סיכום מקראות ישראל

מקימיה של מדינת ישראל ביקשו מדינה שתנהל את חייה במשטר ובתרבות דמוקרטיים, ושזהותה ותרבותה הלאומיות יישענו על היהדות. בעיניהם שני העקרונות האלה לא עמדו בסתירה זה לזה, ואף להפך: לפי מגילת העצמאות האחד נובע מן השני, שכן "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום – לאור חזונם של נביאי ישראל". סקרי דעת קהל ומחקרים מראים שרובו המכריע של הציבור בישראל מקבל את ההגדרה הזאת, אך לצד ההסכמה הרחבה מתנהל בארץ ויכוח שנמשך שנים רבות על הדרך שבה אמורים היסודות היהודיים והדמוקרטיים לבוא לידי ביטוי.

בשנת 1992 נחקקו חוקי היסוד שבהם הופיעה לראשונה במפורש ההגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית", ומאותו רגע נפתח דיון ציבורי בשאלה מה משמעות המושג. שלושה משופטי בית המשפט העליון הציגו בסוגיה הזאת עמדה מנומקת.

השופט חיים כהן (1911–2002) גרס שאת שורשיה של הדמוקרטיה יש לחפש בתוך היהדות ובמשפט העברי. הוא ראה בצמד המילים "יהודית" ו"דמוקרטית" מושג אחד, וסבר שיש לעצב ולבנות יהדות שהיא דמוקרטית ודמוקרטיה שהיא יהודית.

השופט מנחם אלון (1923–2013) סבר אחרת: לדעתו היהדות והדמוקרטיה אינן מושג אחד אלא שתי מערכות ערכיות מקבילות, שוות במעמדן, ושתיהן צריכות להנחות את השופט.

השופט אהרון ברק (נולד ב-1936) ביקש לפרש את המושג "יהדות" פירוש מצמצם. לדבריו מדינת ישראל היא יהודית בכך שמתקיים בה רוב יהודי, והרוב הזה משפיע על לוח השנה הלאומי ועל המרחב הציבורי שבה. בנוסף, בעיניו היא יהודית גם משום שהיא שואבת ממקורות יהודיים את ערכיה האוניברסליים, כגון אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי ועוד.

לכל אחת מן הפרשנויות האלה יש כמובן השפעה מהותית על אופייה של מדינת ישראל ועל חוקיה. אלא שהדיון בחברה הישראלית רחב מזה, והוא נוגע לא רק ליחס שבין היהדות לדמוקרטיה אלא גם למשמעותו של כל אחד מן המושגים שבביטוי. למושג "יהדות" שלוש פנים מרכזיות:

1) היהדות כדת, שעיקרה מצוות ההלכה והמסורת הדתית היהודית. מכאן שמדינת ישראל, בהיותה מדינה יהודית, נדרשת להביא את ההלכה לידי ביטוי בחיי היום-יום, בחקיקה ובמשפט.

2) היהדות כלאום, שמוקדו בגורל ובייעוד המשותפים לעם היהודי בארץ ובתפוצות. מכאן נגזרת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וככזו עליה לפעול כדי להדגיש את העובדה הזאת ולשמר אותה.

3) היהדות כתרבות, שמוקדה ברעיונות, בסמלים ובמסורות יהודיים. מכאן שמדינת ישראל, בהיותה מדינה יהודית, נדרשת לחזק את התרבות היהודית ולהביא אותה לידי ביטוי כתרבות הרשמית של המדינה באמצעות מוסדותיה.

גם על משמעותו של המושג "דמוקרטיה" מתנהל דיון בחברה הישראלית, ואפשר לסמן בתוכו בין היתר את הסוגיות הבאות: האיזון בין עקרון הייצוגיות לעקרון המשילות, הדרך לאזן בין יחסי הרוב והמיעוט, והאופן שבו אפשר לשלב בין השאיפה לשוויון ובין חירות הפרט.

כל אחת מן השאלות שהזכרנו בפתיחה הזאת היא סוגיה יסודית שעומדת במרכז הדיון בחברה הישראלית. הדיון הזה עצמו הוא עדות לחיותה ולחוזקה של הדמוקרטיה הישראלית, וביטוי ליכולתו של כל אזרח ישראלי להשפיע על עתידה.

ביסוד הדמוקרטיה עומדת ההבנה שהאדם הוא יצור תבוני וריבוני, ולכן לכל אדם יש הזכות והחובה להיות אחראי לגורלו החברתי והפוליטי ולהשפיע על עיצובה של המדינה שבה הוא חי. בהיסטוריה העולמית אפשר למצוא דגמים אחדים של משטרים דמוקרטיים, ולכן אין צורה אחת "נכונה" של דמוקרטיה; אבל עקרון הבסיס של ריבונות העם משותף לכל הדמוקרטיות. אופייה הדמוקרטי של כל מדינה, ובכלל זה גם של מדינת ישראל, נשען על שתי מערכות:

(1) מערכת פורמלית-מוסדית, הכוללת תהליכים מוסכמים שקיימים בכל משטר דמוקרטי ושבאמצעותם מתממש עקרון ריבונות העם: הכרעת הרוב, קיומה של אופוזיציה ובחירות חופשיות ושוויוניות.

(2) מערכת ערכית-תרבותית, הכוללת ערכים דמוקרטיים בסיסיים כגון שמירה על כבוד האדם, שמירה על זכויות אדם בכלל ועל זכויות מיעוטים בפרט, וקבלת תוצאותיהם של התהליכים הפורמליים: תוצאות הבחירות, מדיניות הממשלה הנבחרת והשאיפה לחירות ולשוויון.

במדינת ישראל מתקיימות שתי המערכות גם יחד: הפורמלית, על מוסדות השלטון הדמוקרטיים, הבחירות וחילופי השלטון שבה, והתרבותית, על השוויון, האפליה המתקנת ומדיניות הרווחה שבה. אחד ההיבטים הפורמליים החשובים ביותר הוא עקרון הפרדת הרשויות, כלומר שהמשטר הדמוקרטי מורכב משלוש רשויות נפרדות: הרשות המחוקקת, האחראית על חקיקתם של חוקים; הרשות המבצעת, האחראית על ביצוע החוק ועל ניהול מוסדות המדינה; והרשות השופטת, המפקחת על ביצוע החוק ונותנת סעד לאזרח אל מול החוק ואל מולם של אזרחים אחרים.

כששלוש הרשויות נפרדות זו מזו, הן מאזנות ובולמות זו את זו והכוח השלטוני מתפזר בין שלושתן. מצב שבו אין הפרדת רשויות, והחוק, המשפט והביצוע מרוכזים בידיו של אדם אחד, עלול להביא לשחיתות שלטונית, לפגיעה בחירות, לאי-צדק, למצב שבו קבוצה קטנה משתלטת על עמדות הכוח במדינה, או למצב שבו זכויות המיעוט אינן נשמרות.

בישראל הכנסת היא הרשות המחוקקת של המדינה. מכהנים בה 120 חברים, שנבחרים בידי הציבור אחת לארבע שנים (בהנחה שהבחירות אינן מוקדמות). מקור השם "כנסת" הוא בכנסת הגדולה, שהתכנסה בירושלים בימי הבית השני. שיטת הבחירות בישראל היא פרלמנטרית: הציבור בוחר במפלגות, המפלגות חוברות זו לזו כדי להקים את הממשלה, וראש המפלגה הגדולה ביותר בממשלה הופך לראש הממשלה.

הכנסת מחולקת לשתי קבוצות: (1) קואליציה, המורכבת מחברי כל המפלגות השותפות בממשלה, שתפקידה לגבות בכנסת את צעדי הממשלה ולנסות להגן עליהם. (2) אופוזיציה, המורכבת מחברי כל המפלגות שאינן שותפות בממשלה, שתפקידה לנסות ולהציע לציבור אלטרנטיבה לפעולות הממשלה ולהוביל את הביקורת על צעדיה.

במצב תקין הקואליציה גדולה מן האופוזיציה, וכך נוצר בכנסת רוב ששומר על יציבות הממשלה ומבטיח את יכולתה להוציא את מדיניותה אל הפועל.

מצב שבו האופוזיציה גדולה מן הקואליציה אינו מאפשר לממשלה לפעול, ויוביל באופן טבעי לכינונה של ממשלה חדשה, ובמקרים מסוימים גם לפיזור הכנסת ולעריכת בחירות חדשות.

לכנסת שני תפקידים מרכזיים: חקיקת חוקים ובקרה על עבודת הממשלה. חברי הכנסת רשאים לחוקק כל חוק, ובלבד שהוא "חוקתי", כלומר שאינו סותר את חוקי היסוד ואינו סותר את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הבקרה על עבודת הממשלה נעשית באמצעות היכולת להצביע בה "אי-אמון" ובכך לגרום לנפילתה, באמצעות היכולת לשאול "שאילתות" או להעלות נושאים לדיון, ובאמצעות החובה לאשר במליאה צעדים מסוימים של הממשלה, כגון ההחלטה על תקציב המדינה, חתימת חוזה שלום, יציאה למלחמה ועוד.

הכנסת פועלת בשני מסלולים: המליאה, שהיא הגוף המרכזי שלה ושחברים בה כל חברי הכנסת, וועדות הכנסת, שחברים בהן מספר מצומצם של חברי כנסת לפי חלוקה יחסית לגודלן של הסיעות. במליאה נידונים נושאים עקרוניים ובה מתקבלת ההחלטה על חקיקת החוקים. חברי הכנסת יכולים להעלות בה גם "נושאים לסדר היום" ולהפנות שאילתות שהממשלה מחויבת לענות עליהן.

בוועדות, לעומת זאת, נידונים נושאים ספציפיים בהתאם לתחומי העיסוק של כל ועדה (חוץ וביטחון, כספים, חינוך, פנים וכדומה). הוועדות עוסקות בעיצוב החוקים אחרי שאלה עברו בקריאה ראשונה והתקבלו עקרונית, ולפני שהם מתקבלים בקריאה שנייה ושלישית והופכים לחוקים רשמיים. הוועדות רשאיות גם לזמן אליהן אזרחים או עובדים במשרדי הממשלה, כדי להפוך את הדיון למקצועי וליסודי יותר.

בתום הבחירות לכנסת מזמן אליו נשיא המדינה את נציגי המפלגות, ובעקבות השיחות עמם הוא מטיל את הקמת הממשלה על חבר הכנסת שסיכוייו להצליח גבוהים ביותר, כדי שירכיב ברית (קואליציה) של מפלגות שיסכימו לכונן את הממשלה ולפעול לפי קווי יסוד משותפים. בהתאם לסיכום עם המפלגות ממנה ראש הממשלה את השרים. השרים הם ברובם חברי כנסת מן הקואליציה, אך ראש הממשלה יכול למנות לתפקיד שר גם אדם שאינו חבר כנסת.

ממשלת ישראל מורכבת מסך כל השרים שבה: כל שר הוא חבר בממשלה, וכל חברי הממשלה הם שרים. לאחר שהורכבה הממשלה היא מוצגת בפני הכנסת ומפרטת את "קווי היסוד" שלה, כלומר את העקרונות שלפיהם היא מבקשת לנהל את המדינה בשנים הקרובות. קיומה של הממשלה מותנה באישור הכנסת: בלי אמון הכנסת לא תוכל ממשלה חדשה לקום, ואם תביע הכנסת אי-אמון בממשלה היא תחדל להתקיים; ומשרדי הממשלה פועלים בכפוף לחוקים המתקבלים בכנסת.

ואולם, במצב תקין יש לממשלה רוב בכנסת, ובלי אישורה של הכנסת לא ניתן לחוקק חוקים או לקבל החלטות. השרים קובעים ומבצעים את מדיניותה של ישראל בתחומים השונים: ביטחון, חוץ, כלכלה, חינוך, בריאות וכדומה. משרדי הממשלה השונים אחראים גם להפעלתם של כלל מוסדות המדינה: השב"כ והמוסד – משרד ראש הממשלה; מערכת החינוך – משרד החינוך; צה"ל – משרד הביטחון; שגרירויות במדינות זרות – משרד החוץ; משטרה – המשרד לביטחון פנים, וכן הלאה.

נוסף על פעולותיהם של המשרדים עצמם, מקיימת הממשלה ישיבות שבהן מתקבלות ההחלטות המרכזיות על דרך פעולתה של המדינה בנושאים העקרוניים והחשובים ביותר. היא מקיימת גם ועדות שונות שמתמקדות בתחומי פעולה המשותפים לכמה שרים, ועל פי רוב מפעילה גם גוף מצומצם של שרים המכונה קבינט או מטבחון, שבו נידונים נושאים הדורשים הכרעה מידית, בעיקר בתחום הביטחוני. כל אחד מן השרים נושא באחריות משותפת להחלטות הממשלה ולפעולותיה, ונוסף על כך נושא שר באחריות בלבדית להחלטותיו ולפעולותיו של משרדו.

מערכת בתי המשפט בישראל מטפלת בתביעות המוגשות כשיש חשד להפרת החוק: בתביעות של אזרחים כלפי אזרחים (משפט אזרחי), בתביעות של המדינה כלפי אזרחיה (משפט פלילי), ובתביעות של אדם הרואה את עצמו נפגע מפעילותן של רשויות המדינה (משפט מנהלי). בעיסוק האחרון הזה מקיימת למעשה הרשות השופטת בקרה על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת. מנגד, החוקים שלפיהם מתבצע המשפט מחוקקים בידי הרשות המחוקקת, וביצוע גזר הדין מוטל על הרשות המבצעת.

העיקרון החשוב ביותר במערכת המשפט, שהוא תנאי לאמונו של ציבור האזרחים בה, הוא היותה מערכת ניטרלית, עצמאית ונטולת פניות. מסיבה זו בחירת השופטים נעשית בידי ועדה מיוחדת ולא בידי חברי הכנסת או הציבור, ומאותה סיבה גם אי אפשר לפטר שופט: הוא מסיים את תפקידו באופן אוטומטי בהגיעו לגיל שבעים. נוסף על כך נקבעו כמה עקרונות יסוד שלפיהם פועלת המערכת, ובהם:

הזכות להליך הוגן – כל אדם זכאי להליך משפטי מסודר, לייצוג משפטי שיאפשר לו להעלות את טענותיו בפני השופט, ולהזדמנות שווה לטעון את טענותיו ללא קשר לחומרת האשמות נגדו.

פומביות המשפט – הצדק חייב להיראות ולא רק להיעשות. הדיונים בבית המשפט פומביים, הפרוטוקולים שלהם פתוחים ולכל אדם מותר לצפות במשפט, זאת להוציא מקרים מיוחדים של דיונים הנערכים בדלתיים סגורות בשל נסיבות מיוחדות.

שוויון בפני החוק – כל אדם, בלי תלות במוצאו, במעמדו, במינו או בדתו, זכאי ליחס שוויוני מצד השופט ולמשפט צדק. אכיפת החוק צריכה להיות שוויונית ולהתבצע באופן אחיד.

מערכת בתי המשפט בארץ מחולקת לשלוש דרגות (ערכאות). כל מקרה מובא בפני הערכאה המתאימה לו בהתאם לטיבו, ואם אחד הצדדים מתנגד להכרעת הדין, הוא זכאי להגיש ערעור לערכאה הבאה בהיררכיה:

1) בית המשפט העליון, שבו מתבררים בעיקר ערעורים על פסקי דין שנידונו בבית המשפט המחוזי. בית משפט זה יושב גם כבית משפט גבוה לצדק – בג"ץ, והוא מכתיב את ההלכות המשפטיות ואת פירושי החוקים המחייבים את הערכאות הנמוכות יותר.

2) בית המשפט המחוזי, העוסק במשפטים חמורים יותר, כגון סכסוכים כספיים גדולים או עבירות פליליות חמורות. בתי המשפט המחוזיים פועלים בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בנצרת, בלוד ובבאר שבע.

3) בית משפט השלום, העוסק בעיקר במשפטים שאינם חמורים עד סכום מסוים, או בעבירות פליליות שעונשן מוגבל.

מלבד זאת קיימים כמה בתי משפט מיוחדים המתמחים בסוגיות שונות, כגון נוער, משפחה, עבודה, תעבורה ועוד. אחד מתפקידיו של בית המשפט העליון הוא לשמש כבית משפט גבוה לצדק. במסגרת הזאת עוסק בית המשפט בעתירות שמגישים אזרחים או גופים הרואים את עצמם נפגעים מפעולותיה של המדינה או של אחת מרשויותיה. בין השאר דן בג"ץ בעתירות נגד חוקים שקיבלה הכנסת ושנטען כי אינם חוקתיים, בעתירות נגד מדיניותם של גופים ממשלתיים ובעתירות יום-יומיות יותר בנוגע למקרים פרטיים. שאלת האיזון בין הרשות השופטת ליתר הרשויות בכלל, ושאלת סמכותו של בג"ץ לדון בשאלות פוליטיות ומדיניות בפרט, נמצאת במרכז השיח הציבורי במדינת ישראל.

האיזון בין הרשויות השונות נועד במהותו לשרת את האזרח ולמנוע מצב שבו אדם או קבוצה מסוימת תופסים בפועל את השלטון ואינם כפופים לפיקוח או למגבלות, או לחלופין מצב שבו מוסדות המדינה נוהגים באזרח בחוסר הוגנות בלי שיוכל להגן על עצמו. השלטון הנבחר במדינה דמוקרטית מושל בהסכמת כלל האזרחים, ובכלל זה גם בהסכמת המיעוט שלא בחר בו. גם אם יש המתנגדים לממשלה הנבחרת, כלל האזרחים במדינה דמוקרטית מסכימים ביניהם על שאיפתם לחיות יחד תחת מסגרת מדינית משותפת הפועלת לפי "כללי משחק" שהם מחויבים להם.

למעשה, המערכת והמוסדות הדמוקרטיים נועדו למנוע מצב של אנרכיה, שבו האזרחים משיגים את מטרותיהם בכוח הזרוע. בלי קבלת כללי הדמוקרטיה לא תוכל המדינה לשמור על צביונה, והאזרח לא יוכל להביע את דעתו או להשפיע על האופן שבו מתנהלים חייו. לכן תפקידה של חברה השואפת לשמר את הדמוקרטיה לטובת כלל חבריה הוא לחנך לדמוקרטיה ולהדגיש את הערכים המרכזיים שעומדים בבסיסה, דוגמת החשיבות והלגיטימיות שבקיומו של ויכוח חופשי המבטא ריבוי דעות, הסלידה מהאלימות, כיבוד החוק ובחירת הרוב, זכויות האדם והאזרח ועוד.

צה"ל הוא צבא עם במדינה יהודית-דמוקרטית, ועובדת יסוד זו משפיעה על אופיו ועל דרכי פעולתו. אף שצבא הוא ארגון טוטלי והיררכי שבין שורותיו לא נהוגה דמוקרטיה, מבטא צה"ל כמה מאפיינים דמוקרטיים. ראשית, הוא זרוע מבצעת של הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, ותפקידו לבצע החלטות שהתקבלו בכנסת ובממשלה.

על המשמעות העמוקה של העובדה הזאת עמד דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון: "הצבא הוא מכשיר האומה, לא הצבא קובע מה תעשה האומה, ולא הצבא קובע מה יעשה הצבא... כל הצבא, בלי יוצא מן הכלל, יעשה רצון המדינה, ויהיו דעותיהם של החיילים אשר יהיו. כאזרחים יחוו גם דעתם בבחירות, אבל כחיילים יפעלו אך ורק על פי פקודה מוסמכת".

צה"ל כפוף אפוא לדרג המדיני, יונק את סמכותו מהחלטותיו ופועל לממש אותן. מתוקף כך נדרשים חיילי צה"ל לציית לפקודות הצבא, בין שהפקודות עולות בקנה אחד עם עמדותיו האישיות של החייל ובין שלא. החייל אינו מחויב להזדהות עם המשימה המוטלת עליו, אך הוא נדרש להזדהות עם חובת ביצוע המשימה, שהיא מרכיב בשמירת חוסנה של מדינת ישראל ובסיכול כל ניסיון לשבש את התנהלותה הדמוקרטית ואת אורח החיים התקין שבה.

היותו של צה"ל זרוע מבצעת משפיעה גם על הייצוגיות הנדרשת מחייליו וממפקדיו, וכן על אופיו הא-פוליטי, שבזכותו הוא מצליח להישמר מחוץ למחלוקת בחברה הישראלית, כמוקד של הסכמה רחבה ושל חוסן לאומי. כאזרח במדינת ישראל, זכותו ואף חובתו של החייל להחזיק בעמדה פוליטית ולהצביע בבחירות כדי להשפיע על הרכבו של הדרג המדיני. עם זאת, פקודות צה"ל אוסרות על חייליו להביע את דעותיהם הפוליטיות בציבור במהלך שירותם, לרבות השתתפות בהפגנות וחתימה על עצומות בעלות אופי פוליטי – בין במדים ובין בלבוש אזרחי. נוסף על כך, מתוך הנחה שצה"ל ייטיב לבצע את משימותיו אם חייליו יבינו את משמעות היותם חיילים בצבאה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ומתוך מחויבותו למדינה ולחייל כאזרח בה, פועל צה"ל לחזק בקרב חייליו ומפקדיו את תחושת המחויבות למדינה ולערכיה.

לשם כך נסמך צה"ל על מרכיבים שונים מתוך אוצר הזיכרון היהודי, וזאת בלי להכריע בשאלות הנתונות לשיח ציבורי בדבר מהותה של היהדות או אופייה הרצוי של הישראליות. הפעילות הזאת משמשת לחיזוק תחושת הלכידות ביחידה והסולידריות בעם, ומהווה תשתית למוטיבציה ולתובנת המשימה של החיילים.

נוסף על כך, המרחב המשותף בצה"ל הוא בעל צביון יהודי. אין הכוונה לשמירה על זכותו ועל חירותו של כל פרט לנהוג לפי מנהגיו הדתיים (זמני תפילות, צומות), אלא למאפיינים הנוגעים לאופי סביבת השירות ולאופי הארגון. הצביון היהודי של המסגרת הצבאית כולל את שמירת הכשרות בכל מטבחי צה"ל, את נוהל השבת, את הטיפול של הרבנות הצבאית בחללים ובענייני אישות, את האפשרות לגיור בצבא, וכן את עיסוקם של מפקדים וחיילים בסוגיות של זהות ותודעה יהודית במסגרת פעילויות החינוך והעיסוק בצדקת הדרך.

נוסף על העקרונות האלה, שהם עקרונות כלליים, הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית משפיעה גם על אורח חייו של החייל ועל מהות פעילותו. חלק מן החירויות שמהן נהנים האזרחים במדינת ישראל נשללות מן החייל, שנדרש לבצע את פקודות הצבא ונאסר עליו לפעול בניגוד להן. עם זאת, גם פקודותיו של צה"ל כפופות לעקרונות הדמוקרטיה ומחויבות להיות שוויוניות וסבירות.

כל חייל בצה"ל יכול לערער על החלטות מפקדיו לפי הפקודות והדרכים המקובלות, ואף לקבול עליהן באמצעות נציב קבילות החיילים*. צה"ל גם מגדיר ומנחה את חייליו להבחין בין הפקודות הניתנות להם: החייל נדרש לציית לפקודות חוקיות בלבד. במקרה של פקודה בלתי חוקית הוא נדרש לבצע אותה, ולפעול לאחר מכן כדי להדגיש את אי-חוקיותה בפני הגורמים הרלוונטיים.

במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מושג שנתווה ביחס לפקודה שניתנה במהלך טבח כפר קאסם, והמתייחס לפקודה בלתי חוקית שעשויה לפגוע במישרין בחייו של אדם** – מוטלת על החייל חובה לסרב לה.

יתר על כן, במישור הרעיוני נדרש החייל לוותר לזמן קצוב הקבוע בחוק על חירויותיו, וזאת כדי להגן על אותן חירויות עצמן. הוא מגויס לצבא מתוקף ההסכמה החברתית הרחבה על "כללי המשחק" של הדמוקרטיה, ופועל למעשה כדי להגן עליהם. כך החייל הוא זה שנותן למפקדו את האפשרות לתת לו פקודות.

* נציבות קבילות החיילים היא יחידה במשרד הביטחון, שמטרתה לאפשר לחיילי צה"ל ולבני משפחותיהם להגיש קבילה על כל מעשה או מחדל שנפגעו ממנו ולתבוע את תיקון הליקויים, וזאת שלא דרך צינורות הפיקוד הרגילים המקובלים בצבא.

** פקודה בלתי חוקית – פקודה או הוראה שניתנת בידי מפקד מוסמך או בידי רשות מוסמכת (בדרך כלל בכוחות הביטחון והאכיפה – צבא, משטרה וכדומה). ההוראה או הפקודה סותרת את החוק או את הנחיות הצבא, או חורגת מסמכותו של נותן הפקודה. במקרה כזה מוטלת על הפקוד (מקבל הפקודה) החובה לציית להוראה, ואם לא יציית – יועמד לדין. מי שנושא באחריות להפרת החוק אינו מקבל הפקודה אלא נותן הפקודה.

פקודה בלתי חוקית בעליל – פקודה או הוראה שניתנת בידי מפקד מוסמך או בידי רשות מוסמכת. ההוראה סותרת את ערכי המוסר הבסיסיים והאנושיים בחברה דמוקרטית ויש בה פגיעה קשה וחמורה בזכויות האדם. זוהי פקודה שברור לכל אדם סביר ובר דעת שהיא אינה חוקית, ולכן על מקבל הפקודה לסרב לבצע אותה. אם יציית לפקודה – האחריות מוטלת עליו וגם על נותן הפקודה, ושניהם יועמדו לדין.

במדינת הלאום המודרנית ממלאים סמלי המדינה – הדגל, הסמל וההמנון – כמה תפקידים חשובים. הם מייצגים את ריבונותה ואת מוסדותיה מבית ומחוץ, ומעניקים ביטוי ללכידותה של האומה, לערכיה המשותפים, לזהותה ולמורשתה. זרח ורהפטיג, 1906-2002, חבר מועצת המדינה הזמנית שנמנה עם החותמים על מגילת העצמאות, קבע כי בכל הנוגע לסמלי המדינה צריך לנהוג לפי הכלל "העתיק יותר הוא המקודש יותר... צריכה ללוות אותנו המחשבה כי לא יצרנו מדינה חדשה, אלא חידשנו מדינה שהייתה קיימת בימים עברו". ואכן, במדינת ישראל, שגרעין הזהות הלאומית שלה הוא יהודי, סמלי המדינה מזוהים עם המורשת ההיסטורית של היהדות.

מנורה בת שבעה קנים, ענפי זית והשם "ישראל". המנורה מייצגת את עברו הלאומי של העם ואת מאבקו לחירות. צורת המנורה שמופיעה בסמל מבוססת על תבליט שמופיע על שער טיטוס ברומא, ובו מתוארים כלי המקדש שנלקחו בשבי עם חורבן בית המקדש השני. לבחירה הזאת יש משמעות סמלית: אותה מנורה שציינה את היציאה לגלות מבטאת כיום את חזרתם של היהודים למדינתם הריבונית. ענפי הזית מסמלים את העתיד ואת השאיפה לשלום. סמל המדינה קשור בבסיסו גם לחזון זכריה, שבאחת מנבואותיו נגלה אליו מחזה של מנורה ושני ענפי זית.

דגל מדינת ישראל הוא בעל רקע לבן, במרכזו מגן דוד ולאורכו שני פסים בגוון תכלת כהה. את ההשראה לעיצובו העניקה הטלית שיהודים נוהגים להתעטף בה בעת התפילה. הדגל הזה ליווה את התנועה הציונית כמעט מיום היווסדה.

במהלך ההכנות לקראת הקונגרס הציוני הראשון הגה את הרעיון דוד וולפסון (1885-1914), עוזרו של הרצל: "הרי יש לנו דגל! הוא כחול לבן כמו הטלית", פסק, והזמין דגל לבן מעוטר בשני פסי תכלת. בשנת 1933, בקונגרס הציוני השמונה-עשר, התקבל הדגל כדגלה הרשמי של ההסתדרות הציונית והעם היהודי.

עם קום מדינת ישראל התלבטה מועצת המדינה הזמנית בשאלת דגלה, ובתחילה הזמינה את הציבור להציע הצעות, כפי שהיה במקרה של הסמל. דגל התנועה הציונית נבחר באופן רשמי לשמש כדגלה של מדינת ישראל ב-28 באוקטובר 1948, והוא הועדף על פני רעיונות אחרים משום שכבר היה מוכר היטב בציבור היהודי וזוהה כסמלו של המפעל הציוני.

המנון מדינת ישראל, "התקווה", נכתב ב-1878 בידי המשורר נפתלי הרץ אימבר (1856-1909). אימבר, שנולד בגליציה, הגיע לארץ במהלך העלייה הראשונה, נדד בין המושבות השונות והפיץ בין תושביהן שיר בן תשעה בתים המתאר את שיבתם של היהודים לארץ ("תקוותנו").

השיר נפוץ במהירות והושר בלחן עממי שצירף לו החלוץ שמואל כהן מראשון לציון (1870-1940). מילותיו של השיר, המבטאות זיקה וכמיהה לציון, קיבלו משמעות מיוחדת בפי מתנגדי תוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני השישי (1903).

בקונגרס השמונה-עשר (1933) נקבעה "התקווה" כהמנון הרשמי של התנועה הציונית, ובמהלך טקס הכרזת העצמאות שרו אותה כל הנוכחים באופן ספונטני. מילות השיר מבטאות את שאיפתו של העם היהודי לעצמאות במולדתו ההיסטורית. במרוצת השנים הועלו רעיונות והצעות להמנון חלופי, אך ההמנון שליווה את התנועה הציונית מראשיתה מוסיף לשמש גם כיום כהמנון הרשמי, ובשנת 2004 אף עוגן מעמדו בחוק המדינה.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. המשטר הדמוקרטי נועד להבטיח את חירויות הפרט ואת זכויותיהם של כלל האזרחים במדינה, ובכלל זה גם את זכויותיו של המיעוט.

לדמוקרטיה במדינת ישראל יש היבטים פורמליים, שבאים לידי ביטוי בעיקר בקיומן של בחירות חופשיות, לצד היבטים ערכיים, שבאים לידי ביטוי בהקפדה על זכויות האדם והאזרח. הצביון היהודי של מדינת ישראל מוצא את ביטויו בדמוגרפיה (שלושה מכל ארבעה תושבי ישראל מגדירים את עצמם כיהודים), בחקיקה (חוקים המקנים עדיפות אזרחית ליהודים, כדוגמת חוק השבות), בתרבות (חגים יהודיים הם חגים לאומיים, וסמלים יהודיים כגון מגן דוד והמנורה הם סמלי המדינה) ובטריטוריה (מדינת ישראל הוקמה על אדמת ארץ ישראל בשל זיקתו של העם היהודי למולדת).

השילוב בין יהדות לדמוקרטיה הציב בפני מדינת ישראל אתגרים ושאלות מהותיות לאורך שנות קיומה: כיצד יש להתייחס לאזרחים הלא יהודים של המדינה? מהן זכויותיהם? מהו המקום שיש לתת לתורת ישראל ולמסורת ישראל בחקיקה הישראלית? כיצד יש לנהוג כאשר מתגלה אי-התאמה בין ההלכה לבין חוקי המדינה? באילו תחומים ראוי לחוקק חוקים הנותנים יחס מיוחד לטובת אזרחיה היהודים של המדינה? ועוד.

האתגרים האלה מלווים את המדינה גם בימים אלו, וככל הנראה ימשיכו ללוות אותה גם בעתיד; הדיון בהם מדגיש את חוזקה של הדמוקרטיה הישראלית.

קשה למצוא במגילת העצמאות שתי פסקאות שמאתגרות זו את זו יותר משתי הפסקאות שנפתח בהן הפרק. הראשונה מבטאת את מחויבותה של ישראל לתושבי הארץ ללא הבדל דת, גזע ומין, בהתאם להגדרתה כמדינה דמוקרטית. השנייה מבטאת את מחויבותה ליהודי התפוצות ולעולים החדשים, בהתאם להגדרתה כמדינה יהודית. אין ביניהן ניגוד מובנה, אבל בהחלט אפשר לראות ביניהן מתח מסוים.

עם תום מלחמת העצמאות נוצרה בישראל מציאות שמוכרת גם ברבות ממדינות הלאום הדמוקרטיות: רוב יהודי שלצדו חיות קבוצות מיעוט. בישראל המיעוטים שונים מקבוצת הרוב בדתם, בתרבותם ובשפתם. יש ביניהן קבוצות שכרתו מלכתחילה ברית דמים עם מדינת ישראל, ויש כאלה שהסתייגו ועודן מסתייגות מהגדרתה וממאפייניה כמדינה יהודית ודמוקרטית. השער הזה נוגע בקצרה בכמה מושגי יסוד בתרבות ובעולם האמונה של העם היהודי, נותן רקע ותיאור קצר על כל אחת מקבוצות המיעוט, וסוקר את לוח השנה הישראלי ואת המועדים המרכזיים שבו.

בצה"ל משרתים כתף אל כתף יהודים בעלי מגוון אמונות ודעות, וישראלים בני דתות שונות. שירותם של החיילים היהודים והלא יהודים כאחד תורם לכוחו של צה"ל ומבטא את היותם חלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית.

המחויבות שלנו כקצינים לעתיד היא להכיר את מרכיביו של הפסיפס הישראלי: הרקע, התרבות ועולם האמונות שמהם אנחנו מגיעים ושמהם מגיעים חיילינו. ראשית, חשוב שכל אחד מאיתנו יכיר את המורשת שממנה בא, שהיא חלק מהותי מזהותו הפנימית, מהבית שבו גדל ומהערכים שעליהם חונך. שנית, ולא פחות חשוב, להכיר גם את תרבותו של האחר: בן לאוכלוסיית הרוב צריך להכיר את תרבותו של בן המיעוט, ובן המיעוט צריך להכיר את תרבותו של בן אוכלוסיית הרוב. ההיכרות הזאת קריטית ליצירת חברה שלמה ומלוכדת, וקריטית עוד יותר ליצירת היכרות בין חברי היחידה.

את אוצר המקורות היהודיים נהוג לחלק לשני חלקים: התורה שבכתב, הכוללת את ספרי התנ"ך, והתורה שבעל-פה, שמבארת, מסבירה ומפרשת אותה. לפי המסורת המקובלת ניתנה התורה שבעל-פה יחד עם התורה שבכתב למשה בהר סיני. מצוות רבות נמסרו בתורה שבכתב באופן תמציתי וכללי, ורק התורה שבעל-פה מפרטת אותן. כך למשל מצוות התפילין מופיעה בתורה שבכתב, ואילו הפירוט כיצד נראות התפילין, ממה הן עשויות וכיצד מכינים אותן מופיע רק בתורה שבעל-פה.

ציוויי התורה, בכתב או בעל-פה, מחולקים לשניים. מצוות שבין אדם למקום ('מקום' הוא כינוי לבורא), שאפשר לכלול בהן לדוגמה את שמירת השבת ואת ההקפדה על דיני הכשרות; ומצוות שבין אדם לחברו, שאפשר לכלול בהן את איסור הגניבה, הניאוף והרצח.

1. תנ"ך

התנ"ך הוא הספר המרכזי של העם היהודי, והוא מוזכר גם במגילת העצמאות. הוא מורכב משלושה חלקים: תורה, נביאים וכתובים.

א. תורה: התורה נחלקת לחמישה חומשים – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. בין פרקיה נכללים הסיפורים המכוננים של העם היהודי, לצד ציוויים וחוקים. קוראים בה בציבור שלוש פעמים בשבוע, בימים שני וחמישי ובשבת. התורה מחולקת לפרשות, והן נקראות באופן מחזורי לאורך שבתות השנה. בחגים קוראים מתוכה פרשיות מיוחדות הקשורות לחג עצמו.

ב. נביאים: הכינוי 'נביא' מבטא אדם שחווה התגלות על-אנושית. ספרי הנביאים מתייחסים לפעילותם של הנביאים לאורך ימי הבית הראשון ותקופת החורבן, וכוללים תיאור כללי לצד ביקורת חברתית ודתית.

ג. כתובים: הספרים הבאים אחריהם מכילים מגוון סוגות ספרותיות – החל בתיאור היסטורי, דרך נבואות וחזיונות מוסריים עתירי דימויים, וכלה בספרות בעלת אופי שירי ופילוסופי.

2. קבצי התורה שבעל-פה

במשך דורות נמסרה התורה שבעל-פה ונלמדה במקביל ללימוד הפסוקים הכתובים. העלאתה על הכתב נחשבה לאיסור, אך עם חורבן הבית השני עלה החשש שהיא תישכח, והחל תהליך שנמשך כ-500 שנה ובמהלכו נכתבו כמה חיבורים משמעותיים:

א. משנה: קובץ הלכתי שנערך ונחתם על-ידי רבי יהודה הנשיא* בשנת 220 לספירה. המשנה מחולקת לשישה סדרים – זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות. כל סדר מחולק למסכתות, כל מסכת לפרקים וכל פרק למשניות. המשנה כתובה בעברית ולשונה על-פי רוב דחוסה ומצומצמת. חכמי המשנה קרויים 'תנאים'.

ב. תוספתא: במשנה לא קובצו כל המשניות והדיונים בעולם התורה שבעל-פה. לצד המשניות שאוגדו בה נותרו משניות חיצוניות המכונות 'ברייתות' (ביחיד: ברייתא, מארמית – חיצוני), וחלק מהן אוגדו בקבצי התוספתא (מארמית – תוספת).

ג. מדרש: המדרשים הם לקט דרשות, סיפורים והדרכות המסודרים בזיקה לפסוקי המקרא. יש מדרשי הלכה, שעוסקים בנושאים הלכתיים, ויש מדרשי אגדה, שעוסקים בדרשות מוסריות ובפירוש סיפורי המקרא. המדרשים מאוגדים בכמה קבצים, ואחד המפורסמים שבהם הוא 'מדרש רבה'.

ד. תלמוד (גמרא): מטרתו של התלמוד היא לפרש את המשנה, והוא כולל דיונים על פסיקת ההלכה שבה, אך גם אגדות רבות והתייחסות לאורח חייה של הקהילה היהודית. קיימים שני קבצים של תלמוד: התלמוד הירושלמי, שנחתם בגליל במאה הרביעית לספירה, והתלמוד הבבלי, שנחתם בבבל במאה השישית לספירה. התלמוד הבבלי הוא הנפוץ יותר, ועל-פי רוב בו נעשה שימוש לשם פסיקת ההלכה.

* רבי יהודה הנשיא, הידוע בכינוי המקוצר 'רבי', חי בסביבות 135–220. הוא היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל הזקן וחותם תקופת התנאים.

ביהדות התפילה היא פנייה של האדם אל בוראו. אפשר לחלק את התפילות לתפילה ספונטנית ואישית ולתפילה ממוסדת וציבורית. כיום התפילה מתקיימת בדרך כלל בבית הכנסת, והיא מבוססת על פסוקים ועל נוסחים שהתגבשו בקהילות ישראל והועלו על הכתב.

לאורך תקופת המקרא אנחנו פוגשים בעיקר תפילות יחיד, שמכוונות כנגד אירוע או בקשה מסוימים. בהדרגה התפתחה תפילה ממוסדת יותר: בתקופת בית שני כבר הופיעו נוסחי תפילה מגובשים, ומשחרב המקדש תפסה התפילה בציבור מקום מרכזי יותר ולמעשה החליפה את עבודת המקדש.

הסידור מכיל את כלל התפילות, הברכות והפיוטים לתפילות היום-יום ולכמה אירועים מיוחדים. המחזור כולל את סדר התפילה לחגים. לאורך היום מתקיימות שלוש תפילות: ערבית (בערב), שחרית (בבוקר, עם שחר) ומנחה (תפילה שזמנה מלאחר חצות היום ועד סיומו). בשבתות ובמועדים נוספת גם תפילת מוסף, כנגד הקורבן הייחודי לאותו מועד. במרכזן של כל התפילות עומדת 'תפילת העמידה', המכונה גם 'תפילת שמונה עשרה'.

אף שהבסיס משותף, בקהילות ישראל נוהגים להתפלל בנוסחים שונים: תימן, עדות המזרח, ספרד ואשכנז. בתנועות שאינן אורתודוקסיות, כמו התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, עבר נוסח התפילה שינויים והוא מותאם לתפיסות העולם של חבריהן. בשנים האחרונות נוספו לתפילה תוספות בהשפעת אירועים משמעותיים: בקינות, שהן פיוטי אבל לתשעה באב, יש הנוהגים לקרוא קינות שנכתבו על השואה; ולהבדיל, בבתי כנסת רבים נוהגים לקרוא את 'התפילה לשלום המדינה', שכוללת התייחסות להקמת מדינת ישראל ותקווה להמשך קיומה ולשגשוגה.

הלכה היא שם כולל לכל החוקים, הדינים והמצוות של היהדות. ההלכה היהודית מבוססת על התורה שבכתב ועל התורה שבעל-פה, והיא מקיפה את כל תחומי החיים.

השולחן ערוך, שנכתב במאה השש-עשרה על-ידי רבי יוסף קארו*, הוא כיום ספר ההלכה המרכזי בעם היהודי, ונעשה בו שימוש נרחב לשם פסיקת הלכה.

כבר משחר תולדותיו של העם היהודי נבדלו קבוצות שונות בעם ישראל באופן שבו קיימו את ההלכה. חלקן נפרדו מן העם היהודי לגמרי, כמו הנוצרים, וחלקן שמרו איתו על קשרים מורכבים, כמו הקראים**. גם כיום מתקיימת מחלוקת בנושא: הגישה האורתודוקסית מבקשת להיצמד להלכה ללא שינוי, הקונסרבטיבים מבקשים להתאים אותה לתקופה המודרנית אך לשמור על עקרונותיה, והרפורמים מבקשים להכניס בה שינויים עמוקים יותר. גם בתוך היהדות האורתודוקסית קיימים הבדלים ומחלוקות על אופן קיום ההלכה, אך באופן כללי שוררת הסכמה על הבסיס העקרוני המחייב שלה ברוב התחומים.

* ר' יוסף קארו (1488–1575), רב ופוסק הלכה. נולד בספרד, ובעקבות הגירוש נדד בין כמה מדינות באסיה הקטנה עד שעלה לארץ-ישראל. הוא כתב חיבור הלכתי גדול שהתבסס על הסדר והמבנה של חיבור הלכה קודם, 'ארבעת הטורים', וקרא לחיבורו 'בית יוסף'. לאחר מכן, לנוכח ריבוי מסורות הפסיקה, ביקש לתמצת את ספרו וכתב את השולחן ערוך.

** היהדות הקראית היא זרם דתי שראשיתו במאה השמינית. הקראים מאמינים בתורה שבכתב אך אינם מקבלים את פרשנות חז"ל במסגרת התורה שבעל-פה. במדינת ישראל מרוכזת רוב העדה הקראית ברמלה ובכמה יישובים נוספים בדרום הארץ.

