעובדות בשילוב זו עם זו:

א. מערכת הנשימה: אחראית על כניסת חמצן מן הסביבה החיצונית לריאות, ועל הוצאת פחמן דו-חמצני מן הריאות החוצה.

ב. מערכת הדם: למערכת הדם 3 תפקידים עיקריים. 1) הובלה של חמצן אל התאים, של פחמן דו-חמצני מן התאים החוצה, ושל הורמונים, סוכרים ופסולת, בין היתר. 2) ויסות טמפרטורת הגוף. 3) מערכת חיסונית, באמצעות כדוריות הדם הלבנות.

ג. מערכת העצבים: אחראית לבקרה ולפיקוח על כל מערכות הגוף ופעולותיו, וביניהן הנשימה, לחץ הדם ופעולת הלב.

כל פגיעה באחת מן המערכות האלה תגרור בעיה גם בשתי המערכות הנוספות של משולש החיים, וכך תביא להידרדרות מהירה של מצב הפצוע.

דוגמה: כאשר מערכת הדם נפגעת (דימום), לא יגיע חמצן לרקמות ולאיברים בגוף, וביניהם איברים חיוניים שבלעדיהם לא ייתכנו חיים, כגון המוח והלב. תיתכן גם פגיעה שאינה גורמת מוות אך גורמת נכות קשה, כמו פגיעה בכליות, נמק של גפה, פגיעה בעמוד השדרה ועוד.

דוגמאות לפגיעה במערכות:

1) מערכת הנשימה: חסימת דרכי אוויר, פגיעה בתפקוד הריאות.

2) מערכת הדם: איבוד דם (שט"דים).

3) מערכת העצבים: פגיעה בראש ובעמוד השדרה, הרעלות.

1. הכרה – סך כל המודעות של האדם לסובב אותו. ההכרה היא המדד לתפקוד מערכת העצבים: כאשר מערכת העצבים אינה פועלת כראוי, נראה פגיעה במצב ההכרה.

2. שלושת מצבי ההכרה

א. הכרה מלאה – תגובה הגיונית.

ב. הכרה חלקית – תגובה לא הגיונית.

ג. פצוע חסר הכרה – חוסר תגובה.

3. ציר ההכרה

א. מע"ר לעולם לא יבדוק תגובה לכאב.

ב. פצוע שאינו מגיב לקול = חסר הכרה = חסר הגנה.

4. רפלקסים

רפלקס – תגובה אוטומטית של הגוף, בדרך כלל לצורכי הגנה. דוגמה: הרחקת יד מאש. אנחנו נתמקד ברפלקסים שמטרתם לשמור על דרכי אוויר פתוחות. סוגי רפלקסים:

1) רפלקס הבליעה: דואג שהמזון או הנוזלים ייכנסו לוושט ולא לקנה.

2) רפלקס השיעול: דואג שאם גוף זר חדר לקנה, הוא ייצא ולא יגלוש לדרכי הנשימה ויחסום אותן.

3) טונוס השרירים: אינו רפלקס, אך התכונה הזאת שומרת על דרכי אוויר פתוחות – כיווץ טבעי של שריר הלשון, ששומר עליה מקובעת במקומה.

כפי שציינו קודם, פצוע חסר הכרה הוא חסר הגנה, מפני שהרפלקסים ששומרים עליו אינם מתפקדים.

5. הסכנה העיקרית לפצוע חסר הכרה שאינו מדמם היא חנק כתוצאה מחסימת נתיב אוויר. סימנים לחסימת נתיב אוויר: התרחבות נחיריים, התרחבות בית החזה, אי-שקט, נשימה חלקית, חיוורון, כחלון וחוסר הכרה.

6. שרשרת המוות: אובדן הכרה – חסימת נתיב אוויר – חנק – דום נשימה – דום לב – מוות. הפצועים נחלקים לשלוש קבוצות: פצועים קלים, שלא ימותו למרות היעדר טיפול; פצועים קשים, שימותו גם בנוכחות טיפול מיטבי; ואנחנו מתמקדים בקבוצה השלישית – פצועים שימותו אם לא יקבלו טיפול מתאים וישרדו בזכותו, כלומר מוות בר-הצלה.

7. הגורמים העיקריים למוות בר-הצלה

א. הסיבות העיקריות למוות בר-הצלה – חסימת נתיב אוויר, חזה אוויר בלחץ, דימום שאפשר לעצור בלחיצה ודימום שאפשר לעצור בניתוח.

ב. שימו לב ש-10% מן הפציעות ניתנות להצלה אם הפצוע יגיע לחדר ניתוח. מכאן חשיבותו של פינוי מהיר: גם הרופאים והפרמדיקים בשטח לא יוכלו לעזור לפצוע הרבה מעבר לשליחתו במהירות לבית החולים.

ג. 1% מן הפצועים מתים בגלל חסימת נתיב אוויר, ו-5% מתים בגלל פגיעה ריאתית שנקראת חזה אוויר בלחץ. שתי התופעות האלה ניתנות לטיפול בשטח על-ידי רופאים ופרמדיקים.

ד. עם זאת, שימו לב ש-9% מן הפצועים מתים בגלל דימום שאפשר לעצור בלחיצה – כלומר דימום שמע"ר יכול לעצור ובכך להציל את הפצוע. מכאן החשיבות העצומה שיש למתן עזרה ראשונה יעילה ומהירה על-ידי מע"רים.