יום המנוחה השבועי ביהדות הוא השבת. עצם הרעיון של שביתה ממלאכה ועיסוק ברוח היה רעיון יהודי ייחודי וזר לעולם העתיק, ואף עורר לעג וביקורת. בבסיסה של השבת עומדים שני זיכרונות: זכר מעשה בראשית, שבו שבת הבורא ממלאכתו ביום השביעי, וזכר יציאת מצרים והעבדות שבה היו נתונים בני ישראל, שמחייבים על-פי התורה רגישות לצורכיהם של הנמצאים בשולי החברה. פסוקי המקרא מדגישים שהשבת היא עיקרון יסודי המכוון לחברה כולה: 'לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך, וגרך אשר בשעריך' (שמות כ', ט').

על-פי ההלכה יש שלושים ותשע מלאכות עקרוניות האסורות בשבת, והן מכונות ל"ט אבות מלאכה. אבות המלאכה מוזכרים בתורה, מפורשים ומורחבים בספרות חז"ל, ומהם נגזרים איסורים וסעיפים קונקרטיים בספרות ההלכה. מנהגי השבת כוללים הדלקת נרות בכניסתה, תפילה שכוללת קבלת שבת לפנות ערב, קידוש על יין וקיום שלוש סעודות חגיגיות, קריאה בפרשת השבוע, ו'הבדלה' עם צאתה.

במדינת ישראל מוגדרת השבת כיום המנוחה הרשמי ליהודים, ובני דתות אחרות רשאים לבחור יום מנוחה אחר. קבוצות שונות בחברה הישראלית בוחרות לבטא את השבת שלהן באופנים שונים, ולא אחת הדבר מביא לדיונים על אופייה של השבת במרחב הציבורי. את הגישה העקרונית בהקשר הזה התווה מסמך הסטטוס-קוו, שקבע כי השבת תוגדר כיום המנוחה הלאומי וכי לא תתקיים במהלכה פעילות רשמית במוסדות הציבור. מאוחר יותר נחקק חוק שעות עבודה ומנוחה (1951), שאוסר להעסיק עובד ביום המנוחה השבועי שלו. פקודות המטה של צה"ל נגזרות מהעקרונות האלה ואוסרות על עשיית מלאכה שאינה צורך מבצעי דחוף במהלך השבת.

כשרות היא מערכת הדינים והכללים שמגדירה אילו סוגי מזון מותרים לאכילה על-פי דיני ישראל. הדינים האלה כוללים את איסורי אכילת בשר וחלב, בעלי חיים האסורים לאכילה, דינים הנוגעים לשחיטה כשרה ודינים הנוגעים לניקוי ירקות ופירות מחרקים. כמו כן קיימים חוקים שונים בנוגע לתוצרת החקלאית של ארץ-ישראל, כחלק מן המצוות התלויות בארץ*. מוסדות ממלכתיים בארץ, ובהם צה"ל, מקפידים על שמירת דיני הכשרות על-פי עקרונות הסטטוס-קוו.

בשנים האחרונות צמחה יוזמה חדשה להכשר 'התו החברתי' – פיקוח על מרכיבים מוסריים בניהול בית העסק: הקפדה על נגישות לנכים, על העסקה הוגנת וחוקית של עובדי המקום ועוד.

* מצוות התלויות בארץ הן שורה של מצוות שמקורן במקרא, ובאופן מסורתי הן נחלקות לשתי קבוצות – מצוות סוציאליות ומצוות שמבטאות את קדושתה של ארץ-ישראל. המצוות קשורות לרוב בחקלאות ובעבודת האדמה.

ראשי התיבות סת"ם מתייחסים לשלושה תשמישי קדושה: ספר תורה, תפילין ומזוזה. שלושתם נכתבים על-ידי סופר מיומן, שמשתמש בכתיב מיוחד על גבי קלף העשוי מעור בהמה כשרה:

1. ספר התורה הוא מגילת קלף שעליה כתובים חמשת חומשי תורה. על-פי ההלכה, את קריאת התורה בבית הכנסת יש לעשות רק מתוך ספר התורה ולא מתוך חומש שהודפס על נייר.

2. תפילין הן תשמיש קדושה המורכב משתי קופסאות עור שקושרים על הזרוע ועל המצח. על-פי ההלכה מניחים אותן מגיל שלוש-עשרה, במהלך תפילת שחרית של ימי החול. התפילין חייבות להיות עשויות מעור וצבועות בשחור, ובתוכן נמצאות ארבע פרשיות מן התורה שמתייחסות למצווה הזאת.

3. מזוזה היא מגילת קלף שתולים על המשקוף השמאלי של הדלת, ובה כתובה פרשיית שמע. על-פי רוב נשמרת המזוזה בתוך בית מזוזה מיוחד, שמגן עליה מפגעי הזמן ומזג האוויר.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה*, נכון לראשית שנת 2016 חיו במדינת ישראל כ-6,433,000 יהודים, 1,480,000 מוסלמים, 165,000 נוצרים ו-137,300 דרוזים. קבוצת מיעוט מוגדרת כקבוצה סוציולוגית או אתנית שמבקשת לשמר את זהותה הייחודית, השונה מזהותה של אוכלוסיית הרוב.

מדינת ישראל מכירה בזכויותיהם השוות של בני מיעוטים ובזכותן של קבוצות מיעוט להתקיים. המחויבות הזאת מופיעה כבר במגילת העצמאות: 'מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נבאי ישראל. תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת גזע ומין, ותבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות.'

בהתאם לעקרונות האלה זכאים בני המיעוטים לקיים את מצוות דתם באופן חופשי, להקים בתי תפילה, לקיים רישום נישואין וגירושין על-פי עקרונות דתם, לקיים בתי דין דתיים, להפעיל בתי קברות דתיים ואף לקיים מערכת חינוך על-פי עקרונותיהם הדתיים והתרבותיים. בני מיעוטים בוחרים ונבחרים לכנסת, הן במסגרת רשימות ייחודיות והן במסגרת המפלגות הגדולות, והם יכולים להקים תנועות פוליטיות וחברתיות שיקדמו את ענייניהם ואת השקפת עולמם.

עם זאת, בפועל קיימים פערים בין אוכלוסיית המיעוטים לאוכלוסיית הרוב, כפי שאפשר ללמוד מנתונים סטטיסטיים שונים: אחוז הזכאים לבגרות, אחוז ההשתתפות בכוח העבודה ומדדי ההכנסה נמוכים באופן משמעותי בקרב המיעוטים. שאלת היחס אל המיעוטים ושילובם בחברת הרוב מעסיקה את רוב מדינות הלאום בצורה כזו או אחרת, והפערים האלה הם אתגר מתמיד עבור מדינת ישראל. חוסר השוויון בא לידי ביטוי גם בחובות האזרחיות: על היהודים חל גיוס חובה לנשים ולגברים כאחד, על הדרוזים והצ'רקסים חל גיוס חובה לגברים, ועל שאר בני המיעוטים לא חל גיוס חובה.

* הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא גוף ממשלתי האמון על איסוף מידע סטטיסטי על מדינת ישראל.

הדרוזים הם בני עדה דתית החיים במדינות המזרח התיכון. הדת הדרוזית התפלגה מן האסלאם השיעי בראשית המאה האחת-עשרה, כאשר אלחכם באמר-אללה (מהדי) הכריז על עצמו כנביא. הדרוזים מאמינים שאלחכם היה נביא אמת, והאמונה הזאת מבדילה בינם לבין המוסלמים, שמאמינים שמוחמד הוא אחרון הנביאים ורואים באמונה בנביא מאוחר יותר כפירה. המחלוקת בין הדרוזים למוסלמים עמוקה, ועל רקעה נרדפו הדרוזים בעברם.

הדת הדרוזית היא דת סודית, ועיקריה ידועים רק לחכמי העדה. מרבית הדרוזים, המכונים ג'והאל, אינם מכירים את הדת על בוריה ואינם עוסקים בלימודה. באופן כללי אפשר לומר שהדרוזים מאמינים בקיומו של אל אחד (מונותאיזם), באמיתות נבואתם של כל הנביאים שקדמו להופעת הדת הדרוזית ובחמישה נביאים דרוזים נוספים ובראשם שועייב, וכן בקיומו של גלגול נשמות.

היישוב הדרוזי בארץ ותיק למדי: יש המתארכים אותו עוד למאה האחת-עשרה, מיד עם ייסוד הדת, ויש הדוחים אותו למאה החמש-עשרה. בתחומי מדינת ישראל נמצא אחד המקומות הקדושים ביותר לעדה – קבר הנביא שועייב.

הנביא שועייב מוזכר רבות בקוראן, ולפי האמונה הדרוזית הוא יתרו כהן מדיין, אביה של ציפורה אשת משה. קבר הנביא שועייב ממוקם בגליל, בקרבת כפר חיטים. הדרוזים בישראל חיים בכפרים שהוקמו בעיקר בגליל ובכרמל. ברוב הכפרים גרעין הכפר המסורתי מהווה היום רק חלק קטן ממערך השטח הבנוי, והמערך החדש של הכפר מורכב משכונות חדשות שמקיפות את הגרעין המסורתי.

העדה הדרוזית בישראל היא קבוצת מיעוט שמכריזה על נאמנותה המוחלטת למדינת ישראל ולחוקיה. לאחר הקמת המדינה התנדבו רבים מבני העדה לשירות צבאי, בעיקר ביחידת המיעוטים. החל משנת 1956 חייבים הדרוזים בשירות חובה. אחוזי הגיוס בקרב העדה גבוהים, ושיעור הקצינים והנגדים בני העדה הדרוזית בצה"ל עולה על חלקם היחסי באוכלוסייה.

האסלאם הוא הדת השנייה בגודלה בעולם. בבסיס האמונה המוסלמית עומדות האמונה באל אחד, ההכרה במוחמד כאחרון הנביאים וכשליחו של האל ('רסול אללה'), והאמונה בקוראן כספר היסוד של הדת.

באסלאם חמש מצוות יסוד: 'שהאדה' (עדות), החובה להצהיר על דבקות בעיקרי האמונה; 'צלאת', התפילה הנערכת חמש פעמים ביום; 'זכאת', החובה לתת צדקה; 'צום', החובה לצום במהלך חודש הרמדאן; ו'חג'', החובה על כל אדם שמסוגל לכך מבחינה כלכלית לעלות לרגל למכה.

המוסלמים בישראל מתחלקים לשלוש קבוצות אוכלוסייה עיקריות: ערבים, בדואים וצ'רקסים. רובם ככולם ערבים סונים*, המהווים חטיבה אחידה למדי מבחינה דתית. מבחינה דמוגרפית אחוז המוסלמים עומד באופן עקבי על כ-16% מן האוכלוסייה בישראל. להלן נרחיב על כל קבוצה בנפרד.

1. ערבים מוסלמים

ערביי ישראל הם רובם ככולם מוסלמים סונים, ומתגוררים בערים וביישובים כפריים ערביים וכן בכמה ערים מעורבות. ריכוז היישוב הערבי נמצא בצפון הארץ, בגליל ולאורך מורדות הכרמל. צורת ההתיישבות הנפוצה ביותר של ערביי ישראל היא הכפר. הכפר המסורתי מנה כמה מאות משפחות, אך כיום יש גם כפרים גדולים שמונים עשרות אלפי תושבים. רוב הכפרים הערביים נבנו על מורדות ההרים מעל האדמות הפוריות של העמקים, מטעמים חקלאיים וביטחוניים כאחד.

הפולחן הדתי של הערבים המוסלמים מתרכז במסגדים. המונח 'מסגד' מגיע מן הפועל הערבי 'מסג'ד', שפירושו לסגוד או להשתחוות. לצד המסגד הגדול קיימים בכל עיר גם מקומות תפילה קטנים יותר, המכונים 'ג'מע' – התכנסות או התאספות. לצד המסגדים המרכזיים בנוי צריח הקרוי 'מינרט', ומן הצריח קורא המואזין את המוסלמים לכל אחת מחמש התפילות שהם חייבים בהן ביום. אל המסגד נכנסים המאמינים יחפים, והתפילה מתבצעת על גבי מרבדים ומחצלות המונחים על הקרקע. המתפללים פונים בתפילתם דרומה, לכיוונה של העיר מכה.

2. בדואים

הכינוי 'בדואים' מגיע מלשון 'בדיה', בערבית 'יושבי מדבר', והוא מתייחס לשבטים הנודדים במדבריות המזרח התיכון וצפון אפריקה. באופן מסורתי עסקו הבדואים במרעה, עיסוק שחייב אותם לנדוד ולחפש שטחים מתאימים. הניידות השפיעה על אורחות חייהם ותרבותם, על עצמאותם ועל היעדר התלות שלהם במסגרת לאומית או בשלטון מרכזי. הנדודים נתנו את אותותיהם גם בצורת המגורים המסורתית – אוהל ארעי. מרבית הבדואים מוסלמים בדתם, אולם בעבר פולחן הדת והמצוות הקשורות בה לא תפסו על-פי רוב מקום מרכזי בחייהם.

התכונות הראשיות שמייחדות את החברה הבדואית הן ליכוד שבטי ומשפחתי, הכנסת אורחים (שיסודה בכורח של עזרה הדדית בתנאי המדבר הקשים) ומשפט שבטי (שהיה מיסודותיו של ליכוד השבט). עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, מתיחת הגבולות בין ישראל לשכנותיה, הרחבת ההתיישבות בנגב והקמת בסיסים ושטחי אש – צומצם שטח הנדידה והמחיה של האוכלוסייה הבדואית.

הבדואים בישראל מתחלקים לשתי קבוצות מרכזיות. הבדואים בגליל מתגוררים ברובם בכפרים שהמדינה מכירה בהם. הבדואים בנגב הם קבוצה שמדינת ישראל פועלת מאז שנות השישים ליישבה ביישובי קבע, ונכון לשנת 2012 הוקמו שבעה יישובים כאלה. בדואים רבים מתגוררים בכפרים לא מוכרים – יישוב שרשויות המדינה אינן מכירות בקיומו או אף מתנגדות לו, ושאינו מהווה מועצה מקומית ואינו כלול בתוך מועצה אזורית. חלק מן הכפרים האלה גם אינם מחוברים לתשתיות של מים וחשמל.

אף שעל הבדואים לא חל חוק גיוס חובה, רבים מבני העדה משרתים בצה"ל. הבדואים הראשונים התגייסו עוד בשנות החמישים והשתלבו בתפקידים שונים, רובם ביחידת המיעוטים**. בשנת 1970 הוקמה יחידת הגששים, המבוססת רובה ככולה על בני העדה, ובשנת 1986 הוקם 'גדוד הסיור המדברי' (הגדס"ר הבדואי), הכפוף לחטיבה הדרומית של אוגדת עזה. בדואים נוספים משרתים בתפקידים שונים במערכיו השונים של צה"ל.

3. צ'רקסים

עדה מוסלמית נוספת, הנפרדת מן הערבים המוסלמים, היא העדה הצ'רקסית. הצ'רקסים, המכנים את עצמם 'אדיגים', הם עם קווקזי שבמהלך המאה התשע-עשרה החל לנדוד ממולדתו בעקבות הכיבוש הרוסי. האימפריה העות'מאנית, ששלטה באותה עת בבלקן, פתחה את שעריה בפני הצ'רקסים הנמלטים ועודדה את התיישבותם באזורי ספר בעייתיים. כיום קיימים יישובים צ'רקסיים בטורקיה, בסוריה, בירדן ובישראל.

בישראל מתגוררים הצ'רקסים בשני כפרים בצפון הארץ: כפר קמה וריחניה. מבחינה דתית הם מוסלמים סונים, כמו רוב ערביי ישראל, אך הם שומרים על מסורות ייחודיות ועל שפתם המקורית, ואלה מבדילות אותם מן הערבים המוסלמים. הצ'רקסים שומרים על תלבושתם המיוחדת, במיוחד בימי חג ומועד: הגבר חובש לראשו כובע שעיר המכונה "פפח'ה", לובש בגד שחור המקושט בכדורי רובה, וחוגר חרב למותניו.

הצ'רקסים קיימו מערכת יחסים טובה עם היישוב היהודי עוד מימי העלייה הראשונה והשנייה. לאחר הקמת המדינה התנדבו מרבית בני העדה לשירות צבאי, בעיקר ביחידת המיעוטים ובפלוגת פרשים צ'רקסית שכונתה 'קלוואלריה'. לאחר שפורקה הפלוגה הוקם במקומה 'חיל הספר', שהפך ברבות הימים למשמר הגבול.

בשנת 1958 ביקשו מנהיגי העדה הצ'רקסית להחיל עליהם גיוס חובה. במכתב לראש מועצת כפר קמה נענה ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבקשתם: 'מר עבד אל עזיז שוגאן הנכבד...לאחר עיון ובדיקה בבקשתך לגייס את צעירי הצ'רקסים גיוס חובה לצה"ל החלטתי לקבל הצעתך...זאת אני עושה מתוך הוקרה לאומץ הלב, שבני עדתכם הצטיינו בו מאז ומעולם והנאמנות למדינה שהנכם מגלים כל השנים הללו.'

* במאה השביעית לספירה התפלגו המוסלמים לסונים ולשיעים. הכינוי 'סונים' מגיע מלשון 'סונה', בערבית נוהג או אורח חיים; במסורת המוסלמית משמשת המילה לציון הרגלי חייו של הנביא מוחמד, שעל כל מוסלמי לדבוק בהם. 'שיעים' מגיע מלשון 'שיעה', בערבית סיעה; בני השיעה ביקשו לדבוק במסורת סיעתו של עלי, שהיה בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה בתו.

** יחידת המיעוטים הוקמה במהלך מלחמת העצמאות, ובה שירתו דרוזים ובני מיעוטים אחרים. היא הייתה יחידה מבצעית שלחמה בכל מלחמות ישראל. לימים הפכה היחידה לגדוד חרב, הכפוף לחטיבה המרחבית ברעם של אוגדת הגליל.

במדינת ישראל חיים נוצרים בני כתות וזרמים שונים. רבים מהם הם נצר לקבוצות שחיות בשטחי הארץ אלפי שנים. לצדם חיים בארץ גם בני סגל כנסייתי שמוצאם אירופי, בני קבוצות נוצריות שאינן ערביות (ארמים וארמנים למשל), קרובי משפחה של יהודים שדתם נוצרית, ועובדים זרים המגדירים את עצמם נוצרים.

אפשר לחלק את הנוצרים בישראל גם לפי הזרם הכנסייתי שאליו הם משתייכים. רובם משתייכים לכנסייה היוונית-אורתודוקסית או לכנסייה הקתולית, אך לצד זאת מתקיימות בישראל קהילות שמשתייכות לכנסייה הקופטית, המארונית, האשורית, האתיופית, האנגליקנית ועוד.

הנוצרים בישראל מרוכזים בגליל ובאזור ירושלים, והיישוב הנוצרי הגדול ביותר הוא נצרת. ארץ-ישראל קדושה לנוצרים משום שבה חי ופעל ישו, אבי הנצרות, ועובדה זו יכולה להסביר את ריבוי הזרמים והמסורות הנוצריות הנוכחים בישראל. בישראל ממוקמים אתרים רבים הקדושים לנצרות: כנסיית הקבר והוויה דולורוזה בירושלים, כנסיית הבשורה והר הקפיצה בנצרת, כנסיית הלחם והדגים וכפר נחום באזור הכנרת ועוד.

צליינים רבים מגיעים בכל שנה לישראל כדי לבקר במקומות הקדושים להם. מדינת ישראל מאפשרת לאוכלוסייה הנוצרית חופש דתי מלא, והם מנהלים כמה בתי דין עצמאיים האחראים לטיפול בענייני אישות של בני העדה. בדומה לערבים המוסלמים שאינם בדואים, מרבית הערבים הנוצרים אינם מתגייסים לצה"ל. לאחרונה החלה קבוצה של ערבים ארמים להתנדב לגיוס.

החג הוא הזדמנות חינוכית להגביר את ההיכרות בין חברי היחידה ולעסוק בערכים וברעיונות שעולים ממנו. על-פי חוק, צה"ל מציין את כלל המועדים הממלכתיים; החגים היהודיים משפיעים גם הם באופן טבעי על קצב החיים בו; וההיכרות עם המועדים הלא יהודיים הכרחית ביחידות שבהן משרתים בני מיעוטים.

בפרק הזה נסקור בקצרה את לוח השנה הישראלי על שכבותיו: מועדים ממלכתיים, מועדים יהודיים ומועדים לא יהודיים.

1. יום הזיכרון הממלכתי לרחבעם זאבי

'אי אפשר לאהוב את המולדת בצורה וירטואלית, יש לאהוב אותה דרך כפות הרגליים...' (רחבעם זאבי).

יום הזיכרון לשר רחבעם זאבי חל ב-ל' בתשרי. זאבי (1926–2001) היה אלוף בצה"ל ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן בין השאר כשר התיירות. ב-ל' בתשרי תשס"ב, 17 באוקטובר 2001, נרצח בידי מתנקשים פלסטינים במלון בירושלים. זאבי היה האדם הבכיר ביותר שנרצח במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי, ובלווייתו, שהתקיימה בהר הרצל, השתתפו אלפי אנשים.

יום הזיכרון לרחבעם זאבי מצוין מתוקף חוק שהתקבל בכנסת בשנת 2005. החוק קובע שיום הירצחו של זאבי יהיה יום זיכרון ממלכתי, שבמהלכו יתקיים טקס בסמוך לקברו ובמחנות צה"ל יוקדש זמן ללימוד פועלו.

2. יום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין

'אלימות מכרסמת ביסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה, זו אינה דרכנו.' (יצחק רבין).

יום הזיכרון ליצחק רבין חל ב-י"ב בחשוון. יצחק רבין (1922–1995) היה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שר ביטחון וראש ממשלה*. במוצאי שבת, י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, נרצח בעת עצרת שלום שנערכה בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, בידי מתנקש יהודי. הרצח הפוליטי זעזע את החברה הישראלית, ואלפים מכל רחבי הקשת הפוליטית יצאו לרחובות כדי למחות נגדו ולהדליק נרות נשמה.

להלווייתו של רבין, שנערכה בהר הרצל, הגיעו רבים ממנהיגי העולם ובהם גם מנהיגים ממדינות ערב. מיד לאחר הרצח עלתה מקרב הציבור הדרישה להפוך את היום שבו בוצע ליום של חשבון נפש, שבמהלכו תעסוק החברה הישראלית בשאלה כיצד הצליח הוויכוח הפוליטי להידרדר לאלימות כה קשה. יום הזיכרון מצוין מתוקף חוק שהתקבל בכנסת בשנת 1997. החוק קובע שהיום יצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר, שבמהלכו יורדו דגלי הלאום לחצי התורן וייערך טקס ממלכתי.

* דמותו של יצחק רבין נידונה בפרק נפרד בהמשך.

3. חג הסיגד

'אימוץ החג על ידי הכנסת ועל ידי מדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין ויתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית.' (דברי הסבר לחוק חג הסיגד)

חג הסיגד חל ב-כ"ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים. סיגד, מאמהרית סגידה, הוא אחד מן החגים שציינה הקהילה היהודית באתיופיה. הוא יום של צום, טהרה והתחדשות, ובמרכזו עמד טקס שנערך בידי ראשי העדה, המכונים 'קייסים'. הטקס בוצע על ראשו של הר גבוה באתיופיה, כמקבילו של הר סיני שבו ניתנה התורה לעם ישראל.

מעמד הסיגד מזכיר מעמד דומה המתואר בספר נחמיה (א', א'-ג'). בטקס השתתפו כל בני הקהילה היהודית באתיופיה, ובעבורם הוא היה גם מפגש חשוב שתרם לליכודה של הקהילה. גם בישראל ממשיכים בני העדה האתיופית לחגוג את חג הסיגד. כיום מתכנסים בני העדה בטיילת ארמון הנציב, הצופה אל עבר הר הבית ומקום המקדש, נושאים תפילה ולאחר מכן צועדים אל עבר הכותל המערבי.

בכינוס משתתפים על-פי רוב גם אישי ציבור, שמבקשים לחלוק כבוד לעדה ולסיפור עלייתה לארץ-ישראל. בשנת 2008 התקבל בכנסת חוק חג הסיגד, שקובע כי החג יצוין באופן רשמי על-ידי מדינת ישראל. על-פי פקודות הצבא, חלה על המפקד חובה לשחרר מפעילות חייל אתיופי שמבקש לקחת חלק בחג, ויום ההיעדרות יורד ממניין ימי החופשה השנתית.

4. יום הזיכרון לשואה ולגבורה

'אין הזמן באושוויץ כפי שהוא כאן על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר.' (ק. צטניק)*

יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה חל ב-27 בינואר, היום שבו שוחרר בשנת 1945 מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ על-ידי הצבא האדום**. שחרורו של אושוויץ חשף בפני העולם את זוועות מעשיהם של הנאצים, והמחנה הפך לסמל לתהליך הדיכוי וההשמדה של היהודים ושל מיעוטים נרדפים אחרים.

היום הזה שימש יום זיכרון לשואה בגרמניה, בבריטניה ובעוד כמה מדינות במשך שנים רבות. בנובמבר 2005 החליט האו"ם להכריז עליו יום זיכרון בין-לאומי, וההצעה התקבלה פה אחד. יום הזיכרון הבין-לאומי מצוין גם בישראל, לצד יום הזיכרון לשואה ולגבורה המוקדש לזיכרון הלאומי.

* יחיאל די-נור (ק. צטניק), 1909–2001, סופר שואה וניצול מחנות ההשמדה. ספריו מאופיינים בתיאורים ריאליסטיים ולא פעם קשים. די-נור שימש עד במהלך משפט אייכמן, ואז נחשפה זהותו בפעם הראשונה; בתום עדותו התעלף ופונה לבית חולים.

** הצבא האדום הוא כינוי לצבאה של ברית המועצות. במהלך מלחמת העולם השנייה מנה הצבא האדום למעלה משלושים מיליון חיילים, ומהם נהרגו בלחימה למעלה משמונה מיליון.

5. יום הזיכרון לשואה ולגבורה

'על דעת עיני שראו את השכול... נדרתי הנדר: לזכור את הכל, לזכור – ודבר לא לשכוח' ('נדר', אברהם שלונסקי)*

יום הזיכרון לשואה ולגבורה חל ב-כ"ז בניסן. את היום קבעה הכנסת בחוק שהתקבל בשנת 1959, וסעיף 2 לחוק קובע את אופיו: ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות שבהן תושבת כל עבודה ותיפסק התנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תוכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו.

יום הזיכרון מתחיל, בדומה לחגי ישראל, מן הערב. העצרת הפותחת אותו מתקיימת ברחבת גטו ורשה ב'יד ושם', ובמהלכה מודלקות שש משואות בידי ניצולי שואה המלווים בבני הדור השני והשלישי. למחרת, בשעה 10 בבוקר, נשמעת בכל רחבי המדינה צפירת דומייה בת שתי דקות, ולאחריה מתקיימים אירועים ליד אנדרטאות, בבתי ספר ובמחנות צה"ל. מאוחר יותר במהלך היום נפתח במשכן הכנסת וב'אוהל יזכור' ב'יד ושם' מעמד 'לכל איש יש שם', שבמהלכו מקריאים חברי כנסת ואישי ציבור שמות של יהודים שנספו בשואה. בצהריים נערכת עצרת נוספת ב'אוהל יזכור'.

את האירועים חותמים עצרת של תנועות הנוער, הנערכת בשעות אחר הצהריים, וטקס הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות במוצאי יום השואה. משנת 1988 נערך ביום השואה אירוע נוסף – מצעד החיים, שבמהלכו צועדים אלפי יהודים מן הארץ ומן העולם בין אושוויץ לבירקנאו. מדינות נוספות בעולם מציינות גם הן את יום השואה, אם כי בצורה בולטת פחות, ומרביתן ממקדות את העיסוק בנושא ביום השואה הבין-לאומי.

* אברהם שלונסקי (1900–1973), משורר, עורך ומחזאי. שלונסקי עלה לארץ בעלייה השלישית, היה חבר בגדוד העבודה ולאחר מכן התמסר לכתיבה. בין יצירותיו: הצגת הילדים 'עוץ לי גוץ לי', תרגום המחזה 'המלט' לעברית, תרגום 'שיר הפרטיזנים' לעברית ועוד.

6. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

'אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם, ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים, יענו לה: אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינה היהודים' ('מגש הכסף', נתן אלתרמן)*

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה חל ב-ד' באייר. בתחילה צוין זכרם של חללי מערכות ישראל במסגרת יום העצמאות. הדגם הנוכחי, שבו יום הזיכרון חל ביום שלפני יום העצמאות, אומץ ב-1951 ונקבע בחוק בשנת 1963. סעיף 3 לחוק קובע את אופיו: ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות שבהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; יקוימו אזכרות ועצרות עם; ייערכו טקסי התייחדות במחנות צבא הגנה לישראל ובמוסדות חינוך; תוכניות השידורים יביעו את ייחודו של היום.

בימים שלפני הטקס מציבים חיילי צה"ל את דגל ישראל ומניחים פרח על קברו של כל חלל. האירוע הפותח את יום הזיכרון מתקיים לפנות ערב ב'בית יד לבנים'** בירושלים. בשעה שמונה נשמעת ברחבי הארץ צפירת זיכרון בת דקה, ואז מתחיל האירוע הרשמי הנערך ברחבת הכותל בירושלים.

לאחר הטקס נערכים טקסים נוספים ביישובים שונים ברחבי הארץ: בירושלים נערכת עצרת זיכרון במשכן הכנסת, ובכיכר רבין בתל-אביב נערך אירוע 'שרים בכיכר', שמשלב שירי זיכרון וסיפורים של נופלים. למחרת, בשעה אחת-עשרה, נשמעת צפירת זיכרון נוספת, ולאחריה מתחילים טקסי הזיכרון בבתי הקברות הצבאיים.

בשעה אחת בצהריים נערך טקס זיכרון ממלכתי לחללי פעולות האיבה בהר הרצל. במהלך היום נערכים גם טקס אזכרה של משטרת ישראל, טקס אזכרה לחיילים הבדואים והדרוזים, טקס אזכרה למעפילים ועוד. לקראת סוף היום נערך טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, שחותם את אירועי יום הזיכרון ופותח את אירועי יום העצמאות. הסמיכות הרבה בין שני הימים מעוררת לא אחת דיון, אך נשמרת בשל הסמליות שבה.

* נתן אלתרמן (1910–1970), משורר ומחזאי ישראלי שהשפיע רבות על השירה העברית המודרנית. אחת מיצירותיו המרכזיות היא השיר 'מגש הכסף', שבו מתואר המחיר הכבד ששילמו תושבי הארץ ובכך אפשרו את הקמתה של מדינת ישראל.

** יד לבנים הוא ארגון ישראלי התנדבותי להנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל ולטיפול במשפחות השכולות. הארגון נוסד ב-1949.

7. יום העצמאות

'בבאזל יסדתי את מדינת היהודים, אם אומר זאת היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם.' (בנימין זאב הרצל)

יום העצמאות חל ב-ה' באייר. זהו יום החג הלאומי המרכזי של מדינת ישראל, והוא מציין את ההכרזה על הקמתה עם תום המנדט הבריטי.

יום העצמאות מתחיל בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, המתקיים ברצף משנת 1950. במהלך הטקס מודלקות שתים-עשרה משואות, שמסמלות את שנים-עשר שבטי ישראל, בידי נציגים הנבחרים בהתאם לנושא המתחלף מדי שנה.

ביום העצמאות עצמו עורך נשיא המדינה קבלת פנים מיוחדת לחיילים ולקצינים מצטיינים. בשעות הבוקר המאוחרות נערך חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי, וצה"ל פותח את בסיסיו לקהל הרחב ומקיים תצוגות ותערוכות. בעבר נערך במהלך היום מצעד צה"ל, שבו הוצגו יכולותיו וחילותיו השונים, אך האירוע הזה נפסק, וכיום מקיימים רק חיל האוויר וחיל הים מטסים ומשטים מיוחדים.

במוצאי יום העצמאות נערך טקס הענקת פרסי ישראל*. במהלך השנים נעשו ניסיונות שונים לחבר הגדות ומסכתות ליום העצמאות. בציבור הדתי מצוין החג בתפילות חגיגיות הנערכות ברוב-עם; רבים יוצאים לטיול ולארוחה בחיק הטבע; במרכזי הערים נפתחות במות בידור ומתקיימות הופעות שונות; ובערוצי הרדיו והטלוויזיה משודרות תוכניות מיוחדות.

* פרס ישראל הוא הפרס החשוב והיוקרתי ביותר שמעניקה מדינת ישראל. הפרס מוענק בכל מוצאי יום העצמאות ברציפות החל משנת 1953. הזוכים בו הם אזרחים שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם, או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה.

8. יום הרצל

'קראתי פעם לציונות אידיאל אין-סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידאל.' (בנימין זאב הרצל)

יום הרצל חל ב-י' באייר, היום שבו נולד הרצל, אבי התנועה הציונית שזכה לכינוי 'חוזה המדינה'*. היום מצוין מתוקף חוק שהתקבל בכנסת בשנת 2004, הקובע שבמהלכו ייערך טקס זיכרון ממלכתי בסמוך לקבר הרצל, יוקדש זמן ללימוד חזונו ופועלו בבתי הספר ובמחנות צה"ל, ובירושלים יתקיים כנס לזכרו שבו יידונו סוגיות המעסיקות את התנועה הציונית ביחס להגותו.

היום הזה החליף את יום כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל, שצוין כיום הרצל בתקופת היישוב.

* דמותו של בנימין זאב הרצל נידונה בפרק נפרד בהמשך.

9. יום ירושלים

יום ירושלים חל ב-כ"ח באייר, היום שבו שוחררה ירושלים לאחר תשע-עשרה שנות כיבוש ירדני, שנמשך עד מלחמת ששת הימים, ואוחדה תחת ריבונות ישראל. עם תום מלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לירדן, ומדינת ישראל נותקה מן המקומות הקדושים בעיר העתיקה ומן הרובע היהודי.

תוצאות מלחמת ששת הימים עוררו רגשות עזים בקרב הציבור הישראלי, וכבר שנה לאחר מכן נקבע יום השחרור כיום חג לאומי. בשנת 1998 עוגן מעמדו של היום בחוק מיוחד.

במהלך היום נערך טקס ממלכתי מרכזי באתר גבעת התחמושת*, וטקסים נוספים בכמה אתרים אחרים בעיר. במהלך יום ירושלים מצוין גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.

* גבעת התחמושת היא אתר בצפון ירושלים ששימש בונקר של הלגיון הירדני. במהלך מלחמת ששת הימים התרחש בתחומיו קרב קשה שבו נהרגו שלושים ושישה חיילים. לאחר המלחמה הפך המוצב לאתר הנצחה ממלכתי.

10. יום הזיכרון הממלכתי לזאב ז'בוטינסקי

'בוא יבוא היום ועמי גדול יהא ובן-חורין, וארץ-ישראל תזהר בכל צבעי הקשת של נופה הנהדר – בכוח זיעת אפיהם של בני-עמי' (זאב ז'בוטינסקי).

יום הזיכרון הממלכתי לזאב ז'בוטינסקי חל ב-כ"ט בתמוז, היום שבו נפטר. זאב ז'בוטינסקי (1880–1940) היה מנהיג ציוני חשוב, מאבות הציונות הרוויזיוניסטית, יוזם הקמתם של הגדודים העבריים ובית"ר ומנהיגו של האצ"ל, משורר, סופר ומתרגם.

יום הזיכרון מצוין מתוקף חוק שהתקבל בכנסת בשנת 2005, הקובע שביום הזה ייערך טקס זיכרון ממלכתי בסמוך לקבר ז'בוטינסקי בהר הרצל, יוקדש זמן ללימוד חזונו במחנות צה"ל, הכנסת תערוך ישיבה מיוחדת לזכרו, ובירושלים יתקיים כנס שבו יידונו סוגיות המעסיקות את התנועה הציונית ביחס להגותו.

1. השנה העברית

ברחבי העולם נהוגים כמה לוחות שנה שנבדלים זה מזה. לפי הלוח השמשי, שנה היא סיבוב שלם של כדור הארץ סביב השמש; לפי הלוח הירחי, החודש הוא סיבוב שלם של הירח סביב כדור הארץ.

לוח השנה העברי פועל בו-זמנית לפי שתי המערכות. מצד אחד, ימי החודש נמנים לפי הירח, וכל חודש בשנה היהודית מתחיל בתחילת המחזור הירחי. מצד שני, מכיוון שהחגים קשורים כל כך לעולם החקלאות והטבע, יש הקפדה יתרה על שימור מעגל השנה.

מכיוון שמחזור הירח קצר בכאחד-עשר ימים ממחזור השמש, הלוח העברי נדרש לסנכרן ביניהם. בלי הסנכרון היו החגים נעים עם הזמן לאורך עונות השנה, כפי שקורה בלוח ההיג'רי, שבו חודש הרמדאן יכול לחול פעם בחורף ופעם בקיץ. כדי להתגבר על הבעיה הזאת, פעם בכשלוש שנים חלה שנה מעוברת (מלשון עיבור, היריון) – שנה בת שלושה-עשר חודשים, שכוללת שני חודשי אדר, אדר א' ואדר ב'. הוספת החודש הזה מאפשרת לגשר על הפער בין שנת השמש לשנת הירח. בעבר נשמרה הדרך שבה מתבצע העיבור בסוד, אך מאז המאה הרביעית מתבצע העיבור לפי נוסחה מתמטית קבועה.

2. ראש השנה

'דבר אל בני ישראל לאמור: בחדש השביעי באחד לחדש, יהיה לכם שבתון זכרון תרועה, מקרא קדש' (ויקרא כג', כד').

ראש השנה חל ב-א' בתשרי, והוא אחד מימי הציון המרכזיים בלוח השנה היהודי. לחג שלושה היבטים מרכזיים: היום הראשון בשנה החדשה, שבו מתחיל מחזור זמנים חדש; יום הדין, שבו על-פי האמונה נידונים כל באי עולם; והיום שבו נברא האדם ותמה מלאכת הבריאה.

בראש השנה נהוגים כמה מצוות ומנהגים. תקיעה בשופר לאורך תפילות היום, שמסמלת את הצורך להתעורר לתשובה ומזכירה את סיפור עקדת יצחק*. אכילת מאכלים שמסמלים תקווה לשנה החדשה, כמו רימון או תפוח בדבש. ותשליך, תפילה שנאמרת ביום הראשון של ראש השנה אחרי תפילת מנחה, על שפת נהר או מקווה מים אחר, ומבטאת את הרצון להשליך את כל החטאים ולחזור בתשובה.

* עקדת יצחק היא אחד הסיפורים המרכזיים בספר בראשית. לפיו צווה אברהם לעקוד (לקשור) את בנו יצחק למזבח ולהקריבו לעולה, ולבסוף נשמעה בת-קול משמים ויצחק ניצל. סיפור העקדה הוא סמל למסירות נפש; הוא זכה לפרשנויות רבות, נכתבו עליו שירים והוא תואר בציור ובאמנות הפלסטית.

3. יום הכיפורים

'כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם: מכל, חטאתיכם, לפני ה', תטהרו' (ויקרא ט"ז, ל').

יום הכיפורים חל ב-י' בתשרי ומקורו בספר ויקרא (ויקרא כ"ג, כ"ו-כ"ח). הוא נחשב ליום הקדוש ביותר במחזור השנה היהודית ומכונה שבת שבתון.

במרכזו עומדת בקשת הסליחה והכפרה על חטאים שהאדם עשה במהלך השנה, כפי שמסביר הרמב"ם*: 'יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכול לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים.'

המצווה העיקרית של היום היא 'ועיניתם את נפשותיכם', וממנה גזרו חז"ל שישה איסורים: מלאכה, אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה (שימוש במוצרים קוסמטיים), נעילת הסנדל (העשוי מעור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי מין). נוסף עליהם התקבעו ליום הכיפורים כמה מנהגים, ובהם לבישת בגדים לבנים, טבילה במקווה, קיום סעודה גדולה בערב החג וקיום 'כפרות'**.

בבית הכנסת נערכות במהלך היום תפילות מיוחדות. את החג פותחת תפילת כל נדרי, שמתירה לכל אדם לבוא ולהתפלל עם הקהל ומבטלת את הנדרים, ההבטחות והאיסורים שנטל האדם על עצמו במהלך השנה שחלפה. במהלך תפילות היום מוזכרת עבודת הכהן הגדול בבית המקדש. את התפילות מסיימת תפילת נעילה, שבמהלכה מבקש ציבור המתפללים 'פתח לנו שער בעת נעילת שער', ובסופה נשמעת תקיעת שופר והקריאה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

* הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1135–1204) היה פוסק הלכה, הוגה דעות, רופא ופילוסוף שהשפיע עמוקות על ההגות היהודית. מפעלו ההלכתי הגדול היה חיבור ארבעה-עשר ספרי משנה תורה, שמסדרים את ההלכות באופן שיטתי. בנוסף כתב את 'מורה נבוכים', ספר פילוסופיה שעוסק בהבנת העולם על-ידי האדם המאמין.

** כפרות הוא מנהג שנערך בערב יום הכיפורים. במהלכו לוקחים תרנגול, מסובבים אותו מעל ראשו של כל אחד מבני המשפחה ומכריזים: 'זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים, ארוכים ולשלום'. לאחר הטקס נשחט התרנגול ובשרו מחולק בדרך כלל לעניים. מנהג הכפרות עמד במחלוקת קשה בעבר, ובשנים האחרונות נוספה לטיעוני המתנגדים טענה של צער בעלי-חיים, שנובעת מן התנאים שבהם מוחזקים התרנגולים. כיום רבים מקיימים את המנהג באמצעות כסף שנתרם לצדקה ('פדיון כפרות').

4. סוכות

'חג הסכת תעשה לך, שבעת ימים: באספך מגרנך ומיקבך ושמחת, בחגך. אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה, אשר בשעריך.'

חג הסוכות חל ב-ט"ו בתשרי ונמשך שבעה ימים. סוכות הוא אחד משלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם היו עולי הרגל עולים אל בית המקדש שבירושלים. מהותו של החג, כמו של רבים מחגי ישראל, כפולה:

ראשית, הוא מזכיר אירוע היסטורי – הנדידה במדבר לאחר היציאה ממצרים, תוך מגורים בסוכות ובאוהלים ארעיים.