1. אחוז מקרי המוות מהתקפי לב עלה בצורה משמעותית, ולכן פותחה שיטת ה-C.P.R, החייאת לב ריאה, כטיפול ראשוני בשטח. מספר ההחייאות המוצלחות אכן עלה. בשנות השבעים התרחש אירוע טרגי ששינה את פני רפואת החירום. מטוס פרטי שבו טסו אורטופד ומשפחתו התרסק, וכל בני המשפחה נפצעו. הרופא טיפל במשפחתו עד שהגיעו כוחות ההצלה. שלושה מבני משפחתו נפצעו קשה ואשתו מתה בבית החולים, ומהתחקיר שנערך לאחר מכן עלה שהטיפול שנתן האורטופד בשטח לא נפל באיכותו מהטיפול בבית החולים. מכאן הסיק האורטופד שיש בעיה חמורה בגישה לנפגעי טראומה: הציוד קיים, אבל טיפול לפי ה-C.P.R אינו מתאים לנפגעי טראומה.

2. בעקבות זאת החלו להירקם שיטות שונות שכל עיקרן טיפול בטראומה.

3. בחלק הזה נעסוק בעקרונות שעומדים מאחורי גישת הטיפול בפגוע טראומה בשטח. עקרון הסכמה הוא טיפול בפצועים שימותו תוך דקות אם לא יינתן להם טיפול.

4. פגיעה במשולש החיים - נשימה, דם ועצבים - יכולה לגרום למוות תוך דקות. מנתוני הסטטיסטיקה עולה שמספר גבוה מהנפגעים בתאונות דרכים ובשדה הקרב נפגעים ביותר ממערכת אחת. לכן יש ליצור סדר קדימויות לטיפול: מה שהורג קודם יטופל קודם.

5. סדר הטיפול הנכון S A B C

S - שלב הבטיחות. בשלב הזה נדאג לביטחון שלנו ולביטחון הפצוע, נחסום שטפי דם מסיביים ונבצע בדיקת הכרה.

A - נחפש חסימה בנתיב האוויר.

B - נחפש חוסר נשימה או פגיעה כלשהי במערכת הנשימה (בדיקת איכות נשימה).

C - בשלב הזה נעצור שטפי דם, כשהעדיפות היא ללחץ ישיר.

נקודת ההנחה היא שאצל פצועי טראומה הלב עובד. כלומר, שריר הלב לא נפגע ואין שום סיבה שיפסיק לעבוד, אבל מדובר בפצועים שאיבדו נוזלים ודם. במצב הזה המסקנה ברורה: אין שום טעם לבצע עיסויים ללב, אלא לעצור את הדימומים ולהחזיר נפח נוזלים לגוף.

1. שלב (Safety) S

א. עוד לפני הטיפול הממשי יבצע המע"ר פעולות כדי לדאוג לבטיחות שלו ושל הפצוע.

ב. הדבר הראשון שיעשה המע"ר הוא הרחקת הפצוע ממקור הסכנה תוך כדי קריאה לעזרה. בקריאה לעזרה יועבר הדיווח הזה: זהות המדווח, סוג המתאר (ירי, פיצוץ וכו') והאם הוא עדיין מתמשך, מספר הפצועים, סוג הפציעה ודרישה לפינוי ולסיוע מבצעי ורפואי. עדיף להשתמש בנוכחים כדי להעביר את הדיווח.

ג. לאחר מכן ינצור את נשקו של הפצוע, יעצור שטפי דם משמעותיים בנקודת לחיצה או בח.ע. או בלחץ ישיר על ידי נוכח, ויבצע בדיקת הכרה. אין צורך בבדיקה פיזית: יש להימנע מטלטול הפצוע ואין לשפוך עליו מים.

2. שלב (Airway) A

א. פתיחת פה תהיה הפעולה הראשונה שיבצע המע"ר כדי להבטיח נתיב אוויר פתוח. פתיחת הפה תתבצע בזשלא"ג (זרת שלוש אצבעות אגודל), ואם לא נפתח - זשלא"ג כפול. הסיבות לחסימת נתיב אוויר:

1) הפרשות. אם נמצאו הפרשות יש לסלק אותן תוך כדי הטיית הגוף על הצד בחטיבה אחת, תוך שמירה על קיבוע עמש"צ - 'בול עץ'.

2) צניחת בסיס הלשון עקב איבוד הכרה.

ב. אחרי שלב פתיחת הפה יבצע המע"ר הרמת לסת, מחשש שהלשון צנחה. בעבר נהוג היה להטות את הראש לאחור, אבל מחשש לפגיעה בעמש"צ יבצע המע"ר הרמת לסת. את הרמת הלסת המע"ר לא יעזוב, אלא אם כן אין חשש לנתיב האוויר ולנשימתו של הפצוע. דגש: פצוע בהכרה שמדבר - אין חשש לנתיב האוויר וניתן לעבור לשלב ה-B.

3. שלב (Breathing) B

א. אחרי שדאגנו לנתיב אוויר נבצע בדיקת נשימה במשך 10 שניות ונכפיל ב-2, תוך שימוש במירב החושים, כיוון שלא תמיד קל לקבל הערכה נכונה.

ב. את בדיקת הנשימה נבצע כך: חשיפת בית החזה של הפצוע, קיבוע ראש הפצוע ביד אחת בצורת L וביד השנייה הרמת לסת. הקשב לנשימת הפצוע (אוזן ליד פה), חוש עם הלחי את תנועת האוויר והבט על בית החזה והבטן כדי לראות אם הם עולים. נתרשם מאיכות הנשימה (מחרחרת, שטחית) ומכמותה - פחות מ-8 נשימות בדקה מוגדרת כלא יעילה. בנוסף נחפש סימני מצוקה נשימתית או סימני פגיעת חזה אחרים: חור כניסה או יציאה, כחלון, גודש ורידי צוואר ונשימת אברי עזר.

4. שלב (Circulation) C

א. בצע סריקה חפוזה של הגפיים והראש, ואם מצאנו דימום נעצור אותו בלחץ ישיר או עקיף.

ב. אם יתגלה שט"ד נטפל בו לפי סוגו, וכמובן שיש עדיפות ללחץ ישיר.

ג. קו פינוי מיידי - בסוף שלב C השאיפה העיקרית שלנו היא לפנות את הפצוע מהשטח. לשם כך נקבע את הפצוע בקיבוע אוניברסלי, נכסה אותו ונעביר דיווח בקשר על מצבו. אם הפינוי מתעכב אפשר להמשיך לשלבים D ו-E.

ד. דיווח - בסוף שלב ה-C יעביר המע"ר דיווח שיכלול מידע חיוני בלבד:

1) מנגנון הפציעה - מהי הפציעה העיקרית של אותו פצוע. חשוב לשים לב שלא תמיד הפציעה שעליה מתלונן הפצוע היא הפציעה העיקרית; ייתכן שיתלונן על הרגל השבורה אבל יהיה לו חור כניסה בבטן.

2) הכרה - מהו מצב ההכרה של אותו פצוע (חסר הכרה, מעורפל הכרה, בהכרה מלאה).

3) נשימה - כמה נשימות בדקה ומהו אופי הנשימה (מחרחרת, שטחית).

5. שלב (Disability) D

בשלב הזה נבצע הערכה מחודשת של מצב ההכרה של הפצוע.

6. שלב (Exposure) E

א. אחרי שסיימנו את שלב D נבצע הפשטה מלאה של הפצוע ונחפש שט"דים נסתרים באזור בית השחי, הגב והעכוז. דימום באזור הזה ייעצר בהצמדת ת.א למקום ובהשענת הפצוע על הת.א.

ב. לאחר מכן נכסה את הפצוע ונדאג לחמם אותו, כדי שמצבו לא יידרדר.

ג. דגש - היפותרמיה, ירידה של חום הגוף מתחת ל-35 מעלות, גורמת לירידה בתפקוד של גורמי הקרישה של הגוף ובכך מחמירה את הדימומים בטראומה. לכן יש להקפיד לכסות את הפצועים כדי שלא יאבדו חום גוף.

דגשים כלליים לסכמה

א. אין לדלג על שלבים בלי לסיים כל שלב במלואו.

ב. שמירה על תקשורת עם פצוע בהכרה.

ג. פציעת ראש נחבוש בשלב ה-C בלחץ ישיר.

ד. מינימום טלטול, לשמירה על עמ"ש.

ה. לפצוע בהלם, מעורפל הכרה או חסר הכרה אין לתת שתייה, מכמה סיבות: מערכת העיכול אינה עובדת טוב וקיימת סכנת אספירציה (הקאה וכניסה של הנוזלים לריאות), ויש סיכוי טוב שהפצוע יזדקק לחדר ניתוח והשתייה מסבכת את העניין.

ו. הטיפולים שיינתנו משתנים בהתאם לתנאי הלחימה, למסתור ולמחסה.

ז. במקרה של מתאר מאוים יש לפעול לפי ההנחיות האלה:

(1) תחת איום ישיר: ברגע שהגענו לפצוע נתפוס מסתור - מקום שמסתיר מפני האויב, אבל לא מגן מאש שטוחת מסלול - וננטרל את האיום תוך כדי קריאה לעזרה. מיד אחרי שהאיום נוטרל נרחיק את הפצוע למחסה הקרוב ביותר, ושם נוכל לטפל בו בצורה יעילה. במסתור יתבצעו אך ורק פעולות מיידיות: פתיחת נתיב אוויר ועצירת שט"דים.

(2) מאחורי מחסה: מקום שמגן מפני אש שטוחת מסלול, ושם תתבצע כל הסכימה לטיפול בפצוע טראומה.

הזכרנו קודם ש-9% מהתמותה בשדה הקרב נובעת מדימומים שאפשר לעצור בלחיצה. בחלק הזה נתמקד בסכנות של דימומים בשטח ובטיפול בהם.

1. סוגי דימומים:

א. יש שני סוגים עיקריים של שט"דים:

1) שט"ד חיצוני - דם פורץ אל מחוץ לגוף והוא נשלט. בשט"ד מהסוג הזה נטפל בשטח.

2) שט"ד פנימי - דם מצטבר בחללי הגוף (בטן, חזה וגולגולת) והוא בלתי נשלט. אי אפשר לטפל בשט"ד כזה בשטח, ולכן יש לשאוף לפינוי מיידי.

ב. סכנות השט"ד:

1) הלם - נרחיב עליו בהמשך.

2) היפותרמיה - כפי שלמדנו במבוא, אחד מתפקידי הדם הוא שמירה על טמפרטורה תקינה בגוף. במצב של אובדן דם מערכת הוויסות הזאת לא פועלת כהלכה, וזה גורם לירידה דרסטית בטמפרטורת הגוף. לכן יש לכסות את הפצוע ולהפריד אותו מהקרקע.

3) נמק - במקרה של שימוש בח.ע ייווצר נמק תוך שלוש עד ארבע שעות. כדי למנוע זאת יש לרשום את שעת ההנחה ולדאוג להמרה בהקדם האפשרי.

2. הלם

א. הגדרה: ירידה בתפקוד הרקמות והאיברים כתוצאה מירידה בהספקת הדם, כלומר החמצן, לתאים. הלם נגרם כתוצאה מאיבוד דם או נוזלים.