שנית, הוא חלק מן המעגל החקלאי בארץ-ישראל ומכונה 'חג האסיף': בתקופה שבה הוא חל נאספת תבואת העונה החקלאית הקודמת. המשמעות ההיסטורית של החג באה לידי ביטוי בבניית הסוכה ובחיוב ההלכתי של האדם לצאת מביתו ולעבור להתגורר במבנה ארעי שנמצא תחת כיפת השמים.

כיום, כשרובנו איננו עובדי אדמה, ההיבט החקלאי התעמעם מעט, אך הוא עדיין בא לידי ביטוי בתפילת הגשם, שמתחילים לומר במהלך החג, ובקשר שבין החג למים. המשנה (ראש השנה א', ב') מציינת שבחג הסוכות 'נידונים על המים'.

בזמן שבית המקדש היה קיים נערך במהלך ימי חול המועד טקס 'ניסוך המים', שנקשר בשמחה גדולה המכונה שמחת בית השואבה. כך מתאר אותה הרמב"ם: 'והיאך הייתה שמחה זו: החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו... ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע... מצוה, להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה'. אופייה של שמחת בית השואבה השתנה לאחר חורבן המקדש, אך גם בימינו נערך אירוע בעל שם זהה בחסידויות ובקהילות רבות.

מצוות ארבעת המינים היא אחת המצוות המרכזיות של החג. ארבעת המינים – אתרוג, לולב, הדס וערבה – ניטלים בכל יום מימי החג, אך לא בשבת, בבית הכנסת, והם מוחזקים בידי המתפללים בזמן תפילת ההלל*. באירופה היה בעבר קשה מאוד להשיג את ארבעת המינים, שגדלים רק באזור המזרח התיכון, ולכן השגתם הפכה למשימה קהילתית ראשונה במעלה שבני הקהילה טרחו בה חודשים מראש.

* תפילת ההלל היא תפילה שנאמרת כחלק מתפילת שחרית בימי חג ומועד ובראשי חודשים.

5. שמיני עצרת ושמחת תורה

'ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו.'

שמיני עצרת חל ב-כ"ב בתשרי. הוא יום חג הצמוד לסוכות, אך מהווה חג בפני עצמו. בשמיני עצרת הופכת הבקשה על המים למפורשת יותר ונוסח תפילת העמידה משתנה.

שמחת תורה הוא חג נוסף, שחל בארץ-ישראל באותו יום של שמיני עצרת*. מקורו בתקופת הגאונים, והוא מסמל את סיום מחזור הקריאה בתורה: בכל שבת נקראת 'פרשה' מן התורה – פרשת השבוע – ויום שמחת תורה הוא היום שבו מסתיים מחזור קריאה אחד בפרשת 'האזינו' ומיד מתחיל מחזור חדש בפרשת 'בראשית'.

בבתי הכנסת מוציאים את כל ספרי התורה, הפסולים והכשרים, מארון הקודש. המתפללים נושאים אותם ומקיפים את הבימה שבע פעמים, ולכל הקפה מיוחדים פסוקי תפילה ופיוטים. עם השנים התרחב המנהג, כל הקפה התארכה מעט והתפתחה לכדי ריקודים של שמחה עם ספרי התורה.

בהמשך היום עולה כל אדם לתורה, ובכלל זאת גם מי שלא הגיע לגיל מצוות. מקרב הקהילה נבחרים 'חתן תורה' ו'חתן בראשית': הראשון מסיים את המחזור הקודם והשני פותח את המחזור הבא. בשנים האחרונות נערכות במוצאי שמחת תורה 'הקפות שניות' ברחובות הערים, בליווי מוזיקה ובהשתתפות הציבור הרחב.

* בשל החשש מקביעה לא נכונה של תאריך החג, בחוץ-לארץ נחוג כל חג במשך יומיים ('יום טוב שני של גלויות'). מסיבה זו נחוגים בחוץ-לארץ שמיני עצרת ושמחת תורה בנפרד: שמיני עצרת שמונה ימים לאחר שהחל סוכות, ושמחת תורה תשעה ימים לאחר מכן.

6. חנוכה

'כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול... ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים' (מגילת תענית).

חג החנוכה חל ב-כ"ה בכסלו ונמשך שמונה ימים. בבסיס סיפור החנוכה עומד מרד החשמונאים משנת 164 לפני הספירה. החשמונאים סירבו לקבל את הגזרות ואת הרדיפה הדתית של המלך היווני-סלווקי אנטיוכוס אפיפנס ופתחו במרד נגדו. באמצעות טקטיקות מלחמה מתוחכמות הצליחו לנצח את כוחותיו העדיפים של האויב, להקים מדינה עצמאית שהתקיימה עשרות שנים ולטהר את בית המקדש שחולל.

החג נקבע לשמונה ימים בעקבות סיפור נס פך השמן. בעת טיהור בית המקדש התגלה שכל הפכים שבהם נאצר השמן הדרוש להדלקת מנורת הזהב נפתחו, ולכן אינם טהורים עוד. בסופו של דבר נמצא רק פך טהור אחד, שהיה אמור להספיק ליום אחד אך בדרך נס הספיק לשמונה ימים.

זכר מנורת המקדש הדולקת עומד גם בבסיס המצווה המרכזית בחג, הדלקת החנוכייה, ובבסיס המנהג לאכול מאכלים מטוגנים.

חנוכה הוא החג הראשון שנקבע על-ידי חז"ל ואינו מוזכר בתנ"ך. במאה האחרונה ראו בו הוגים ופעילים ציוניים חשיבות רבה: הם למדו את קורות מלחמות החשמונאים, ערכו כנסים ומסיבות ציוניים בלילות החג, וקיימו מסעות מיוחדים לאתרי הקרבות בבתי הספר ובתנועות הנוער.

7. ראש השנה לאילנות (ט"ו בשבט)

'באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו' (משנה, ראש השנה, א').

ראש השנה לאילנות חל ב-ט"ו בשבט. ראשיתו של היום בתקופת המשנה, ואז הוא נקבע כיום שבו מיושמות כמה מצוות התלויות בארץ, ובעיקר התרומות והמעשרות, שהן למעשה המיסים שמשלם החקלאי מתוך סך כל היבול.*

הבחירה בתאריך הזה אינה מקרית: הוא מייצג את ראשית האביב ואת סופו של החורף. עם השנים נוספו ל-ט"ו בשבט רבדים נוספים. בקהילות היהודיות בחוץ לארץ, ובפרט בארצות אירופה, היה מקובל לאכול בחג מפירותיה של ארץ-ישראל ולדבר בשבחה. במאה השבע-עשרה התפתח המנהג הקבלי של סדר ט"ו בשבט, שבמהלכו קיבלה אכילת הפירות ממד חגיגי ורשמי.

התנועה הציונית הוסיפה לחג רובד נוסף וראתה בו הזדמנות לעסוק בנטיעות ובהפרחת השממה, ובכל ט"ו בשבט פותחת הקרן הקיימת לישראל במבצע נטיעות נרחב. בשנים האחרונות הפך החג להיות מזוהה גם עם תכנים של איכות הסביבה ושל שמירה על הקיימות.

* תרומות ומעשרות הן החלק היחסי שמפריש החקלאי בארץ-ישראל לטובת הכהנים, הלוויים והעניים. על-פי המקרא, הכוהנים והלוויים הם משרתי ציבור שאינם מקבלים נחלה בארץ, ועל הציבור חלה החובה לפרנסם. חלק מסוים מן המעשר (מעשר שני) ניתן לאכילה בשנים מסוימות על-ידי החקלאי ובני משפחתו בירושלים; בשנים אחרות מומר החלק הזה למעשר עני, הניתן לעניים.

8. פורים

'איש לרעהו ומתנות לאביונים' (אסתר, ט', כב').

פורים חל ב-י"ד באדר ברוב העולם, אך בירושלים ובכמה ערים עתיקות נוספות הוא חל ב-ט"ו באדר. הסיפור ההיסטורי שהוביל לקביעת החג מופיע במגילת אסתר והתרחש בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון.

על-פי המגילה זמם המן האגגי, אחד מן המקורבים למלך הפרסי אחשוורוש, 'להשמיד, להרוג ולאבד' את כל היהודים שהתגוררו בתחום הממלכה. מן הגזרה הקשה הצליחו היהודים להינצל בזכות אסתר ומרדכי.

ימי חודש אדר הפכו על כן מימים של אבל לימים של שמחה, ומרדכי ואסתר ביקשו לקבוע אותם לדורות. בפורים נקבעו ארבע מצוות מרכזיות: מגילה, קריאת מגילת אסתר בערב ובבוקר החג; משתה, סעודה חגיגית המלווה בשתיית יין; משלוח מנות, משלוח של לפחות חבילה אחת הכוללת שני מוצרים הניתנים למאכל מיידי לחברים; ומתנות לאביונים, הרחבת מעגל השמחה כדי לאפשר גם לעניים לקחת חלק בסעודה.

נוסף על המצוות האלה התקבעו כמה מנהגים: התחפשות, שימוש ברעשן ואכילת אוזני המן. י"ג באדר, היום שלפני חג הפורים, הוא יום תענית המכונה תענית אסתר. הוא מצוין כדי להזכיר את תעניתה ותפילתה של אסתר לפני שניגשה למלך אחשוורוש, ואת כוחה של התפילה.

הצום מתחיל מעלות השחר ונמשך עד לאחר קריאת המגילה עם שקיעת החמה. ההלכה קובעת הבדל בזמן שבו חל החג בין ערים שעל-פי המסורת היו מוקפות חומה עוד מימיו של יהושע בן-נון, כמו ירושלים, שבהן נחוג החג ב-ט"ו באדר, לבין ערי פרזות שאינן מוקפות חומה, כמו תל-אביב, שבהן נחוג החג ב-י"ד באדר. בערים שקיים לגביהן ספק, כמו טבריה, צפת, חברון ויפו, נחוג פורים לאורך יומיים.

הסיבה נעוצה בבקשתו של מרדכי לאפשר ליהודים שהתגוררו בשושן, בירת פרס, לחוג את הפורים במשך יום אחד נוסף, ולכן מכונה יום ט"ו באדר שושן פורים.

9. פסח

'ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל' (שמות י"ב, כ"ז).

פסח חל ב-ט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים. בלוח השנה היהודי המקורי, שבו השנה התחילה בחודש ניסן, היה פסח החג הראשון שנחוג בשנה. פסח הוא אחד משלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם היו עולי הרגל עולים אל בית המקדש שבירושלים. במרכזו של החג עומד סיפור יציאת מצרים.

על-פי המסופר במקרא, בני-ישראל שועבדו שנים רבות במצרים, ולאחר תהליך ארוך שכלל את עשר המכות יצאו לחופשי, ועם תום ארבעים שנות נדודים הגיעו לארץ-ישראל. מן הסיפור המכונן הזה נגזר ערך החירות, הערך המרכזי שמלווה את החג.

השם 'פסח' מרמז לקורבן הפסח, שהוקרב לראשונה לפני היציאה ממצרים ושהיו מקריבים בכל שנה בתקופה שבה בית המקדש היה קיים. משמעותו המילולית של השם מרמזת על הפסיחה, הדילוג, על בתי היהודים במצרים במהלך מכת בכורות.

המצווה המרכזית בפסח היא איסור החמץ. חמץ הוא תערובת שכוללת קמח של אחד מחמשת מיני דגן שבא במגע עם מים ותפח, כלומר החמיץ. על-פי ההלכה, במהלך חג הפסח אסור ליהודי לאכול חמץ או להחזיק בו בבעלותו, זכר לבני-ישראל שיצאו ממצרים ושבשל החיפזון 'לא הספיק בצקם להחמיץ'. המצה, שהיא סוג הלחם היחיד המותר באכילה בפסח, עשויה בצק שלא החמיץ, ועל-פי ההלכה עליה להיות מוכנה בתוך 18 דקות מהרגע שבו עורבב הקמח עם המים. העובדה הזאת הפכה את חג הפסח למזוהה עם העיסוק בניקיון.

בערב שלפני החג נערכת בדיקת חמץ, שבמהלכה בודק בעל הבית לאור נרות את פינות ביתו בחיפוש אחר חמץ. החמץ שנמצא בבדיקה נשמר עד לבוקרו של ערב פסח, ואז נוהגים לשרוף אותו. ההלכה מאפשרת מוצא נוסף למי שהוא בעליו של חמץ רב – מכירת חמץ: החמץ נמכר לגוי במהלך הפסח, ומוחזר לבעליו לאחר החג.

הערב הראשון של החג מכונה ליל הסדר. במהלכו נקראת ההגדה ומסופר סיפור יציאת מצרים. דו"ח גוטמן מצא שבשנת 2012 ציינו 90% מהיהודים בישראל שחשוב להם לקיים ליל סדר. לצד הנוסח המסורתי של ההגדה עוצב בקיבוצים גם דגם מחודש שלה, שמשלב התייחסויות להקמת המדינה ולמאורעות השנים האחרונות.

ביום שלאחר חג הפסח נוהגים יוצאי צפון אפריקה לציין את המימונה – חג עממי שמקורו אינו ברור, אך יש המזהים בו מעין חוויה חברתית מתקנת לאחר תקופת החג, שבה נמנעים חברי הקהילה מלאכול יחד בשל השוני במנהגים ובמסורות. במהלך המימונה פותחת כל משפחה את דלתה בפני הקהילה ומציעה שולחן מלא במיני מתיקה. ברכת החג היא 'תרווחו ותסעדו' – הגיעו למצב של רווחה כלכלית ואישית, והשתמשו ברווחה הזאת כדי לסעוד, כלומר לסייע ולעזור, לאחרים.

10. ל"ג בעומר וספירת העומר

'וספרתם לכם, ממחרת השבת, מיום הביאכם, את עמר התנופה: שבע שבתות, תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' (ויקרא כג', טז'-יז').

ל"ג בעומר הוא יום ציון שחל ב-י"ח באייר, היום השלושים ושלושה (ל"ג) לספירת העומר. ספירת העומר היא המצווה לספור כל יום מארבעים ותשעה הימים שמפרידים בין חג הפסח לחג השבועות. הספירה מחברת בין הקרבת קרבן העומר למחרת הפסח להקרבת שתי-הלחם בשבועות, והיא מסמלת גם את המסע שעבר עם ישראל מיציאתו ממצרים בפסח ועד מתן תורה בשבועות.

מאוחר יותר, בשל מותם של תלמידי ר' עקיבא במגפה שהתרחשה בזמן הזה*, החלו נוהגים במהלך ימי ספירת העומר מנהגי אבלות: אין מתגלחים ומסתפרים ואין עורכים חתונות. גם ל"ג בעומר עצמו הוא מנהג מאוחר יותר, ולגביו קיימות מסורות שונות: ביום הזה נפסקה המגפה המתוארת בתלמוד שפגעה בתלמידיו של ר' עקיבא, הלך לעולמו התנא ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י**), וחל מפנה לטובת היהודים המורדים ברומא במהלך מרד בר-כוכבא.

שלוש המסורות עוסקות באירועים שהתרחשו בארץ-ישראל במהלך המאה השנייה לספירה, וכולן קשורות למרד בר-כוכבא, שהיה אירוע משמעותי מאוד מבחינת העם היהודי. מבחינה הלכתית, רבים מן הנוהגים מנהגי אבלות במהלך ספירת העומר מפסיקים אותם ביום הזה.

בערב ל"ג בעומר נוהגים להדליק מדורות, שמסמלות את אור תורת הקבלה של רשב"י או את דרך העברת ההודעות בין לוחמיו של בר-כוכבא. בקבר רשב"י במירון נערכת הילולה גדולה, ורבים נוהגים לעלות אליו לרגל. התנועה הציונית הדגישה את הקשר בין היום הזה למרד בר-כוכבא. ביום הזה נוסד הפלמ"ח (1941)***, והוא צוין כיום הגדנ"ע****; בשנים האחרונות מציין בו צה"ל את יום ההוקרה למערך המילואים.

* ר' עקיבא (17–137) היה תנא ארץ-ישראלי בן הדור השלישי. ר' עקיבא היה מגדולי התומכים במרד בר-כוכבא, שראה בו משיח. על-פי התלמוד מתו רבים מתלמידיו במגפה במהלך ימי ספירת העומר, ועל בסיס זה נקבעו בהם מנהגי אבלות. יש הקושרים בין מותם של התלמידים למרד בר-כוכבא. מרד בר-כוכבא נידון בפרק נפרד בהמשך.

** ר' שמעון בר-יוחאי (המאה הראשונה לספירה), המכונה רשב"י, היה תנא ארץ-ישראלי בן הדור הרביעי ותלמידו של ר' עקיבא. רשב"י היה בין המתנגדים הבולטים לשלטון הרומי בארץ, ועל-פי המסורת מיוחסים לו עיסוק בקבלה וחיבור ספר הזוהר.

*** הפלמ"ח נידון בפרק נפרד בהמשך.

**** גדנ"ע (גדודי נוער) היא מסגרת טרום-צבאית הפועלת בצה"ל. הגדנ"ע הוקם בשנות העשרים במטרה להקנות לנוער הכשרה צבאית בסיסית לשם הגנה בעת חירום. במהלך מלחמת העצמאות אכן מילא הגדנ"ע תפקיד מכריע, במיוחד בעיר ירושלים. בראשית שנות התשעים פורק הגדנ"ע כמסגרת עצמאית ושולב בחיל החינוך והנוער, ומטרתו המרכזית היא הכנה לשירות צבאי.

11. שבועות

'שבעה שבעת, תספר לך: מהחל חרמש, בקמה, תחל לספר, שבעה שבעת' (דברים ט"ז, ט').

שבועות חל ב-ו' בסיוון והוא אחד משלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם היו עולי הרגל עולים אל בית המקדש שבירושלים.

מהותו של חג השבועות, כמו של רבים מחגי ישראל, כפולה. ראשית, הוא מזכיר אירוע מעברו של העם – מתן התורה לבני ישראל על הר סיני לאחר היציאה ממצרים.

שנית, הוא חלק מן המעגל החקלאי בארץ-ישראל ומכונה 'חג הקציר' או 'חג הביכורים': בתקופה שבה הוא חל נקצרת התבואה, ובמהלכו היו החקלאים מביאים את ביכורי אדמתם אל בית המקדש.

עם השנים נוספו לחג כמה מנהגים מרכזיים: 'תיקון ליל שבועות', שבמהלכו נוהגים ללמוד עד אור הבוקר; קישוט בתי הכנסת והבתים בירק; וסעודות חג שמורכבות ממאכלים חלביים. בנוסף נקראת בבתי הכנסת מגילת רות, שמתארת את סיפור גיורה של רות המואבייה ושעיקר עלילתה מתרחש בתקופה הזאת של השנה.

חג השבועות צוין באופן ייחודי על-ידי התנועה הציונית, ובפרט על-ידי ההתיישבות העובדת, שקיימה במהלכו טקסים שונים זכר לביכורים. בשנים האחרונות נפוץ גם מנהג תיקון ליל שבועות, וערב החג והימים שקודמים לו מלווים בערבי לימוד שונים ברחבי הארץ.

12. ארבעת צומות החורבן

ביהדות חורבן הבית הוא אחד האירועים ההיסטוריים המרכזיים והטראומטיים ביותר, וזכר המאורע נקבע בארבעה ימי צום המפוזרים לאורך השנה. המרכזי שבהם הוא ט' באב, שבו מציינים חז"ל חמישה אירועים (משנה, תענית, ד', ו').

'חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב', ואלה הם: נגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל, חרב בית המקדש הראשון, חרב בית המקדש השני, נלכדה ביתר ונחרבה ירושלים. מבחינה הלכתית מתחיל ט' באב מן הלילה, ונוהגים בו חמשת האיסורים הנהוגים ביום הכיפורים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה (שימוש במוצרים קוסמטיים), נעילת הסנדל (העשוי מעור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי מין).

היום הזה מוקדש לא רק לזיכרון ההיסטורי אלא בעיקר לחשבון נפש בנוגע לסיבות שהביאו לו: שנאת חינם, פילוג ומחלוקת בקרב העם. בערב הצום נקראת מגילת איכה, שמתארת את חורבן בית המקדש הראשון, ובמהלכו נקראות קינות – פיוטי אבל שהתחברו לאורך השנים ומתייחסים לשלל אסונות שאירעו לעם היהודי.

בשנים האחרונות מצוין ליל ט' באב באירועים ציבוריים במרכזי הערים, המכונים 'הלילה לא לומדים תורה' על בסיס האיסור ההלכתי ללמוד תורה במהלך ט' באב. באירועים האלה נפגשים חילונים ודתיים כדי לדון במחלוקות המרכזיות בחברה ולפעול נגד 'שנאת החינם', שהביאה על-פי האמונה לחורבן.

שלושת צומות החורבן הנוספים קלים יותר. הם מתחילים עם זריחת השמש ומסתיימים לאחר שקיעתה, ומציינים אירועים שונים סביב החורבן:

א. צום גדליה חל ב-ג' בתשרי ומציין את רציחתו של גדליהו בן אחיקם, יהודי שמונה בידי נבוכדנצר מלך בבל לנציב האחראי על שארית הפליטה שנותרה בארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון. גדליה נרצח בידי מתנקש יהודי, ומותו סימל את תחילתה של הגלות. חז"ל קבעו את הצום 'ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוהינו' (בבלי, ראש השנה, י"ח).

ב. צום י' בטבת נקבע לזכר תחילת המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, שהביא בסופו של דבר לחורבנה. לאחר השואה ועם הקמתה של מדינת ישראל קבעה הרבנות הראשית בישראל את התאריך הזה כיום הקדיש הכללי, שבו מצוין מותם של יהודים מתקופת השואה שאין אפשרות לדעת מתי הלכו לעולמם, וקרובי משפחתם יכולים לומר במהלכו את תפילת ה'קדיש'*.

ג. צום י"ז בתמוז נקבע לזכר פריצת חומות ירושלים בידי נבוכדנצר מלך בבל וכניסתם לעיר של הצבאות הבבליים, שהחריבו את בית המקדש. בתאריך הזה מתחילה תקופה בת שלושה שבועות המכונה בין המצרים, שבמהלכה נהוגים מנהגי אבלות: הימנעות משמיעת מוזיקה, איסור תספורת וגילוח, איסור קיום חתונות ושמחות ועוד.

* קדיש היא תפילה יהודית שנאמרת לזכרו של אדם מת. על-פי ההלכה יש לומר את הקדיש תקופה מסוימת לאחר המוות, וכן בכל שנה בתאריך שבו הלך הנפטר לעולמו.

יפה שהגעתם עד לכאן.

1. חג הנביא אלח'אדר (النبي شعيب)

חג הנביא אלח'אדר חל ב-25 בינואר ונחוג משנות השישים. החג מציין את זכרו של הנביא אלח'אדר, הנביא הירוק, שמזוהה לפי המסורת הדרוזית עם אליהו הנביא המוזכר גם במקורות היהודיים והמוסלמיים.

בארץ-ישראל יש כמה מקומות קדושים שעל-פי המסורת הדרוזית עבר בהם הנביא והשאיר בהם את ברכתו. האתרים האלה נושאים את שמו ומשמשים מוקדי עלייה לרגל, אולם האתר המרכזי בחשיבותו הוא קברו של הנביא אלח'אדר, הנמצא בכפר יסיף שליד עכו.

במהלך החג ראשי העדה מתפללים לשלום העדה, המדינה והעולם, ומשפחות רבות באות לקבל את ברכת הנביא וראשי העדה. בנוסף נערכת באתר הקבר מכירה של סמלים וספרים דרוזיים.

2. חג הנביא שועייב (النبي شعيب)

חג הנביא שועייב חל בין התאריכים 24–27 באפריל, ועיקר החגיגות נערכות ב-25 באפריל. החג מציין את זכרו של הנביא שועייב, הנחשב לנביא המקודש ביותר בקרב הדרוזים ומזוהה עם יתרו חותן משה.

במרכזו של החג עומדת העלייה לרגל אל קברו של הנביא, הממוקם בסמוך להר קרני חיטין. העלייה לרגל יוצרת מקום מפגש לבני העדה ויש לה הקשרים תרבותיים וחברתיים רבים. אחד המנהגים המרכזיים במתחם הקבר הוא יציקת שמן לשקע שנמצא ליד הקבר ומיוחס לטביעת כף רגלו של הנביא ('דעסה'), ומשיחת הגוף בשמן כסגולה להצלחה.

בימי העלייה לרגל נהוגה גם 'השלמת נדרים': אדם שנדר בקבר נדר מסוים והנדר התגשם חוזר אל הקבר ומשלים את נדרו בזביחת זבח או בתרומה לקישוט מקום הקבר.

3. חג הנביא סבלאן (النبي سبالن)

חג הנביא סבלאן חל ב-10 בספטמבר ונחגג משנת 1969 ועד היום. החג מציין את זכרו של הנביא סבלאן, שיש המייחסים אותו לזבולון בנו של יעקב, המוזכר גם בכתבי הקודש הדרוזיים.

הדרוזים והמוסלמים סבורים שמקום קבורתו של הנביא נמצא בגליל העליון, ליד הכפר הדרוזי חורפיש, והוא נחשב למקום השני בקדושתו בקרב הדרוזים – אחרי קבר הנביא שועייב.

במרכזו של החג עומדת העלייה לרגל אל קברו של הנביא, שמתחילה עוד מערב החג. במהלך יום החג עצמו נפתח שוק בחצר הגדולה של המתחם. לרבים מהחוגגים האירוע הזה הוא מפגש חברתי, ואף הזדמנות לזקני העדה וראשיה להתכנס ולהכריע בעניינים אקטואליים חשובים.

1. חג הקורבן (عيد الأضحى, עיד אל-אדחא)

חג הקורבן הוא חג מוסלמי שנמשך חמישה ימים ומסתיים ב-10 בחודש האחרון של לוח השנה ההג'רי. הוא מכונה גם 'החג הגדול' (אל-עיד אל-כביר).

החג מסמל את מועד העלייה לרגל למכה (חאג'), שהיא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. בבסיסו עומד סיפור עקדת ישמעאל, המוכר ליהודים כסיפור עקדת יצחק, והוא מעלה על נס את כניעתו המוחלטת של אברהם כלפי הבורא.

על-פי המסורת המוסלמית טיהרו אברהם וישמעאל את ה'כעבה', אבן שחורה הנמצאת במכה ומהווה את המקום הקדוש ביותר למוסלמים, מן הפולחן האלילי שהונהג בה, והפכו אותה למקדש מונותאיסטי. בנוסף, ישמעאל נחשב באסלאם לשליח האל ולאבי שבט קורייש, שממנו נולד מוחמד.

מעבר לעלייה לרגל ולמנהגים נוספים הנהוגים במכה, נוהגים רבים לשחוט במהלך החג כבש ולאכול את בשרו או לחלקו לעניים, זכר לקורבן שהקריב אברהם במקום בנו. החג הוא הזדמנות להתכנסות משפחתית ושבטית, ובמהלכו נאמרות גם תפילות מיוחדות.

לבדואים ולצ'רקסים מנהגים זהים לאלה של המוסלמים. הדרוזים מציינים גם הם את החג, אך לפי מסורתם הוא נקשר עם הופעת המשיח הדרוזי באחרית הימים. מנהגי החג מתמקדים בכפרה על חטאים, בחשבון נפש, בעזרה לזולת ובחזרה בתשובה.

עשרת הימים שקודמים לחג נקראים 'ליאלי אל-עשר' (עשרת ימי התשובה), ובהם מרבים בני העדה להתכנס ב'ח'לווה', בתי התפילה. החג נמשך ארבעה ימים, ובמהלכם זובחת כל משפחה זבח – חוץ ממשפחות שאחד מבניהן נפטר באותה שנה. ראשי הכפרים נוהגים לפקוד את המשפחות האלה ביום החג ולהזמין אותן להשתתף בסעודותיהם.

2. יום הולדת הנביא מוחמד

חג יום הולדתו של הנביא מוחמד חל ב-12 בחודש השלישי בלוח השנה ההג'רי. החג מציין את יום הולדתו של מוחמד, שנחשב למייסד האסלאם ולנביא האחרון והחשוב ביותר בקרב המוסלמים.

יום הולדתו של הנביא לא נחגג במהלך חייו אלא רק לאחר מותו, מתוך הכבוד שרוחשים לו המאמינים המוסלמים. מכיוון שמועד היוולדו אינו מופיע בכתבי הקודש המוסלמיים, מועד החג נקבע בעבר על-פי הסכמה בתוך הקהילה המוסלמית.

היום הזה מצוין בתפילות, בחגיגות ובתהלוכות רבות. בירושלים מתקיימת בערב החג תהלוכה שמונה אלפי מאמינים, שעולים להתפלל בהר הבית בליווי תזמורות.

3. צום הרמדאן (رمضان) ועיד אל-פיטר (عيد الفطر)

חודש הרמדאן הוא החודש התשיעי בלוח השנה ההג'רי. החודש הזה מקודש, שכן לפי המסורת קיבל בו מוחמד את הקוראן לראשונה מהאל.

בחודש הזה נדרש המוסלמי המאמין להימנע מאכילה, שתייה, עישון, חיי אישות וכדומה, מצאת החמה ועד שקיעתה. צום הרמדאן נחשב לאחת מחמש מצוות היסוד באסלאם, ומהותו טיהור הגוף והנפש ממחשבות וממעשים רעים ולימוד משמעת עצמית.

במהלך החודש מרבים לשהות במסגד, ובשליש האחרון שלו מתקיימות תפילות לילה מיוחדות. לקראת סופו של החודש מצוין 'לילת אל-קאדר', שהוא על-פי המסורת הלילה שבו התגלה למוחמד המלאך ג'יבריל. הצום מתחיל בארוחת ה'צחור', הנאכלת לפנות בוקר לפני זריחת החמה.

סיום הצום עם שקיעת החמה מצוין בדרך כלל בארוחת ה'אפטאר', ארוחה דשנה שנערכת בחוג המשפחה והחברים. עם סיומו של חודש הרמדאן ותחילת החודש העשירי בלוח השנה ההג'רי מצוין עיד אל-פיטר, המכונה 'החג הקטן' – חג הפסקת הצום.

החג נמשך שלושה ימים ומסמל את סוף תקופת הטיהור והצום. במהלכו נערכות סעודות משפחתיות ותפילות במסגדים, וניתנת צדקה מיוחדת – 'זכאת אל-פיטר', שניתנת ככפרה על עבירות שנעשו בשגגה במהלך חודש הצום. בעדה הצ'רקסית, עיקר המקיימים את מצוות הרמדאן הם המבוגרים והזקנים, ואילו שאר בני העדה מציינים בעיקר את עיד אל-פיטר. בתקופה הזאת נוהגים לפקוד את בתי הקברות ולקרוא פסוקי קוראן לזכר הנפטרים.

1. חג הפסחא

חג הפסחא חל ביום ראשון הראשון שאחרי הופעת הירח בראשית האביב, והוא נודד בין החודשים מרץ לאפריל.

החג מסמל על-פי האמונה הנוצרית את תחייתו של ישו כשלושה ימים לאחר צליבתו. לחג עצמו קודם 'השבוע הקדוש', שבו מציינים שלושה ימים עיקריים: 'יום ראשון של הדקלים', לזכר כניסתו של ישו לירושלים וקבלתו בענפי דקלים שהניחו המאמינים לרגליו; 'יום חמישי הקדוש', לזכר 'הסעודה האחרונה', שהיא סעודת ליל הסדר שערך ישו עם תלמידיו בהר ציון זמן קצר לפני צליבתו; ו'יום שישי הטוב', שמציין את צליבתו של ישו ושבמהלכו מתקיימות תפילות ותהלוכות מיוחדות בכנסיות.

אחד מסמלי החג מזה מאות שנים הוא ביצי הפסחא, שמסמלות פריון והיווצרות של חיים חדשים. את הביצים נהוג לצבוע בצבעים בהירים, שמסמלים את אור השמש, ולהשתמש בהן לקישוט. סמל נוסף של החג הוא ארנב הפסחא, שמסמל אף הוא פריון ותחילת חיים חדשים בטבע עם בוא האביב. כיום נוהגים להכין מאכלים מתוקים בצורת ארנב ולאכול אותם במהלך החג.

2. חג המולד

חג המולד משותף לכל הזרמים בנצרות ומציין את הולדתו של ישו, אך הזרמים השונים מציינים אותו בתאריכים שונים. התאריך הרווח ביותר הוא ה-25 בדצמבר, ולפיו מתנהלים הזרם הקתולי והפרוטסטנטי.

סיפור החג מתבסס על תיאור הולדתו של ישו לפי הברית החדשה. במהלכו מקיימים מנהגים שונים – חלקם נוצריים, חלקם חילוניים וחלקם מתבססים על מסורות אליליות קדם-נוצריות. בחצות הלילה שבין ה-24 ל-25 בדצמבר חלה 'מיסת חג המולד', טקס תפילה מיוחד שנוהגים להגיע אליו כל בני הקהילה. מנהגי החג כוללים את דמותו של 'סנטה קלאוס' וחלוקת מתנות, קישוט עץ אשוח והצבתו בבית, סעודות חג משפחתיות עם מאכלים מסורתיים, וצדקה ומעשים טובים כלפי הפרט והקהילה.

נובי גוד

בערב שבין ה-31 בדצמבר ל-1 בינואר חל ערב השנה האזרחית החדשה, המצוין בכל העולם.

ברוסיה ובשאר מדינות חבר העמים מכונה הערב הזה 'נובי גוד'. השלטון הקומוניסטי, ששלט ברוסיה הסובייטית שנים רבות, פגע בחופש הדת ואסר על קיום חגים דתיים במרחב הציבורי.

באותה תקופה התעצב הנובי גוד כחג אזרחי חשוב, שבו נפגשו בני המשפחה וסעדו סעודה משפחתית. חלק גדול מעולי ברית המועצות החיים בישראל, שחגגו את החג האזרחי ברוסיה, ממשיכים לציין אותו גם כיום.

בשער הזה העמקנו את היכרותנו עם החברה הישראלית. הרחבנו על עולם האמונה היהודי ולמדנו כמה מושגי יסוד בהקשר הזה, למדנו על תרבותם ומאפייניהם של המיעוטים במדינת ישראל, וסיימנו בסקירת לוח השנה הישראלי-יהודי. ההיכרות הזאת חשובה לנו כקצינים לעתיד, ועשויה לסייע לנו להבין את הרקע התרבותי-חברתי שממנו אנחנו באים ואת הרקע שממנו מגיעים חיילינו.

מגילת העצמאות כוללת בחלקה הראשון נימוק ארוך, מפורט ומגוון לגורמים שהביאו להקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. הפסקאות האלה מספרות את ההיסטוריה היהודית מנקודת מבטם של חותמי המגילה: הן מדגישות נקודות מסוימות ונמנעות מלהזכיר אחרות. עוד לפני חתימת המגילה, וביתר שאת מפרספקטיבה של שבעה עשורים, היו מי שביקרו את הבחירות האלה – מדוע לא מוזכרים הישגיהם הרוחניים של היהודים בגולה? מדוע לא ניתן מקום ליהודי ארצות האסלאם? מדוע לא מוזכרת במפורש דמותו של האל? ועוד.

אלה שאלות כבדות משקל, והן ממחישות שכל סיפור היסטורי כולל בתוכו באופן מובנה את זווית המבט של המספר. הפרק שלהלן מוקדש לסיפור תולדותיו של עם ישראל – סיפור מגוון, מורכב ורב-הסתעפויות, שנפרס על פני אלפי שנים, חמש יבשות ומאות מסורות.

להלן נסקור בקצרה כמה מן האירועים המרכזיים בתולדותיו של העם היהודי, החל מן העת העתיקה. חשוב לציין שהסקירה הזאת אינה מקיפה ואינה מדעית באופייה. היא מסמנת כמה אירועים ותקופות שנצרבו בזיכרון היהודי המשותף, ומבקשת לתאר אותם בהתאם לאותו זיכרון ולמסורת.

יחסם של מייסדי מדינת ישראל אל העבר היהודי היה מורכב. מצד אחד שאפה הציונות לשמר את התרבות היהודית בעידן מורכב של תמורות ושל צמיחת תרבות לאומית חילונית; מצד שני היא ביקשה לחולל מהפכה בחיי העם היהודי ולהשתית את הזהות היהודית על מרכיבים חדשים או מחודשים.

כפל הפנים הזה בא לידי ביטוי באין-ספור מישורים. חיים נחמן ביאליק* כתב את 'ספר האגדה', שבו ביקש להנגיש את העבר היהודי לקורא המודרני; לעומתו שאול טשרניחובסקי**, בשירו 'לנוכח פסל אפולו', תיאר את מרידתו של היהודי המודרני בעבר. האקדמיה לאמנות 'בצלאל', שהוקמה בראשית המאה העשרים, ביקשה לחדש את האמנות היהודית העתיקה והעלתה על נס את האמן היהודי הראשון, בצלאל בן אורי***. ואילו כמה מיצירות האמנות שנוצרו בארץ, ובהן הפסל 'נמרוד' שיצר יצחק דנציגר****, מבקשות להעלות על נס את המרידה במסורת ואת החיבור לסביבה הגאוגרפית.

כך או כך, ההיסטוריה, המורשת והמסורת היהודית העתיקה ממשיכות להשפיע על מדינת ישראל גם כיום. יגאל אלון***** ביטא את חשיבותה של המסורת באחד המשפטים המרכזיים המיוחסים לו: 'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. לפיו, ההיכרות עם העבר היהודי היא תנאי הכרחי לקיומה ולשגשוגה של מדינת ישראל.

* חיים נחמן ביאליק (1873–1934), משורר, סופר, מתרגם ועורך. זכה לתואר 'המשורר הלאומי' בשל תרומתו והשפעתו על התרבות היהודית בעת החדשה. בשנת 1903 ערך יחד עם יהושע חנא רבניצקי את ספר האגדה – קובץ מתורגם וערוך של מדרשי חז"ל.

** שאול טשרניחובסקי (1875–1943), רופא, משורר ומתרגם שיצירותיו מושפעות מן המורשת היהודית אך מתכתבות גם עם תרבות יוון. כך למשל בשירו 'לנוכח פסל אפולו', שבו הוא מתאר את יחסיו המורכבים של 'היהודי החדש' עם עברו.

*** על-פי ספר שמות, פרק ל"א, היה בצלאל בן אורי אמן מוכשר שיצר את המשכן ואת כליו. האקדמיה לאמנות בצלאל, שהוקמה בירושלים במהלך ימי העלייה השנייה (1906), נקראת על שמו.

**** יצחק דנציגר (1916–1977), פסל ואדריכל נוף ישראלי. דנציגר היה מאבות הזרם הכנעני, ששאף לחדש את העבר 'הכנעני' וליצור קשר עם עמי האזור על בסיס תרבות מקומית משותפת. הפסל 'נמרוד', המוצב במוזיאון ישראל, הוא אחת היצירות המרכזיות של התנועה הזאת. הפסל מתאר באופן הרואי את דמותו של נמרוד המקראי, שהיא דמות שלילית למדי במסורת היהודית.

***** יגאל אלון (1918–1980), מפקד הפלמ"ח, מראשי תנועת העבודה, חבר כנסת ושר. אלון נולד בכפר תבור והצטרף בגיל צעיר להגנה, שימש בתפקידים שונים בצה"ל והשתחרר כאלוף. לאחר פרישתו כיהן כסגן ראש הממשלה, שר החינוך ושר החוץ.

היסטוריונים, ארכיאולוגים, בלשנים והוגי דעות הציעו במהלך השנים תיאוריות שונות על סיפור הולדתו של העם היהודי; חלקן עומדות בקנה אחד עם הסיפור המקראי וחלקן לא. אולם עובדה ודאית היא שזה דורות רבים מושפעים בני העם היהודי מסיפורי המקרא, בעיקר בשל הערך המוסרי והערכי שנגזר מהם. ההסבר המסורתי, הנשען על פסוקי המקרא, מתאר את אברהם אבינו כאביו של העם היהודי. אברהם התחיל את חייו בארם-נהריים (מסופוטמיה, גבול עיראק-טורקיה), ולאחר מסע נדודים הגיע לארץ-ישראל. ספרות חז"ל מתארת אותו כראשון המאמינים וכמי שיצא נגד התרבות האלילית של בני זמנו.

ספר בראשית מתאר את המשך השושלת דרך יצחק, יעקב (הנקרא גם ישראל) ושנים-עשר ילדיו, שמהם התהוו שנים-עשר שבטי ישראל. בני השבטים ירדו למצרים והיו משועבדים שם שנים רבות. ספר שמות ממשיך ומתאר את יציאתם של בני-ישראל ממצרים באותות ובמופתים, את נדודיהם במשך ארבעים שנה במדבר בהובלתו של משה, ואת קבלת התורה בהר סיני.

ערב הכניסה לארץ עבר מקל ההנהגה ליהושע בן נון, שקורותיו מתוארות בספר יהושע. בהנהגתו נכנסו שבטי ישראל לארץ וריכזו מאמץ מול מלכים וקבוצות שונות שביקשו להילחם בהם. עם שוך הקרבות התיישב כל אחד מן השבטים בנחלה שנבחרה עבורו, ומכאן ואילך החלה התמודדות ביטחונית מקומית.

העדויות הארכאולוגיות מן התקופה, תקופת הברזל, מלמדות על תנופה יישובית מסיבית במרחב בהשוואה לתקופות קודמות. אחד ממאפייני ההתנחלות הוא בית ארבעת המרחבים, המכונה גם 'הבית הישראלי', שמבוסס על ארבעה חדרים המחולקים לפי שימושיהם: עבודה, בישול, שינה ואכילה.

אזורי ההתיישבות של השבטים השאירו את רישומם על חלק מן השמות והכינויים הגאוגרפיים המוכרים לנו כיום: החטיבות המרחביות של צה"ל באזור יהודה ושומרון (יהודה, אפרים, מנשה, בנימין), חלק משמותיהן של המועצות האזוריות ('מטה אשר', 'מטה בנימין', 'בני שמעון', 'זבולון'), הכינוי 'גוש דן' לאזור המרכז ועוד.

לאחר מותו של יהושע לא הצליחה להתבסס הנהגה מרכזית חלופית, ואת מקומו תפסו מנהיגים אזוריים שכונו שופטים. השופטים הצליחו לאחד כמה שבטים מול איומים שונים שהתגלעו מצד יושבי הארץ או מצד מדינות שכנות, אך האיחוד היה קצר ימים וטקטי במהותו, כפי שמסכם ספר שופטים: 'בימים ההם אין מלך בישראל: איש הישר בעיניו יעשה' (שופטים, יז', ו').

על-פי המתואר בספר שמואל, המצב הזה הביא את העם לבקש לעצמו מלך. למלכה הראשון של הארץ נבחר שאול, שהוביל את המלחמה בפלשתים ויצר מסד לשיתוף פעולה בין שבטי העם. את שאול החליף דוד, ואיתו החלה שושלת מלוכה רבת שנים. דוד בנה את בירתו בירושלים, שנמצאת בין נחלתו של שבט יהודה לנחלתו של שבט בנימין ואינה שייכת לאף אחד מן השבטים. ירושלים הפכה למרכז מדיני ורוחני חשוב, ונבנו בה מוסדות השלטון השונים.