ב. ייתכנו סיבות רבות לירידה בהספקת הדם לתאים, כמו התייבשות, שלשולים והקאות, אבל בחלק הזה נדבר על אובדן בנפח הדם. זאת כיוון שבמתאר צבאי פציעות טראומה - איבוד דם בשל שט"דים חיצוניים ופנימיים - נפוצות יותר.

ג. במצב של הלם הגוף אינו יכול לתפקד כרגיל. מכיוון שנפח הדם יורד, הגוף מפעיל מנגנוני הגנה שמספקים דם למרכזים חיוניים - המוח והלב - על חשבון איברים פחות חיוניים כמו העור, הקיבה וכלי הדם הפריפריים.

ד. סימנים:

1) דן החזק - דופק מהיר וחלש, נשימה מהירה ושטחית.

2) הכרה מדרדרת, חיוורון, זיעה קרה, קור וצמרמורות.

חשוב לזכור:

1) גם פצוע בלי דימום חיצוני יכול להיות במצב של הלם מדימום פנימי.

2) אובדן הכרה הוא סימן מאוחר, והוא מעיד על מצבו הקשה של הפצוע.

3) מצב ההלם ממשיך להידרדר גם אחרי עצירת הדימום, ולכן יש לשאוף לפינוי מהיר.

ה. טיפול

1) עצירת הדימום, לפי השיטות שנלמד בהמשך.

2) כיסוי הפצוע, כיוון שהוא מאבד חום מגופו במהירות. אחד מתפקידי הדם הוא שמירה על טמפרטורת הגוף.

3) פינוי מהיר מאוד לבית החולים.

4) יש שתי שיטות לעצירת שט"דים:

א) לחץ ישיר - עצירת הדימום מכלי הדם הספציפי שנפצע, בעזרת תחבושת אישית ומשולש לחץ.

ב) לחץ עקיף - הפסקת זרימת הדם אל הגפה הפצועה כולה, בעזרת ח.ע או נקודת לחיצה.

ג) לחץ ישיר תמיד עדיף. אבל לא תמיד אפשר לבצע לחץ ישיר, ולפעמים הוא גם לא יעיל.

3. לחץ ישיר

א. עצירת הדימום בגפה תתבצע בתחבושת אישית בחבישת 'דגל אנגליה'. אם הדימום ממשיך יש להניח משולש לחץ, כדי להגביר את הלחץ על הדימום.

ב. דגשים להנחת ת.א:

1) הנחה על מקום הדימום.

2) הצלבה מתחת לגפה.

3) מתיחה למעלה וסיבוב השרכים 180 מעלות ועוד 45 מעלות, וכך נוצר הלחץ הנקודתי. ליפוף שאר השרכים בלי לעלות על השפתיים הלבנות, כדי שנוכל להבחין אם הלחץ שהופעל מספיק לעצירת הדימום.

4) בדיקת חום, צבע ודופק, כדי לוודא שזרימת הדם לגפה לא נפגעה.

ג. אם הדימום לא נעצר נוסיף משולש לחץ. דגשים להנחת 'משולש לחץ':

1) יצירת קשר במרכז המשולש והנחת הצד הבולט על מקור הדימום.

2) סיבוב סביב היד וליפוף השרכים בצידי הקשר.

3) העלאת הליפופים מעל הקשר.

4) קשירת השרכים בצד השני של היד.

ד. דגשים להנחת ת.א חדשה:

1) תחבושת שדה אישית חדישה מתוצרת חברת First Care Products. התחבושת באה להחליף את תחבושת השדה האישית המוכרת, והיא נמצאת כרגע בשימוש רק ביחידות השדה ובקרב סגל הרפואה. במחקר שבוצע בחיל נמצאה התחבושת עדיפה על הישנה ועל תחבושת נוספת שנבחנה.

2) תכונות התחבושת - התחבושת מגיעה באריזה כפולה: אריזה חיצונית שכוללת נתונים והוראות ועומדת בפני מים, ואריזת ואקום פנימית שקופה. התחבושת סטרילית כל עוד האריזה הפנימית שלמה. לתחבושת עצמה ארבעה חלקים:

א) פד מלבני סטרילי (גודל האלכסון 4).

ב) אגד אלסטי נמתח ובלתי דביק, שכולל שרוול לחבישה עצמית.

ג) גשר פלסטי להגברת לחץ החבישה.

ד) תפס פלסטי לאגד.

3) טכניקת השימוש:

א) אחרי הוצאת התחבושת מהאריזה, הנח את הפד על מקור הדימום תוך הפעלת לחץ ידני, והקף את הגפה פעם אחת באגד הנמתח.

ב) העבר את האגד המתוח דרך הגשר, להגברת הלחץ.

ג) מתח את האגד לכיוון הנגדי, על הגשר.

ד) לפף את האגד סביב הגפה, ודאג לאטום את קצות החבישה.

ה) קבע את החבישה בתפיסת האגד המלופף בתפס הפלסטי.

ו) כדי להגביר את הלחץ המופעל אפשר לסובב את הסבב הפלסטי כשהוא אוחז את האגד. בתום החבישה יש לוודא קיום דופק ומילוי קפילרי תקין דיסטלית למקום החבישה. בעזרת השרוול שנמצא בצידה השני של התחבושת אפשר יהיה לבצע חבישה עצמית.

4) יתרונות התחבושת:

א) ניתנת לחבישה עצמית.

ב) ניתנת לשימוש כאלתור לח.ע.