שלמה, בנו של דוד, המשיך את מפעלו: הוא בנה את בית המקדש ופיתח את הכלכלה, המסחר ויחסי החוץ. הממלכה של דוד ושלמה, המכונה 'הממלכה המאוחדת', לא האריכה ימים. לאחר מותו של שלמה התפלגה הממלכה לשתיים: ממלכת יהודה, שבירתה נותרה ירושלים ושבה המשיכה לשלוט שושלתו של דוד בראשות נכדו רחבעם; וממלכת ישראל, שקבעה את בירתה בשומרון (כיום סבסטיה*) ושבה שלטה שושלת מלוכה שראשיתה בירבעם בן נבט.

אף שהיה דמיון במוצא, בתרבות ובדת, המקרא מתאר את שתי הממלכות כממלכות שמתנהלות בנפרד ולעיתים אף נאבקות זו בזו. בשתי הממלכות פעלו לצד השליטים נביאים, שהתנ"ך מתאר אותם כיועצים, כמוכיחים בשער וכנושאי קול המוסר והצדק, ושביקרו לעיתים גם את השלטון. דבריהם קובצו מאוחר יותר והם נכללים בתנ"ך.

* שומרון היא עיר קדומה בארץ-ישראל, שעל-פי המסופר בספר מלכים בנה אותה עומרי מלך ישראל ובנו אחאב חיזק וביצר אותה. העיר חרבה בשנת 721 לפני הספירה עם הכיבוש האשורי, ונבנתה שוב בתקופה ההלניסטית. בתחילה הוסב שמה לסמריה ומאוחר יותר לסבסטיה. לאחר מלחמת ששת הימים נערכו בתחומי העיר חפירות ארכאולוגיות רבות ושטחה הוכרז כגן לאומי. לאחר מלחמת יום הכיפורים הייתה תחנת הרכבת הסמוכה לאתר מוקד להפגנות תנועת 'גוש אמונים' וסמל לניסיונות ההתיישבות של חבריה בשומרון.

** אשור הוא שמה של ממלכה קדומה שהתקיימה מן המאה העשרים וחמש לפני הספירה ועד המאה השביעית לפני הספירה, כאשר נכבשה בידי הממלכה הבבלית. מרכזה של הממלכה האשורית היה בעיר אשור שבמעלה החידקל, בתחומי עיראק של ימינו.

בשנת 722 לפני הספירה החריבה אשור את ממלכת ישראל והגלתה את תושביה. בהדרגה איבדה גם ממלכת יהודה את כוחה, ולצד הקושי להשתלב במאזן הכוחות האזורי מתארים הנביאים גם את התפוררותה הפנימית של החברה בתוכה. הממלכה הבבלית*, שהחלה להתפשט אל עבר האזור, שיעבדה את ממלכת יהודה והפכה את מלכיה למלכי חסות הפועלים תחתיה.

בשנת 597 לפני הספירה הוגלו מיהודה המלך יהויכין ורבים מבני האליטה ששלטה במדינה. הגלות הזאת מכונה 'גלות יהויכין' או 'גלות החרש והמסגר'. שנה לאחר מכן מינה מלך בבל, נבוכדנצר השני, את צדקיהו – דודו של יהויכין – למלך יהודה. לאחר שכרת ברית עם מצרים הסתבך צדקיהו במרידת נפל נגד בבל. בבל הגיבה בהטלת מצור על ירושלים, והמצור נגמר בפריצה לעיר ובהחרבת בית המקדש הראשון.

תקופת המצור והחורבן, על התמונות הקשות שליוו אותה, מתוארת במגילת 'איכה' הנקראת ב-ט' באב (איכה, א'-ד'): 'אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת-הָיְתָה, לָמַס. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים.'

חורבנה של יהודה הביא להגליה שהקיפה חלקים נרחבים של העם, אולם בשונה מעמים אחרים הצליחו מרבית הגולים לשמור על זהותם. במהלך השנים הבאות נחלשה הממלכה הבבלית ואת מקומה ירשה הממלכה הפרסית, בראשותו של המלך כורש**. בניגוד לדיכוי הדתי והאתני שהנהיגו הבבלים, סבר כורש שהמפתח להבטחת שלטונו הוא דווקא מתן חופש דתי. על הרקע הזה נתן בשנת 539 לפני הספירה ליהודים את הרשות לשוב אל ירושלים ולכונן את בית המקדש. ההכרזה כונתה הצהרת כורש, והיא מובאת בספר עזרא (א', ב'):

'כֹּה אָמַר, כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס--כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל, לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה...וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת, לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן, וְהַכֹּהֲנִים, וְהַלְוִיִּם... וְכָל-סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם, בִּכְלֵי-כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת--לְבַד, עַל-כָּל-הִתְנַדֵּב'.

ההצהרה הביאה לחזרתם של יהודים מן הגלות לארץ ולתחילתה של שיבת ציון. בראש גל העלייה הראשון נזכרים ששבצר וזרובבל, שחלק מן החוקרים רואים בהם אדם אחד. העולים ניסו להקים מזבח ולחדש את עבודת הקורבנות, אך נתקלו בהתנגדות עזה מצד האוכלוסייה הלא-יהודית המקומית.

בראש גל העולים הבא, שהיה כנראה רחב יותר, עמד עזרא הסופר. עם הגעתו לארץ פעל לחיזוק קיומן של המצוות ושל ההיכרות עם התורה. לצדו פעל נחמיה, שהגיע ליהודה שנים ספורות אחריו וביקש לשקם את חומות ירושלים, לשפר את מצבו של דלת העם ולסייע בידי עזרא בפעולותיו הדתיות.

גם פעולתם של עזרא ונחמיה נתקלה בקשיים, ובניית חומות ירושלים בצל מצב ביטחוני קשה, שנבע מהתנגדותם של גורמים שונים, מתוארת בציוריות בספר נחמיה: 'הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל, עֹמְשִׂים; בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח.' (נחמיה ד', יא').

* בבל הוא שמה של ממלכה קדומה שראשיתה בעיר המדינה בבל, ששרידיה נמצאים מדרום לבגדד. האימפריה הבבלית שלטה על שטחים נרחבים באזור מסופוטמיה והסהר הפורה, וירשה את כל שטחיה של האימפריה האשורית שקדמה לה.

** כורש (המאה השישית לפני הספירה), מלכה הראשון של הממלכה הפרסית, שהשתלט על ממלכות רבות הסמוכות לה ובכלל זאת על בבל. בניגוד לדיכוי הדתי והאתני שהנהיגו הבבלים, סבר כורש שהמפתח להבטחת שלטונו הוא דווקא מתן חופש דתי יחסי, ועל הרקע הזה גם אפשר ליהודים לשוב לירושלים.

בשנת 336 לפני הספירה עלה לכס המלוכה במוקדון שליט צעיר ונמרץ, שנודע לימים כאלכסנדר הגדול*, ובמסגרת כיבושיו הנרחבים הגיע גם לארץ-ישראל. עם מותו ניטשו מלחמות עזות בין יורשיו, שכונו 'דיאדוכים'. ארץ-ישראל עמדה בתווך בין שני יורשים: סלווקוס, שמרכזו בסוריה, ותלמי (פתולמאיס), שמרכזו במצרים. בתחילה הייתה השליטה בידי תלמי, ובהמשך עברה לידי סלווקוס.

הכובשים החדשים הביאו איתם אל הארץ את התרבות ההלניסטית, שהיא מזיגה בין תרבות יוון לתרבויות אליליות אחרות במזרח. כך נפגשו היהודים לראשונה עם תרבות הפנאי, הפילוסופיה והאמנות היוונית. המפגש הזה היה אתגר ערכי לא פשוט, וביהודה החלה תנועה של התייוונות – אימוץ התרבות ההלניסטית – שרווחה בעיקר בקרב שכבות האוכלוסייה הגבוהות.

בשנת 175 לפני הספירה עלה לשלטון בסוריה אנטיוכוס אפיפאנס. בניגוד לקודמיו הוא נהג ביד קשה ביהודי הארץ, כרת ברית עם המתייוונים שבקרבם וביקש לכפות על כל תושבי הארץ את התרבות ההלניסטית. הדברים הגיעו לשיאם בהטלת גזרות שמנעו מן היהודים לקיים חלק ממצוות דתם, ובהן מצוות המילה ומצוות השבת.

לנוכח המציאות הזאת פרץ בשנת 167 לפני הספירה מרד נרחב, שאותו הובילה משפחת חשמונאי, משפחת כוהנים מאזור מודיעין. לאחר כמה שנות לחימה הצליחו תומכי המרד, שכונו גם מקבים, להביס את הצבא הסלווקי ולכונן בתמיכה רומית ממלכה חשמונאית, ששלטה בארץ-ישראל עשרות שנים.

הישגם המרכזי של החשמונאים היה כיבושה המחודש של ירושלים וטיהור בית המקדש בשנת 164 לפני הספירה; לזכר המאורע הזה נקבע חג החנוכה. בשנים הבאות הצליחו מלכי השושלת החשמונאית לחזק את ממלכתם ולהרחיב את גבולותיה. יחסם עם חז"ל היה מורכב, ובימיהם של המלך אלכסנדר ינאי והמלכה שלומציון** הגיע לוויכוח פומבי חריף.

עם פטירתה של שלומציון (67 לפני הספירה) החל סכסוך ירושה בין שני בניה. בעוד השניים נלחמים זה בזה, בשנת 63 לפני הספירה כבש פומפיוס, שעמד בראש הצבא הרומי, את ירושלים, וכך החל עידן חדש בתולדותיו של העם היהודי. לאחר תקופה קצרה שבה המשיכו לשלוט המלכים החשמונאים בחסות הרומים, המליכו הרומים על יהודה את הורדוס (40 לפני הספירה), בן למשפחה אדומית שהייתה מקורבת לחשמונאים. מעמדו מבחינת היהודים היה מורכב: נראה שמבחינה הלכתית הוא אכן היה יהודי, אך בפועל נתפס כגורם זר והושפע מן התרבות הרומית. הורדוס שלט בממלכתו ביד רמה, חיסל את כל הטוענים האפשריים לכתר מבית חשמונאי ולא בטח באיש. את אופיו סיכם בחדות יוסף בן-מתתיהו*** (קדמוניות, יז', 191–192):

'איש אכזר לכל הבריות במידה שווה ועבד לכעסו ומסלף את הצדק, אלא ששיחק לו מזלו הטוב כשם שלא שיחק לשום איש אחר. שכן מהדיוט (איש פשוט) נעשה מלך... ואשר לענייני משפחתו ובניו... הרי לי נדמה שהיה אומלל מאוד.'

את ימי מלכותו אפיינו אווירת טרור עזה מצד אחד ומפעלי בנייה אדירים מצד שני. הורדוס בנה את הנמל ואת אמת המים של קיסריה, את מבצר ההרודיון, את מתחם הארמונות במצדה, את ארמונות החורף ביריחו ובירושלים, ובתוכה את מתחם הר הבית כפי שהוא מוכר לנו כיום.

* אלכסנדר הגדול (356–323 לפני הספירה), מלך מוקדון ומגדולי המצביאים של העת העתיקה. אלכסנדר הצליח בזמן קצר יחסית לכבוש שטחים נרחבים באירופה, באסיה הקטנה ובמזרח הרחוק.

** אלכסנדר ינאי (127–76 לפני הספירה), מלך וכהן גדול משושלת חשמונאי. ימיו היו רצופים במלחמות שהצליחו להרחיב את גבולותיה של יהודה, אך גם עמדו בצל המחלוקת ההולכת ומחריפה בתוך העם היהודי בין הצדוקים לפרושים.

** שלומציון אלכסנדרה (140–67 לפני הספירה), אשתו של אלכסנדר, שירשה לאחר מותו את ממלכתו. תקופת מלכותה נחשבת לתקופה רגועה יותר, ובמהלכה נרגעו גם העימותים הפנימיים בתוך העם היהודי.

*** יוסף בן-מתתיהו, או בשמו הרומי יוספוס פלביוס (המאה הראשונה לספירה), היסטוריון יהודי שהוגלה לרומא לאחר המרד הגדול. בראשית המרד פיקד על אזור הגליל, אך עם נפילתה של יודפת ערק לצבא הרומאי והתמנה להיסטוריון שפעל בחצר הקיסר ברומא. חיבוריו הם החיבורים החשובים ביותר על האירועים באזור יהודה בסוף התקופה החשמונאית ובראשית התקופה הרומית.

זמן קצר לאחר מותו של הורדוס עברה יהודה לשלטונם של נציבים שנשלחו מרומא. הם לא הכירו את אוכלוסיית הארץ, התקשו לשלוט בה וניסו על-פי רוב לנצל אותה מבחינה כלכלית. הציבור היהודי בארץ התנגד לשלטון הרומי, היה מסוכסך עם קבוצות הלניסטיות מקומיות, ובהדרגה החל גם להתערער מבחינה חברתית-כלכלית.

כל אלה העלו את העם היהודי על מסלול התנגשות עם השלטון הרומי והביאו לפרוץ המרד הגדול (66–73 לספירה). המרד ריתק אל ארץ-ישראל כוחות גדולים, והלחימה התפרסה על שטח נרחב. בשנת 68 ניכר מפנה לטובת המורדים, כאשר חוסר היציבות השלטונית ברומא הביא להקפאת הלחימה. אך ההזדמנות הזאת לא נוצלה על-ידי המורדים היהודים, שהיו מפולגים ביניהם והושפעו מפעולתם של קנאים קיצונים.

בשנת 70 התחדשה הלחימה, והוטל על ירושלים מצור בראשותו של טיטוס*. בתום קרבות קשים נכבשה העיר ובית המקדש נחרב. אולם גם חורבנה של ירושלים לא הביא להפסקת המרד, ובאזורים המדבריים נותרו כמה מוקדי התנגדות; מצדה הייתה האחרונה שבהם.

על המתחם המבוצר והמבודד, שבו התרכזה קבוצת מורדים קטנה, הוטל מצור ארוך, ורק בשנת 73, בתום קרב קשה, הצליחו הרומים לפרוץ לתוכו. המורדים שהתרכזו בו, ובראשם אלעזר בן יאיר**, גמרו אומר שלא להיתפס חיים והתאבדו. רק עם כיבוש מצדה, חמש שנים לאחר שהחל המרד, הצליחו הרומאים לבסס שוב את שליטתם באזור.

* טיטוס (39–91), מנהיג צבאי שפיקד על דיכוי המרד הגדול ומאוחר יותר התמנה לקיסר רומא. על-פי יוספוס פלביוס לא התכוון טיטוס להביא לחורבנו של בית המקדש והדברים התגלגלו מעצמם; היסטוריונים מודרניים נוטים לפקפק בטענה הזאת.

** אלעזר בן יאיר (המאה הראשונה לספירה), מנהיג קנאי שפעל במהלך המרד הגדול. על-פי המסופר אצל יוסף בן-מתתיהו הנהיג אלעזר את המתבצרים במצדה, ומשהבין שגורלם נחרץ הוביל את אנשיו לבחור 'בחירות על-פני החיים'.

המכה שספג העם היהודי עם חורבן ירושלים והמקדש הייתה קשה מאוד. בית המקדש עמד במרכזו של הפולחן הדתי ביהדות, וההנחה הרווחת הייתה שהוא יעמוד על כנו לנצח. בציבור היהודי היו שסברו שלאחר החורבן אין עוד טעם בחיים, והם טיפחו מנהגי אבל שונים. בהדרגה צמח באזור השפלה מרכז רוחני חלופי, שמרכזו היה ביבנה.

על-פי המסופר בספרות חז"ל הצליח רבן יוחנן בן-זכאי לחמוק מירושלים במהלך המצור, וביקש מן הרומאים לייסד מרכז רוחני חלופי. ביבנה תוקנו שורה של תקנות שנועדו לאפשר את המשך החיים היהודיים ללא מקדש, ועוצבו רבים מדפוסיה של היהדות המוכרת לנו כיום.

אולם גם הפעולה הזאת לא הצליחה לכבות את השאיפות לבנייתו מחדש של המקדש ולחידוש העצמאות המדינית. השאיפות האלה באו לידי ביטוי במרד התפוצות (115–117) והתפרצו בעוצמה רבה במרד בר-כוכבא (132–136). ברקע למרד עומדת תוכניתו של הקיסר הרומי הדריאנוס לבנות מחדש את ירושלים כעיר רומית אלילית, שלה העניק את השם איליה קפיטולינה.

בין החוקרים חלוקות הדעות אם הדריאנוס התכוון לפגוע ביהודים באופן מכוון, או שפעולותיו בוצעו כחלק ממגמה כללית להשליט באימפריה פולחן אלילי אחיד. אולם היהודים ראו בפעולותיו, בכל אופן, פגיעה אנושה באמונתם. על-פי חלק מן המקורות נוספה לכעסם של היהודים סיבה נוספת, כאשר אסר הדריאנוס על קיומה של ברית המילה.

הפעולות האלה, לצד המצב הכלכלי הקשה והתקוות המשיחיות לבניינו המחודש של בית המקדש, הביאו לפרוץ מרד שבראשו עמד שמעון, שנתמך בידי חכמים ובידי חלקים נרחבים מהציבור וכונה בר-כוכבא. המורדים הכינו תשתית טובה למרד: הם בנו מערכות תת-קרקעיות מתוחכמות ששימשו אותם כמקומות מסתור והקשו על הרומאים את הלחימה, פגעו בייצור הנשק הרומי ביהודה והצליחו לרתק אל האזור כוחות צבא גדולים. למרות הצלחותיהם הראשוניות, שכללו ככל הנראה גם כינון של שלטון עצמאי קצר ימים, הצליחו הרומאים להכניע את המרד. בראש כוחותיה של רומא עמד נציב בריטניה, יוליוס סברוס, שהובא לארץ במיוחד לצורך המשימה.

דיכוי המרד היה אלים ואכזרי, ולאחריו הוטלו על היהודים גזירות שמד: איסור על לימוד תורה, איסור על התקהלות בבתי הכנסת, איסור על המילה ועוד. הגזירות התמידו עד למותו של הדריאנוס ובוטלו רק בידי יורשו, אנטונינוס פיוס. בהדרגה שוקמו החיים היהודיים בארץ ומרכזם עבר לגליל.

בסוף המאה השנייה לספירה קיבל את הנהגת הקהילה היהודית רבי יהודה הנשיא, המכונה בספרות חז"ל 'רבי'. מפעלו המרכזי היה כינוס כלל המסורות ההלכתיות שהרכיבו את התורה שבעל-פה לכדי חיבור כתוב – המשנה. פעולתו בתחום הזה, כמו בתחומים אחרים, מעידה על סמכותו, והיא הוסיפה לעצב את העולם היהודי כפי שהוא מוכר כיום. ר' יהודה הנשיא הצליח לכונן חיים נורמליים ביהודה, למסד יחסים תקינים עם הרומים, להרגיע מגמות של מרדנות ומשיחיות, ולשמר את התורה שבעל-פה למען הדורות הבאים.

גם לאחר חתימתה של המשנה המשיכו חכמים ללמוד ולפרש אותה. הדיונים האלה נאספו בהדרגה ונערכו לחיבור המכונה 'תלמוד'. התלמוד הירושלמי נחתם בטבריה לקראת סוף המאה הרביעית, והוא מבטא את פועלם של חכמי ארץ-ישראל. באופן הדרגתי ועקבי עבר מרכז התורה לבבל, שם נהנתה הקהילה היהודית מן האוטונומיה שהעניקה לה האימפריה הסאסאנית*.

בבבל התהוו שני מרכזים חשובים: סורא, באזור דרום עיראק של היום, ופומבדיתא, מערבית לבגדד. בשתי הערים התקיימו ישיבות גדולות וקהילה יהודית ענפה, שעסקה בלימוד תורה, בחקלאות ובמסחר. במרכזים האלה נוצר התלמוד הבבלי, שנחתם בסופה של המאה החמישית.

בראש הקהילה עמדו ראשי הישיבות, שהיו ההנהגה הרוחנית, וראש הגלות ('ריש גלותא'), שייצג את הקהילה כלפי חוץ ועסק בענייני החול. חכמי התלמוד מכונים 'אמוראים', והחכמים שפעלו בסמוך לחתימת התלמוד הבבלי מכונים 'סבוראים'. האמוראים יצרו את התלמוד ואת הדיונים המובאים בו, ואילו הסבוראים עסקו בהסברת התלמוד ובהנחלתו לציבור הלומדים.

בראש הישיבות בסורא ובפומבדיתא עמדו חכמים שהוכתרו, החל מן המאה השישית, בתואר הכבוד 'גאון', ותקופת פעילותם מכונה 'תקופת הגאונים'. אל החכמים האלה פנו כלל יהודי התפוצות בשאלות שונות של רוח, הלכה ומשפט, והתשובות שקיבלו הפכו לפסקי הלכה מחייבים עבור הקהילה היהודית כולה. ספרות ענפה של התכתבויות מן הסוג הזה, המכונה ספרות השאלות והתשובות (שו"ת), נשתמרה בידינו, וממנה אפשר ללמוד על התפתחות המרכזים היהודיים השונים במרחב. הגאונים הותירו חיבורים חשובים בנושאים רבים; כך למשל רב סעדיה גאון (882–942), שהותיר אחריו ספרים העוסקים בדקדוק עברי, חיבורים פילוסופיים, אחד מסידורי התפילה הראשונים ועוד.

* האימפריה הסאסאנית הייתה אימפריה פרסית קדם-אסלאמית ששלטה באזור מסופוטמיה. דתה של האימפריה הייתה הדת הזורואסטרית, שבמרכזה עומדת ההבחנה החדה בין טוב לרע.

הגאונים פעלו עד למאה האחת-עשרה, ואז החלה תקופה חדשה בתולדות העם היהודי, המכונה 'תקופת הראשונים'. התקופה הזאת אופיינה בהיחלשות המרכזים היהודיים בבבל ובצמיחה של מרכזים יהודיים חדשים באירופה. הרבנים המרכזיים שפעלו בה התאפיינו, כמו קודמיהם, בבניית נדבך נוסף על גבי הגותם של החכמים שקדמו להם. חכמי התקופה עסקו בכתיבת חיבורים הלכתיים ובפירוש לתורה ולתלמוד; להלן נרחיב על פועלם של שניים – הרמב"ם (ספרד ומצרים) ורש"י (צרפת).

(1) רבי משה בן מימון (1138–1204) נולד בקורדובה (אנדלוסיה, דרום ספרד) ופעל בעיקר במצרים. הוא הנהיג את הקהילה היהודית בקהיר, התמחה ברפואה, ערך פירוש למשנה וכתב חיבורים פילוסופיים שונים, ש'מורה נבוכים'* היה אחד המרכזיים שבהם. הרמב"ם נודע בגישתו הרציונליסטית והתנגד לפעולות מאגיות ומיסטיות, שראה בהן 'הגשמה' פסולה של האל. שמו התפרסם ברחבי העולם היהודי, וספריו נלמדים בהרחבה עד עצם היום הזה.

חיבורו ההלכתי המרכזי, משנה תורה, כולל ארבעה-עשר ספרים המחולקים באופן שיטתי לפי נושאים. אופיו של החיבור היה שונה מהותית מן התלמוד, שבנוי על רצף אסוציאטיבי, ולכן עורר את התנגדותם של גורמים שונים שחששו למעמדם של המקורות התלמודיים הקדומים יותר. בשנים הבאות השפיעו פסיקתו ההלכתית והגותו הפילוסופית של הרמב"ם עמוקות על העולם היהודי.

(2) רבי שלמה יצחקי (1040–1105) נולד בטרואה (צפון צרפת, אשכנז), למד בישיבות המרכזיות של יהדות אשכנז ובמהרה הפך לסמכות תורנית-הלכתית ולמנהיג ציבור. רש"י חיבר פירוש מקיף ורחב על התורה והתלמוד, המבוסס על הבנת הפשט ועל מדרשי חז"ל. פירושו נחשב למרכזי ביותר והוא נלמד באופן מסורתי בצמוד לטקסט. במקביל עסק בפסיקת הלכה וענה על עשרות רבות של שאלות שהופנו אליו מכל רחבי העולם היהודי. פירושו של רש"י כתוב על-פי רוב באותיות ייחודיות המכונות 'כתב רש"י'. הכתב הזה, שהוא עגול יותר ומשווה צורה שונה לכמה מן האותיות, אומץ כדי להבדיל בין הפירוש לבין עיקרו של הטקסט.

צאצאיו של רש"י המשיכו לעסוק בפירוש התורה, ורשב"ם (ר' שמואל בן מאיר) ורבנו תם (ר' יעקב בן מאיר) הם שניים מן הבולטים שבהם. במרוצת הדורות התקבצו בבתי המדרש של אשכנז וצרפת הערות ותוספות על פירוש רש"י לתלמוד הבבלי, והן נקבצו בחיבורים קולקטיביים המכונים 'תוספות' (במלעיל).

* מורה נבוכים הוא ספר פילוסופי שפרסם הרמב"ם במהלך המאה השתים-עשרה, ובו הוא מבקש לתת כלים לתלמיד 'הנבוך', שמגלה פער בין התורה לבין הפילוסופיה הכללית. הספר עורר התנגדות רבה, ומתנגדיו טענו שהוא רצוף בדברי כפירה.

אזור חצי-האי האיברי, שבו שוכנות כיום ספרד ופורטוגל ושהוא הקצה הדרום-מערבי של יבשת אירופה, היה במהלך ימי הביניים זירה להתנגשויות חוזרות ונשנות בין נוצרים למוסלמים. תקופת השלטון המוסלמי באזור הזה נחשבת לתור הזהב של יהדות ספרד – תקופה של פריחה רוחנית, כלכלית ודתית. באותה תקופה קמו בקהילה הזאת תלמידי חכמים, פילוסופים, משוררים ואנשי רוח, שיצרו כמה מן היצירות החשובות בתולדותיו של העם היהודי והיו מעורבים בניהול הממלכות המקומיות. היהודים האלה יצרו ופעלו בניב ספרדי-יהודי, שהוסיף ללוות את יוצאי ספרד והפך לימים לשפת הלאדינו, הידועה גם בכינויים 'ספניולית' ו'ג'ודיזמו'.

עם הכיבוש הנוצרי של ספרד וסביבתה ('רקונקיסטה') הורע בהדרגה מצב היהודים, והחופש הדתי שניתן להם צומצם. שיאן של הרדיפות הגיע בשנת 1492, כשהמלך פרדיננד והמלכה איזבלה הציבו בפני יהודי ממלכותיהם אולטימטום: להתנצר או לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים. האירוע נודע לימים כגירוש ספרד. הרקע לגירוש, כפי שאפשר ללמוד מן הצו שהורה עליו, היה דתי:

'הובא לידיעתנו כי במלכויותינו היו כמה נוצרים רשעים שהתייהדו וכפרו באמונה הקתולית הקדושה שלנו, הגורם הגדול לכך היה אינטראקציה בין היהודים ובין אותם נוצרים... על כן אנו, בהתייעצות עם ראשי הכנסייה, האצילים הגדולים של מלכויותינו... החלטנו להורות על היהודים והיהודיות הנזכרים של מלכויותינו לעזוב אותן... תחת האיום שאם לא יישמעו לפקודה זו, ויימצאו באחד מן המחוזות והמלכויות הנזכרים... דינם מוות והחרמת כל רכושם.'

יהודי האזור, שגורשו כעבור כמה שנים גם מפורטוגל השכנה, עזבו ברובם בחיפזון וחיפשו מקום מגורים חלופי. רבים פנו אל עבר האימפריה העות'מאנית ואחרים אל עבר אירופה; קבוצה קטנה אף הרחיקה והגיעה לאמריקה. היהודים שנותרו בספרד והתנצרו מכונים אנוסים. רבים מהם המשיכו לשמור על חלק ממצוות היהדות בסתר, וסבלו מרדיפה של האינקוויזיציה – מוסד משפטי-דתי שביקש למנוע סטייה מעקרונות הדת הקתולית. הגירוש חיסל התיישבות יהודית בת מאות שנים, הביא לרדיפתם ולנדידתם של עשרות אלפים ושינה את פניו של העם היהודי.

רבים מן היהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל פנו אל עבר האימפריה העות'מאנית, ששלטה בכל רחבי המזרח התיכון. במרחבי האימפריה מצאו היהודים הספרדים קהילות מקומיות של יהודים דוברי ערבית, שכונו על-ידם מוסתערבים. הקהילות האלה, שחיו בארץ-ישראל ולחופי הים התיכון, היו עתיקות, גדולות ומבוססות למדי. אולם בתהליך הדרגתי הפכו היהודים הספרדים לרוב בקהילות היהודיות באימפריה, וברוב המקרים אף נטלו לידיהם את תפקידי ההנהגה בתוכן. כך הפך הכינוי 'ספרדי' לכינוי מקובל ליהודי שמקורו בארצות האסלאם.

בין היהודים שהיגרו לאימפריה העות'מאנית היו מי שהגיעו בסופו של דבר לארץ-ישראל. בארץ התגבש המרכז הרוחני והמדיני בעיקר בגליל. ידוע במיוחד מפעלה של דונה גרציה נשיא*, אשת עסקים יהודייה שהרחיבה את היישוב היהודי בטבריה והפכה אותה למרכז כלכלי חשוב. מרכז חשוב נוסף התגבש באותה עת בצפת: לצד מוקד של תעשיית הצמר, שממנה התפרנסו יהודים רבים, התפתח בה גם מרכז רוחני של עיסוק בתורת הסוד היהודית – הקבלה. אחת הדמויות הבולטות בהקשר הזה היה האר"י הקדוש (האלוקי רבי יצחק לוריא אשכנזי, 1534–1572), שגדל במצרים, הגיע בשנת 1570 לצפת, ובמשך השנתיים שבהן פעל בעיר עד למותו הצליח להגדיל את מעגל לומדי הקבלה ולפתח מאוד את העיסוק בה.

לצדו פעלו בעיר כמה דמויות מרכזיות נוספות בהיסטוריה היהודית, ובהן ר' יוסף קארו, שחיבר את 'שולחן ערוך' – הקובץ ההלכתי המרכזי שנעשה בו שימוש כיום.

* דונה גרציה נשיא (1510–1569), אשת עסקים יהודייה שנולדה למשפחת אנוסים בליסבון, בירת פורטוגל. דונה גרציה רקמה יחסים טובים עם השלטונות העות'מאניים, סייעה רבות ליהודים שבתחומי האימפריה, וכונתה על-ידם 'לה סניורה' (הגברת).

במקביל לתור הזהב בספרד החל להתפתח מרכז יהודי חשוב גם באזור אחר ביבשת אירופה – ממלכת פולין-ליטא, שחלשה על שטחים נרחבים במזרח אירופה. המרכז היהודי הזה נוצר בעיקר כתוצאה מהגירת יהודים מאזור מרכז אירופה ('אשכנז'), וגם אליו היגרו יהודים שגורשו מספרד.

היהודים באזור נהנו מאוטונומיה נרחבת, שבאה לידי ביטוי בפעולתו של ועד ארבע ארצות. הוועד ייצג את היהודים בפני השלטונות הפולניים, גבה את המסים, דאג להסדרת היחסים בין הקהילות היהודיות, פעל למען אינטרסים משותפים, התקין תקנות שונות בהתאם להלכה, שימש כמעין 'בית משפט עליון', ויסת את הפעילות הכלכלית וכן עסק בענייני חינוך ולימוד תורה.

כמאה וחמישים שנים לאחר גירוש ספרד (1648–1649) החלה בפולין סדרת פוגרומים, המכונים במסורת היהודית גזירות ת"ח-ת"ט. ברקע לאירועים, המכונים בהיסטוריה העולמית 'מרד חמלניצקי', עומדת התקוממות של קבוצת קוזאקים שנתמכו בידי הצמיתים הרבים שחיו במדינה*. המרד אמנם כוון נגד האצולה הפולנית, שהתעמרה במעמדות הנמוכים, אך היהודים סומנו כנציגים של שיטת הניצול והיו לקורבנותיו המרכזיים: אלפי יהודים נרצחו וקהילות רבות נחרבו. האירועים הקשים, בשילוב התפתחות העיסוק בתורת הסוד, העמיקו את הציפייה לשינוי משיחי על-טבעי ולסיום הגלות.

על הרקע הזה הופיע בעולם היהודי משיח השקר שבתאי צבי (1626–1676), שהצליח להניע אחריו יהודים רבים ולחולל תנועה שכונתה שבתאות. מסעותיו של צבי ברחבי האימפריה העות'מאנית ומזרח אירופה, השינויים שחולל בהלכה והחלטתו להתאסלם – עוררו משבר חמור וקרע בקהילות רבות. למרות הניסיונות לסלק את אחרוני מאמיניו מן הקהילות, נותרו בעולם היהודי קבוצות קטנות ששמרו אמונים לשבתאות, וכמה שנים לאחר מכן הופיע משיח שקר חדש, יעקב פרנק (1726–1790), שהציג את עצמו כממשיכו**.

המשבר שהולידה השבתאות, בשילוב התהוותו של ציבור יהודי גדול שהיה טרוד בדאגות היום-יום והתרחק מלימוד התורה, הוביל במהלך המאה השמונה-עשרה לצמיחתה של תנועת החסידות. מייסד התנועה הוא ר' ישראל בעל-שם-טוב (הבעש"ט), 1700–1760, שהדגיש את חשיבותה של השמחה ושל עבודת ה' הטבעית, ואת מקומו של הצדיק כמקשר בין החסיד לאל. בניגוד למקובלים ולרבנים אחרים, ביקשו הבעש"ט ותלמידיו להפיץ את תורתם לעם כולו ולא רק לתלמידי החכמים ולמקובלים.

גדול תלמידיו היה ר' דב בער ממזריטש, שכונה 'המגיד'***, והיה לאחד ממפיציה המרכזיים של תורת הבעש"ט ומניחי היסודות של התנועה. מכאן ואילך הנהיגו תלמידיו של המגיד, שהתפזרו ברחבי מזרח אירופה, 'חצרות' חסידיות שונות, שבראש כל אחת מהן עמד רב שחסידיו – שקיימו איתו קשר עז ורב-ממדים – כינו אותו אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו).

בראשיתה עוררה החסידות ביקורת רבה בשל 'עממיותה', השמחה והמנהגים השונים שנלוו לה. המתנגדים לחסידות, המכונים מתנגדים או ליטאים, גרסו שיש להמשיך ולהדגיש את חשיבותו של לימוד התורה, ופחדו מהתפתחותה של תנועה המונית של משיחיות שקר כדוגמת השבתאות. בראש המתנגדים עמד הגאון מווילנא (הגר"א), 1720–1797, שהטיל חרמות על החסידים וביקש לצמצם את השפעתה של התנועה. בהמשך הגיעו הדברים אף לכדי מאבק קשה, שבו עורבו גם שלטונות המדינה.

במהלך השנים קמו חצרות חסידיות רבות, בעלות אופי שונה ודרך ייחודית, בערים השונות באירופה. חלקן עוד נושאות כיום את שמן ואף שומרות על מבנה קהילתי מיוחד, וביניהן אפשר למנות את חסידויות ויז'ניץ, גור, חב"ד, ברסלב ועוד.

* הקוזאקים שימשו חיילים בצבאה של פולין וזכו בתמורה לאוטונומיה; כאשר נפגעה האוטונומיה שלהם, פרצו במרד.

** יעקב פרנק (1726–1790) היה יהודי שראה את עצמו כמשיח ופעל בשטחי פולין. רבים מן החוקרים רואים בו את אחד מממשיכיו של שבתאי צבי. הכת שייסד פרנק מכונה פרנקיזם; פולחנה הדתי כלל עירוב בין יהדות לנצרות, והיא הוחרמה על-ידי הקהילה היהודית.

*** ר' דב בער (המגיד) ממזריטש (המאה השמונה-עשרה), גדול תלמידיו של הבעל שם-טוב ויורשו בהנהגת התנועה. העיירה מזריטש הפכה תחת הנהגתו למרכזה של תנועת החסידות, וממנה נפוצה הלאה אל כל רחבי מזרח אירופה.

הן במזרח אירופה והן במזרח התיכון חיו היהודים עד לעת החדשה בקהילות נפרדות וסגורות. הקהילה ניהלה את חייה כמעט ללא מגע עם העולם החיצוני, ובין היהודים לאוכלוסייה הסובבת התקיים בידול כמעט מוחלט.

כך מתאר את הדברים ההיסטוריון יעקב כץ*: 'מושב היהודים מוגבל מטעם השלטונות, ואין הם רשאים לישב אלא בקצת רחובות... לבושו של היהודי, שהיה שונה מלבוש שאר האוכלוסים... וכן שאר דברים של מראה: הזקן והפאות של האיש וכיסוי השער של האשה הנשואה... מציינים ומבדילים את היהודי מכלל האוכלוסייה.'

אולם שיווי זכויותיהם של היהודים היה כרוך בפירוק המבנה הקהילתי המסורתי, ולמעשה דרש אימוץ של אורח חיים, דרכי התנהגות, מקצועות ומנהגים של התרבות המערבית. על הרקע הזה צמחה תנועת ההשכלה היהודית – ראשית בגרמניה, שם היא מזוהה עם רעיונותיו של משה מנדלסון, ובהמשך במזרח אירופה ובמזרח התיכון. על עיקריה של התנועה הזאת עמד בן-ציון דינור***.

סיסמאותיה של ההשכלה היו – חכמה ומלאכה, לשון ונימוס.

חכמה – פירושה: הכנסת המדעים הכלליים לחוג הידיעות.

המלאכה – פירושה: דאגה ציבורית מכוונת להבראתו הכלכלית של היישוב היהודי על ידי הכשרת הדור הצעיר למלאכה ואומנות המפרנסת את בעליה.

הלשון – לשונות העמים אשר בקרבם אנו יושבים.

נימוס – זהו בעצם מושג יותר כולל ומקיף... הקפדה על צורה חיצונית, על מידה וקצב, על חן וטעם, ומשום כך נימוס כולל בעצם שיפור כל הליכות החיים.

הרעיונות האלה התנגשו לא פעם עם עקרונות דתיים, ועל הרקע הזה התגלע שסע גדול שמלווה את העם היהודי עד לימים אלה: השסע בין שומרי המצוות למי שאינם שומרי מצוות. זאת ועוד, חלק מן המשכילים ביקשו לצמצם את תחומיה של היהדות למישור הדתי בלבד, תוך ניפוי האלמנטים התרבותיים והלאומיים שלה. הם טענו שהם 'צרפתים בני דת משה', 'אוסטרים בני דת משה' וכדומה. כך ביקשו להראות שאין מניעה שהיהודים יתערו בסביבה שבה הם חיים וייטלו חלק בבניית הזהות הלאומית המקומית, כמו בני דת הרוב במדינתם.

כך או כך, ניסיון ההתערות הצליח רק באופן חלקי. לצד תהליכי האמנציפציה החל גל של פרעות אנטישמיות במזרח אירופה, וכפי שנראה בהמשך, במערב אירופה התפתח זן חדש של אנטישמיות ארסית במיוחד. העובדה הזאת, לצד גידול מתמיד באוכלוסייה היהודית, הגבירה את מצוקתם של היהודים והביאה את הקהילות במזרח אירופה אל סף רעב.

* פרופ' יעקב כץ (1904–1998), מחנך, היסטוריון וסוציולוג ישראלי. הגותו של כץ הוקדשה לתולדות עם ישראל בימי הביניים ולמבנה החברה היהודית בתקופה הזאת. כץ זכה ב-1980 בפרס ישראל למדעי היהדות.

** הנאורות (המכונה גם ההשכלה) הייתה תנועה רוחנית ופוליטית שהעמידה במרכזה את השכל האנושי, תוך הדגשה שהאדם התבוני הוא השולט והמעצב הבלעדי של חייו, ושעל המבנה הפוליטי לבטא את העמדה הזאת ולהימנע מכפייה ומרודנות. המהפכה הצרפתית (1789), שבמהלכה הוחלף השלטון המלוכני בצרפת בידי בני המעמד השלישי, הייתה ביטוי פוליטי מרכזי לרעיונות האלה.

*** בן ציון דינור (1884–1973), היסטוריון, מחנך ופוליטיקאי ישראלי, שהקים את המחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ואת יד ושם. דינור כיהן כשר החינוך במהלך רוב שנות החמישים והביא לחקיקת 'חוק חינוך ממלכתי'.

העם היהודי ניצב עתה בפני צומת דרכים משמעותית ובפני משבר עמוק בזהות הפנימית. בתגובה למציאות הזאת אפשר לסמן חמישה כיווני פעולה, שכל אחד מהם שונה בתכלית:

היטמעות – מאות אלפי יהודים ברחבי אירופה ביקשו להיטמע בסביבה הלא-יהודית. בהקשר הזה החלו יהודים ליטול חלק מרכזי בתרבות ובכלכלה, והיו אף כאלה שהמירו את דתם. המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה (1797–1856), שהמיר את דתו לנצרות והיה לאחד הכותבים החשובים בשפה הגרמנית, מייצג במידה רבה את הכיוון הזה.

התבדלות – כתגובת נגד לתהליכים שתוארו, קמו מי שביקשו לשמור על המסורת ועל הדת, להגביה את חומות ההפרדה ולבדל את הקהילות היהודיות מן הציבור הלא-יהודי ומן המשכילים. כך נולדה היהדות החרדית ועקרונות המפתח שמובילים אותה. החתם סופר (1762–1839), שפעל בהונגריה ושעקרונותיו סוכמו בטענה 'חדש אסור מן התורה', מייצג במידה רבה את הכיוון הזה.

הגירה – במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה פקד את אירופה גל הגירה גדול שיעדו ארצות הברית, ובגל הזה היה אחוז היהודים מקרב כלל המהגרים גבוה למדי. ארצות הברית הציעה למהגר היהודי הזדמנויות כלכליות וכן חופש מרדיפות ומאנטישמיות. הסופר שלום עליכם (1859–1916), שכתב ביידיש ותיאר בין היתר את קשיי ההגירה, מייצג במידה רבה את הכיוון הזה.

מהפכנות – יהודים רבים ברחבי אירופה ביקשו לראות את פתרון הבעיה היהודית במסגרת תנועות המהפכה הרבות שקמו באירופה. הם הושפעו מרעיונות סוציאליסטיים או קומוניסטיים, שביקשו לשנות מן היסוד את הסדר החברתי וקראו לשוויון זכויות בין עשירים לעניים. רוזה לוקסמבורג (1871–1919), שניסתה להביא למהפכה קומוניסטית בגרמניה ונרצחה, מייצגת במידה רבה את הכיוון הזה.