ג) בעקבות האלסטיות משמשת גם כחבישה משנית, באטימת הקצוות.

ד) זריזות.

5) אם יש דימום שאי אפשר להניח עליו ת.א בשיטת 'דגל אנגליה', יש לעצור את הדימום בהפעלת לחץ ישיר עם תחבושת אישית באזור המדמם. איך ואיפה? צוואר, בית שחי, בטן. חשוב לבדוק גם חלקי גוף פחות גלויים, כמו הגב התחתון, העכוז ובית השחי. דימומים מהאזורים האלה יכולים להיות משמעותיים, ואי גילויים יכול לגרום להידרדרות מהירה במצב הפצוע.

חשוב: על דימומים מאזור החזה והגב העליון לעולם לא נניח ת.א, כיוון שאטימת הפצע יכולה להחמיר את פגיעת החזה.

4. לחץ עקיף

א. מקרים להנחת חוסם עורקים:

1) קטיעה מלאה או חלקית - נניח ח.ע בקטיעה גם אם האיבר לא מדמם, כיוון שאחרי כמה דקות יופיע הדימום.

2) בעיה בנשימה - פצוע עם בעיות נשימה ובו בזמן שט"ד חיצוני.

3) ריבוי פצעים ופצועים - במקרה שאין מספיק כוח אדם להעניק לפצועים טיפול מיטבי נשתמש בלחץ עקיף.

4) רסיס גדול מדמם - במקרה שיש דימום במקום שבו חדר הרסיס, יונח ח.ע לפי הדגשים.

5) חושך - אי אפשר לראות את מקור הדימום במדויק, ולכן נניח את הח.ע בראש הגפה. זה לא בכל מצב של לילה ולא רק במצב של לילה, אלא מדובר בחושך מוחלט שאינו מאפשר הנחת ת.א.

6) לחץ ישיר שנכשל - כיוון שת.א ומשולש לחץ לא עצרו את הדימום, נניח ח.ע.

7) תחת אש - מניחים את הח.ע וגוררים למחסה.

ב. דגשים להנחת ח.ע:

1) אין להניח ח.ע על בגד.

2) הח.ע תמיד יימצא במצב מגולגל.

3) יש להשאיר שרך באורך 5 ס"מ לפני תחילת הליפוף, כדי שאפשר יהיה לקשור קשר בסוף הליפוף וכדי שהח.ע יבלוט.

4) הנח את הח.ע כ-10 ס"מ, ארבע אצבעות, מעל השט"ד. זאת כיוון שכלי הדם מתכווצים לאחור ברגע שהם נפגעים, בגלל האלסטיות שלהם.

5) הליפוף הראשון יהיה חלש, ליצירת בסיס שעליו נעבוד ולמניעת מתיחת העור. מתיחה לפני כל ליפוף.

6) יש לנצל את כל החוסם לליפוף.

7) יש להקפיד על מיקוד הלחץ בזמן הליפופים.

8) יש לנסות להציל מפרקים, ולכן תמיד נעדיף להניח ח.ע מתחת למפרקים. אם הפציעה קרובה למפרק, פחות מ-10 ס"מ, אין להניח ח.ע על המפרק אלא מעליו.

9) בסוף הליפוף נקשור פעמיים, כדי שהפצוע לא ינסה להוריד את הח.ע.

10) רישום אחרי ח.ע: שם, שעה בארבע ספרות וח.ע. יש לרשום מעל הח.ע, על המצח ועל הבטן. חשוב שרישום של שעת ערב לא ייקרא כשעת בוקר, כיוון שאין זה אותו זמן שעובר.

11) בדיקת דופק - אין דופק.

12) מע"ר לעולם לא יסיר ח.ע.

ג. יש כיום ארבעה סוגי ח.ע בצבא:

1) ח.ע גומי - משמש לעצירת דימומים באיברים גליליים דקים: גפיים עליונות ושוקיים, לא ירכיים.

2) ח.ע הולנדי - יצירת ח.ע ממשולשי בד, אם אין בנמצא ח.ע גומי.

3) ח.ע רוסי - יצירת ח.ע ממשולשים ומקל, כדי לעצור דימומים בירך.

4) CAT - ח.ע שנועד להחליף את האלתור של הח.ע הרוסי. יכול לשמש לעצירת דימום בכל גפה, כולל בירך. אפשר להניח את הח.ע ביד אחת, וכך המטפל יכול לטפל בעצמו.

ד. הוראות השימוש ב-CAT ביד אחת:

1) עטוף את ה-CAT על הגף הפגועה.

2) הדק את רצועת הסקוץ' ואבטח את הרצועה על גבי עצמה.

3) הצמד את הרצועה סביב הזרוע, אבל לא דרך הקליפס.

4) סובב את מוט ההידוק עד לעצירת הדימום.

5) הדימום בשליטה. נעל את מוט ההידוק בקליפס.

6) הדק את הרצועה על מוט ההידוק, בגף צר.

7) אבטח את המקל והרצועה בטבעת, והדק אותו לוו בצד השני של הקליפס.

5. נקודות לחיצה

א. המושג נקודת לחיצה מתייחס לחסימה של עורק, בלחיצה עליו עם האצבעות כנגד עצם, כדי לעצור את הדימום בהמשך הגפה. זו פעולה קשה לביצוע והיא אינה הטיפול המועדף לעצירת דימום. נקודת לחיצה מומלצת כשיש שני מטפלים: אחד לוחץ בנקודת הלחיצה והשני מבצע חבישה לוחצת, מניח ח.ע או ממשיך את סכמת הטיפול.