לאומיות – מיעוט מבין היהודים ביקש לראות בלאומיות יהודית את הפתרון: שוויון זכויות לאומי, שהוא המשכו הישיר של שוויון הזכויות הפרטי. לדעתם, דווקא ניסיון האמנציפציה הוכיח שהיהודים שונים מהותית משכניהם הלא-יהודים ושלעולם לא יוכלו להיות 'צרפתים בני דת משה' או 'אוסטרים בני דת משה', מכיוון שהיהדות איננה רק דת. חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, שבו נתמקד בהמשך, מייצג במידה רבה את הכיוון הזה.

יש להדגיש את פועלן של שלוש דמויות מרכזיות, המכונות 'מבשרי הציונות':

משה הס (1812–1875) נולד בגרמניה. כילד קיבל חינוך מסורתי בבית סבו, אך עם השנים התרחק מן היהדות, התקרב לרעיונות סוציאליסטיים וטען שרק במסגרת הזאת, כחלק משוויון הזכויות הכולל, יימצא פתרון גם לבעיה היהודית. בשלב כלשהו, בהשפעת איחוד איטליה* ותהליכים כלליים אחרים, שינה הס את עמדתו. בספרו 'רומא וירושלים' טען שהיהדות איננה רק דת אלא גם לאום, וביקש לקדם תוכניות לתקומה לאומית של היהודים בארץ-ישראל: 'עומד אני בכל תוקף על זכותו של עם ישראל, זכות מקודשת וקדומה במידה שאין למעלה הימנה, לתבוע לעצמו את ארץ מולדתו'.

הרב יהודה שלמה חי אלקלעי (1798–1878) נולד באזור הבלקן, לרב הקהילה בעיר סרייבו, ושימש בעצמו כרב הקהילה בזמלין שבסרביה. אמונתו הדתית העזה, המרידות הלאומיות בבלקן ועלילת דמשק** הביאו אותו למסקנה שבעיית היהודים תיפתר רק עם כינון מדינה בארץ-ישראל. הרב אלקלעי פרסם בנושא מאמרים רבים ויצא למסעות בקהילות היהודיות כדי לגייס תמיכה לרעיונותיו.

הרב צבי הירש קלישר (1795–1874) נולד בפוזנן, השוכנת בגבול פולין-רוסיה, וקיבל חינוך יהודי-מסורתי. הרב קלישר קנה השכלה רחבה בתחומים תורניים וכלליים ושימש כרב וכדיין. הוא סבר שהתעוררות לאומית יהודית, רצון המעצמות והתיישבות בארץ-ישראל יחישו את הגאולה. את רעיונותיו פרסם בספר 'דרישת ציון'.

* איחוד איטליה: מאז התפוררותה של האימפריה הרומית היו שטחי איטליה מחולקים למדינות רבות, חלקן תחת שלטון זר. בראשית המאה התשע-עשרה החלו לפעול אגודות לאומיות שביקשו 'לשחרר' את איטליה ולאחד אותה תחת שלטון אחד. תהליך איחודה של איטליה נחשב לאחד השיאים של המהפכה הלאומית ('אביב העמים') והשפיע רבות על תנועות לאומיות אחרות ובהן הציונות.

** עלילת דמשק היא כינוי לעלילת דם ולפרעות ביהודים שהתרחשו בדמשק ב-1840, כאשר הקהילה היהודית הואשמה ברצח של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי. האירוע הזה, שבמהלכו נאסרו נכבדי הקהילה, היה ביטוי ראשון לאנטישמיות בעולם המוסלמי.

רעיונותיהם של מבשרי הציונות נתקלו על-פי רוב באדישות ואף בעוינות, אך בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, בעקבות פרוץ פרעות קשות ביהודי דרום רוסיה שכונו 'סופות בנגב', החלה התמונה להשתנות. במהלך שנת 1882 פרסם יהודה לייב פינסקר (1821–1891) חוברת קטנה בעילום שם, שכותרתה 'אוטואמנציפציה! קול קורא לבני עמו, מאת יהודי רוסי'.

פינסקר היה יהודי יליד רוסיה ששימש כרופא בעיר אודסה. לאחר שהתאכזב מסיכוייהם של היהודים להמשיך ולחיות ברוסיה, האמין שהפתרון היחיד למצוקתם טמון בעזיבת המדינה. באוטואמנציפציה טען שאוכלוסיית הרוב הלא-יהודית רואה ביהודים זרים ואינה מוכנה לקבל אותם כחלק מן החברה, והזרות הזאת מביאה לא אחת גם לפחד ולשנאה. לאור זאת אין די בהשוואת זכויותיהם של היהודים (אמנציפציה), מכיוון שהיא לא תפתור את הדימוי שלהם כזרים. האופציה היחידה על כן היא שחרור עצמי (אוטואמנציפציה) והקמת 'ארץ מקלט'.

במקביל לפרסום החוברת קמו באירופה עשרות אגודות וארגונים שביקשו לקדם התיישבות יהודית בארץ-ישראל ופעלו ללא ארגון-גג מרכזי. הם אימצו את החוברת, שעוררה דיון עז בין תומכים למתנגדים. חברי האגודות כונו חובבי ציון (המילה ציון הייתה כינוי לארץ-ישראל), והתנועה כולה כונתה 'חיבת ציון'.

בין חברי האגודות השונות היו יהודים שומרי מסורת לצד יהודים משכילים שהתאכזבו מן האמנציפציה, נקודה שהביאה לעיתים לחיכוכים. חלק מן האגודות הצליחו להגשים את רעיונותיהן וחבריהן עלו לארץ-ישראל. העולים האלה היו העלייה הראשונה, שבה נעסוק בהמשך.

כדי לפתור את חולשתן הארגונית של האגודות ולייסד הנהגה מרכזית, שילב פינסקר כוחות עם הרב שמואל מוהליבר* וכינס ב-1884 את ועידת קטוביץ. בטווח הארוך נכשלו הניסיונות האלה: התנועה סבלה מהיעדר הנהגה, נתקלה בקשיים גוברים והולכים, והמושבות בארץ נקלעו לקשיים כלכליים.

* שמואל מוהליבר (1824–1898), רב יליד וילנה, ממנהיגיה של תנועת 'חיבת ציון', ונחשב למנהיג הדתיים בתנועה. הרב מוהליבר סייע רבות למושבות של עולי העלייה הראשונה וחיבר חיבורים הלכתיים רבים.

על רקע כישלונה של אגודת חובבי ציון החל בסוף המאה התשע-עשרה פרק חדש ומאורגן יותר בתולדות הציונות, כאשר בנימין זאב הרצל החל בהקמת התנועה הציונית ובהפיכתה לתנועה לאומית גדולה ומאוחדת. הרצל נולד ב-1860 בבודפשט וחי את רוב חייו בווינה. אף שהחוקרים חלוקים בדעותיהם על הביוגרפיה שלו, נראה שבשלב הראשון של חייו היה רחוק יחסית מכיוון הפעולה הלאומי, ומבין חמשת כיווני הפעולה שהצגנו לעיל היה קרוב יותר להיטמעות.

התקרבותו לעיסוק בבעיה היהודית ולדרך הפעולה הלאומית הייתה איטית ומדורגת. קשה להצביע על אירוע אחד שבעקבותיו שינה הרצל את דעתו, אך נראה שלפגישותיו החוזרות ונשנות עם האנטישמיות המודרנית הייתה עליו השפעה רבה.

בשנת 1896 הוצגו רעיונותיו של הרצל לראשונה באופן שיטתי, במסגרת הספר 'מדינת היהודים': 'התכנית כולה בצורתה היסודית היא פשוטה עד מאוד... למען תהי מובנת לכל אדם. יותן לנו השלטון בחלקת-ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו, ואת כל השאר נעשה בעצמנו'. הספר תורגם עד מהרה לעברית, ליידיש ולרוסית ועורר תגובות רבות. הרצל ניסח בו שלבי פעולה מפורטים שמסבירים כיצד אפשר להשיג את המטרה הזאת, ובזה חידושו המרכזי.

מעבר לצורך בהקמת מוסדות, הדגיש הרצל את הצורך בצ'ארטר – אישור בין-לאומי להתיישבות היהודית. כמו ספרו של פינסקר לפניו, גם הספר הזה עורר פולמוס. הסופר היהודי-אוסטרי סטפן צווייג** תיאר את ההתנגדות לספר בווינה:

'עדיין למדתי בגימנסיה כשיצאה לאור חוברת דקה זו... וזוכר [אני] את התדהמה והרוגז של חוגי הבורגנות היהודית בווינה. מה עלה על דעתו של סופר תרבותי, אינטליגנטי ובעל הומור זה? שאלו בפנים זועפות, על אלו שטויות שהמציא הוא כותב? מדוע עלינו ללכת לארץ-ישראל? לשוננו גרמנית היא ולא עברית, ומולדתנו היא אוסטריה.'

כך או כך, לכולם היה ברור שבנימין זאב הרצל הולך ומתעצב כמנהיגה של תנועת המונים חדשה. מיד לאחר פרסום הספר החל בסבב קדחתני של פגישות, במטרה להביא לקניית זכות ההתיישבות בארץ-ישראל מן האימפריה העות'מאנית, ששלטה בה והייתה נתונה באותה עת במשבר כלכלי חריף.

למרות האהדה הציבורית הרחבה לרעיון בקרב המוני היהודים, בעלי ההון היהודיים לא התלהבו ממנו. גם הצלחתו בפגישות עם דיפלומטים זרים הייתה חלקית, ולבסוף נחלו פגישותיו עם ראשי השלטון העות'מאני באיסטנבול כישלון מלא.

הרצל חזר לאירופה מאוכזב, אך עד מהרה החל בהכנות למפעלו הבא – הקונגרס הציוני הראשון, שנועד לכנס את תומכי הרעיון הציוני מרחבי העולם. הקונגרס כונס בסופו של דבר ב-1897 בבאזל. במהלכו נוצר שיח יוצא דופן בין יהודים שומרי מסורת למי שעזבו את הדת, ובין יהודים מחלקים שונים של העולם היהודי.

מבחינה ארגונית נוסדו המוסדות המרכזיים שעל בסיסם תפעל התנועה הציונית בשנים הבאות; ומבחינה אידיאולוגית נוסחה 'תכנית באזל', תוכנית הפעולה של התנועה: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, המובטח על-פי משפט העמים.

קונגרסים נוספים הוסיפו להתכנס מדי שנה, התנועה הציונית הלכה והתרחבה, בעיקר במזרח אירופה, והרצל הוסיף להתרוצץ ולהיפגש עם מנהיגים שונים בעולם. במסגרת הזאת ביקר בארץ-ישראל, הצליח להשיג את תמיכתו של קיסר גרמניה ואף הצליח להתקבל לריאיון אצל הסולטן העות'מאני.

אך מכל אלה לא יצא בסופו של יום דבר, והרצל חזר לנקודת הפתיחה: היה בידיו רעיון גדול, אך לא היו בידיו הכלים לממשו. ב-1902 פרסם ספר נוסף, 'אלטנוילנד' (ארץ ישנה-חדשה). הפעם היה זה רומן אוטופי, שתיאר את החיים במדינה היהודית שעתידה לקום בארץ-ישראל. הרצל מצייר את המדינה הזאת כחברת מופת, המושתתת על עקרונות הצדק, הדאגה לחלש, הסובלנות והשלום. את הספר סיים בפסקה הבאה:

'אם תרצו אין זו אגדה, אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה... החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.'

גם ספרו השני של הרצל לא הוביל לפריצת דרך מדינית, ועל רקע הכישלון הזה החלה פרשת אוגנדה. באפריל 1903 הציעו הבריטים להרצל להחכיר לתנועה הציונית שטח גדול ופורה במזרח אפריקה, כיום על גבול קניה-אוגנדה, וליצור בו מושבה יהודית. הרצל נטה לקבל את ההצעה, בעיקר משום שהגיעה על רקע הפוגרומים המתרבים ברוסיה, והביא את הנושא להצבעה בקונגרס. ההצעה עוררה סערה, ומול הרצל התייצבה אופוזיציה חזקה בראשות יחיאל צ'לנוב*. לבסוף, כפשרת ביניים, הוחלט לשגר לאוגנדה משלחת בדיקה, וכשנה לאחר מכן ירדה ההצעה סופית מן הפרק.

הוויכוח היה כה עז, עד שבמהלך הקונגרס נראה היה שהתנועה הציונית הולכת להתפלג. הרצל יצא מפרשת אוגנדה מוכה וחבול, ונפער קרע בינו לבין מנהיגים ציוניים רבים אחרים. מצבו הבריאותי הלך והתדרדר, עד שביולי 1904 הלך לעולמו והוא בן 44 בלבד. את לווייתו העצובה תיאר סטפן צווייג:

'פתאום הגיעו לווינה, לכל תחנות הרכבות, ביום ובלילה יהודים מכל הארצות... מעולם לא הורגש ברור יותר, מה שלא הורגש קודם לכן בגלל המאבקים והדיבורים, כי כאן מלווים למנוחתו מנהיג של תנועה גדולה... פתאום הבחינה וינה כי מת לא רק סופר או משורר בינוני, אלא מעצב רעיונות, הקם ומנצח בארץ אחת, בעם אחד, במרווחי זמן ארוכים מאוד.'

* יחיאל צ'לנוב (1863–1918), רופא ופעיל ציוני בקרב יהודי רוסיה. נחשב לאבי 'הציונות הסינתטית', שביקשה לשלב בין הזרמים השונים בתנועה הציונית. השתתף בהקמת הטכניון (1910–1913) וסייע בהשגת הצהרת בלפור (1916).

** סטפן צווייג (1881–1942), סופר יהודי-אוסטרי שזכה להצלחה עולמית גדולה לפני עליית הנאצים לשלטון. משעלו הנאצים לשלטון הוחרם צווייג וספריו נשרפו. הוא ברח מגרמניה ונדד בעולם עד שהתאבד יחד עם אשתו בברזיל.

לאחר מותו של הרצל חשו רבים שהתנועה הציונית נותרה יתומה, ועל רקע היעדר ההנהגה צפו ועלו חילוקי הדעות. המחלוקת המרכזית הייתה בין הדוגלים בציונות המדינית לדוגלים בציונות המעשית.

כאמור, הרצל, שהיה אבי הציונות המדינית, האמין שהתנועה הציונית צריכה להשיג צ'ארטר שיאפשר התיישבות רחבה וגדולה בארץ-ישראל. הוא הדגיש שהעליות לארץ, הראשונה והשנייה, היו חסרות מעמד חוקי, כינה את העולים 'מסתננים' וסבר שעלו לארץ כ'גנבים בלילה'.

מול עמדתו עמדו הציונים המעשיים, שטענו שלמפעל יישוב הארץ ולעלייה אליה יש ערך גם אם היא אינה מלווה בהסכמה בין-לאומית. הציונים המעשיים הגבירו את כוחם ככל שהתברר שפעילותו המדינית של הרצל אינה נושאת תוצאות, והתחזקו עוד יותר לאחר מותו.

כפשרה בין הגישות עמדה הציונות הסינתטית, שביקשה לשלב – ליצור סינתזה – בין הציונות המדינית לציונות המעשית, וסברה שעל התנועה הציונית לפעול לשיפור מצבם של היהודים במזרח אירופה. בראש הזרם עמד חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, שסבר כי:

'את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בארץ-ישראל אני רואה כמו היחס בין חופרי מנהרה, המתחילים את עבודת החפירה משני עברי ההר עד אשר הם נפגשים... אנו רוצים... סינתזה ישרה ואמתית של שני הכיוונים בציונות.'

זרם נוסף בתנועה הציונית היה הציונות הרוחנית, שבראשו עמד אחד-העם, אשר צבי גינצברג (1856–1927). אחד העם היה פעיל ציוני ותיק שהחל את פעילותו עוד בימי 'חיבת ציון'. לטענתו ארץ-ישראל אינה מסוגלת לקלוט עלייה המונית, והיהודים אינם 'מתאימים' עדיין לעלייה ולעבודת האדמה. בארץ-ישראל ראה 'מרכז רוחני' ולא 'ארץ מקלט': הוא האמין שצריכה לקום בה מדינה יהודית שתשמר ותפתח את התרבות היהודית, וסירב לראות בה מקום מפלט מפרעות ומאנטישמיות. לאור זאת סבר שיש להתמקד ב'הכשרת הלבבות', כלומר בהכשרה רוחנית של היהודים לעלייה לארץ.

עוד זרם בולט בתנועה הציונית הוא הציונות הדתית. דתיים ושומרי מסורת לקחו מאז ומתמיד חלק חשוב בפיתוחו וביישומו של הרעיון הציוני. אתגר הניהול של התנועה, למרות המחלוקות וההבדלים בתפיסות העולם, היה אתגר לא פשוט – החל בתקופת 'חיבת ציון', דרך הקונגרסים הציוניים שניהל הרצל, והמשך בתקופה שלאחר מכן.

עוד ב-1893 הקים הרב מוהליבר, אחד ממנהיגי תנועת 'חיבת ציון', את תנועת 'המזרחי', שביקשה להפיץ את הציונות בקרב האוכלוסייה הדתית. בשנת 1902 החליטו הצירים הדתיים בקונגרסים הציוניים להתאגד בסיעה בעלת שם זהה, והיא פעילה עד ימינו. מטרותיה של תנועת המזרחי היו לשמור על צביונה הדתי של הציונות, למנוע התערבות של התנועה בענייני חינוך, תרבות ודת, ולחזק את יעדיו המדיניים של הרצל. בראש 'המזרחי' עמד הרב יצחק יעקב ריינס, מגדולי הרבנים בליטא*.

זרם נוסף, שזכה בהדרגה לפופולריות הולכת וגוברת ובעיקר בתוך תחומיה של ארץ-ישראל, הוא הציונות הסוציאליסטית. היא ביקשה לשלב בין הרעיון הציוני של הקמת בית לאומי לעם היהודי לבין עקרונות הסוציאליזם, שמבקש ליצור שוויון בין כל בני האדם ולטפל בפערים מעמדיים. אחד מראשוני הציונות הסוציאליסטית היה נחמן סירקין (1868–1924), שפרסם בשנת 1898 חיבור בשם 'שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית', ובו טען כי:

'גלגלי המדינה היהודית לא יונעו מבלעדי זרועותיו האמיצות של הפועל היהודי... הציונות סופה שתתמזג בהכרח עם הסוציאליזם. מדינת היהודים תהיה סוציאליסטית בהכרח.'

הציונות הסוציאליסטית הצליחה במיוחד במזרח אירופה, ורבים מעולי העלייה השנייה והעלייה השלישית נשבו ברעיונותיה. הדוגלים בציונות סוציאליסטית התאגדו באגודות 'פועלי ציון', שהפכו בהדרגה למפלגה.

* הרב יעקב ריינס (1840–1915), מגדולי הרבנים בליטא, מנהיג ציוני ומייסד תנועת המזרחי. הרב ריינס סבר שיש לשלב את לימודי החול לצד לימודי הקודש, ופרסם כמה ספרים בהלכה ובהשקפה.

בשער הזה תיארנו בקצרה כמה פרקים מסיפורו ההיסטורי של העם היהודי, מראשיתו בימי התנ"ך ועד לעת החדשה. למדנו שהחל מימי הבית הראשון התפצל העם היהודי וקיים מרכזים מקבילים במקומות שונים בעולם: בבל, צפון אפריקה, ספרד, אשכנז ופולין. אולם הזיקה לארץ-ישראל והכמיהה לשוב אליה המשיכו לפעום מאחורי האירועים.

הסיפור ההיסטורי העשיר ורב-הפנים שמלווה אותנו הוא מקור השראה שאפשר ללמוד ממנו רבות על מציאות ימינו. אך בה בעת הוא גם מדגיש את גודל המהפכה שבהקמת המדינה. בשנת 1990 פרסם העיתונאי צבי כסה בעיתון 'הארץ' טור שמתאר שיחה דמיונית בין ישראלי בן זמננו לבין אחד מאבות אבותיו:

'אז הלכתי להעלות בסיאנס את אחד מאבותיי מהעיירה הקטנה בדרום רוסיה, ואמרתי לו: סבא, אומרים שהזהות היהודית שלי לא ברורה, עזור לי להבהיר אותה. שאל אותי סבא: צאצאי היקר, מה אתה עושה? אמרתי לו: הקמתי מדינה. אמר לי: יש דבר כזה, מדינת היהודים? אמרתי לו: כן. אמר לי: לא ייתכן! מה עוד אתה עושה? אמרתי לו: כדי שתהיה לנו מדינה צריך להגן עליה. הקמתי צבא... טכנולוגיה וחקלאות ומדע ותחבורה ומדיניות ותקשורת וטלוויזיה וחלל ומשפחה שוות מעמד לאיש ולאישה וכו'. אמר לי: בני, אני לא יכול לעזור לך. באמתחת הזהות שלי אין חומרים כאלה. תגדיר את עצמך בעצמך.'

השינויים האלה וההתמודדות איתם הם האתגר שניצב לפנינו בימים אלה.

כפי שראינו, תולדותיו של העם היהודי החל מחורבן בית ראשון הם למעשה תולדותיהם של כמה מרכזים יהודיים ברחבי העולם, שקיימו קשרים מורכבים זה עם זה. במשך אלפי שנים של חיים בגולה הצליח העם היהודי לשמור על קיומו ועל אחדותו, וכמאמרה של מגילת העצמאות לא חדל מלחלום ומלקוות לשוב אל מולדתו ההיסטורית בארץ-ישראל.

לצד הסקירה הרחבה שערכנו לעיל על העם היהודי כולו, נבקש בנספח הבא לעקוב אחר התהוותם וסיפורם של ארבעה מרכזים יהודיים חשובים: מזרח אירופה וברית המועצות; מערב אירופה וצפון אמריקה; ארצות האסלאם; ואתיופיה.

בחרנו דווקא במרכזים האלה משום שמרבית העולים לישראל הגיעו מאחת מן התפוצות האלה, וחלקן עודן תפוצות חשובות מבחינתו של העם היהודי. ההיכרות עם הרקע ההיסטורי והתרבותי של התפוצות השונות היא חלק מסיפורו ההיסטורי של העם היהודי, ומשלימה מבחינות רבות את התמונה שהתחלנו לצייר לעיל.

הקיבוץ היהודי במזרח אירופה היה עד לשואה הקיבוץ היהודי הגדול בעולם. ראשיתו בהתיישבות קטנה ומפוזרת בימי הביניים המוקדמים, והחל מן המאה השלוש-עשרה הוא גדל והתרחב. כאמור, ההתרחבות הזאת הייתה קשורה בטבורה לממלכת פולין-ליטא, שחלשה על שטחים נרחבים בהרבה משטחן הריבוני של המדינות האלה כיום. היהודים הוזמנו להגר לממלכה על-ידי השלטונות ונהנו מכתבי זכויות ('קיומים'), שאפשרו לקהילה אוטונומיה נרחבת – למשל באמצעות ועד ארבע ארצות, שדנו בו לעיל.

תהליך ההגירה וההתיישבות בפולין תואר באופן ציורי על-ידי ש"י עגנון*: 'ראו ישראל, שהצרות מתחדשות ובאות והרדיפות נמשכות והולכות... עמדו על דרכים וראו, ושאלו לנתיבות עולם: אי זו דרך הטוב ילכו בה ומצאו מרגוע לנפשם. נפל פתק מן השמים: לכו לפולניה! ויבואו ארצה פולין ויתנו למלך הר זהב... וייתן להם המלך לשבת בכל ארצות ממלכתו, לסחור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולעבוד את ה' כמשפט דרכם, והמלך מגן בעדם מכל צר ואויב. וישכון ישראל בטח בפולין ימים רבים. וישלחו ידיהם במסחר ובכל מלאכת עבודה... כי על כן קרא שמה פולין כי כה אמר ישראל בבואו אל הארץ: פה-לין! לאמור פה נלין עד שנזכה לעלות לארץ-ישראל.'

במהלך המאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה נעלמה פולין באופן הדרגתי מעל מפת אירופה, ויהודי פולין מצאו את עצמם נתינים של רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. בהדרגה צמצמו המדינות הכובשות את האוטונומיה של הקהילה היהודית ופגעו במשק הפיאודלי**, שפרנסתם של יהודים רבים הייתה תלויה בו.

מרביתם של יהודי פולין נכללו בשטח הכיבוש הרוסי, שבו חיו בראשית המאה העשרים כ-40% מיהודי העולם. הצארים הגבילו את שטחי המחיה של היהודים ואילצו אותם להצטופף בתחום המושב, שכלל את אזור ההתיישבות המסורתי שלהם.

הגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית והקושי להתפרנס בכבוד, בשל שינוי השיטה הכלכלית, הובילו להיווצרות עוני חריף. במקביל שאפה המדינה לצמצם בכפייה את ההתבדלות היהודית: היא פגעה במערכת החינוך המסורתית, שהעמידה במרכזה את לימוד התורה, ניסתה לצמצם את השימוש בשפות היהודיות – עברית ויידיש – ושאפה 'לתקן' את היהודים באמצעות גיוסם הכפוי לצבא.

הצעד האחרון הזה הפך לסמל בולט של הדיכוי הרוסי: השירות הצבאי החל בגיל צעיר מאוד, נמשך עשרים וחמש שנים, וברוב המקרים התנהל הרחק מן הקהילה היהודית. מבחינה פורמלית אמנם הובטח ליהודים חופש דתי בצבא, אך בפועל הוא לא נשמר, ונעשו פעולות רבות כדי להרחיק אותם מן היהדות.

האנטישמיות שבאה לידי ביטוי בצעדי הממשלה לבשה עד מהרה גם דפוסים עממיים וממוסדים למחצה. לאורך סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים סבלו היהודים מכמה גלים של פוגרומים, והידועים שבהם הם 'סופות בנגב'*** (1881–1882) ופרעות קישינב (1903)****. הפרעות האנטישמיות האלה 'הכינו את הקרקע' מבחינות רבות לקראת הטבח ההמוני שביצעו הגרמנים ביהדות מזרח אירופה במהלך תקופת השואה, וקהילות רבות בתחום המושב נמחו בו לחלוטין.

בשנת 1917 הודח השליט האחרון של האימפריה הצארית, ובסיומה של מהפכה פוליטית הוקמה בשנת 1922 ברית המועצות כמדינה קומוניסטית. כחלק מעקרונות היסוד של הקומוניזם התנגדה ברית המועצות לכל דת, ועל הרקע הזה בוטלו הקהילות היהודיות והוטל איסור על קיומן הפומבי של חלק ממצוות היהדות. יהודים שביקשו לדבוק בדתם הועמדו בפני איום בהגליה, במעצר וברדיפה.

אף שברית המועצות הצהירה על התנגדותה לאנטישמיות, בפועל סבלו היהודים גם מרדיפה שהייתה אנטישמית במהותה. אחד הביטויים המובהקים לרדיפה הזאת היו משפטי פראג (1952), שבמהלכם הואשמו ארבעה-עשר אנשי ציבור, ומהם אחד-עשר יהודים, בריגול לטובת ישראל וארצות הברית, ורובם הוצאו להורג.

הרדיפה הופנתה בהדרגה לא רק כלפי הדת היהודית אלא גם כלפי הציונות. על יהודי ברית המועצות נאסר לעלות לארץ, ומי שעסק בפעילות ציונית סבל מרדיפה ונאסר פעמים רבות לתקופות ממושכות; האסירים האלה כונו אסירי ציון. בברית המועצות התקיים אחד הריכוזים היהודיים הגדולים בעולם, אך עם התמוטטותה של המדינה בחרו רבים מן היהודים שחיו בה להגר ממנה לארצות הברית או לעלות לארץ.*****

* ש"י (שמואל יוסף) עגנון (1887–1970), סופר ישראלי שזכה בפרס נובל. עגנון מתאר בסיפוריו את הווי היישוב היהודי במזרח אירופה ואת החיים בירושלים שלפני הקמת המדינה. סגנונו מושפע מן המדרש ומן התלמוד.

** פולין התנהלה עד לחלוקתה על בסיס פיאודלי: השלטון רוכז בידי האצולה, שפעלה תחת חסותו של מלך, ונשמרה הקפדה על חלוקה קשיחה למעמדות חברתיים – אצולה, כמורה ומעמד שלישי. מרבית בני המעמד השלישי היו איכרים חסרי זכויות או רכוש, שכונו וסלים. מוסד החכירה, שפרנס רבים מיהודי פולין, היה חלק אינטגרלי מן השיטה הזאת: היהודים חכרו מן האציל זכויות ומוסדות שונים שהיו בתחום אחוזתו – בתי מרזח, טחנות קמח ועוד – בתמורה לדמי חכירה קבועים, וההפרש בין דמי החכירה לכספים שגבו היה הרווח שלהם מן העסקה. מוסד החכירה הביא לא פעם את הווסלים לשנאה כלפי היהודים, שנתפסו כחלק מן הממסד הפיאודלי המנצל. עם ביטול השיטה הפיאודלית נעלם גם מוסד החכירה.

*** 'סופות בנגב' הוא כינוי לגל פרעות בדרום רוסיה בין השנים 1881–1882, שבמהלכן התנפלו הפורעים על יותר ממאתיים קהילות יהודיות בעוד שהשלטון המרכזי הרוסי עמד מנגד. הפרעות הן אחד הגורמים המרכזיים לגל ההגירה הגדול של יהודי רוסיה, שחלקו הופנה לארץ-ישראל והיה העלייה הראשונה.

**** קישינב היא עיר שהייתה בעבר תחת שלטון רוסי וכיום משמשת בירת מולדובה. באפריל 1903, בשבוע שבו חל חג הפסחא, פרצו בעיר ומסביב לה פרעות קשות ביהודים, שבהן נרצחו כארבעים ותשעה אנשים, כשש מאות נוספים נפצעו וכאלף וחמש מאות בתים וחנויות נבזזו.

***** העלייה ההמונית מברית המועצות נידונה בפרק נפרד בהמשך.

קיבוץ יהודי חשוב נוסף התקיים בארצות האסלאם. כפי שראינו, יהודים חיו באזורים האלה כבר מימי הבית הראשון, אך עליית האסלאם החל מן המאה השביעית לספירה הביאה לשינוי ניכר באופיו של האזור, ומתוך כך גם באופייה של הקהילה היהודית שהתקיימה בו. מבחינה משפטית הוגדרו היהודים והנוצרים כאהל אל-ד'מה (בני חסות) והיו זכאים להגנת השלטונות, אולם הם חויבו במס גולגולת מיוחד (ג'זיה) ואולצו להכיר בנחיתותם ביחס לאסלאם.

העיקרון האחרון הזה בא לידי ביטוי בחוקי עומר, המיוחסים לח'ליף המוסלמי עומר השני* וכוללים איסור על מבני דת חדשים, בתי כנסת או כנסיות, על נשיאת חרב, על רכיבה על סוס, על הפגנת הדת ברבים, על גיור או התנצרות ועוד.

מבחינה היסטורית ההקפדה על 'חוקי עומר' לא תמיד הייתה עקבית, והיא הושפעה ממידת כוחו של השליט מול אנשי הדת, מן האינטרסים הכלכליים ומהשתדלותם של היהודים או הנוצרים. אף שמעמדם של היהודים בארצות האסלאם היה נחות ממעמדם של שכניהם הלא יהודים, רבים מן ההיסטוריונים מדגישים שמצבם היה טוב מזה של יהודי אירופה, ושהדבר הביא רבים מיהודי ספרד להגר אליהן לאחר הגירוש.

עד לעת החדשה היו הרדיפות הדתיות של היהודים במזרח התיכון מוגבלות במשכן ובתפוצתן הגאוגרפית. רדיפה דתית קשה במיוחד נרשמה בשנים 1678–1679 בתימן, אז אולצו יהודי המדינה להתאסלם או לעזוב את בתיהם. מרבית היהודים בחרו לעזוב את תימן, התיישבו בעיירה מוזע השוכנת לחוף ים סוף, וחזרו לשבת בערי תימן רק בשנת 1681. דוגמה נוספת לרדיפה דתית נרשמה בעיר משהד שבאיראן בשנת 1839, שם אולצו יהודי העיר להמיר את דתם, אך רבים מהם בחרו לחיות כאנוסים.

באימפריה העות'מאנית, ששלטה באותה עת במרבית המרחב המוסלמי, חיו היהודים במסגרת מילת: קהילה יהודית אוטונומית שניהלה את חיי היהודים באופן עצמאי וקיימה בתי משפט, שחיטה, מוסדות חינוך ועוד.

רבים מן היהודים הצליחו להשתלב בתפקידים מרכזיים במנהל ובמערכת הכלכלית של מדינותיהם. יהודים אחרים, בעיקר מקרב אלה שהגיעו לאזור לאחר גירוש ספרד, יצרו רשתות סחר בין-לאומיות חשובות ותפסו מקום מרכזי במערכת הכלכלית המקומית. על תפקידם של היהודים בסביבה המוסלמית אפשר ללמוד מעדותו של מרדכי עמנואל נוח**, יהודי ששימש בראשית המאה התשע-עשרה כקונסול של ארצות הברית בתוניס:

'[בצפון אפריקה] חיים כ-700,000 יהודים. למרות שהמוסלמים רואים אותם כנחותים, בכל זאת הם האנשים החשובים בארצות אלה, כי הם האומנים, ראשי המכס, חוכרי הכנסות של האוצר, בעלי זכיון לקניית סחורות, מפקחים על מטבעות. הם הגזברים...'

תהליכי האמנציפציה שהתרחשו באירופה הגיעו בסופה של המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים גם לארצות האסלאם, בעיקר באמצעות הכיבוש האירופי, ולנוכח זאת החל מצבם של היהודים באזור להשתנות. בשנת 1839 פרסם הסולטן עבד אל מג'יד (1839–1861) את 'הצו הנשגב של ארמון הוורדים' (צו גילהאנה האט-אה שריף), שבו הובטחו בפעם הראשונה שוויון זכויות והגנה למיעוטים. הצו הזה אמנם לא יושם באופן מלא, אך היה בו כדי לסמן את הכיוון שאליו מתקדמת האימפריה ואת שאיפותיה. ב-1856 פורסם 'הצו המלכותי' (ח"ט-י הומאיון), שבו אושררו והודגשו שוויון הזכויות והחופש הדתי באימפריה. העקרונות המערביים האלה הוחלו על כלל שטחי האימפריה העות'מאנית, ועקרונות מערביים מתקדמים אף יותר הוחלו על מדינות מוסלמיות שנמצאו באותה עת תחת השפעה או שלטון קולוניאלי ישיר.

אך כמו באירופה, המצב החדש העמיד את יהודי ארצות האסלאם בפני קשיים ודילמות משמעותיים באשר להמשך הקיום היהודי מול השינויים. עם התהוותו של הסכסוך היהודי-ערבי, בחלקה הראשון של המאה העשרים, נתפסו יהודי ארצות האסלאם לא פעם כנציגיו של היישוב היהודי בארץ, והם החלו לסבול מאפליה, מרדיפה ולעיתים אף מאלימות על רקע אנטישמי, לאומי או דתי.

כך לדוגמה הואשמו יהודי דמשק בשנת 1840 ברצח פולחני של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי, בעלילת דם שכונתה לימים עלילת דמשק. בראשית יוני 1941 נרצחו למעלה ממאה ושבעים יהודים בבגדד בפרעות המכונות 'הפרהוד', שמאחוריהן עמדה הסתה אנטישמית מבית מדרשה של גרמניה הנאצית. הרדיפות האלה הגיעו לשיאן עם הקמתה של מדינת ישראל, והן אילצו את יהודי ארצות האסלאם לעזוב את ארצות מולדתם בחיפזון, פעמים רבות תוך השארת נכסים רבים מאחור.

* ח'ליף הוא התואר שנושא המנהיג המוסלמי של 'אומת האסלאם'. משמעות התואר היא 'יורש' או 'מחליף' של הנביא מוחמד, אבי דת האסלאם. עומר השני (717–720) היה שליט מוסלמי משושלת בית אומאיה.

** מרדכי עמנואל נוח (1785–1851) היה עיתונאי, דיפלומט ומשפטן יהודי-אמריקאי. נוח ניסה להקים בארצות הברית מושבה יהודית, שאותה כינה אררט, באי גרנד-איילנד. הוא ייסד את העיר ופרסם קול קורא ליהודי העולם, אך זכה להיענות מוגבלת ואף ללעג מצד רבים.

ההתיישבות היהודית במערב אירופה ובמרכזה החלה בסוף האלף הראשון והתקיימה בצילם של פרעות, גזירות, עלילות דם וגירושים. אחד האירועים המרכזיים שהשפיעו על הקיבוץ היהודי הזה היו מסעות הצלב – סדרת מסעות שיזמו האפיפיורים הנוצרים בין המאה האחת-עשרה למאה השלוש-עשרה. המסעות לוו בלהט דתי, ובמרכזם עמד ניסיון לחדש את השליטה הנוצרית על טריטוריות שהיו בידיים אחרות, ובראשן ארץ-ישראל. עבור היהודים היו מסעי הצלב בבחינת אסון: הצלבנים עברו דרך קהילות יהודיות ורצחו באכזריות אלפים מחבריהן.

בעת מסע הצלב הראשון (1095) התרחשו פרעות קשות ביותר, שפגעו בקהילות מרכז גרמניה ובעיקר בקהילות שו"ם – כינוי מקובל לקהילות היהודיות בערים שפיירא, וורמייזא ומגנצא, שעל גדות נהר הריין – והן כונו גזרות תתנ"ו. העדויות ההיסטוריות מן התקופה הזאת מדגישות את נכונותם של היהודים למות על קידוש ה' ואת סירובם להתנצר.

בנוסף התמודדו יהודי האזור עם עלילות דם – כינוי לסיפור שקרי בעל מאפיינים אנטישמיים, שבמרכזו הטענה שהיהודים משתמשים בדם נוצרי לאפיית מצות הפסח. בימי הביניים התרחשו כמה עלילות דם מפורסמות שתוצאותיהן היו הרות אסון מבחינת היהודים, בין השאר בנוריץ' שבאנגליה (1149), בבלואה שבצרפת (1171), בפולדה שבגרמניה (1235) ובטרנטו שבאיטליה (1475). היהודים הואשמו גם באחריות ל'מוות השחור', מגפה קשה שהכתה באסיה ובאירופה בין השנים 1347–1351 ושבמהלכה מתו מיליוני בני-אדם.

לנוכח כל אלה גורשו היהודים כמה פעמים ממקומות מושבם, ולכן במאה השלוש-עשרה, משהתאפשר להם, בחרו רוב היהודים שחיו באזור להגר מזרחה אל עבר פולין. ראשיתה של תקופת הנאורות ('ההשכלה') וירידת כוחה של הנצרות לאחר ימי הביניים שיפרו את מעמדם של יהודי מערב אירופה ומרכזה. עם המהפכה הצרפתית (1789) החלו מדינות אירופה להעניק ליהודים באופן הדרגתי שוויון זכויות ('אמנציפציה'). העובדה הזאת, כפי שציינו, השפיעה עמוקות על כיוון ההתפתחות ההיסטורי של העם היהודי, אך משמעותה הייתה גם פגיעה קשה בסמכויות הקהילה היהודית והנעת תהליכי התבוללות וחילון.

השתלבותם של היהודים באוכלוסייה הכוללת לא התרחשה ביום אחד – זה היה תהליך ארוך – אך לאורך השנים תפסו יותר ויותר יהודים שהתגוררו באזור מקום משמעותי בחברה, בכלכלה ובתרבות. יהדות מערב אירופה ומרכזה נפגעה קשות במהלך תקופת השואה. כיום קיימות קהילות יהודיות גדולות בצרפת, בגרמניה ובבריטניה, אך המרכזים היהודיים הגדולים במערב היבשת חרבו ברובם.

לצד הקהילה היהודית במערב אירופה החלה להתהוות בהדרגה קהילה יהודית גם בצפון אמריקה. ראשיתו של היישוב היהודי בחלק הזה של העולם בקבוצה של עשרים ושלושה יהודים פורטוגזים, שהגיעו למושבה ניו-אמסטרדם – לימים ניו-יורק – בשנת 1654. במרוצת המאה השבע-עשרה והשמונה-עשרה הגיעו לאזור יהודים נוספים ממוצא ספרדי, שהחלו לנדוד בעולם עם גירוש ספרד, וכן כמה יהודים אשכנזים שהפכו בהדרגה לרוב בקהילה.

המספר הזה גדל לאין שיעור במהלך המאה התשע-עשרה, ובסיומה מנתה יהדות ארצות הברית כבר כשני מיליון נפש. נהוג לחלק את ההגירה הגדולה למדינה לשני 'גלים': הגל הראשון (1820–1880), שהורכב בעיקר מיהודים יוצאי גרמניה ומרכז אירופה, והגל השני (1881–1914), שהורכב בעיקר מיהודים יוצאי רוסיה ומזרח אירופה. לאחר השואה וגירוש יהודי ארצות האסלאם גדלה הקהילה היהודית באזור אף יותר.

המאפיינים הייחודיים של ארצות הברית, ובייחוד הפרדת הדת מן המדינה, אפשרו למהגרים היהודים להשתלב עמוקות בחברה האמריקאית, להקים מוסדות קהילה חזקים ורחבים ולפתח את ההגות והמחשבה היהודית. בארצות הברית התפתחו הזרמים הדתיים החדשים: התנועה הרפורמית, שראשיתה בגרמניה ושבמרכזה התביעה לבצע ביהדות רפורמות כדי להתאימה לרוח התקופה; התנועה הקונסרבטיבית, שדגלה גם היא בשינויים מסוימים ביהדות אך שימרה את מחויבותה להלכה; ובהמשך גם התנועה הרקונסטרוקציוניסטית, שהתייחסה אל היהדות כתרבות.

בהדרגה הפך המרכז היהודי בארצות הברית למרכז היהודי החשוב בעולם, והוא התחזק עוד יותר עם הגירתם של יהודים אליו לאחר השואה. כיום מתקיימת בארצות הברית הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, לאחר מדינת ישראל.

ראשיתו של היישוב היהודי באתיופיה היא ככל הנראה בעת העתיקה, ויש המקדימים אותה כבר לימי בית ראשון. העדויות על התקופה הזאת מועטות, והמסורות במחקר סותרות זו את זו. היהודים נזכרים בהיסטוריה של אתיופיה כפלאשים, כינוי שמשמעותו 'פולש'; הם עצמם, לעומת זאת, מכנים את עצמם 'ביתא ישראל', כינוי שמעיד על שייכותם הדתית-אתנית לעם היהודי.