ב. איך ואיפה? לא קל ללחוץ זמן רב בנקודת לחיצה, וברור שאי אפשר להפסיק ללחוץ לאורך כל הטיפול והפינוי. לכן התנוחה חשובה מאוד ורצוי שתהיה נוחה במיוחד. רצוי להשתמש באגרוף ולא בכריות האצבע, ורצוי למצוא דופק מקומי לפני הלחיצה.

1) מפשעה - אם יש דימום מהירך או קטיעה גבוהה אפשר לבצע את נקודת הלחיצה הזאת. תחילה נמצא דופק פמורלי, ובעזרת האגרוף נבצע את נקודת הלחיצה.

2) צוואר - יש ללחוץ על צד אחד ולהטות את הראש, אם אפשר.

3) זרוע - נלחץ על העורק הברכיאלי. הלחיצה מתבצעת בין השרירים בחלקה הפנימי של היד, תוך כדי סיבוב היד כולה כדי שהעורק יסתובב בהתאם.

6. אלתורים וטיפול עצמי

במתארים מתמשכים או בהיתקלות יש סיכוי גבוה שהמע"ר ייאלץ לאלתר ציוד רפואי כשאין בנמצא. כמה דוגמאות:

א. כמו שכבר למדנו, ח.ע רוסי וח.ע הולנדי אפשר לאלתר ממשולשים, ואם אין - אפשר לאלתר בעזרת מדים, חגורת מכנס או רצועת נשק.

ב. את תחבושת FIRST CARE אפשר לחבוש בחבישה עצמית. בנוסף, בגלל האלסטיות של התחבושת, אפשר לאלתר איתה ח.ע.

ג. אפשר לאלתר קיבוע לאיבר פגוע בעזרת שני מקלות ומשולשים שקשורים מסביב לאיבר, מעל האזור הפצוע.

ד. אם יש דימום פשוט וקטן ואין לנו ת.א, אפשר להצמיד חולצה למקום ולהפעיל לחץ בלי לשחרר.

7. פינוי - הסיבות לפינוי חיילים מהשטח:

א. סיבה רפואית - הפצוע זקוק לטיפול רפואי שמעבר ליכולת בשטח.

ב. המענה הרפואי הסופי לפצועים צריך להינתן בבית החולים, והשאיפה צריכה להיות להביא את הפצועים לשם מהר ככל האפשר.

ג. סיבה אג'מית, כלומר מבצעית - הלחימה נמשכת ויש לפנות את הנפגעים כדי לאפשר את המשך הפעילות המבצעית.

ד. סיבה מוראלית - לוחם שיודע שידאגו לפנות אותו כשייפצע בצורה הטובה והמהירה ביותר יהיה בעל מורל גבוה יותר.

ה. בנוסף, לוחם שמודאג באופן טבעי למצבם של חבריו ישקוט כשיראה את חבריו הפצועים מטופלים ומפונים במהרה.

שרשרת הפינוי הרפואי:

ברמת המחלקה הגורם המטפל הוא מע"ר וחובש מחלקתי בחי"ר, ואופן הפינוי הוא רגלי או רכוב. ברמת הפלוגה הגורם המטפל הוא חובש פלוגתי, נאפ"ל, ואופן הפינוי הוא רגלי או ברכב קרקע מבצעי מחלקתי. ברמת הגדוד הגורם המטפל הוא מחלקת הרפואה הגדודית, תאג"ד, ואופן הפינוי הוא רכוב ברק"ם. ברמת החטיבה הגורם המטפל הוא פלוגת החייאה קדמית, פלה"ק, ואופן הפינוי הוא רכוב ברכב או ברק"ם. בנקודת שחלוף, במידת הצורך, הגורם המטפל הוא כוח רפואה לייצוב הנפגעים ואופן הפינוי הוא רכוב. במערך העורף הגורם המטפל הוא בית חולים, ולחלופין ביח"ש או יכ"ז.

1) פצוע לאו דווקא יעבור בכל דרג ודרג. אפשר לדלג על דרגים או להעביר את הפצוע ישירות לבית החולים, כל עוד הוא קיבל טיפול. ככלל, פצוע לא יחזור אחורה לדרג טיפול קודם.

2) במבצעים בהיקף קטן, שהם חירום לכל דבר, לא יוקם פלה"ק בשטח. לדוגמה, הכנסה של כוח מצומצם בסד"כ של כמה פלוגות או גדוד לעזה.

3) פינוי מבסיסים עורפיים מתבסס על כוחות הרפואה של הבסיס ועל רכבי פינוי אורגניים של הבסיס. במקרי חירום אפשר להשתמש בבסיסים עורפיים במד"א או בפינוי מוסק.

8. כלי פינוי

א. פצוע יכול להיות מפונה דרך הקרקע, האוויר או הים, בהתאם למתאר הלחימה ולכלי הפינוי הזמינים באותו הזמן.

ב. קרקעית - פצועים אמנם יכולים להיות מובלים אחורה רגלית על אלונקות, אבל דרך הפינוי הזאת נועדה רק למרחקים קצרים יחסית, כיוון שהיא איטית ביותר, חשופה מאוד לאויב ומסוכנת לפצוע. הפינוי הרגלי הוא עד לרכב או לרק"ם שמסוגל להעביר את הפצוע אחורה לדרג טיפול אחורי יותר. רכבי פינוי יכולים להיות ממוגנים, כמו זאבבולנס או אבירבולנס ממוגן, או קלים ולא ממוגנים, כמו פורדבולנס או האמרבולנס. רק"מי פינוי משתנים בדרגות המיגון שלהם. נגמ"ש פינוי הוא כלי הרק"ם הכי פחות ממוגן אבל הכי נפוץ מבחינת רכבי פינוי, והוא מגן בעיקר נגד נק"ל. אכזרית או טנק הם כלים הרבה יותר כבדים ומספקים הגנה יעילה יותר, אבל השימוש בהם כרכבי פינוי מועט יחסית.