היהודים התרכזו בעיקר באזור הצפון-מערבי של אתיופיה, בסמוך לגבול האריתראי. חלקם דיברו אמהרית וחלקם תיגרית. על-פי רוב הם חיו בכפרים עצמאיים שבהם התגוררו רק יהודים, ועסקו בחקלאות. זהותם נשמרה במשך דורות רבים והתפתחה במנותק משאר העולם היהודי, אך תוך מגע רצוף עם התרבות והחברה הסובבות.

ספר התורה של יהודי אתיופיה מכונה 'אורית' והוא כתוב בשפת הגעז, המקודשת להם. הם לא נהגו לחגוג את חנוכה ואת פורים, שהם חגים שנקבעו על-ידי חז"ל, ועד למאה התשע-עשרה לא הכירו קיבוצים יהודיים אחרים ולא קיימו איתם קשר. העדויות הברורות הראשונות על קיומה של קהילה יהודית באתיופיה מתוארכות למאה השלוש-עשרה או הארבע-עשרה. 'ביתא ישראל' מתוארת כקהילה שקיימה עצמאות ריבונית וביקשה לשמור עליה מפני הקיסרים הנוצרים. בקרב בני העדה מכונה הישות הריבונית שקיימו באותה עת ממלכת הגדעונים.

הקיסר הנוצרי יסחאק, שהשתייך לשושלת הסולומונית*, יצא נגדם למלחמה, והוא זה שביטל את עצמאותם. על-פי מקורות מסוימים לחץ יסחאק על בני העדה להתנצר ואיים שזכויותיו של מי שלא יעשה כן ייפגעו. היחלשותה של השושלת הסולומונית במהלך המאה השמונה-עשרה, תקופה שכונתה 'תקופת השופטים האתיופית', הרעה את מצבה של הקהילה, שהייתה נתונה כעת לחסדיהם של שליטים מקומיים.

באמצע המאה התשע-עשרה הייתה 'ביתא ישראל' עדיין קהילה גדולה, שמנתה כמה עשרות אלפי יהודים, אך בהמשך המאה היא קטנה ומצבה הלך והורע. ההתעניינות האירופית באפריקה הביאה לאתיופיה מיסיונרים, וחלקם פעלו בקרב הקהילה בהצלחה מצומצמת**. במקביל החלו גם יהודי אירופה לגלות עניין בקהילה היהודית באתיופיה, כפי שאפשר ללמוד למשל ממכתב ששלח יוסף הלוי***, מזרחן וארכאולוג שיצא למסע באזור בשליחות 'כל ישראל חברים':

'מפי כתבי העתים נודע לי כי יש את נפשם מאוד לשלוח איש נבון ונאמן אל אחינו בני ישראל האובדים בארץ כוש וסינים, לדרוש שלומם, לחקור מעשיהם ומנהגיהם ולקשרם בקשר אמיץ אל אחינו בני המערב... החדשות המעציבות אשר באו מקרוב מארץ כוש על שפל מצב אחינו שמה, והרעה הנוראה הנשקפה להם מאת צדי נפש אדם... להדיח ישראל מדת אבותם... העירו כשלהבת-יה את רחמי בני עמנו על אחינו האומללים ההם וקול אנחה מרה נשמע מכל אפסי ארץ לאמור: קומו ונקומה לישע אחינו!'

הלוי הגיע לאתיופיה והיה היהודי הראשון שנפגש עם הקהילה. בשנים הבאות, בימיו של הקיסר יוהנס הרביעי – ימים שבני הקהילה מכנים 'הימים הרעים' – הפך האזור שבו חיו לשדה קרב בין צבאות אתיופיה, מצרים, סודן ואיטליה, והקהילה נפגעה שוב.

על הרקע הזה המשיך ופעל במדינה תלמידו של הלוי, יעקב פייטלוביץ' (1881–1955). מפעל חייו של פייטלוביץ' היה הניסיון לגשר בין ביתא ישראל לקהילות היהודיות האחרות בעולם. הוא פרסם את דבר קיומה של הקהילה, גייס למענה כספים, הקים ועדי פעולה, ובשנת 1923 הקים גם בית ספר יהודי מודרני לשם שימור תרבותה. כחלק מן התהליך הזה ביקשו יהודי מערב אירופה להשפיע על יהודי אתיופיה לזנוח חלק ממנהגיהם הייחודיים, ובהם הקרבת הקורבנות ומוסד הנזירות. לצדו של פייטלוביץ' פעל גם מנהיג יהודי מקומי בשם תמרת עמנואל (1888–1963), פרופסור ורב ששימש כמנהל מוסד להכשרת מורים יהודים.

עם הקמתה של מדינת ישראל כוננה המדינה יחסים דיפלומטיים עם אתיופיה, והם התחזקו מאוד בימיו של הקיסר היילה סלאסי****, אך עניינם של יהודי המדינה כמעט לא עלה על סדר היום. אולם ארגונים יהודיים שונים המשיכו לפעול במדינה והביאו לצמיחתה של שכבת מנהיגות יהודית חדשה, שתבעה לעלות לישראל; יונה בוגלה (1908–1987), מחנך ואיש ציבור יהודי אתיופי, היה ממנהיגיה המרכזיים. בשנת 1973 הוציא הרב הראשי הספרדי לישראל (הראשון לציון), הרב עובדיה יוסף*****, פסק הלכה שקבע שבני העדה נמנים עם העם היהודי; כעבור כשנה הלך בעקבותיו גם הרב הראשי האשכנזי לישראל, הרב שלמה גורן******. עם הרעת מצב היהודים באתיופיה הוכשרה הקרקע לעלייתה של הקהילה לישראל.

* השושלת הסולומונית היא שושלת קיסרים ששלטה באתיופיה מן המאה השלוש-עשרה ועד למאה העשרים. הקיסרים בשושלת טענו שמוצאם משלמה המלך וממלכת שבא.

** מיסיון (מלטינית: 'שליחות') היא פעילות להפצת דת מסוימת בקרב בני דת אחרת. עיקר פעילויות המיסיון נעשו בידי הנוצרים. המיסיון קיבל ממד ממוסד עם ראשיתו של הקולוניאליזם, והופץ בידי מעצמות אירופה במדינות שכבשו באפריקה.

*** יוסף הלוי (1827–1917), מזרחן, ארכאולוג ומלומד יהודי שפעל בצרפת ויצא למסעות ברחבי העולם. מוצאו של הלוי לוט בערפל, אך ברור שפעל תקופה מסוימת בשטחי האימפריה העות'מאנית והסתכסך שם עם ההנהגה היהודית המסורתית. כל ישראל חברים (כי"ח), שנודע גם בשמו הצרפתי אליאנס, הוא ארגון יהודי-צרפתי שהוקם ב-1860 ושם לעצמו למטרה להגן על זכויות היהודים ולפעול למענם. במהלך המאה התשע-עשרה והעשרים הקים הארגון רשת בתי-ספר חשובה, שפעלה בקרב יהודי המזרח התיכון.

**** היילה סלאסי (1892–1975), אחרון קיסרי אתיופיה. הוא הומלך בשנת 1928 ופעל לקידומה של המדינה, אך עם הכיבוש האיטלקי (1936) נאלץ לברוח ממנה והגיע לירושלים. ב-1941 חזר לאתיופיה ושלט בה במשך יותר משלושים שנה. סלאסי הכיר את ישראל מתקופת גלותו בירושלים וכונה 'גור אריה יהודה'. הראסטפרים רואים בו מנהיג דתי ואת התגלמותו של המשיח.

***** הרב עובדיה יוסף (1920–2013), ממנהיגיה הבולטים של היהדות החרדית הספרדית, רב ופוסק הלכה. הרב עובדיה נולד בבגדד ובילדותו עלה עם משפחתו לארץ-ישראל. הוא הוסמך לדיינות בגיל צעיר, שימש במגוון תפקידים רבניים ומונה כראשון לציון. בין חיבוריו ההלכתיים החשובים נמצא ספר השאלות והתשובות 'יביע אומר', המונה עשרה כרכים.

****** הרב שלמה גורן (1918–1994), רב ופוסק הלכה, שייסד את הרבנות הצבאית הראשית. בשנת 1971 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף ומונה לרב האשכנזי הראשי לישראל. בין ספריו: 'משיב מלחמה', 'תורת המועדים', 'ספר משנת המדינה' ועוד.

כפי שראינו בשער השלישי, הקיום היהודי בגולה ידע עליות ומורדות. לצד תקופות זוהר שבהן ישבו יהודים לבטח, הם סבלו לאורך השנים גם מרדיפות ומשנאה. בשער הזה נעסוק בקצרה באסון הגדול ביותר שהתרחש לעם היהודי בתולדותיו – השואה.

זהו סיפור הרדיפה וההשמדה של היהודים בין השנים 1939–1945, סיפור מורכב וקשה שהשפיע ועודנו משפיע עמוקות על החברה בישראל. מגילת העצמאות, שנכתבה כשלוש שנים בלבד מסיום המלחמה, מקדישה למאורעות השואה כמה פסקאות, והמרכזית שבהן צוטטה בפתיחת השער.

הזיקות העמוקות של העם היהודי לארץ-ישראל והשאיפה הציונית למדינה החלו אמנם הרבה לפני תקופת השואה, אך כאשר נחשפו תהליכי ההשמדה במלוא עוצמתם, הוכחו שוב, בצורה האיומה ביותר, זכותם של היהודים למדינה וזרותם באירופה.

את המושג אנטישמיות טבע ב-1879 וילהלם מאר, כדי לתאר את גישתו הגזענית-לאומנית. מאז נעשה בו שימוש לתיאור השנאה ליהודים לאורך ההיסטוריה כולה. קשה להצביע על ראשיתה של האנטישמיות.

מגמות אנטישמיות רווחו עוד בעולם ההלניסטי-רומי: ההיסטוריון מנתון (המאה השלישית לפני הספירה) טען שמוצאם של היהודים מקבוצה שפלה שגורשה ממצרים; הרטוריקן אפיון (המאה הראשונה לספירה) כתב ספר נגד היהודים, ובו טען שהם עם לא מוסרי המקיים מצוות מוזרות.

במהותם ביטאו החיבורים האלה מגמות של שנאת זרים (קסנופוביה), והם נוצרו כנראה על רקע השוני במנהגים בין היהודים לסביבתם. עם התפשטות הנצרות החלו להופיע מגמות אנטישמיות שבסיסן דתי.

הכנסייה ראתה ביהודים את 'רוצחי האל' והאמינה שהם האחראים לצליבתו של ישו. בנוסף, על רקע עיסוקם הכפוי בהלוואה בריבית*, הם צוירו כמי שמתפרנסים שלא ביושר מניצול כלכלי של הנוצרים. בתקופות שפל הודרו היהודים מתחומי החברה והכלכלה וסבלו לא אחת מאפליה ומהסתה, ובשער הקודם פגשנו כמה דוגמאות מובהקות שלה: גירוש ספרד, גזירות ת"ח ות"ט, עלילות הדם, אנוסי משהד ועוד.

הפילוסופיה של הנאורות והאמנציפציה היטיבו עם היהודים ועוררו תקוות לעתיד שונה. אולם כפי שהתברר, הן לא בהכרח שינו את דפוסי החשיבה האנטישמיים של המון העם, והולידו גם מגמות של אנטישמיות מסוג חדש.

התחייה הלאומית באירופה והניסיונות לכונן מדינות לאום הציבו לא פעם את היהודי כאחר, שחותר תחת הזהות הלאומית המשותפת של הרוב. דברים שמבטאים את הגישה הזאת אמר הכומר אדולף שטקר (1835–1909), שהיה אחד מן המפיצים המרכזיים של הרעיונות האנטישמיים בראשית המאה העשרים:

'היהודים נשארים עם בתוך עם, מדינה בתוך מדינה, שבט נפרד בקרב גזע זר לו... בניגוד לטבע הגרמני הם מציגים את אופיים השמי הבלתי-מעורער, בניגוד לנצרות את פולחן-המצוות הקפדני או את שנאת הנוצרים. איננו יכולים להאשים אותם כל עוד יהודים הם, אין הם יכולים לנהוג אחרת. אולם חייבים אנו להתגונן בהכרה ברורה מפני הסכנות הטמונות בהתבוללות כזאת... אנו מתקרבים למצב שדעת הקהל תהיה לגמרי בשלטון היהודים, והעבודה תנוצל על-ידם לגמרי. תהליך החיסול הוא במלוא תוקפו, מאום לא יצילנו מכך.'

כפי שרומזים דבריו של שטקר, האנטישמיות לבשה כעת גוון של גזענות 'מדעית', שהחליפה את העקרונות הדתיים של האנטישמיות 'הישנה'.

התפתחותם של תחומי מחקר שונים – אנתרופולוגיה, בלשנות, ביולוגיה ורפואה – הביאה להנחה שכמו את עולם החי, גם את בני האדם אפשר לחלק לכמה קבוצות או גזעים, שנבדלים זה מזה במראה, בתכונות ובאופי, ושבין הגזעים השונים קיימים מדרג ומלחמה תמידית. בהדרגה הפכו הרעיונות האלה לרווחים, ועל בסיסם התפתחה האידיאולוגיה הנאצית.

* במהלך ימי הביניים עסקו יהודים רבים בהלוואה בריבית – הלוואה של כסף לזמן קצוב תמורת רווח כלכלי – לאחר שנאסר עליהם לעסוק במקצועות אחרים, ולאור העובדה שהכנסייה אסרה על האוכלוסייה הנוצרית לעסוק בכך.

ההפסד והתנאים שנכפו על הצד הגרמני עם תום מלחמת העולם הראשונה יצרו תחושת השפלה עמוקה ומשבר חברתי-כלכלי חמור במדינה. חיילים גרמנים ששבו מן המלחמה התקשו למצוא מקומות עבודה, החוב הלאומי היה עצום, והמשבר נתן את אותותיו גם בתחום הפוליטי והתבטא בחוסר יציבות שלטונית.

במציאות הזאת החלה להתפתח בגרמניה תיאוריית ה'סכין בגב', שלפיה גרמניה כשלה במלחמה בשל בגידתם של הקומוניסטים, הסוציאליסטים והיהודים. על הרקע הזה הוקמה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית (נאצית), שבראשה עמד אדולף היטלר.

בבסיס האידיאולוגיה שלה עמדו כמה עקרונות: עליונות האומה הגרמנית ואחדותה; עליונות המנהיג, שהוא הביטוי המושלם לאומה ולגזע; הערצת הכוח והמלחמה; הצורך במרחב מחיה ובסיפוח אזורים 'גרמניים' שמחוץ לתחומי המדינה הגרמנית; ועקרונות תורת הגזע.

הנקודה האחרונה חשובה במיוחד לענייננו. הנאצים השתמשו ברעיונות הגזעניים שהתפתחו בראשית המאה העשרים, שעמדנו עליהם בקצרה לעיל, והרחיבו אותם. הם האמינו שבני הגזעים עשויים בתבנית ביולוגית שאינה משתנה, ושתכונותיהם נגזרות מאותה תבנית.

הם גיבשו היררכיה שבראשה עמד הגזע הארי, שאליו השתייך העם הגרמני, ובתחתיתה עמד הגזע השמי, שאליו השתייך העם היהודי. היהודי הוצג כטפיל שפועל כדי להרוס את החברה, כחיידק או נושא מחלה שיש להתגונן מפניה, וכמי שפועל מאחורי הקלעים כדי להשתלט על עמדות כוח וצובר כסף על חשבון אוכלוסיית הרוב. מסיבה זו הושקעו מאמצים רבים כדי למנוע מגע עם היהודים ולדחוק אותם אל שולי החברה. בשנת 1923 ניסו אנשי המפלגה הנאצית לבצע הפיכה בשלטון, והיטלר נשפט ונאסר.

בשנים הבאות הרחיבו את כוחם, עד שמפלגתם הפכה באמצעות בחירות דמוקרטיות למפלגה הגדולה בפרלמנט. לאחר ניסיונות שונים לכונן ממשלה ללא המפלגה הנאצית, מונה ב-1933 היטלר לקנצלר. כעבור שבועות ספורים ערך בחירות חדשות, תוך הגבלת המפלגות היריבות.

זמן קצר לפני הבחירות הוצת בניין הפרלמנט הגרמני – צעד שאפשר להיטלר להגביר את הרדיפה אחרי יריביו ולחזק את שליטתו במדינה. בבחירות התחזק כוחו אף יותר, והוא החל לפעול לביטולה של השיטה הדמוקרטית.

היטלר ביטל את סמכותה של הרשות המחוקקת והעניק חופש מלא לרשות המבצעת, שבראשה עמד. הוא אסר על קיומן של מפלגות, פירק את האיגודים המקצועיים ופעל להשליט את הרעיונות הנאציים בתרבות ובחינוך.

בהדרגה החל לפעול לפגיעה במתנגדי שלטונו והקים מחנות ריכוז, שבהם נכלאו קומוניסטים וסוציאליסטים. היטלר אף לא היסס לפגוע בחברים למפלגה הנאצית, ורצח כמה מהם שנתפסו כמתנגדיו במהלך 'ליל הסכינים הארוכות' (יוני 1934).

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון החל יישום הדרגתי של המדיניות הגזענית כלפי היהודים. היטלר האשים את יהודי המדינה בהוקעת פעולותיה של גרמניה ברחבי העולם, והכריז על ה-1 באפריל כיום חרם על יהודי גרמניה.

החרם עבר בהצלחה חלקית בלבד, אך סימן בפעם הראשונה את היהודים באופן ממוסד כזרים. בזיכרונותיו מספר ארווין לנדאו, יהודי תושב גרמניה, על תחושותיו באותה עת:

'שני נאצים צעירים עמדו גם מול החנות שלנו, ומנעו מהלקוחות את הכניסה פנימה... אלה היו האנשים שאנחנו – היהודים הצעירים – לחמנו עבורם פעם בחפירות, ושפכנו את דמנו כדי להגן על המדינה מפני האויב... התביישתי באמון שנתתי ברבים כל כך – אנשים שזה עתה נחשפו פניהם האמתיים כאויבי בנפש. גם הרחוב עצמו נראה לי לפתע זר ומנוכר.'

במהלך אותה שנה סולקו יהודים רבים ממשרות ומתפקידים ציבוריים: עורכי דין, מנהלי בנקים, רופאים ועוד. במקביל הורחקו היהודים גם מן הזירה התרבותית: הפצת יצירותיהם נמנעה, הם סולקו ממשרות באוניברסיטאות, מספרם בבתי הספר הוגבל ועוד.

ב-10 במאי אף נערך טקס פומבי שבו נשרפו ספרים של סופרים יהודים ש'ניוונו' את התרבות הגרמנית. הפגיעה ביהודים השפיעה גם על היבטים שונים של חיי היום-יום: על יהודים נאסר לשבת על ספסלים בפארקים ובגנים הציבוריים, ובמקומות בילוי שונים נתלו שלטים שהבהירו שהיהודים אינם רצויים עוד.

את הרעיונות האנטי-יהודיים הפיצו הנאצים בתעמולת המונים, בעיתונים ובמערכת החינוך. הצעד האנטי-יהודי הבא הגיע בשנת 1935, ושיאו בחקיקת חוקי נירנברג, שסימנו את היהודים כגזע נפרד שאינו חלק מן החברה.

החוקים קבעו שאזרחי המדינה חייבים להיות 'בעלי דם גרמני', וכמשתמע מכך יהודי המדינה אינם בגדר אזרחים. החוק השני שהתקבל אסר על נישואי תערובת בין יהודים לגרמנים, על העסקת נשים גרמניות צעירות בבתי יהודים ועל שימוש בסמלי המדינה על-ידי יהודים.

כדי לבצע את החוקים האלה נכתבה מערכת של תקנות והנחיות, שמטרתה לסייע בקביעה מי מוגדר כיהודי ומהו דינו של בן לנישואי תערובת ('מישלינג').

בשנת 1936 נערכו בברלין המשחקים האולימפיים, שהביאו להפוגה זמנית בגל הרדיפות ועוררו תקווה שגל האנטישמיות נבלם, אך התקווה הזאת נכזבה בחודשים הבאים.

כעת התמקדה הפגיעה ביהודים בתחום הרכוש: הנאצים החלו בתהליך של 'אריזציה', שמשמעותו השתלטות אלימה על בתי עסק ונכסים יהודיים. עם סיפוח אוסטריה וההשתלטות על שטחי צ'כוסלובקיה התרחב מעגל הרדיפות גם לאוכלוסיית היהודים במדינות האלה.

במקביל הסלים תהליך הסימון והרדיפות ברחוב. הדברים הגיעו לשיא בנובמבר 1938, באירועים שזכו לכינוי ליל הבדולח. בלילה שבין ה-9 ל-10 בחודש פשטו יחידות נאציות, מלוות בהמון העם, על מבני מגורים, מוסדות ועסקים יהודיים.

הפרעות נשאו אופי של 'פרעות עממיות' שפרצו בעקבות רצח המזכיר בשגרירות גרמניה בצרפת, אך המעורבות הממשלתית והמפלגתית בהן הייתה ניכרת. במהלך הלילה הוצתו ונהרסו יותר מ-1,400 בתי כנסת, נשרפו ונשדדו למעלה מ-8,000 חנויות, כ-400 יהודים נרצחו בפוגרום ועוד 30,000 נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז.

כינויו של האירוע נגזר מן הזכוכיות המנופצות שהתפזרו ברחובות הערים. לאחר שהתבררו ממדי הנזק ועלות התיקונים שהמדינה תידרש להם, הוטל על היהודים גם קנס קיבוצי בגובה מיליארד מארק.

כאמור, במהלך שש השנים שבין עליית הנאצים לשלטון (1933) לפרוץ מלחמת העולם השנייה (1939) ניצבו יהודי גרמניה בפני איום מתמשך. תגובתה של יהדות גרמניה נעה בין התנגדות, השלמה והגירה.

ככל שהחריף המצב ניסו יותר ויותר יהודים לעזוב את המדינה, אך בהצלחה חלקית בלבד – בעיקר משום שרבות ממדינות העולם סגרו את שעריהן בפניהם והגדירו מכסות הגירה מצומצמות.

הנושא עורר את דעת הקהל העולמית, וביולי 1938 הגיע לדיון בפורום בין-לאומי, בוועידת אוויאן. מרבית הדוברים מטעם המדינות המשתתפות הביעו צער על מצבם הקשה של היהודים, אך סירבו לקלוט פליטים נוספים.

הוועדה כלל לא עסקה בשאלת ההגירה לארץ-ישראל, שאישורי העלייה אליה צומצמו באותה תקופה כחלק ממדיניות 'הספר הלבן'*. אחת הפרשיות החמורות ביותר בהקשר הזה היא פרשת האונייה סנט-לואיס, שיצאה במאי 1939 מנמל המבורג והייתה אחת האוניות האחרונות שעזבו את גרמניה לפני סגירת שעריה.

הפליטים נשאו אשרות הגירה לקובה, אך כשהגיעו לדרום אמריקה סירבה קובה לקלוט אותם. האונייה פנתה אל חופי מיאמי, אך גם ארצות הברית סירבה לקלוט את הפליטים שעל סיפונה. רק כששבה האונייה לכיוון אירופה הסכימו כמה מדינות במערבה של היבשת לקלוט אותם. עם התקדמותה של מלחמת העולם השנייה נמצאו הפליטים שוב תחת האיום הגרמני, וחלקם נרצחו כחלק מיישום הפתרון הסופי.

* על היחסים המורכבים בין היישוב היהודי לשלטונות הבריטיים באותה תקופה, ראו בשער הבא.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין וכבשה אותה בתוך חמישה שבועות. בתגובה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה – כך פרצה מלחמת העולם השנייה. בהתאם להסכם שחתמו הגרמנים עם הרוסים (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב)*, פלשו במקביל הסובייטים אל מזרחה של פולין ואל המדינות הבלטיות.

ערב המלחמה חיו בפולין כ-3,300,000 יהודים. לאחר חלוקתה בין גרמניה לברית המועצות נותרו בתחומי השטח הגרמני כ-2,100,000 יהודים, וכ-300,000 נוספים ברחו מזרחה.

רדיפת היהודים בפולין החלה כבר במהלך הכיבוש: כוחות נאציים שהתלוו אל הצבא פגעו בקהילות היהודיות, השפילו את היהודים ברחוב וגייסו אותם לעבודות כפייה.

עם תום השלב הראשון של הלחימה מצאה עצמה גרמניה הנאצית במצב חדש, וגודלה של האוכלוסייה היהודית שנמצאה תחת שליטתה גדל בעשרות מונים.

ב-21 בספטמבר נשלחה איגרת מטעם ראש משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, ובה הוראות בדבר אופן הטיפול ביהודים. האיגרת הזאת נודעה לימים בשם 'איגרת הבזק של היידריך'. בה הורה לרכז את היהודים בכמה ערים גדולות הסמוכות לצמתי רכבות, בשטחי פולין שאינם עתידים להיות מסופחים לגרמניה – שטח שנודע לימים כ'גנרלגוברנמן'.

בנוסף הורה על הקמת יודנראטים, 'מועצת זקנים' יהודית שתהיה ממונה על התיווך בין הציבור היהודי לשלטון הנאצי. כל זאת כדי לרכז ולארגן את היהודים לקראת גירושם מתחומי השלטון הגרמני.

בהיבטים כלכליים התיר היידריך את המשך פעילותם של מפעלים וסוחרים החיוניים לאינטרסים הגרמניים, אך הורה להעביר אדמות השייכות ליהודים לפולנים לשם עיבודן.

* הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נחתם בין שר החוץ הגרמני, יואכים פון-ריבנטרופ, לשר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, ב-23 באוגוסט 1939. ההסכם כלל חלק גלוי, שתבע אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, וחלק חסוי, שבו נקבעה חלוקת שטחה של פולין בין שתי המדינות. ב-22 ביוני 1941 הפרה גרמניה את ההסכם כשפתחה במבצע 'ברברוסה'.

בהתאם לאיגרת הבזק של היידריך ולצעדים שננקטו בפועל, החל להתערער בסיס הקיום של יהודי המדינה: היהודים ובתי העסק שלהם סומנו באות קלון; יהודים הודרו מן המרחב הציבורי והושפלו לא פעם בפומבי; החל תהליך 'אריזציה' של מפעלים ורכוש יהודי, שפגע בפרנסתם של מרבית יהודי המדינה; רבים נלקחו לעבודות כפייה ואחרים גורשו ממקום מגוריהם; ומערכת החינוך היהודית נסגרה. בהדרגה הוקמו בערי פולין גטאות – רובעים סגורים שבהם רוכזו היהודים*.

הגטאות הגדולים ביותר הוקמו בוורשה ובלודז', ועשרות גטאות נוספים הוקמו בערים אחרות. בחלק מן המקומות הוקף הגטו בגדר גבוהה. אפשרויות היציאה מן הגטו לצורכי עבודה או מסחר השתנו ממקום למקום ומתקופה לתקופה, אך באופן כללי הלכו והצטמצמו ככל שחלף הזמן.

על אופי החיים בגטו ורשה מעיד חיים אהרון קפלן: 'שטח הגטו צר מלהכיל חצי מיליון איש... הצפיפות אין לשער. כשאתה נעמד על איזו גזוזטרה ומסתכל מעליה על רחובות הגטו הנמתחים לפניך אתה רואה ים של אלפי ראשים, גלים שוטפים ועוברים של רבבות המונים... ועל פני כולם שורה העצבות היהודית, שאינה מסתלקת מפנינו מיום שנעשינו כעפר לדוש.'

בגטאות התפתחו תנאי רעב ומצב תברואתי קשה, שהביאו להתפרצות מגפות ולאחוזי תמותה גבוהים. גם עבודות הפרך שבהן הועסקו חלק מן היהודים גבו מחיר בנפש. הכלואים בגטאות קיימו מאבק עיקש להישרדות, ובגטאות רבים הוקמו מנגנוני עזרה רפואית, רווחה, תרבות, חינוך, תנועות נוער ועוד – אך בסופו של דבר נשלחו בהדרגה להשמדה.

באפריל 1940 החלו הנאצים במלחמה במערב אירופה. כמו במזרח, הגרמנים פעלו נגד היהודים באזורים שכבשו, יזמו תקנות וחוקים אנטישמיים וריכזו את היהודים לקראת השמדתם. בהדרגה שולחו רבים מיהודי מערב אירופה למזרח היבשת, וחלקם למחנות ההשמדה שבהם בוצע 'הפתרון הסופי'.

* הביטוי גטו מקורו באיטלקית, והוא מתייחס לרובע נפרד של העיר שבו התגוררו היהודים במהלך ימי הביניים וראשית העת החדשה. הגטאות החלו להיעלם מעל מפת אירופה כחלק מתהליך השוואת הזכויות של היהודים במאה התשע-עשרה. הגרמנים עשו במונח הזה שימוש מטעה, כחלק ממדיניות הריכוז והבידוד של היהודים.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב אפשר להיטלר למקד את מאמציו בחזית המערבית בלי להיות מאוים מחזית נוספת במזרח.

בראשית 1941, כאשר כיבושה של מערב אירופה הלך ונשלם, החל היטלר לתכנן את הרחבת השלטון הנאצי מזרחה.

המבצע החל לבסוף ביוני 1941 וזכה לשם הקוד מבצע ברברוסה, על שמו של אחד מן המלכים החשובים של גרמניה בימי הביניים. הצבא הנאצי פלש אל שטחי ברית המועצות בעוצמה גדולה, התקדם במהירות והגיע עד לפאתי לנינגרד (כיום סנט-פטרבורג) ומוסקבה.

בשטח שכבשו הגרמנים התגוררה אוכלוסייה יהודית גדולה, וכדי לטפל ב'בעיה' הזאת התלוו אל היחידות הקרביות שפלשו לברית המועצות יחידות ס"ס שכונו 'איינזצגרופן' (עוצבות מבצע).

תפקידן של היחידות האלה היה 'לטהר' את השטחים שנכבשו מגורמים עוינים; בפועל הביאו לרציחתם של מאות אלפים מיהודי האזור בבורות ירי. אחד הסיפורים האיומים ביותר בתקופה הזאת התרחש באתר הרצח פונאר, שאליו הובלו יהודי העיר וילנה.

על שהתרחש בו פרסם המשורר היידי שמריהו קצ'רגינסקי* שיר שזכה לתהודה רבה: 'שקט, שקט, בני נחרישה! כאן צומחים קברים, השונאים אותם נטעו פה מעברים אל פונאר דרכים יובילו, דרך אין לחזור, לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור.'

עד מהרה גילו הגרמנים שלביצוע הרצח בבורות הירי יש השפעה שלילית על מבצעיו, והם החלו לחפש שיטות רצח המוני 'נקיות' יותר. שיטה כזאת נמצאה בהמשך ויושמה במחנות ההשמדה.

* שמריהו קצ'רגינסקי (1908–1954), סופר, עיתונאי ומשורר יידיש. לאחר בריחתו מגטו וילנה הצטרף ליחידת פרטיזנים סובייטים, והיה אחד הראשונים ששבו אל גטו וילנה לאחר שנחרב. קצ'רגינסקי היגר לארגנטינה בשנת 1950 ונהרג שם בתאונת מטוס בשנת 1954.

במהלך 1941 החלו הגרמנים בחיסולם של הגטאות באזור פולין. היהודים שהתגוררו בהם נשלחו בתחילה אל מחנות הריכוז והעבודה.

לקראת סוף השנה החלו הגרמנים בהקמת מחנה ההשמדה הראשון, חלמנו, הסמוך לעיר לודז', שבה שכן אחד הגטאות הגדולים בפולין. ב-20 בינואר 1942, בעוד השמדת היהודים בעיצומה, התכנסה בפרבר של ברלין ועידת ואנזה.

בוועידה השתתפו ארבעה-עשר נציגים בכירים של הממשל הנאצי, שביקשו לדון ב'פתרון הסופי של בעיית היהודים'. השמדת היהודים החלה אמנם חודשים רבים לפני הוועידה, אולם ממנה ואילך הפכה ההשמדה לשיטתית ומקיפה יותר.

מבחינתם של יהודי מערב אירופה, שמצבם לפני הוועידה נחשב טוב יותר, סימלה הוועידה את תחילת הגירוש מזרחה אל עבר מחנות המוות והעבודה שבפולין.

במרץ 1942 החל מבצע ריינהרד, שמטרתו הייתה להביא להשמדתה של יהדות פולין. במסגרתו הוקמו שלושה מחנות השמדה גדולים – בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה – שבהם נרצחו יהודים בשיטתיות בתאי גזים. בגטאות בוצעו אקציות (מגרמנית: מבצע), שבמהלכן נאספו היהודים מן הרחובות ומן הבתים והובאו אל כיכר השילוחים (אומשלאגפלץ).

בכיכר השילוחים נדחקו היהודים אל תוך קרונות רכבת צפופים והובלו אל מה שהיה מבחינתם יעד לא ידוע. על תחושותיהם של היהודים המשולחים באותה עת אפשר ללמוד ממכתב שנמצא באחד הקרונות ונכתב על-ידי ילד יהודי מוורשה בשם דוד:

'נלקחתי מגטו ורשה יחד עם יהודים רבים אחרים, צעירים וזקנים, לגירוש ל"מחנה עבודה" הקרוי טרבלינקה. אנחנו עומדים בשורה ליד קרון בקר. כשדוחפים אותנו לתוכו, אחדים נופלים מהרכבת, והשומרים הגרמנים לוקחים וזורקים אותם בחזרה... כדי לפנות מקום, אנו נאלצים לעמוד בידיים מורמות מעל הראש... לפתע נטרקת הדלת והקרון נחתם. לתוך הקרון מושלך דלי לעשיית הצרכים... זה עתה מתה אישה זקנה שהייתה לידי. ילד קטן צורח ומחפש את אמו. אני רוצה למות. לפתע בולמת הרכבת ונעצרת. אינני יודע כמה זמן נסענו אבל נדמה לי שחלפו ימים רבים.'

כאשר הגיעו הקרונות אל המחנה, הורדו היהודים ששרדו את הנסיעה אל הרציף. רובם הוכנסו בתוך זמן קצר, באמצעות שיטות הטעיה, אל תאי הגזים, ומשם לא שבו.

בהדרגה, עם התקדמות הרצח השיטתי של יהדות פולין, נסגרו מחנות מבצע ריינהרד וההשמדה רוכזה במחנה אושוויץ.

באושוויץ נאסרו החל מ-1940 אסירים פוליטיים, אנשי אינטליגנציה ומתנגדי שלטון פולנים. בעקבות ועידת ואנזה והכוונה להביא להשמדתם של כלל יהודי אירופה שינה אושוויץ את אופיו, והפך בהדרגה למרכז השמדה שבו נרצחו למעלה ממיליון יהודים.

על פני אירופה כולה נפרסה רשת רכבות, שהובילה קרונות מלאים ביהודים אל המחנה. המגורשים לא ידעו בדרך כלל מה מצפה להם. שם הקוד שנעשה בו שימוש במהלך האיסוף וההובלה להשמדה היה 'גירוש למזרח', אך היהודים לא הבינו ברוב המקרים את משמעותו הטרגית של המושג ואת יעדן של הרכבות.

כאשר הגיעו הרכבות לאושוויץ נערכה ליהודים שהורדו מהן סלקציה: יהודים שהיו כשירים לעבוד הובלו אל חלק אחד של המחנה, ויהודים שלא היו מסוגלים לעבוד הובלו אל תאי הגזים. במחנות עבדו היהודים בעבודות פרך, בעודם סובלים מאלימותם של הנאצים, מרעב ומתנאים סניטריים קשים.

מערכת ההשמדה המשיכה לפעול עד לימיה האחרונים של המלחמה. גם כאשר היה ברור לנאצים שהכף נוטה לרעתם, הם המשיכו במלאכת ההשמדה. עם תום המלחמה נמנו כשישה מיליון יהודים שנרצחו באכזריות – כשליש מיהדות העולם.

הוצאתה לפועל של תוכנית ההשמדה הנאצית התאפשרה על רקע עמידה מנגד, ולעיתים אף שיתוף פעולה, של האוכלוסייה הסובבת. הישרדות יהודים במהלך השואה הצריכה בדרך כלל עזרה מגורמים לא-יהודים, שהיו מאוימים אף הם מן הטרור הנאצי והסתכנו בעונשים כבדים אם יעזרו ליהודים.

חסידי אומות העולם הם בודדים וקבוצות שסייעו ליהודים, תוך סיכון עצמי וללא תמורה. אין ידיעה ברורה כמה ניצולי שואה ניצלו הודות לפעולתם, ולא קל לאתר את כל הסיפורים, אך מן הידוע לנו עולה שהם השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה ופעלו בכל רחבי אירופה.

רוב המצילים היו אנשים רגילים. חלקם פעלו מתוך תודעה אידיאולוגית או דתית, ואחרים מתוך מגמה אנושית פשוטה. פעולות ההצלה לבשו פנים שונות.

בחלק מן המקרים, כמו בפעולתו של הדיפלומט השבדי ראול ולנברג* או הקונסול היפני צ'יאונה סוגיהארה**, הנפיקו המצילים ויזות ואשרות כניסה שאפשרו ליהודים לחמוק מאירופה.

במקרים אחרים, כמו בפעולתו של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר***, התאפשרה ההצלה תוך ניצול יחסי האמון עם הגרמנים.

רובם של חסידי אומות העולם סייעו ליהודים בכך שהסתירו אותם בבתיהם – כמו בני הזוג מיפ ויאן חיס, שהסתירו בביתם שבאמסטרדם את בני משפחתה של אנה פרנק, ומשפחת הרדגה, שהסתירה בביתה שבסרייבו את בני משפחת קביליו****.

את אות 'חסיד אומות העולם' מעניקה 'יד ושם', ועד כה הוענקו כ-25,000 אותות. כל תיק של מועמד לקבלת האות נידון ונבדק בקפדנות על-ידי ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון. חסידי אומות העולם מקבלים מדליה ותעודת הוקרה, ושמותיהם מונצחים בהר הזיכרון בירושלים.

* ראול ולנברג (1912–1947), איש עסקים ודיפלומט שבדי שפעל בהונגריה. ולנברג השתמש במעמדו הדיפלומטי כדי לסייע ליהודי המדינה והביא להצלתם של רבים מהם. בסוף המלחמה נתפס בידי ברית המועצות, ומאז נעלמו עקבותיו.

** צ'יאונה סוגיהארה (1900–1986), הקונסול היפני בעיר קובנה שבליטא. סוגיהארה השתמש במעמדו הדיפלומטי כדי לסייע לעשרות אלפי יהודים באמצעות הנפקת ויזות, תוך שהוא ממרה במפורש את הוראות ממשלת יפן.

*** אוסקר שינדלר (1908–1974), עסקן גרמני שהצליח לנצל את מעמדו החברתי כדי להציל אלפי יהודים מהשמדה, תוך שימוש במפעל לכלי-בית שהיה בבעלותו בפאתי קרקוב. סיפורו פורסם בספר 'רשימת שינדלר', שעובד על-ידי סטיבן שפילברג לסרט קולנוע.

**** מיפ חיס (1909–2010), תושבת אמסטרדם, הסתירה יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, וביניהם אנה פרנק (1929–1945) ומשפחתה. אנה הייתה ילדה יהודייה שחיה באמסטרדם ונרצחה בברגן-בלזן. פרנק השאירה אחריה יומן אישי שכתבה בזמן שהתחבאה בביתה של חיס, ולאחר המלחמה פרסם את היומן אביה, אוטו פרנק. משפחת הרדגה הייתה משפחה מוסלמית אדוקה מבוסניה, שהסתירה את משפחת קביליו היהודייה ויהודי נוסף בשם 'פאפו' בתקופת מלחמת העולם השנייה.

לצד פעולתם של חסידי אומות העולם התרחשו במהלך השואה גם ניסיונות רבים של הצלת יהודים בידי יהודים, ובכלל זאת פעולות הברחה, זיוף, החבאה ועוד.

היהודים שעסקו בפעולות האלה סיכנו לא פעם את חייהם ונשארו נאמנים לצו מצפונם גם בתקופה הקשה הזאת. גם יהדות העולם ביקשה לנסות ולסייע, ובשער הבא נדון בהתמודדותו של היישוב הארץ-ישראלי עם הידיעות על השואה.

הצלחתם של ניסיונות ההצלה הייתה חלקית בלבד, ורק כמות זעומה של יהודים הצליחה לחמוק מאירופה בדרכים ובתחבולות שונות.

פעולתם של הנאצים לוותה בהטעיה ובהסתרת מידע. היהודים עמדו על-פי רוב בחוסר אונים מול ההתפתחויות המהירות, שיצרו מציאות חדשה ובלתי מובנת.

בגטאות רבים ניסו היהודים לקיים חיים מלאים ככל האפשר, ובכך הדגישו את גבורת הרוח מול הגזירות והרדיפות. היהודים פעלו גם כדי לשפר את מצבם בגטאות, בין השאר בהברחת אוכל ותרופות פנימה.

כאשר התבררו כוונותיה הרצחניות של גרמניה הנאצית, התפתחו בגטאות מחתרות שהתבססו בעיקר על תנועות הנוער. ללוחמים בגטאות היה ברור שלא יצליחו לפגוע באופן ממשי בפעולת הנאצים, ורעיון המרד הכולל הועלה רק כשהתפתחה ההבנה הברורה שפני הנאצים להשמדה.

את ההיגיון שמאחורי פעולת המורדים ביטא אהרון ליבסקינד, ממנהיגי 'החלוץ הלוחם', ערב המרד בגטו קרקוב: 'אנו נלחמים בשביל שלוש שורות בהיסטוריה, ובלבד ולא ייאמר שהנוער שלנו הלך כצאן לטבח.'

המרידות התרחשו בכמה גטאות, אך המרד הגדול ביותר התרחש בגטו ורשה. במהלכו פעלו שני ארגונים יהודיים – האי"ל (ארגון יהודי לוחם) והאצ"י (ארגון צבאי יהודי) – שהצליחו להחזיק מעמד קרוב לחודש, לרתק אל שטח הגטו כוחות גדולים של גרמנים ולהסב להם אבדות.

מרידות התרחשו גם במחנות ההשמדה. בסוביבור הצליחו מאות מן האסירים במחנה לברוח, לאחר שאגרו נשק וחיבלו בתשתית המחנה; גם בטרבלינקה הצליחו כמה אסירים לברוח מן המחנה; ובאושוויץ פוצצה המשרפה (קרמטוריום), ששימשה את הנאצים לשריפת גופותיהם של הקורבנות.

רבים מן היהודים שהצליחו לברוח מן הגטאות ומן המחנות התרכזו ביער וחברו לקבוצות פרטיזנים. כוחות הפרטיזנים פעלו במזרח אירופה ובמערבה, והורכבו מיהודים ומלא-יהודים שניסו לפגוע בעורף הגרמני והסתתרו ביערות.

על מגמותיהם ואופיים של הפרטיזנים מעיד 'שיר הפרטיזנים': 'זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים – אנחנו פה! אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה!'

במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית בפני כוחות בעלות הברית. באסיה המשיכו היפנים, בעלי בריתם של הגרמנים, בלחימה עוד כמה חודשים, ונכנעו רק בחודש אוגוסט – לאחר שארצות הברית הטילה בשטחם שתי פצצות אטום.

זוועות הכיבוש הנאצי נחשפו, ורבבות ניצולים יהודים שכונו שארית הפליטה החלו לנדוד באירופה. על תחושותיהם מעידה ניצולת השואה גניה פינקלשטיין: 'אני ניצלתי. אולי זה גורל. מזל. אולי אלוהים רצה שאשאר בחיים כדי לספר איך נמחתה מעל פני האדמה משפחה מפוארת, חמה ואוהבת. הייתה לי תקופת אשמה, שאני ניצלתי... אבל החיים ניצחו תמיד. אין לילה שאני לא חולמת על אמא, על אבא, על אחיי הקטנים.'

הפליטים היהודים היו חסרי בית, ובמרבית המקרים גילו שכל רכושם נגזל במהלך השואה. רבים מהם היו במצב גופני ונפשי ירוד. בעלות הברית, ששלטו בשלב הראשון בשטחים ששוחררו מן הכיבוש הנאצי, הקימו עבורם מחנות עקורים.

המחנות האלה הוקמו בדרך כלל בתחומי מחנות ששימשו בעבר את הנאצים כמחנות השמדה ועבודה, ולמרות השיפור בתנאים החיים בהם היו עדיין לא נוחים. ניצולי השואה מצדם פיתחו במחנות חיי תרבות, חינוך וחברה, שהיו ביטוי לבחירתם 'לחזור לחיים' מהר ככל האפשר.

רבים מן היהודים שביקשו לעלות לארץ-ישראל נתקלו במגבלות שהעמידה בריטניה. רבים מאלה שבחרו לעלות לארץ במסגרת ההעפלה נעצרו בידי הבריטים ונכלאו במחנות מעצר שהוקמו בקפריסין.

הלחץ מצד היהודים, האמריקאים ודעת הקהל העולמית לא הצליח לשנות את עמדת הבריטים, ובעיית הפליטים נפתרה רק עם הקמתה של מדינת ישראל וקליטתם בה. לאחר המלחמה פנו בעלות הברית גם להעמדתם לדין ולהענשתם של הפושעים הנאצים.

ב-20 בנובמבר 1945 החלו בגרמניה משפטי נירנברג, שבהם הועמדו לדין בפני טריבונל בין-לאומי ראשי המשטר הנאצי שנותרו בין החיים. המשפט אמנם לא התמקד בפשעיהם של הנאצים כלפי היהודים, אך במהלכו נחשף לראשונה תיעוד קשה של הרצח ושל מנגנוני ההשמדה.

שיתוף הפעולה הבין-לאומי במהלך המשפטים והערכים המשותפים שעלו ממנו שימשו מאוחר יותר מסד לאמנה למניעת רצח-עם.

עם הקמתה של מדינת ישראל וראשית העלייה ההמונית הגיעו לתחומיה מאות אלפי ניצולי שואה, שנטלו חלק חשוב בבנייתה ובהגנה על ביטחונה.

הוותיקים לא תמיד ידעו כיצד להתייחס אל ניצולי השואה, ולא פעם לווה היחס אליהם בהתנשאות, בדעות קדומות ובבורות. רק כעבור זמן, עם ההפנמה של ממדי השואה והמפגש עם משמעותה במהלך משפט אייכמן, חל שינוי בנושא.

להלן נבחן בקצרה כמה אירועים משמעותיים שהשפיעו על התהוותו ועל אופיו של זיכרון השואה במדינת ישראל.

ישראל (רז'ה) קסטנר (1906–1957) היה עורך דין ועיתונאי ציוני, שפעל להצלתם של יהודים באמצעות משא ומתן עם קציני ס"ס בכירים, במסגרת 'ועד העזרה וההצלה' של התנועה הציונית בבודפשט שבהונגריה.

לאחר השואה עלה קסטנר לארץ והשתלב בשירות המדינה. בסוף שנת 1952 האשים מלכיאל גרינוולד את קסטנר בכך שהכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה לקראת סוף המלחמה, וקרא לחסלו.

קסטנר החליט לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה, במה שנודע לימים כמשפט קסטנר (1954–1955). בסיומו של המשפט קבע השופט בנימין הלוי* שקסטנר 'מכר את נשמתו לשטן' ושיתף פעולה עם הנאצים.

פסק-הדין גרם לזעזוע במדינה ופתח דיון ציבורי רחב על התנהלותם של היהודים מול השלטון הנאצי, ועל התנהלותו של היישוב היהודי בארץ בראשות מפא"י, שקסטנר נתפס כשליחה מול הידיעות על ההשמדה.

בשנת 1957, בעוד הערעור שהגיש קסטנר נידון בבית המשפט, הוא נרצח בפתח ביתו בתל-אביב. כמה חודשים לאחר מכן הכריע בית המשפט העליון בתביעתו וניקה אותו מכל ההאשמות שהופנו נגדו, פרט לאחת.

הפרשה הזאת חשפה בפני הציבור הרחב בארץ את הדילמות שעמדו בפני ההנהגה היהודית מול השואה, ואת הבעייתיות שבשיפוטיות ביחס להכרעות שקיבלה.

* בנימין הלוי (1910–1996), שופט שישב בדין בכמה מן המשפטים הידועים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ובהם משפט קסטנר, משפט נאשמי הטבח בכפר קאסם ומשפט אייכמן. לאחר שעזב את המערכת המשפטית כיהן כחבר כנסת.

עוד בישיבה של הוועד הפועל הציוני שנערכה בלונדון באוגוסט 1945, זמן קצר לאחר תום המלחמה, הוטל על הוועד הלאומי – הגוף שקדם לממשלת ישראל – לפעול להנצחת קורבנות השואה בארץ.

באוגוסט 1953 קיבלה הכנסת את חוק יד ושם, שהגדיר את המוסד כרשות ממלכתית המופקדת על תיעוד תולדותיו של העם היהודי בתקופת השואה, על הנצחת הנרצחים ועל הנחלת מורשת השואה לדורות הבאים.

בנוסף אחראית הרשות להכרה ולהנצחה של חסידי אומות העולם. יד ושם פועל לריכוז שמותיהם של כלל הנספים בשואה, ועושה זאת באמצעים מגוונים ובהם איסוף 'דפי עד', שבהם מתבקשים הניצולים להעיד על קרובי משפחה וחברים שנספו. לצדו של יד ושם פועלים בישראל עשרות מוזיאונים, מרכזים חינוכיים ומרכזים אקדמיים לחקר השואה, ללימודה ולתיעודה.

הסכם השילומים (1952) הוא הסכם שנחתם בין ממשלת מערב גרמניה לממשלת ישראל, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל סכום של כשלושה מיליארד מארק כפיצוי על הסבל ועל הנזק החומרי שנגרמו ליהודים בתקופת השואה.

עם כניעתה של גרמניה היא חויבה בפיצויי מלחמה נרחבים לכל הצדדים שלקחו חלק במלחמה ונפגעו ממנה, אך היא לא נדרשה לפצות את היהודים, משום שלאלה לא הייתה מדינה שעמדה במלחמה איתם.

לאחר שניסיונות להידבר עם גרמניה באמצעות בעלות-הברית נכשלו, החלו ב-1951 מגעים חשאיים במטרה לקדם את הרעיון. לאחר שגרמניה הודיעה באופן רשמי שהיא נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי, הוכשרה הקרקע למגעים גלויים.

שאלת השילומים הייתה אחד המאבקים החריפים והדרמטיים בתולדות מדינת ישראל, ובתולדות הכנסת בפרט. מתנגדי ההסכם, ומנחם בגין בראשם, טענו שבחתימת ההסכם יש עוול מוסרי, משום שהוא מהווה מחילה רשמית לנאצים על פשעיהם ונקיבת מחיר חומרי לסבל הקורבנות.

לעומתם, תומכי ההסכם ובראשם ראש הממשלה דוד בן-גוריון טענו שהשילומים יסייעו למדינת ישראל לפתור את המשבר הכלכלי החמור שבו הייתה נתונה באותה עת.

בן-גוריון טבע את המושג 'גרמניה האחרת', שמשמעו שגרמניה של היום איננה עוד גרמניה הנאצית, ועל כן אין סיבה לאפשר לרוצחים לרשת את קורבנותיהם.

לקראת הדיון בכנסת, ב-7 בינואר 1952, קיימו מתנגדי ההסכם הפגנת המונים, שהחלה בכיכר ציון בירושלים וצעדה לבניין הכנסת – אז בבית פרומין, מרחק דקות הליכה מן הכיכר. סביב הבניין הוקמו מחסומים, ואלפי חיילים ושוטרים הועמדו בכוננות מחשש שההמון יפרוץ לבניין.

לבסוף התקבלה ההחלטה ברוב של 61 תומכים מול 50 מתנגדים. ההסכם נחתם בספטמבר 1952, וסכום השילומים חולק בין מדינת ישראל ל'ועידת התביעות' – ארגון יהודי אמריקאי ללא כוונת רווח, שכולל נציגים מארגונים שונים ושמטרתו לסייע לניצולי השואה.

בנוסף העניקה ממשלת גרמניה 'רנטות', תשלום חודשי קבוע, לניצולי השואה. לכספי השילומים נודעה חשיבות רבה בכלכלה הישראלית.

במאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי 'אדולף אייכמן נמצא בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט'. אייכמן (1906–1962) היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה ומן האחראים להוצאתו לפועל של הפתרון הסופי.

עם תום המלחמה ברח אייכמן בזהות בדויה לארגנטינה. הוא אותר על-ידי המוסד, הובא לארץ והואשם בפשעים נגד העם היהודי, בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה ובחברות בארגון עוין (ס"ס, ס"ד וגסטפו).

ב-10 באפריל 1961 החל משפטו להתנהל בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, שפעל בהרכב מיוחד של שלושה שופטים וקיים את דיוניו בבית העם, כדי לאפשר לציבור הרחב להאזין להם.

התובע במשפט היה היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר*. המילים שבהן פתח האוזנר את כתב התביעה נצרבו בזיכרון הישראלי המשותף: 'במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל... אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה'.

במהלך המשפט הוצגו עדויות של למעלה ממאה ניצולים, לצד אלפי מסמכים שחשפו את מעורבותו של אייכמן בהשמדת יהודי אירופה. אייכמן ניסה להציג את עצמו כ'בורג קטן' שרק מילא את הפקודות שהטילו עליו מפקדיו, אך התביעה הוכיחה במשפט שאייכמן הגיע להזדהות נפשית מלאה עם התפקיד שנדרש לבצע. על אייכמן נגזר גזר דין מוות – היחיד שניתן בתולדות מדינת ישראל – שהוצא מיד לפועל. גופתו נשרפה ואפרו פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.

המשפט הביא לשינוי היסטורי בתפיסת החברה הישראלית את השואה, בייחוד בקרב הדור הצעיר, ולשינוי ביחס אל הניצולים. עדויותיהם של ניצולי השואה הגיעו לכל בית בישראל, והשואה חדלה להיות סיפור עמום ורחוק והפכה לסיפור אישי וקונקרטי שקרה לאנשים פרטיים.

* גדעון האוזנר (1915–1990), משפטן ופוליטיקאי ישראלי. האוזנר כיהן החל משנת 1960 כיועץ המשפטי לממשלה. בשנת 1965 נבחר לכנסת מטעם סיעת הליברלים העצמאיים (ל"ע).

בשער הזה עסקנו בנושא השואה: הגדרנו את האנטישמיות, דנו בהתפוררות הדמוקרטיה הגרמנית ובעליית הנאצים לשלטון, פירטנו את רדיפת היהודים והשמדתם, וסיימנו בהתייחסות לקשר בין השואה למדינת ישראל.

תפיסת 'ייעוד וייחוד' מתייחסת אל צה"ל ואל זיכרון השואה:

צה"ל, כמדינת ישראל כולה, רואה בשואה את אחד האירועים המרכזיים בדורות האחרונים ובהיסטוריה בכלל. זהו אירוע ייחודי, בעל השלכות לאומיות ואנושיות חשובות ביותר. החינוך להנחלת זיכרון השואה הוא מרכיב חשוב בכלל החינוך שמקנה צה"ל לחייליו. צה"ל יפעל להנחלת זיכרון השואה כדי לחזק את הקשר ואת תחושת השייכות של החייל למדינת ישראל ולצה"ל. לא בכדי הקדשנו שער נפרד לתקופת השואה: כקצינים לעתיד בצה"ל יש חשיבות גדולה להיכרותנו עם הנושא ולחיזוק יכולתנו לעסוק בו עם חיילינו. מבחינה חינוכית עלינו להדגיש את משמעויותיה הייחודיות של השואה לצד משמעויותיה האוניברסליות, ולעסוק בנושא כמרכיב בזהותנו כישראלים וכיהודים.

במהלך עשרות השנים שקדמו להקמת המדינה התפתח בארץ במהירות יישוב יהודי גדול ומאורגן, שהיה, כפי שמציינת מגילת העצמאות, התשתית המעשית והאידאולוגית להקמתה של מדינת ישראל ב-1948. לפני העליות הציוניות התקיים בארץ יישוב קטן יחסית של יהודים אדוקים בדתם, שהתרכז בעיקר ב'ארבעת ערי הקודש' – ירושלים, צפת, טבריה וחברון – וכונה 'היישוב הישן'. החל מן העלייה הראשונה החלו להגיע לארץ עולים חדשים, שקיבלו את הכינוי 'היישוב החדש'.

את הטיפוסים המאפיינים כל אחת מן הקבוצות מתאר ש"י עגנון ברומן 'תמול שלשום'. הוא מבדיל בין יצחק קומר, שעלה לארץ במהלך ימי העלייה השנייה 'כדי לעבוד את הארץ ולהקים אותה מחורבנה. ידיו שוקקות לעבוד כל עבודה. ולכשתגיע הספינה ליפו ילך למושבה וייטול מעדר ויעבוד', לבין זוג זקנים שהוא פוגש בדרכו לארץ, המתוארים כ'אוכלי לחם החלוקה, שבאים מכל הארצות ולומדים תורה מתוך בטלה, ורצים מקבר לקבר, עד שכלים ומתים ומוסיפים קברים על קברים'.

החלוקה הברורה הזאת ל'ישן' ול'חדש' טומנת בחובה שיפוט אידאולוגי ברור, והיא אינה מביאה בחשבון את המורכבות של כל אחת מן הקבוצות ואת המעבר ההדרגתי מיישוב ישן לחדש.

היישוב הישן זוהה בעיקר עם ה'כוללים' האשכנזיים – מסגרות לימוד תורה שפעלו לפי ארצות המוצא והתנהלו על בסיס כספי החלוקה, כספים ייעודיים שנאספו בקהילות יהודיות בתפוצות כדי לפרנסם. אולם מבנהו ותפיסותיו של 'היישוב הישן' הספרדי, שהיה רובו של היישוב הישן באותה עת, היו מגוונים יותר. הספרדים עבדו ברובם לפרנסתם, ותמיכה כלכלית ניתנה רק למגזרים מסוימים בחברה: יתומים, אלמנות, זקנים ותלמידי חכמים. הספרדים היו שונים מן האשכנזים גם ביחסם העקרוני אל המודרנה: בעוד האשכנזים נרתעו ממנה מכול וכול, גילו הספרדים יחס מורכב יותר כלפיה.

השינוי המרכזי שהתרחש בארץ-ישראל עוד לפני העליות הציוניות היה הגידול הניכר במספר תושביה, שהיה גבוה במיוחד באוכלוסייה היהודית. בראשית המאה התשע-עשרה מנתה אוכלוסיית הארץ כ-6,000 יהודים בלבד, ואילו לקראת סופה, בשנת 1880, מנתה האוכלוסייה היהודית כבר למעלה מ-26,000 איש. הגידול הזה, של למעלה משלוש מאות אחוזים, אינו נזקף כמובן רק לטובת הריבוי הטבעי. השפיעו עליו גם עליות קדם-ציוניות, שהחלו להגיע לארץ הודות לשיפור בדרכי התחבורה ובמצב הביטחוני, וכן המעורבות ההולכת וגוברת של המעצמות האירופיות בארץ.

כל אלה הובילו לשינויים ביישוב הישן. הם לא נבעו אמנם ממניעים ציוניים, אך היה בהם כדי לסמן כיווני התפתחות דומים. להלן נסקור שתי התפתחויות מרכזיות: היציאה מן החומות בירושלים וראשיתה של ההתיישבות החקלאית.

חשוב לזכור שלצד האירועים האלה התרחשו ביישוב התפתחויות נוספות: פתיחתם של בתי ספר חדשים שבהם למדו לימודי חול (בית הספר אוולינה דה-רוטשילד, בית הספר למל, ומאוחר יותר בית הספר כי"ח)*, פרסומם של עיתונים חדשים בעברית ('החבצלת', 'הלבנון')**, התרחבות ההתיישבות ביפו ועוד.

'היציאה מן החומות' הוא כינוי לתהליך שבו התפתחה ירושלים המודרנית ונבנו השכונות היהודיות מחוץ לרובע היהודי שבעיר העתיקה. עד למחצית המאה התשע-עשרה הוגבל שטחה של העיר על-ידי חומות העיר העתיקה, שנבנו כמה מאות שנים קודם לכן. אוכלוסייתה המתרחבת של העיר ומוסדותיה היו מרוכזים בשטח קטן, הצפיפות החריפה והמצב התברואתי היה רע למדי.

הראשונים להתיישב מחוץ לחומות העיר היו באי-כוחן של מעצמות אירופיות שונות, שבנו כנסיות, אכסניות ומנזרים עבור צליינים. מאוחר יותר החלה גם בנייה של בעלי ממון ערבים, שמאסו בצפיפות שבין החומות. ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות החלה ביוזמות פילנתרופיות של יהודים עשירים שרצו לסייע לתושבים היהודים, ואחת המפורסמות שבהן הייתה יוזמתו של משה מונטיפיורי.

מונטיפיורי (1784–1885) נולד בליוורנו שבאיטליה והיגר לבריטניה, שם הפך לאיש ציבור רם מעלה. לא פעם השתמש במעמדו כדי לסייע לקהילות יהודיות שונות ברחבי העולם. הוא יזם את הקמתה של השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות – משכנות שאננים.

בתחילה התייחסו רבים אל ההתיישבות הזאת בחשד, אך בסופו של דבר המצב הקשה בעיר העתיקה, העוני והתחלואה הביאו להקמת שכונות נוספות – מחנה ישראל, נחלת שבעה, מאה שערים ועוד – חלקן ביוזמה ציבורית-מקומית וחלקן ביוזמה אישית. בתוך עשרות שנים הועתקו המרכז העירוני של ירושלים ומרכז הכובד של היישוב היהודי בעיר אל העיר החדשה.

במקביל החלו באותה עת גם כמה ניסיונות להתיישבות חקלאית של יהודים. באזור צפת רכשו כמה אישי ציבור, ובראשם ר' ישראל ב"ק, ר' שמואל עבו ואליעזר רוקח***, אדמות במטרה להקים מושבה חקלאית. תוכניתם יצאה אל הפועל בשנת 1878 בגיא אוני, שתהפוך לימים לראש פינה. במושבה התיישבו שבע-עשרה משפחות יהודיות מצפת, ששאפו להתנתק מכספי החלוקה ולקיים את עצמן באופן עצמאי. אך הבצורת והיעדר הניסיון החקלאי הביאו את רוב המשפחות לנטוש את המושבה. היישוב במקום הורחב וחודש רק בעלייה הראשונה (1882), כשקבוצת חסידים מרומניה התיישבה באזור.

כמעט במקביל להקמתה של ראש פינה הוקמה בשרון מושבה נוספת: פתח תקווה, שכונתה לימים אם המושבות. את המושבה ייסדו כמה אנשי ציבור מן היישוב הישן בירושלים, ובהם יהושע שטמפפר, דוד גוטמן, יואל משה סלומון, זרח ברנט ומשפחת ראב***. התבואה של השנה הראשונה אמנם עלתה יפה, אך כמו בראש פינה התגלו עד מהרה קשיים, בעיקר בעקבות מגפה של מלריה****. המושבה ננטשה, והיישוב בה חודש רק לאחר העלייה הראשונה.

* בית הספר אוולינה דה-רוטשילד הוא בית ספר שנוסד ב-1854 בירושלים בתמיכת משפחת רוטשילד. בית הספר למל נוסד ב-1856 בירושלים בתמיכת משפחת למל, משפחה יהודית פילנתרופית מאוסטריה. על כל ישראל חברים (כי"ח) הרחבנו לעיל.

** החבצלת היה עיתון עברי שהחל לצאת לאור בירושלים בשנת 1863, על-ידי ישראל ב"ק (1797–1874) וישראל דב פרומקין (1850–1914), שניהם מאנשי היישוב הישן. הלבנון היה עיתון עברי שהחל לצאת לאור בתדירות משתנה מ-1863, בעריכת יחיאל ברי"ל (1836–1886).

*** ישראל ב"ק (1797–1874), איש ציבור שהשתייך ליישוב הישן, חידש את הדפוס העברי בארץ והיה מחשובי המוציאים לאור. יהושע שטמפפר (1852–1908), דוד גוטמן (1827–1894), יואל משה סלומון (1838–1912), זרח ברנט (1843–1935) ויהודה ראב (1858–1948) היו אישי ציבור ירושלמיים, שהשתייכו ליישוב הישן האשכנזי והיו פעילים במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה בניסיונות ההתיישבות מחוץ לירושלים. פועלם לא התמקד רק בהקמתה של פתח תקווה: זרח ברנט נמנה גם עם מקימיה של שכונת נווה שלום מחוץ ליפו, ויואל משה סלומון היה מעורב מאוד בבנייתן של כמה שכונות מחוץ לחומות בירושלים. ר' שמואל עבו (1789–1879) היה רב ומנהיג רוחני, שעלה בראשית המאה התשע-עשרה מאלג'יר לצפת. עבו מונה על-ידי ממשלת צרפת לקונסול של המדינה באזור הגליל, ולאחר רעידת האדמה שפקדה את העיר פעל לבנות מחדש את הרובע היהודי. הוא אף היה זה שבנה את המבנה מעל קברו של ר' שמעון בר-יוחאי במירון. אליעזר רוקח (1854–1914), נכדו של ר' ישראל ב"ק, היה כמו סבו עורך ומוציא לאור, ועם התחזקותה של התנועה הציונית הפך למזוהה איתה.

**** מלריה היא מחלה זיהומית טרופית, המועברת בעקיצה של יתוש האנופלס. המלריה, שהיא עד היום אחד הגורמים העיקריים למוות בעולם השלישי, הייתה נפוצה למדי בארץ-ישראל עד למאה העשרים והביאה למותם של רבים.

ראשיתו של 'היישוב החדש' בארץ היא בעלייה הראשונה, שהחלה ב-1882 ונמשכה עד 1903. באותה תקופה החל גל הגירה גדול ממזרח אירופה, שכלל יהודים ולא יהודים כאחד, ושכפי שציינו לעיל הופנה ברובו לארצות הברית.

ברקע לעזיבת היהודים את האזור ולעלייתם לארץ-ישראל עומדים גם ראשית פעולתן של תנועות 'חובבי ציון', שהפיצו רעיונות לאומיים בקרב היהודים, וכן מצבן הקשה במיוחד של הקהילות היהודיות בתחום המושב הרוסי. במהלך התקופה הזאת עלו לארץ כשלושים אלף עולים, רובם מרוסיה, מפולין ומרומניה.

מרבית העולים התיישבו ביפו ובירושלים, אך כ-5,000 מהם, שדגלו בעבודת אדמה, הקימו יותר מעשרים מושבות חקלאיות חדשות. המושבות האלה שינו את מפת הארץ, והיו היישובים היהודיים הראשונים מחוץ לארבעת ערי הקודש – ירושלים, צפת, חברון וטבריה. העלייה הראשונה הייתה גל ההגירה הראשון לארץ-ישראל שמאחוריו עמדה אידאולוגיה ציונית-לאומית ברורה.

העולים יצרו לראשונה שורה של יישובים ומוסדות עצמאיים – עובדה שכפי שמציין ההיסטוריון רן אברהמסון אינה פחות ממהפכנית:

'האדמות שניקנו היו פרושות על פני אזורי הארץ השונים... שטחים גדולים הוכשרו לעיבוד חקלאי, דרכים רבות נסללו בהם ואליהם... הונחה תשתית שאפשרה פעילות יישובית מודרנית... התנהלה פעילות חברתית ותרבותית מגוונת, ושימת לב גדלה והולכת הוקדשה לבתי הספר ולהפצת העברית.'

אך העולים, שניסיונם החקלאי היה מועט, נקלעו בתוך זמן קצר לקשיים כלכליים חריפים ונאלצו לבקש את עזרתו של הברון רוטשילד*. הברון רוטשילד השקיע במושבות סכומים גדולים ושלח אליהן צוותים של מומחים ופקידים שיסייעו בניהולן הכלכלי. השיטה שנקט, שכונתה שיטת הפקידות, יצרה תלות של החקלאים במימון חיצוני והפכה את העולים ל'מנהלי עבודה' שהתרחקו מעבודת האדמה. על הרקע הזה התעוררו במושבות לא מעט חיכוכים וויכוחים.

אחת הקבוצות שבלטו בהתנגדותן לפקידי הברון הייתה תנועת ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה – ישעיהו ב', ה'). הביל"ויים, בניגוד לרוב העולים בגל הזה, היו על-פי רוב חילוניים יותר, הגיעו לארץ כרווקים והדגישו את עקרון העצמאות ועבודת האדמה.

לצד העולים מאירופה עלו ארצה באותן שנים גם כ-2,500 עולים אדוקים מתימן, בעלייה שכונתה אעלה בתמ"ר. הם הונעו מהחמרת מצב היהודים באזורם ומהתעוררות משיחית, ונעזרו בשיפור אמצעי התחבורה. העולים האלה נתקלו באיבה ובאפליה מצד יושבי הארץ, וקיימו ברובם אורח חיים סגפני ודחוק.

* אברהם בנימין (אדמונד ג'יימס) דה-רוטשילד, שכונה הברון רוטשילד (1845–1934), היה בן לענף הצרפתי של משפחת רוטשילד. הוא נידב את כספו לטובת המפעל הציוני ותמך ברבות ממושבות העלייה הראשונה. רוטשילד נחשב לאחד מן התומכים המרכזיים שאפשרו את ההתיישבות בארץ, אך פעולותיו זכו גם להתנגדות רבה. הוא נקבר בגני רמת הנדיב הסמוכים לבנימינה.

גל העלייה הלך ונחלש בסוף שנות התשעים של המאה התשע-עשרה, אך כעשור לאחר מכן, בשנת 1904, החל גל עלייה חדש שכונה העלייה השנייה, ונמשך עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. לפי האומדנים הצטרפו בתקופה הזאת לאוכלוסיית הארץ כשלושים וחמישה אלף עולים, רובם ממזרח אירופה, ובסופה מנה היישוב היהודי כשמונים וחמישה אלף תושבים.

ברקע לעלייה עומדים מצבם הקשה של יהודי מזרח אירופה, שהוסיף להיות קשה, פרעות אנטישמיות ובמרכזן פרעות קישינב, והתחזקות התנועה הציונית.

הנקודה האחרונה משמעותית במיוחד: בעוד פעילותן של תנועות חובבי ציון הייתה מפוזרת, מוסדותיה של התנועה הציונית שהקים הרצל היו משענת מוסדית ורעיונית לעולים. פרשת אוגנדה (1903) הביאה רבים להדגיש בפעולתם את משמעותה של ארץ-ישראל עבורם ואת חוסר נכונותם לוותר על ההתיישבות בה.

זאת ועוד, צעירים רבים באזור נתפסו לרעיונות סוציאליסטיים וראו בארץ-ישראל את המקום שבו יוכלו לממש אותם. בין העולים היו גם הפעם משפחות בעלות רקע מסורתי יותר, שהתיישבו בערים הגדולות ובמושבות. הן הביאו לפיתוח משמעותי של היישוב העירוני ולהתבססות המשק היהודי. בשנת 1909 אף ייסדו שכונה חדשה, שתהפוך לעיר העברית הראשונה – אחוזת בית, לימים תל-אביב.

לצדם הופיעה גם קבוצה חדשה של עולים ציונים סוציאליסטיים, שטבעו את החותם המרכזי של העלייה הזאת. העולים האלה היו רווקים וצעירים, בעלי אורח חיים חילוני-סוציאליסטי, חדורי אידאולוגיה ונחושים לעשות מעשה פיזי שיקבע עובדות בשטח. אחד המאפיינים הבולטים בפעולתם היה המאבק לכיבוש העבודה. עולי העלייה השנייה הדגישו את החשיבות שבעבודת האדמה ובעבודת הכפיים. עבודת האדמה נתפסה בעיניהם כדרך להבראתו של העם היהודי, ש'התנוון' במהלך הגלות, כפי שמציין א"ד גורדון*:

'אני מרגיש את החיים ההם [בגלות], והנה הם צרים כשאול,... ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי... ואני מתחיל הכול מחדש... והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מחיה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים, עבודה אשר ראיתיה, והנה היא אחד מחלקי החיים, משורשיהם היותר עמוקים'.

על הרקע הזה התגלע סכסוך בינם לבין עולי העלייה הראשונה, בני המושבות. בני המושבות העסיקו על-פי רוב פועלים ערבים וטענו שהעסקתם זולה יותר ותפוקתם גבוהה יותר; בעולי העלייה השנייה ראו לא פעם חבורה מפוקפקת של צעירים חילונים, שעשויה להשחית את הנוער.

חלוצי העלייה השנייה חיפשו על כן דרך שתאפשר להם להתקיים ולעבוד בלי להזדקק לעבודה במושבות, ותוך ביטוי מלא של העקרונות האידאולוגיים שהאמינו בהם. הם ביקשו להקים חברה צודקת ושוויונית על בסיס עקרונות סוציאליסטיים, וכך העלו את רעיון הקבוצה, שהתגלגל והפך לימים לרעיון הקיבוץ. בסיסו של הרעיון הוא בהתיישבות משותפת ובעיבוד משותף של חלקות האדמה, ללא רכוש פרטי ותוך הקפדה על שוויון בין החברים: על כל אחד לעבוד כפי יכולתו ולהשתמש במשאבים הציבוריים כפי צרכיו.

ניסיונות ראשונים להקים קבוצה החלו עוד ב-1907, והקבוצה הראשונה, דגניה, הוקמה ב-1909. הקמתן של הקבוצות והקיבוצים הדגישה עיקרון אידאולוגי נוסף – 'כיבוש האדמה'. הקיבוצים נוסדו על קרקעות לאומיות שנקנו בידי המוסדות הציוניים, והצליחו בזמן קצר יחסית להגדיל את הכמות ואת ההיקף של היישובים היהודיים בארץ. להתרחבות הזאת נלוותה החרפה במאבק עם ערביי הארץ, שעליה נעמוד בנפרד, והיא הביאה גם להקמתם של ארגוני המגן והשמירה הראשונים – תופעה שכונתה 'כיבוש השמירה'.

* אהרון דוד גורדון (1856–1922), מעולי העלייה השנייה; חלוץ, סופר, פובליציסט והוגה דעות. גורדון עלה לארץ כשהיה בן 48 ונחשב לחריג בנוף החלוצי מפאת גילו. הוא עבד כפועל והפך עד מהרה למורה רוחני ומעשי של רבים מן העולים. בהגותו, שהוא כינה אותה 'דת העבודה', פיתח את רעיון הקשר בין האדם לטבע ואת חשיבותה של עבודת הכפיים.

לצד עלייה והתיישבות חקלאית, שהיו הגרעין להתהוותם של חברה ומשק יהודיים עצמאיים, פיתח 'היישוב החדש' גם תרבות חדשה שהשפה העברית עומדת במרכזה. זה היה סממן מובהק לשאיפה לתחייה לאומית מלאה: העברית, שהייתה שפתו העתיקה של העם היהודי, שימשה באותה עת כלשון קודש בלבד, והיה קשה להשתמש בה כשפת יום-יום בשל היעדר מילים מודרניות.

היהודים עשו על כן שימוש מגוון באחת מן השפות היהודיות – יידיש, לדינו, ג'והורי, מרוקאית יהודית ועוד – או בשפה המקומית בסביבה שבה חיו. נטישת לשונות הגלות והשימוש בעברית נחשבו לאחד הצעדים המרכזיים בפיתוחו של יישוב לאומי עצמאי בארץ.

תחיית השפה היא תהליך שהתרחש במקביל בכמה מוקדים. המוקד הראשון היה בירושלים, שם פעלה קבוצת מחנכים ואינטלקטואלים לפיתוחה של השפה. המרכזי שבהם היה אליעזר בן יהודה (1858–1922). הוא הקים אגודות לדיבור עברי, שמהן צמח 'ועד הלשון העברית' (כיום האקדמיה ללשון העברית), חידש כ-300 מילים שמתאימות למציאות המשתנה, ייסד והוציא לאור עיתון עברי בשם 'הצבי', וחיבר מילון מקיף.

בן-יהודה שוחח עם משפחתו בעברית בלבד וניסה להחדיר את השפה לחיי היום-יום. על הרקע הזה התנהל נגדו מאבק עיקש מצד מי שראו בפעולותיו 'חילול הקודש'. את משנתו בדבר חינוך הילדים בעברית פרס בן-יהודה במאמר בשם 'על דבר החינוך':

'רק בחנכנו את נערינו בשפת עברית, בהסכינם [בהתרגלם] לדבר את השפה הזאת תמיד... יסכין [יתרגל] הנער העברי לאהוב את עמו עוד בימי ילדותו ולא יחדול מאהוב את העם הזה עד יומו האחרון.'

העיר יפו, שהפכה באותה עת למרכז העירוני החשוב ביותר של היישוב החדש, הייתה גם היא מוקד להפצה ולחידוש של העברית כשפה מודרנית. בעיר קמו בתי ספר עבריים ופעלו בה כמה סופרים חשובים שכתבו בעברית. בתי-הספר העבריים במושבות, בקיבוצים ובמושבים היו מוקד נוסף לשימוש הולך וגדל בעברית. המורים באותם בתי-ספר מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות השפה: הם כתבו ספרי לימוד בעברית ותרגמו לעברית ספרות יפה מלשונות זרות. כך נוצר בארץ דור ראשון שהעברית היא שפת אמו. בזיכרונותיו מעיד שמואל דיין*, מעולי העלייה השנייה, על הנחישות שבה הונחלה השפה:

'הלוחמים הקנאים הטילו קנסות על היודעים עברית ואינם מדברים בה, הנהיגו שיעורי ערב וקריאה בצוותא... כעבור שנתיים קיבלה הקבוצה תקציב למורה מיוחד לעברית... שהצליח ללמד את רוב החברים והחברות עברית טובה... עבודת כיבוש עצמי.'

הוויכוח שרחש מתחת לפני השטח פרץ באירוע המכונה 'מלחמת השפות' או 'ריב הלשונות', שהתרחש בשנים 1913–1914. חברת 'עזרה', חברה פילנתרופית שבבעלותה היו עשרות בתי ספר בארץ שבהם לימדו בשפה הגרמנית, ביקשה להקים בית ספר מדעי גבוה בחיפה – 'טכניון'. החברה טענה שמן ההכרח שהלימודים במוסד הזה יתנהלו בגרמנית, שכן השפה העברית אינה עשירה דיה כדי לקיים בה דיון אקדמי וללמד מדעים. הטענה הזאת עוררה זעם רב בקרב הציבור, ובכוונותיה של 'עזרה' נאבקו תלמידי בתי המדרש למורים, תלמידי בתי הספר שבהם למדו עברית, הסתדרות המורים ואחרים. את טיעוניהם מסכמים תלמידי הגימנסיה הרצליה, בית-הספר העברי הראשון בארץ, במכתב גלוי שכתבו:

'אנו התחנכנו מילדותנו על ברכי שפת העם בארץ אבות, מדברים, לומדים וחושבים בה ורק בה. הוכחנו לעולם כולו, שרק השפה העברית היא היכולה וצריכה לשמש שפת הדיבור והלימוד בארצנו... אנו מביעים בזאת את מחאתנו עזה, המתפרצת מלבנו, נגד אלה המעיזים לפרוץ פרץ בשפה העברית בארצנו והמערערים בזה את יסוד תרבותנו הצעירה.'

בסופו של דבר נעתרה 'עזרה' לדרישת היישוב ושינתה את שפת הלימוד לעברית. המאבק החריף הדגיש שעבור הציבור המתהווה בארץ הייתה העברית חלק עקרוני מן המאבק לכינונה של תרבות ציונית-עברית.

* שמואל דיין (1891–1968), מחלוצי העלייה השנייה, חבר כנסת ואיש ציבור. דיין עלה ארצה בשנת 1908 ועסק בחקלאות. בשנת 1911 הצטרף לדגניה, הקבוצה הראשונה. ב-1921 החליט על ייסודה של צורת התיישבות חדשה, מושב העובדים, וייסד את נהלל בעמק יזרעאל לפי הדגם הזה. בנו של שמואל, משה דיין, שימש כרמטכ"ל וכשר ביטחון.

בקיץ 1914 מנה היישוב היהודי בארץ כשמונים וחמישה אלף נפש, שהיו כ-10% מן האוכלוסייה הכוללת. הם התגוררו במספר הולך וגדל של נקודות יישוב, עיבדו מאות דונמים של אדמה והקימו מספר רב של מוסדות ושירותים.

התנופה היישובית נעצרה באופן חד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה ניתקה את ארץ-ישראל מאירופה והרעה את מצבם של מרבית תושביה היהודים, שהגיעו ממדינות שהוגדרו כעת אויבות של האימפריה העות'מאנית.

בתחילת המלחמה תמכו רבים מקרב היישוב החדש באימפריה, בתקווה שתמיכתם תשפר את יחסם של הטורקים לתושבי הארץ היהודים ולמפעל הציוני. אולם במהרה הסתבר שהטורקים מנצלים את המלחמה כדי לפגוע ביישוב, שסבל מגירושים המוניים, מגיוס בכפייה לצבא ומסגירת מוסדותיו המרכזיים. המצב החמיר בשנים 1916–1917, כאשר בארץ התפתח רעב, כפי שהעיד אהרון אהרונסון*:

'בינתיים גוועים אנשים מרעב, פשוטו כמשמעו. מראות זוועה ראו עינינו: זקנים, נשים וטף משוטטים, רעב ובלהות - טירוף בעיניהם הגוססות, ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים.'

במרץ 1917 גירשו הטורקים את תושבי יפו וסביבותיה, ובכללם את תושבי תל אביב, באירוע שכונה לימים גירוש תל-אביב. ברקע לצו הגירוש עמדה התקדמותם של הבריטים בחזית המצרית, ובאופן רשמי הוא הופנה לכלל תושבי האזור, יהודים כערבים. אולם בפועל הוא השפיע בעיקר על היהודים, שעזבו את בתיהם וחזרו לאזור רק לאחר חודשים ארוכים. לעזרתם של תושבי יפו נרתמו איכרי הגליל והשרון, ששיכנו את המגורשים באוהלים ובבקתות, אך התנאים הקשים והרעב הביאו למותם של רבים.

על הרקע הזה החלו רבים ביישוב היהודי בארץ ובתנועה הציונית מחוצה לה לתמוך בבריטים וביקשו לסייע להם במלחמתם. תנועת המחתרת ניל"י, שהוקמה בזיכרון יעקב כדי לסייע לבריטים ושבה נעסוק בהרחבה בהמשך, היא אחד הביטויים למגמות האלה. מחוץ לארץ-ישראל הקימו אישי ציבור יהודים, ובראשם זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, גדודים שלחמו לצד הצבא הבריטי; גם בהם נעסוק בהמשך.

על רקע שיתוף הפעולה עם הבריטים והאינטרסים שלהם באזור, ניתנה ב-2 בנובמבר 1917 הצהרה רשמית בדמות מכתב ששלח שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, לברון רוטשילד, ושנודעה לימים כ'הצהרת בלפור'. ההצהרה הזאת, שהושגה לאחר מאמצים דיפלומטיים של חיים ויצמן ואחרים, היא למעשה הכרה רשמית בתביעותיה של התנועה הציונית על ארץ-ישראל:

'ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת.'

ההצהרה קיבלה תוקף מחייב כאשר אושרה על-ידי חבר הלאומים** כחלק מתנאי המנדט שניתן לבריטניה על ארץ-ישראל (1922), והיא הישג דיפלומטי חשוב ביותר בדרך למדינה.

* אהרון אהרונסון (1876–1919), אגרונום ופעיל ציוני. אהרונסון נולד ברומניה ועלה לארץ במהלך העלייה הראשונה. הוא נמנה עם מייסדי המושבה זיכרון יעקב, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה היה במחתרת ניל"י, שריגלה לטובת הבריטים.

** חבר הלאומים הוא גוף בין-לאומי שהוקם בשנת 1920, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. מטרותיו היו שמירת השלום בעולם ומניעת תוקפנות צבאית מצד מדינות. הגוף הזה העניק לבריטניה את המנדט על ארץ-ישראל. בפועל הצלחתו של חבר הלאומים בתפקידו הייתה מוגבלת בלבד, והוא חדל לתפקד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1946 הועברו כלל סמכויותיו לאו"ם.

העליות הציוניות לארץ החלו בתקופת השלטון העות'מאני והמשיכו ביתר שאת גם בתקופה הבריטית. העליות האלה חיזקו את היישוב והגדילו באופן משמעותי את היקפו.

בשנת 1919 הגיעה לחופי הארץ האונייה 'רוסלן', ועל סיפונה למעלה מ-600 עולים, שהיו כאחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ באותה עת. הגעתה של האונייה סימנה את ראשיתה של העלייה השלישית, שנמשכה עד 1923 ושבמהלכה הגיעו ארצה כשלושים וחמישה אלף עולים.

ברקע לעלייה הזאת עומדים סיומה של מלחמת העולם הראשונה ופרסום הצהרת בלפור, כמו גם האכזבה שחשו רבים לאחר שהתגלה שהשלטון החדש ברוסיה נותר עוין ליהודים, ושגם 'הרפובליקה השנייה', שהוקמה בפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, מושפעת ממגמות אנטישמיות*.

כשליש מן העולים – צעירים שעלו לארץ לאחר הכשרה במסגרת תנועת 'החלוץ' או השומר הצעיר – ביקשו להגשים בה את העקרונות הציוניים הסוציאליסטיים שהאמינו בהם**. הם חיזקו את הקבוצות והקיבוצים שהקימו עולי העלייה השנייה וייסדו נקודות יישוב חדשות. בנוסף הקימו את 'גדוד העבודה', שנועד להיות קומונה כללית שחבריה חיים חיי שיתוף, כמו בקיבוץ. פלוגות 'גדוד העבודה' עבדו בסלילת כבישים ובהקמת יישובים, אך עקב מחלוקות התפצל הגדוד וחדל לפעול ב-1929.