ג. פינוי ימי - יתבצע דרך ספינות חיל הים, ומתבצע בעיקר במבצעים ימיים.

ד. פינוי מוסק - שיטת הפינוי האידיאלית, כיוון שהיא המהירה ביותר. אבל לא תמיד אפשר להשתמש בה: מסוק לא יכול לנחות בשטח מאוים, בתנאי קרקע או במזג אוויר שלא מאפשרים זאת. כמו כן, זמינות המשאב הזה במלחמות מוגבלת לפעמים, כיוון שהמסוקים משמשים לפעמים למשימות אחרות.

ה. לכל כלי פינוי יכולת שונה לשאת פצועים, ולכן כשמזמינים פינוי יש להתעדכן עם החמ"ל בסוג כלי הפינוי שמגיע ובכמה פצועים אפשר להעמיס עליו. כמו כן, יש להבדיל בין פצועים שאפשר לפנות אותם בישיבה, כמו חייל ששבר את ידו, לפצועים שחייבים לשכב, כמו חייל פצוע בטן. ככל שיש יותר פצועים שוכבים כך אפשר להעמיס פחות על כלי הפינוי.

ו. פצוע יוגדר בשטח על ידי הגורם הרפואי הבכיר כ'דחוף' או 'לא דחוף', ולא כקל, בינוני או קשה - זו הגדרה שמשתמשים בה רק כשפצוע כבר הגיע לבית חולים ולא בשטח. נשאף לפנות את הפצועים הדחופים לפני הלא דחופים.

1. מדי שנה נפגעים עשרות חיילים מפגיעות של בעלי חיים ארסיים. הימצאותם הרבה של חיילים קרביים בשטח הופכת אותם לאוכלוסיית סיכון. לכל בעל חיים ארסי יש מנגנון ארס מיוחד לו.

2. ארס: רעלן שנוצר על ידי בעל חיים ומועבר בנשיכה או בעקיצה.

3. בעל חיים ישתמש בארס שלו לפגיעה משני מניעים בלבד:

א. הגנה - כשהוא חושש לחייו.

ב. התקפה - לטרוף כדי להשיג מזון.

בעל חיים יפגע באדם רק מתוך הגנה, כשהוא מרגיש מאוים, ולא מתוך רצון לתקוף.

4. בעלי החיים הארסיים בארץ מתחלקים בגדול לנחשים, עקרבים ועכבישים. לא ניכנס לדרכי הזיהוי בין הפרטים הארסיים של המשפחות האלה לבין אלה שאינם ארסיים, כיוון שכמעט לכל מאפיין חיצוני של חיה ארסית או לא ארסית יש יוצא דופן. לכן יש להתייחס לכולם כאילו הם ארסיים.

5. הארס של החיות השונות יכול לגרום לתגובות שונות. יש פגיעה מקומית שמתבטאת בכאב, נפיחות ואודם, ויש פגיעות כלל מערכתיות שמתבטאות בהקאות, שיתוק בשרירי הנשימה, אי שליטה על סוגרים, הפרעות בקצב הלב, איבוד הכרה ומוות.

6. הפעולות אחרי הכשה מחיה ארסית - ארבעת ה'נונים':

א. נרגיע את החייל. זה הכרחי כדי להאט את הדופק ואת קצב זרימת הדם, וכך למעט את התפשטות הארס ולהקל על הטיפול.

ב. נחטא את האזור.

ג. נקבע, כדי למנוע תזוזה והזרמה של הדם.

נפנה. לכל ארבעת בעלי החיים שהזכרנו קיים נסיוב בבית החולים, ולכן חשוב לפנות מהר. לסיכום: הרגעת הנפגע, קיבוע האיבר ופינוי מיידי לבית החולים.

ה. הטיפול בבית החולים: נסיוב, שהוא 'חיסון סביל' לארס. הוא מיוצר בהזרקת כמויות קטנות של ארס לסוסים, לפרדות ולחזירים בדרך כלל, במשך מספר רב של שבועות, ובסינון הנוגדנים מדמם לאחר מכן.

7. איסורים

א. אסור לחתוך את האיבר. חיתוך המקום עלול לגרום לזיהום.

ב. אין לשאוב את הארס. גם המציצה הטובה ביותר, ומדדנו את זה, תשאב רק חלק קטן מהארס, עד 31%. חלק מהארס אף יישאר בתוך פה המטפל ועלול לגרום להרעלתו.

ג. אין להניח שום חסם. חסם אינו יעיל ואף גורם ליותר נזק: הוא משאיר כמות גדולה של ארס מרוכזת בגפה, ובנוסף לרעלים שנוצרים מהח.ע הדבר יכול להביא לנמק מהיר מאוד.

ד. אין לקרר את הגפה הפגועה, כיוון שהדבר מאיץ את פעולת הארס.

8. מניעה

פגיעות של בעלי חיים ארסיים עלולות לגרום לנזקים בלתי הפיכים ואף למוות. המטרה שלנו היא למנוע את הנזקים האלה מבעוד מועד. רוב הפגיעות נגרמות באשמתנו, ולכן המניעה מתבססת על ניתוק מגע מיותר עם בעלי החיים האלה:

א. אין להתגרות בבעל חיים, משום שהוא לא יתקוף אלא אם ירגיש מאוים.

ב. יש להימנע משינה על הקרקע ומשליחת ידיים למקומות נסתרים כמו שיחים, אבנים, ערמות זרדים ומחילות באדמה.

ג. יש ללכת בנעליים גבוהות ובביגוד ארוך, ולנער שקי שינה, בגדים ומגבות לפני השימוש.

ד. מניעת תנאי מחיה של בעלי החיים: מזון - מכרסמים ואשפה, ואזור מחיה - צמחייה סבוכה.

אחת הפגיעות הנפוצות ביותר בצבא היא פגיעות אקלים. הפגיעות האלה יכולות לגרום נזק בלתי הפיך, וייתכנו סיבוכים מערכתיים ואף מוות. חשוב להכיר את הפגיעות ואת הדרכים למנוע אותן.

1. התייבשות

א. הגדרה: פגיעה במאזן הנוזלים בגוף. התייבשות משמעותה מחסור בנוזלים. נוזלים דרושים לנו כמעט בכל פעולה בחיים, ולכן מחסור בהם יכול לגרום לפגיעה בתהליכי החיים בגוף.

ב. סימנים: צמאון, עור סמוק, דופק מהיר, שתן כהה ומועט, כאבי ראש ובחילות.

ג. טיפול

1) הפסקת פעילות והעברה למקום מוצל.

2) החזר נוזלים בשתייה איטית, כיוון שהחזר נוזלים מהיר מכביד על הקיבה ויש חשש שהנפגע יקיא, מה שיכול להחמיר את מצב ההתייבשות.

3) השגחה.

4) פינוי.

5) לסיכום: הפסקת פעילות, החזר נוזלים איטי, השגחה ופינוי.

2. מכת חום

א. הגדרה: פגיעה רב מערכתית שנובעת מעלייה חדה של טמפרטורת הגוף, מעל 30 מעלות, עקב הפרעה במאזן החום בגוף.

ב. להבדיל ממחלות: הגוף מייצר וקולט יותר חום ממה שהוא פולט. החום מצטבר בגוף ומביא לעליית הטמפרטורה ולפגיעה במערכות הגוף, מה שיכול להוביל למוות.

ג. מכת חום יכולה לקרות גם בלי התייבשות.

ד. סימנים: סימני מכת החום לא תמיד ניתנים לזיהוי מוקדם, וברוב המקרים הנפגע יאבד הכרה באופן פתאומי. סימנים נוספים: בלבול, אפאטיות או אגרסיביות, בחילות והקאות, כאבי ראש.

ה. טיפול

1) הפסקת פעילות והעברה למקום מוצל.

2) קירור הגוף בהרטבה במים. אין לשפוך מים על ראש הנפגע, מחשש לחנק במקרה של אובדן הכרה.

3) השגחה.

4) פינוי.

ו. ההתמודדות הטובה והקלה ביותר עם פגיעות אקלים אינה זיהוי מהיר, אלא צעד אחד לפני כן - מניעה:

1) מנוחות מסודרות - רבע שעה כל שעה, ושעה כל שש שעות.

2) שתייה מרובה.

3) ביגוד מאוורר ותשומת לב לאוכלוסיית סיכון.

4) פעילות לפי סרגל מאמצים ומנוחות מסודרות.

3. פגיעות אקלים קר

א. בניגוד לדעה הרווחת, שמכיוון שאנחנו נמצאים במדינה חמה ניתקל רק בפגיעות חום, קיימת נטייה לזלזל בפגיעות קור ולהזניח טיפול ומניעה.

ב. אנחנו מחלקים את פגיעות האקלים הקר לשני חלקים: פגיעות היקפיות ופגיעות מרכזיות.

ג. היפותרמיה

ד. גורמי סיכון לפגיעות אקלים קר

1) תנאי סביבה - טמפרטורה נמוכה, רוח חזקה, גשם, ברד או שלג.

2) שכיבה ממושכת על הקרקע, שגורמת לאיבוד חום לקרקע.

3) ביגוד לא מתאים.

4) תזונה לא נכונה.

5) מצב סטטי, להבדיל מפעילות גופנית כלשהי שיוצרת חום.

6) שתיית אלכוהול.

ה. פגיעות קור היקפיות

1) פגיעות קור היקפיות הן פגיעות שמתרחשות בקצוות הגוף - בעיקר באצבעות ובכפות הידיים והרגליים. הן נחלקות לשלפוחיות קור, רגלי חפירות וקפיאת רקמות. לא ניכנס להבדלים בין מצב למצב, אבל הסימנים הם חיוורון, כחלון או אודם, כאבים, נימול, התנפחות של הרקמה, ובמצבים קשים הרס מקומי של הרקמה עד כדי נמק.

2) טיפול

א) הרחקה מגורם קר.

ב) החלפת בגדים רטובים.

ג) חימום האיבר בעטיפה בבגד יבש.

ד) פינוי.

ו. פגיעת קור מרכזית - היפותרמיה

1) פגיעה רב מערכתית עקב ירידת טמפרטורת הגוף מתחת ל-35 מעלות. היפותרמיה יכולה להיגרם משתי סיבות: אובדן דם מסיבי, או קור ורטיבות.

2) סימנים: צמרמורות, כחלון, דיבור איטי, תגובה איטית, נשימה איטית ושטחית, דופק איטי, חוסר קואורדינציה ואובדן הכרה.

3) טיפול

א. הרחקה מגורם קר והעברה למקום חם.

ב. החלפת בגדים רטובים.

ג. חימום בחום עקיף בלבד.

ד. פינוי.