מוסד חשוב נוסף שהוקם בתקופה הזאת היה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל – ארגון עובדים שאיגד את כלל העובדים היהודים בארץ 'לשם סידור כל העניינים היישוביים, הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ ובניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל' (מתוך החלטת היסוד של ההסתדרות). בניגוד לארגוני עובדים אחרים, פעילותה של ההסתדרות נגעה לכל תחומי החיים, והיא הפכה עד מהרה לארגון החשוב ביותר של תנועת העבודה ולאחד הגופים הדומיננטיים בחיי היישוב בארץ.

עולי העלייה השלישית שלא הצטרפו לתנועות החלוציות עיבו את היישוב העירוני והביאו לפיתוחה של התעשייה הזעירה. ב-1923 נקלע היישוב למשבר כלכלי חריף, וזה הביא להפסקת העלייה.

* המהפכה הרוסית היא כינוי לסדרת אירועים שהחלה בפברואר 1917, כאשר מהפכנים רוסים הדיחו את הצאר ניקולאי השני מתפקידו. לאחר תקופת מעבר, באוקטובר, תפסו הסובייטים בראשות לנין את השלטון. יהודים רבים תלו תקוות בחילופי השלטון, אך התאכזבו לגלות שגם השלטון החדש לא היטיב עימם.

* הרפובליקה השנייה הוא כינוי למדינה שהוקמה על חלק משטחי ממלכת פולין-ליטא ההיסטורית לאחר מלחמת העולם הראשונה, והתקיימה עד לכיבוש פולין על-ידי הנאצים בראשית מלחמת העולם השנייה.

** החלוץ הייתה מסגרת שנוסדה ב-1918 ברוסיה, במטרה להכשיר צעירים יהודים לקראת עלייה לארץ, תוך דגש על לימודי עברית והכשרה לעבודה חקלאית ולהגנה עצמית. בשיא כוחה של התנועה, ערב מלחמת העולם השנייה, היו חברים בה כמה עשרות אלפי צעירים; בשנים 1919–1939 עלו לארץ כ-50 אלף מחבריה.

** השומר הצעיר היא תנועת נוער שהוקמה ב-1913 במזרח אירופה וחרתה על דגלה ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. חניכי התנועה, שעדיין פועלת בישראל, הקימו קיבוצים רבים שאוגדו במסגרת הקיבוץ הארצי.

בשנת 1924 החל גל עלייה נוסף, שכונה העלייה הרביעית. הגל הזה נמשך עד 1929, ובמהלכו עלו לארץ כשבעים אלף עולים. למרות הסמיכות הכרונולוגית לעלייה השלישית, שתי העליות נבדלו זו מזו באפיון העולים שהגיעו ארצה במהלכן ובמניעיהם.

הדימוי של העלייה הרביעית היה של עליית משפחות מן המעמד הבינוני, שעזבו את פולין בשל המצב הכלכלי הקשה ובחרו להגיע לארץ-ישראל רק בשל הקושי להגר לאמריקה. בפועל נמנו בין העולים גם פועלים רבים, שפנו לעבודת כפיים במושבות ובערים.

תרומתה המרכזית של העלייה הזאת הייתה בפיתוח היישוב העירוני בארץ, ובעיקר בפיתוחה של תל-אביב, שהפכה בשנים האלה למרכז הכלכלה, התעשייה, התרבות והמנהל של היישוב. בנוסף הקימו העולים כמה מושבות חקלאיות, תוך שימוש ביוזמה ובהון פרטיים: כך הוקמו כפר גנים וגת רימון בסמוך לפתח תקווה, מגדיאל ורמתיים באזור השרון ועוד.

בשנים 1933–1939 הגיעו לארץ כרבע מיליון עולים, בגל עלייה שכונה העלייה החמישית. ברקעה של העלייה הזאת עומדים החרדה מפני המשטרים הפשיסטיים שתפסו את השלטון באירופה ומגורלם של היהודים תחת שלטונם, וכן צמצום אפשרויות ההגירה למדינות אחרות מחוץ לאירופה. העלייה הזאת הגדילה את היישוב היהודי בארץ כמעט פי שלושה, ובסופה הוא מנה קרוב לחצי מיליון תושבים.

אף שרק כחמישית מן העולים הגיעו מגרמניה, הם הטביעו את חותמם על העלייה הזאת. בניגוד לעולים ממדינות אחרות, העלייה הגרמנית לא נטמעה במערכות היישוביות הקיימות ושמרה על ייחודה התרבותי והחברתי. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בשמירה על השפה הגרמנית ובהוצאה לאור של עיתונים בשפה הזאת. מרבית העולים היו בעלי מקצועות אקדמיים – רופאים, מהנדסים, עורכי דין – ואף שלרבים מהם לא נמצאה תעסוקה בתחומי התמחותם בטווח המיידי, לאורך זמן הם תרמו לפיתוחם של המקצועות האלה ביישוב.

לצד העולים מגרמניה הגיעו לארץ באותן שנים עשרות אלפי עולים, חברי תנועת 'החלוץ' ממזרח אירופה, והם הביאו להקמתם של יישובים חקלאיים רבים, ובהם למשל יישובי עמק חפר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נסתם הגולל על העלייה ההמונית לארץ, והיא חודשה רק לאחר המלחמה.

אולם העליות שהגיעו עד 1939 יצרו מצב בלתי הפיך של יישוב יהודי, שמנה כחצי מיליון נפש וקיים ארגונים חברתיים, תרבותיים, פוליטיים וכלכליים אוטונומיים.

במהלך השנים 1917–1918 כבשו הבריטים בהדרגה את שטחה של ארץ-ישראל והכריזו על שלטון צבאי, שהוחלף בשנת 1920 בשלטון אזרחי. מדיניותם ביחס לארץ נבעה מסבך של הבטחות ואינטרסים שלא יכלו לעמוד בקנה אחד.

עוד בימי העליות הראשונה והשנייה התפתחו סכסוכים בין יהודים לערבים, אך במהותן היו אלה מחלוקות בעלות אופי מקומי, שנגעו לבעלות על קרקע ולפגיעה ברכוש. השלטון העות'מאני סירב להכיר באף תנועה לאומית וראה בשטחי ארץ-ישראל חלק מן המדינה שנמצאת תחת שלטונו ומרכזה באיסטנבול.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נעזרו הבריטים במנהיג הערבי חוסיין בן עלי (השריף חוסיין). במכתבי מקמהון-חוסיין התחייבו לכאורה להעניק לו ממלכה בשטחים שיכבשו במזרח התיכון*. ההבטחה הזאת עומדת בניגוד להתחייבותם של הבריטים לצרפת בהסכם סייקס-פיקו, שהגדירה את אזור סוריה ולבנון כאזורים הנתונים לשליטה או להשפעה צרפתית**, וכפי שראינו לעיל גם בניגוד להתחייבותם ליהודים בהצהרת בלפור, לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.

ב-1922 קבע חבר הלאומים ששטחה של ארץ-ישראל יופקד בידי בריטניה, שנדרשה לפעול להקמת בית לאומי לעם היהודי בשטחו. כך, לנוכח תקוות מקבילות של היישוב היהודי ושל התושבים הערבים, שתודעתם הלאומית התגבשה אט אט, החלה סדרה של התנגשויות אלימות שכונו בלשון אותה תקופה 'מאורעות'.

על הרקע הזה שינו הבריטים את מדיניותם, וגם יחסיהם עם היישוב היהודי בארץ ועם המוסדות הציוניים ידעו עליות ומורדות. בעוד ראשיתה של התקופה עומדת בסימן שיתוף פעולה, ההגבלות שהטילו הבריטים על עלייה, על רכישת קרקעות ועל התיישבות גרמו למתחים קשים בינם לבין ראשי היישוב והתנועה הציונית.

השינויים במדיניות הבריטית בארץ הוגדרו באופן רשמי בסדרה של מסמכים שכונו 'הספר הלבן', על שם צבע עטיפתם. בשנת 1922 פורסם הספר הלבן הראשון, על-ידי שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל***. בספר אמנם הביעה בריטניה את המשך תמיכתה בהקמת בית לאומי לעם היהודי, כפי שנקבע בהצהרת בלפור, אך עבר הירדן המזרחי (לימים ממלכת ירדן) הופרד מארץ-ישראל והוחרג מן ההצהרה, ונקבע שהעלייה היהודית לארץ תוגבל ותותאם ליכולת הקליטה הכלכלית שלה. בהתאם עמדו שנות העשרים בסימן שיתוף פעולה עם הבריטים, שהביא להתפתחות כללית של היישוב היהודי בארץ ולהקמת מוסדות אוטונומיים, תרבותיים וכלכליים.

* חוסיין בן עלי (1853–1931), מנהיג ערבי ששלט על ממלכה באזור חצי האי ערב. במהלך מלחמת העולם הראשונה שיתף פעולה עם הבריטים, בתקווה שלאחריה יגמלו לו. במכתבי מקמהון-חוסיין אכן התחייבה בריטניה להעניק לו ממלכה בשטחים שייכבשו מידי האימפריה העות'מאנית, ועם תום המלחמה קיבלו בניו כמה ממלכות ובראשן ממלכת ירדן וממלכת עיראק. אך חוסיין הבין את ההבטחה הבריטית כרחבה יותר וסבר שהבריטים רימו אותו. בשנת 1924 התמוטטה הממלכה שעמד בראשה בחצי האי ערב, ונכבשה בידי משפחת סעוד, שייסדה את ערב הסעודית. חוסיין הוא אבי שושלת המלוכה ההאשמית, שצאצאיה שולטים בירדן.

** הסכם סייקס-פיקו היה הסכם חשאי בין בריטניה לצרפת, שחילק ביניהן את המזרח התיכון שלאחר המלחמה. ההסכם לא בוצע בפועל באופן מלא, ורק במהלך 1920 נקבעו קווי התיחום הסופיים, שהקנו לבריטים את השליטה באצבע הגליל.

*** וינסטון צ'רצ'יל (1874–1965), מדינאי בריטי ששימש ראש ממשלת בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1921–1922 שימש שר המושבות הבריטי, והיה ממונה במסגרת התפקיד הזה על כלל המושבות של בריטניה ברחבי העולם.

בשנים תר"פ-תרפ"א (1920–1921) התרחשו גלי אירועים אלימים בסמיכות זמנים ובמקומות שונים בארץ. האירועים האלה יצרו לראשונה הבנה שהיהודים והערבים נמצאים על מסלול התנגשות, ושמהותו של הסכסוך אינה מקומית או כלכלית כי אם לאומית.

בתום מלחמת העולם הראשונה חולק המזרח התיכון בין הבריטים לצרפתים. ארץ-ישראל עברה לידיה של בריטניה, אך קו הגבול הצפוני בינה לבין צרפת זז כמה פעמים עד לקביעתו הסופית ב-1920. לפי קו הגבול הראשוני, שסומן בעת הסכמי 'סייקס-פיקו' (1916), אזור אצבע הגליל, צפונה לקו חיפה-עפולה, על ארבעת היישובים היהודיים שבו – תל-חי, כפר גלעדי, מטולה וחמארה – היה אמור להיות נתון לשליטה צרפתית. אך הערבים המקומיים התקוממו נגד צרפת ופעלו להקמתה של 'ממלכת סוריה הגדולה', בהנהגתו של האמיר פייצל*.

בהדרגה השתררה באזור אנרכיה כללית, במטרה להקשות על הצרפתים לכונן את שלטונם. היישובים היהודיים באזור נקלעו למאבק שלא בטובתם, ונתפסו על-ידי ערביי האזור כ'גייס חמישי' שמסייע לצרפתים. על הרקע הזה התרחשה שורה של תקריות אלימות כלפי היישובים האלה.

בהנהגת היישוב היהודי התעורר ויכוח: האם לנוכח הנסיבות צריך להתמיד בהתיישבות באזור? ז'בוטינסקי סבר שעדיף לוותר על היישובים: 'אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים'. בן-גוריון לעומתו חשב אחרת: 'לנו ברור שצריך להגן על כל מקום שבו עובד פועל יהודי... אם נברח מפני שודדים, נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון אלא את כל ארץ-ישראל'.

בינואר 1919 הצטרף לאנשי תל-חי יוסף טרומפלדור, במטרה לארגן את השמירה במקום. טרומפלדור לחם בצבא הרוסי בעת מלחמת רוסיה-יפן, ובמהלכה איבד את ידו השמאלית. הוא עלה לארץ ב-1912 ועבד כפועל.

ב-י"א באדר תר"פ (1 במרץ 1920) דרשה קבוצת ערבים להיכנס לחצר תל-חי. בקרב היריות שהתפתח נהרגו שישה מאנשי המקום, וביניהם טרומפלדור. ששת החללים האלה הצטרפו לשני חללים נוספים שנהרגו קודם לכן.

בעקבות הקרב נאלצו המתיישבים לפנות את תל-חי, אך סיפורם הפך למיתוס מרכזי של התנועה הציונית. המילים האחרונות המיוחסות לטרומפלדור, 'טוב למות בעד ארצנו', בין אם נאמרו ובין אם לאו, הפכו לאחת הדוגמאות המרכזיות לנכונותה של התנועה הציונית להגן בחירוף נפש על עקרונותיה.

על קברם של מגני תל-חי הוקמה אנדרטה ובמרכזה ארי שואג. תנועות הנוער עלו אל האתר, ויום נפילת תל-חי צוין על-ידי היישוב כולו. ימים אחדים לאחר מאורעות תל-חי חיבר ברל כצנלסון** הספד להרוגי המאורעות, שלימים הפך לתשתית שעל-פיה נכתב נוסח ה'יזכור' שנעשה בו שימוש במדינת ישראל עד היום:

'יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו אחרי המחרשה ויחרפו את נפשם על כבוד ישראל ואדמת ישראל. יזכור עם ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש, אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל יינחם ואל יפוש האבל עדי בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.'

* האמיר פייצל (1885–1933), נצר לשושלת ההאשמית וממנהיגי המרד הערבי. בהתאם להסכם של הבריטים עם אביו, היה אמור לקחת חלק במדינה הערבית שתוקם עם תום המלחמה. פייצל ניהל משא ומתן עם חיים ויצמן במטרה להגיע להסכמות עם התנועה הציונית. ב-1920 מונה למלך סוריה, אך זמן קצר לאחר מכן גורש ממנה בידי הצרפתים ומונה למלך עיראק, שבה שלט עד 1933.

** ברל כצנלסון (1887–1944), ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ-ישראל ושל הציונות הסוציאליסטית. כצנלסון עלה לארץ בעלייה השנייה ודגל בשילוב בין ערכים סוציאליסטיים ללאומיות היהודית, אך בניגוד לרבים מבני דורו הדגיש את הרלוונטיות של המסורת היהודית.

כחודש לאחר הקרב בתל-חי פרצו בירושלים מהומות במהלך חגיגות נבי מוסא*, שהתרחשו באותה שנה במקביל לפסח. המון ערבי, שהוסת בידי המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני** בסיסמאות לאומניות ואנטישמיות, התנפל על יהודים שנקרו על דרכו. הבריטים עמדו מנגד ואף אסרו את זאב ז'בוטינסקי, שניסה לארגן את היהודים להגנה עצמית.

חיים ויצמן שהה בעת המאורעות בארץ יחד עם בנו בנימין, ותיאר אותם בכאב רב לוורה אשתו: 'עבר עלינו, חביבתי, דבר איום ביותר, חמור ביותר – פוגרום בירושלים, עם כל סימני הלוואי וה-חן של פוגרום. אני מאשים בזאת את הממשל [הבריטי]. אולי לא הם ארגנו את הפוגרום בפועל, אך אין ספק שהם סייעו לו בעמדתם הפסיבית.'

יש הרואים קשר ישיר בין האירועים בתל-חי ובמקומות אחרים בגליל לבין המאורעות בירושלים, ומדגישים שכל ההתרחשויות קרו על רקע התקוות לייסוד ממלכה ערבית בסוריה. במהלך המאורעות נרצחו שישה יהודים, נמנו למעלה ממאתיים פצועים ונזק כבד נגרם לרכוש. בעקבותיהן החליטה מפלגת אחדות העבודה, המפלגה הגדולה ביותר ביישוב באותם ימים, על הקמתו של ארגון הגנה ארצי – לימים 'ההגנה'.

* חגיגות נבי מוסא הן מנהג מוסלמי של עלייה לרגל אל מסגד נבי מוסא, השוכן במדבר יהודה סמוך לעיר יריחו. על-פי האמונה המוסלמית קבור באתר הזה משה, שהוא 'ראשון הנביאים'. המסע אל עבר נבי מוסא היה יוצא מהר הבית בירושלים.

גל אלימות נוסף פקד את הארץ במאי 1921. המוקד הפעם היה ביפו, אך משם התפשט אל הארץ כולה. ראשיתן של המהומות בתהלוכת ה-1 במאי (חג הפועלים**), שכמו שאירע בירושלים התפתחה להתנגשות בין יהודים לערבים. אך מסקירת הארגון של ההתקפות מסיקים רוב חוקרי התקופה שהערבים התארגנו לפעולה מחדש.

כנופיות ערביות חמושות החלו בתקיפה של יהודי יפו, תל-אביב וכמה מושבות נוספות. עד סוף השבוע נרצחו ארבעים ושבעה יהודים, נמנו מאה ושישה עשר פצועים ונזק כבד נגרם לרכוש. כוחות ה'הגנה', שהייתה אז בחיתוליה, מילאו את תפקידם באופן חלקי, ונראה היה שללא הסיוע הבריטי היו התוצאות קשות אף יותר.

בין המעשים הקשים היו הפגיעה בעולים שהתגוררו ב'בית העולים' ביפו ורצח יושביו של 'בית ויצקר' באזור אבו-כביר, וביניהם הסופר יוסף חיים ברנר***. חצי שנה לאחר האירועים במאי, ב-2 בנובמבר 1921, שהיה יום השנה להצהרת בלפור, התרחשו שוב אירועים אלימים בירושלים, שלא גבו מחיר בנפש; אך עם סיומם נראה היה שהשתרר שקט בארץ.

* חאג' אמין אל-חוסייני (1895–1974), מנהיג דתי ופוליטי של ערביי ארץ-ישראל במהלך תקופת היישוב, שהיה ידוע באיבתו למפעל הציוני והוביל את מעשי הרצח והטרור נגד תושבי היישוב היהודי. לאחר שנרדף על-ידי הבריטים נמלט מן הארץ. במהלך מלחמת העולם השנייה ניסה לייצר שיתוף פעולה עם הנאצים ונפגש עם היטלר. בעשרים שנות חייו האחרונות חי בקהיר ובביירות, אך לא היה פעיל מבחינה ציבורית.

** 1 במאי (יום הפועלים הבין-לאומי) הוא יום ציון שמבטא סולידריות בין ארגוני הפועלים ואיגודי העובדים בכל העולם. מקורו של היום בהפגנות שנערכו בתאריך הזה בקנדה ובארצות הברית. בעבר היה היום הזה בולט מאוד במרחב הציבורי בישראל.

*** יוסף חיים ברנר (1881–1921), סופר, הוגה, פובליציסט ומנהיג יהודי. ברנר עלה לארץ בעלייה השנייה, הדגיש את תפיסתו האתאיסטית ועל הרקע הזה הרבה להתפלמס עם סופרי היישוב והחרדים. בין יצירותיו: 'מכאן ומכאן', 'שכול וכישלון', 'הגאולה והתמורה' ועוד.

בספטמבר 1928 החלו שוב מאורעות בירושלים, על רקע זכויות תפילה בכותל המערבי. כתב המנדט חייב את בריטניה לשמור על הסטטוס-קוו בנוגע למקומות הקדושים.

בהתאם לכך רחבת הכותל נחשבה להקדש מוסלמי, 'ווקף'. לנוכח זאת תבעו הגופים המוסלמיים שניהלו את הווקף שהיהודים יבואו למקום לתפילה בלבד, וביקשו לאסור עליהם להציב ברחבה ספסלים ומחיצות. במהלך כל שנות העשרים הוגשו תלונות על הפרת התנאים משני הצדדים, והן הובילו לתקריות מקומיות אך לא מעבר לכך.

ביום כיפור תרפ"ט הציבו היהודים ברחבת הכותל מחיצת בד. גורמים מוסלמיים לאומניים בראשות חאג' אמין אל-חוסייני, שהסית כבר חודשים קודם לכן וטען שהיהודים מבקשים להשתלט על הר הבית, ליבו את האירוע השולי. קבוצות יהודיות הגיבו בהפגנות רבות משתתפים.

המתיחות נשמרה לאורך השנה כולה והתפרצה שוב לקראת ט' באב, אוגוסט 1929. במשך שמונה ימים התנפל המון ערבי מוסת על יהודי העיר העתיקה, ובהמשך גם על ריכוזים יהודיים נוספים. הפגיעה ביהודי חברון הייתה קשה במיוחד: מתוך כשש-מאות היהודים שהתגוררו בעיר נרצחו למעלה משישים, ובעקבות הטבח חדל היישוב היהודי בעיר להתקיים.

טבח נוסף התרחש בצפת, שבה נרצחו כשמונה-עשר יהודים. הפורעים התנפלו על כמה יישובים נוספים, ובהם המושבה מוצא, המושבה באר-טוביה וחוות חולדה. כנופיות ערביות ניסו לפגוע בריכוזים יהודיים גם בערים עזה, תל-אביב וחיפה, אך נבלמו בידי כוחות ה'הגנה' ובית"ר. הבריטים פינו קהילות יהודיות קטנות מן הערים שכם, רמלה, ג'נין ועכו.

עם תום המאורעות נמנו מאה שלושים ושלושה הרוגים יהודים ושלוש מאות שלושים ותשעה פצועים. היישוב היהודי הוכה בהלם מעוצמת הפרעות ומהיקפן, מן היכולות המוגבלות של ה'הגנה', שלא הצליחה לבלום את הפורעים, ומאובדן השליטה של הבריטים, שנתפסו עד אז כמגיני המפעל הציוני בארץ. כמו כן, הטבח בחברון ובצפת הוכיח שהמאבק הערבי אינו מכוון נגד ה'יישוב החדש' בלבד, אלא נגד כל נוכחות יהודית בארץ.

בפועל הביאו המאורעות להפרדה הולכת וגוברת בין היהודים לערבים בארץ – נקודה שעמד עליה הסופר ש"י עגנון:

'קודם לפרעות תרפ"ט... היו ישראל דרים עם שכניהם הערבים בשלום ובמישור. באבטבוס אחד היו נוסעים ובבית מרקחת אחד היו לוקחים רפואות לתחלואיהם... יהודי כשהיה מברך את הערבי היה מברכו בערבית וערבי כשהיה מברך את היהודי היה מברכו בעברית... לפתע פתאום באו ימי הפרעות של שנת תרפ"ט. דם ישראל נשפך בידי שכניהם הערבים שישבו עמהם כאחים אהובים. נפל פחד הערבים על היהודים וכל מי שהיה דר בין הערביים ברח על נפשו.'

בעקבות המהומות הטילו הבריטים הגבלות על ההגירה היהודית, במסגרת הספר הלבן השני (של פספילד) שהתפרסם בשנת 1930. בנוסף הביאו האירועים לשינויים רבים ב'הגנה', שהלכה וגדלה ופריסתה הגאוגרפית התרחבה.

מאורעות תרצ"ו

באפריל 1936 החל שלב חדש במאבק הלאומי. מנקודת המבט היהודית זה היה עוד שלב בסכסוך הלאומי המחריף על עתיד ארץ-ישראל, המשך ישיר להתנכלויות הערבים למפעל הציוני – ומכאן שמם של האירועים בפי היהודים, 'מאורעות'. אולם מנקודת המבט הערבית זה היה מרד נגד המשך שלטון המנדט בארץ, ומכאן הכינוי שנתנו לו: 'המרד הערבי הגדול'.

הוועד הערבי העליון*, שהוקם בראשית המרד, דרש מן הבריטים הפסקת העלייה היהודית, איסור מכירת קרקעות ליהודים והעברת השליטה בארץ לידי הרוב הערבי. המרד נגד הבריטים וההתנכלויות ליישוב היהודי כללו שביתה כללית של המגזר הערבי, ששיתקה את הכלכלה, ומאות פעולות טרור וגרילה שכוונו נגד יישובים יהודיים ומטרות בריטיות. לראשונה, מרכז הכובד של האלימות לא היה התפרעויות המוניות אלא פעולות מתוכננות של קבוצות חמושות, שהתארגנו והתאמנו לפני ביצוען.

מול המציאות הזאת הוגבר שיתוף הפעולה בין היהודים לבריטים. בסוף אפריל גויסו לראשונה שוטרים יהודים, שכונו נוטרים. הנוטרים שירתו תחת קצינים בריטים וקיבלו מהם נשק, מדים ומחצית משכרם. תפקידם היה להגן על היישובים היהודיים, על הדרכים ועל אתרים אסטרטגיים. הנוטרים שיתפו פעולה עם ההגנה ושימשו לא פעם כיסוי חוקי לפעילותה המחתרתית.

ועדת פיל

בעקבות הגל הראשון של המאורעות מינו הבריטים את ועדת פיל, שעליה הוטל לבדוק את הסיבות לפרוץ המאורעות ולהציע פתרון לסכסוך היהודי-ערבי המתהווה. בפני הוועדה העידו ראשי שלטון המנדט בארץ, נציגי היישוב הארץ-ישראלי, ולבסוף גם נציגי הוועד הערבי העליון, שסירבו בתחילה להופיע בפניה.

ביולי 1937 התפרסמו מסקנות הוועדה. חבריה הגיעו למסקנה שבארץ חיות זו בצד זו שתי קהילות לאומיות בעלות אינטרסים ושאיפות מנוגדים, ושהמשך שלטון המנדט עשוי רק להחריף את הבעיה. הם הציעו על כן לחלק את הארץ לשתי מדינות: מדינה ערבית על רוב השטח, ומדינה יהודית באזורי ההתיישבות המרכזיים של היהודים – מישור החוף, השרון, הכרמל והעמקים – שכונו בשל צורתם על המפה N יישובי. את המקומות הקדושים באזור ירושלים, נמל יפו וה'מסדרון' המחבר ביניהם המליצו לשמור בריבונות בריטית.

הצד היהודי התלבט כיצד לקבל את המסקנות: היו שבירכו על ההמלצה להקים מדינה יהודית, והיו שהתנגדו לה לאור שטחה המצומצם. בצד הערבי דחה הרוב את ההצעה על הסף, ועם פרסום המסקנות פתח בגל נוסף של אלימות.

מאורעות תרצ"ח-תרצ"ט

פרסום מסקנות ועדת פיל הביא לגל נוסף של אלימות. בסיסן של כנופיות המורדים היה בכפרים ובשכונות ערביות שעליהם השתלטו. הן פגעו ביישובים ובתחבורה היהודיים ובמטרות ממשל בריטיות; בנוסף איימו על גורמים ערביים מתונים שהתנגדו להן ואף פגעו בהם. הבריטים החריפו את תגובתם, רדפו אחר הכנופיות, ניסו לפגוע במפקדותיהן ויזמו פעולות ענישה נגד כפרים שנתנו להן מקלט.

אחד הקרבות המכריעים והחריפים ביותר במהלך המרד התרחש בסוף קיץ 1938, לאחר שהמורדים השתלטו על העיר העתיקה בירושלים. הבריטים הטילו מצור על העיר, הפסיקו את החשמל ואת הקשר הטלפוני, וכבשו אותה מחדש בקרב שנמשך חמישה ימים. בסוף אוקטובר 1938 הוטל ממשל צבאי על הארץ ונשלחה תגבורת כדי לגדוע את המרד.

לאחר שהשתרר שקט יחסי, במהלך 1939 נסלל כביש הצפון – כביש ביטחון על הגבול בין ישראל ללבנון – כדי למנוע חדירה של נשק ושל גורמי טרור לארץ. בנוסף נבנו בכל הארץ מצודות משטרה שכונו מצודות טיגרט, במטרה להגביר את השליטה והביטחון. רבות מן המצודות האלה קיימות גם כיום ומשמשות את כוחות הביטחון. מג"ב אף אימץ את תבנית המצודה, והיא מופיעה בסמלו ובתג היחידה שלו.

במהלך השנים האלה הוסיפו הבריטים לחזק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם היישוב היהודי. ביוני 1938 הוקמו פלוגות הלילה המיוחדות, שבהן שירתו נוטרים יהודים לצד חיילים בריטים. הפלוגות פעלו בהתאם לתו"ל (תורת לחימה) שבנה מייסדן, הקצין הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט**. הן היו למעשה יחידות קומנדו קטנות וניידות, שתרמו תרומה חשובה למלחמה בטרור בכלל ולשמירה על צינור הנפט עיראק-חיפה בפרט.

היישוב היהודי התלבט כיצד להגיב לגלי האלימות. עמדתם של מוסדות היישוב הייתה שיש להבליג על פעולות טרור ערביות, ושאסור להגיב עליהן בפעולות טרור נגדיות ולפגוע בחפים מפשע; לפי המדיניות הזאת פעל הכוח הצבאי המרכזי של היישוב, ה'הגנה'. האצ"ל, לעומת זאת, סבר שיש לגבות את מחיר הדמים של הנרצחים היהודים מן הצד הערבי, וביצע פעולות שכללו פגיעה באוכלוסייה אזרחית, בניגוד לעמדת מוסדות היישוב.

במהלך הגל השני של המאורעות נחנך נמל תל-אביב (פברואר 1938), שהרעיון לבנייתו הועלה עוד במהלך הגל הראשון של המאורעות, לנוכח השביתה שכפו הערבים בנמלי הים האחרים. בנוסף הוקמו עוד כמה נקודות יישוב יהודיות במסגרת שכונתה 'חומה ומגדל', שעיקרה הקמה מהירה של יישובים שאופיינו בגדר מקיפה בנויה עץ וחצץ, מגדל שמירה וכמה צריפי מגורים. באופן הזה הוקמו למעלה מחמישים יישובים חקלאיים.

* הוועד הערבי העליון היה גוף ההנהגה המרכזי שהוביל את מאבקם של ערביי ארץ-ישראל בתנועה הציונית. הוועד הוקם בשנת 1936 והיה פעיל עד לסיום מלחמת העצמאות. הקו התקיף שהנהיג והתנגדותו לכל פתרון מדיני העלו אותו על מסלול התנגשות עם הבריטים. בשנת 1937, לאחר רצח איש ממשל בריטי בגליל (לואיס אנדרוס), הוגלו חבריו לאיי סיישל, ויושב ראש הוועד, חאג' אמין אל-חוסייני, ברח ללבנון.

** אורד צ'ארלס וינגייט (1903–1944), קצין בצבא הבריטי שאהד את הציונות. וינגייט התמחה בלוחמה זעירה (לו"ז) ובהתמודדות עם פעולות גרילה, והוא שיזם את הקמתן של פלוגות הלילה המיוחדות. במהלך מלחמת העולם השנייה נהרג בהתרסקות מטוס בהודו.

למרות התחזקות שיתוף הפעולה של היישוב היהודי עם הבריטים, האיום מצדה של גרמניה הנאצית, שהוביל בסופו של דבר לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא את הבריטים להתקרב לצד הערבי במגמה להרגיע את האזור.

שיאה של המדיניות הזאת הגיע עם פרסום הספר הלבן השלישי (של מקדונלד) במאי 1939, שקבע הלכה למעשה שבארץ-ישראל לא תוקם מדינה יהודית אלא מדינה דו-לאומית, הטיל מכסות עלייה מצומצמות מאוד ואסר כמעט לחלוטין מכירת קרקעות ליהודים. המדיניות הזאת עוררה ביישוב זעם, במיוחד בשל משמעויותיה הטרגיות מבחינתם של יהודי גרמניה, שניסו לצאת את המדינה ללא הצלחה בעוד כל מדינות העולם סוגרות את שעריהן בפניהם.

היישוב התאחד למאבק בבריטים, אך פרוץ מלחמת העולם זמן קצר לאחר מכן (ספטמבר 1939) העמיד אותו בפני דילמה. מצד אחד ביקש היישוב לסייע לבריטים במאבקם בגרמניה הנאצית; מצד שני, דווקא נוכח האירועים באירופה, ביקשו רבים להיאבק במדיניות החדשה. כך התנדבו רבים לצבא הבריטי, בעוד רבים אחרים הפגינו נגד ממשלת המנדט וניסו לעקוף את מגבלות העלייה.

כדי לפתוח את שערי הארץ בפני פליטים שהצליחו לברוח מאירופה החלו פעולות 'העפלה'. במסגרת הזאת הגיעו לארץ-ישראל כחמישה-עשר אלף עולים לא חוקיים בספינות רעועות. העולים בספינות שלא נתפסו הוסתרו ברחבי הארץ, אך חלק ניכר מן הספינות נתפסו בידי הבריטים.

בתחילה שוחררו המעפילים לאחר תקופת כליאה קצרה, אך בהמשך נכלאו לתקופות ארוכות בקפריסין. בכמה מקרים, כמו למשל במקרה של האונייה 'סטרומה' (1942), לא עמדו הספינות במסע המפרך וטבעו או טובעו על נוסעיהן.

ידיעות על המתרחש באירופה הגיעו לארץ עוד בשנים הראשונות של המלחמה (1939–1941), אך חלחולה של ההבנה העמוקה של ההתרחשויות היה איטי בהרבה. רק ב-1942, בעקבות הצטברות הידיעות, התגבשה בקרב ראשי היישוב ההכרה שבאירופה מתחולל מסע מתוכנן להשמדת העם היהודי.

אולם כבר בשלבים ראשוניים יותר הקימה הסוכנות היהודית נציגויות בארצות שנותרו ניטרליות ולא נכבשו בידי הנאצים – טורקיה, שבדיה, שווייץ, ספרד ופורטוגל. השליחים שם יצרו קשר עם יהודים בשטחי הכיבוש והעבירו אליהם חבילות מזון, בגדים וכסף. בהדרגה החלו להירקם גם 'תוכניות הצלה', במטרה להציל יהודים רבים ככל האפשר.

חלק מן התוכניות האלה התבססו על רקימת קשר עם הגרמנים עצמם, תוך ניסיון להציל יהודים תמורת כסף או שווה כסף, ולכן עוררו ביקורת ודילמות מוסריות ומדיניות רבות. כך או כך, הצלחתן של תוכניות ההצלה כולן הייתה מצומצמת בלבד, והן נתקלו בקשיים רבים.

מידת ההתגייסות של היישוב בארץ להצלת היהודים באירופה היא סוגיה מורכבת ועדינה מאוד: האם נעשה כל מה שהיה אפשרי? והאם נעשה בזמן? דעותיהם של ההיסטוריונים חלוקות בנושא, אך ברור שהצלחתם של גורמי היישוב הייתה חלקית בלבד, ושהתנהלותם של הבריטים הקשתה מאוד על פעולתם.

עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 החלה תקופה שכונתה 'תקופת המאבק', והיא עמדה בסימן התנגשויות חוזרות ונשנות בין היישוב ומוסדותיו לבין שלטונות המנדט הבריטי. היישוב היהודי פעל כדי לקבוע עובדות בשטח: מבצעי ההעפלה הורחבו, נקודות יישוב חדשות הוקמו, והמחתרות השונות התאחדו במסגרת תנועת המרי העברי ופגעו בתשתית השלטון הבריטית בארץ.

בין השאר, ב-17 ביוני 1946 פוצצו אחד-עשר גשרים שחיברו את ארץ-ישראל המנדטורית עם הארצות השכנות לה, בפעולה שכונתה 'ליל הגשרים'.

כחודש לאחר מכן, ב-22 ביולי 1946, פוצץ מלון המלך דוד בירושלים, ששימש את שלטונות המנדט, בפעולה שנויה במחלוקת שבוצעה בהובלת האצ"ל אך גונתה לאחר מעשה על-ידי ה'הגנה'.

הבריטים מצדם פעלו כדי לעצור את פעולות היישוב. אחד השיאים של הפעילות הזאת הגיע בשבת ה-29 ביוני 1946, שכונתה 'השבת השחורה', שבמהלכה נעצרו ראשי היישוב, הוטל עוצר על אזורים יהודיים רחבים ונערכו חיפושים נרחבים אחר נשק מוסלק.

אולם לצד ההתנגשויות הרבות נראה היה שהיהודים בארץ מוכנים להקמת מדינה. כינונם של המוסדות הלאומיים, שהיו למעשה הממשל האוטונומי של יהודי ארץ-ישראל בתקופת היישוב, הניח את היסודות המבניים להקמתה של מדינה עצמאית. כפי שמציינים הסוציולוגים ליסק והורוביץ*:

'בשלושים שנות המנדט נעשה היישוב היהודי למעין מדינה שתשתיתה המוסדית... הפכה ב-1948 לשלד המערכת הפוליטית של מדינת ישראל הריבונית'. מסיבה זו יש המכנים את המוסדות הלאומיים 'המדינה שבדרך'.

המוסדות האלה הורכבו משני גופים:

1) כנסת ישראל – ייצגה את כלל היישוב היהודי בארץ, למעט קבוצות שוליים שלא קיבלו על עצמן את מרותה. היא הורכבה מנציגים שנבחרו על-ידי הציבור אחת לארבע שנים. מתוך הנציגים האלה הורכב הוועד הלאומי, ששימש למעשה גוף ביצועי המקביל לממשלה במדינה ריבונית, והיה אחראי להוצאה לפועל של החלטות כנסת ישראל ולביצוע משימות שהוגדרו על-ידי שלטונות המנדט.

2) הסוכנות היהודית – הוקמה ב-1927 בהתאם לכתב המנדט, והייתה נציגות משותפת ליהודי ארץ-ישראל, לתנועה הציונית העולמית ולגופים יהודיים לא ציוניים מסוימים שהיו בעלי זיקה לבניין הבית הלאומי בארץ. התפקידים שהועידו הבריטים לשני הגופים האלה היו מצומצמים יחסית, אך בפועל הם עסקו בתפקידים רחבים בהרבה: הם תפסו את עצמם כנציגים היחידים של היישוב מול שלטונות המנדט, טיפחו את המערכת הביטחונית הצעירה ופיקחו עליה, והפעילו שירותים קדם-מדיניים שונים בתחומים רבים.

המוסדות הלאומיים פעלו עד ליום הקמת המדינה, ולמעשה הם אלה שקיבלו את ההחלטה על הקמתה. אחת הסוגיות המרכזיות שאיתן היו צריכים להתמודד הייתה שאלת עתידה של ארץ-ישראל עם תום שלטון המנדט הבריטי, שהוגדר מלכתחילה כשלטון זמני.

כפי שראינו לעיל ונראה שוב בשער העוסק בביטחון ישראל, הבריטים התקשו לכונן בארץ את שלטונם מול המאבק המחריף בין היהודים לערבים. עוד בשנת 1937 המליצה ועדת פיל על סיומו של שלטון המנדט ועל הקמתן של מדינה יהודית ומדינה ערבית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, עקב המצב הכלכלי הקשה בבריטניה והלחץ הכבד שהפעילה התנועה הציונית על דעת הקהל העולמית לנוכח התהוות בעיית הפליטים היהודים, הוחלט להעביר את סוגיית ארץ-ישראל לדיון באו"ם. האו"ם הקים את ועדת אונסקו"פ – ועדת חקירה מיוחדת של האו"ם לענייני ארץ-ישראל.

לאחר שניהלה הוועדה שיחות עם גורמים מרכזיים בארץ ובעולם, החליטה בסופו של דבר להמליץ לחלק את ארץ-ישראל המנדטורית לשלושה אזורים: מדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור בפיקוח בין-לאומי בירושלים.

בעוד מדינות ערב ונציגי הערבים בארץ דחו באופן מוחלט את המסקנות, ראשי הסוכנות היהודית והתנועה הציונית קיבלו אותן. ב-29 בנובמבר 1947 הובאה ההצעה להצבעה באו"ם והתקבלה ברוב של 33 מדינות תומכות, 13 מתנגדות ו-10 נמנעות, ובהן בריטניה.

ביישוב היהודי בארץ ובעם היהודי כולו נתפסה ההחלטה הזאת כהחלטה היסטורית, שתאפשר את הגשמת החזון הציוני. עם היוודע ההחלטה יצאו אלפים לרחובות ורקדו עד אור הבוקר. עזריאל קרליבך, שערך באותה עת את העיתון 'מעריב', כתב:

'זכינו לראות את השינוי הגדול בחיינו. גדלנו בתלות אחרים. אבותינו נאנחו במשך אלפיים שנה תחת עולם של עמים זרים. והיום הועמדנו על רגלי עצמנו. אנו הולכים לחיות חיים אחרים... לא עוד חברי אונים ותלויים ברצונם של אחרים. אדונים לגורלנו.'

אולם השמחה לא נמשכה זמן רב: יום למחרת ההצבעה הגורלית פרצה בארץ מלחמת השחרור, והיישוב עמד בפני איום ממשי על קיומו. על הרקע הזה החלו לחצים כבדים על התנועה הציונית שלא לממש את החלטת האו"ם ולא להכריז על מדינה עם סיום המנדט הבריטי, שנועד למאי 1948.

לבסוף החליטו מוסדות המדינה, בהובלתו של בן-גוריון, שלא לדחות את ההכרזה. וכך, ביום שישי ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, שעות ספורות לפני עזיבת הנציב העליון הבריטי את הארץ, התכנסה מועצת העם באולם מוזיאון תל-אביב והכריזה על הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל – היא מדינת ישראל.

* משה ליסק (1928–2018), סוציולוג שהרבה לעסוק במחקריו בחברה הישראלית. שימש כפרופסור באוניברסיטה העברית, וחתן פרס ישראל לשנת תשנ"ב.

* דן הורוביץ (1928–1991), סוציולוג שפעל לצדו של ליסק והרבה לחקור אף הוא את החברה הישראלית. בנוסף עסק הורוביץ גם בכתיבה עיתונאית והיה פעיל במפלגת 'העבודה'.

כפי שראינו, במהלך השנים שחלפו מן העלייה הראשונה ועד להקמתה של מדינת ישראל הצליחה להתהוות בארץ תשתית ארגונית, שהייתה המסד שעליו נבנתה מאוחר יותר מדינת ישראל.

תוכנה של מגילת העצמאות מבטא את תפיסות העולם הערכיות ביחס לטיבו של הבית הלאומי, כפי שהתעצבו במרוצת הדורות בכלל ובתקופת היישוב בפרט.

בתקופה הזאת התרחשו רבים מן האירועים המכוננים שמשפיעים על מדינת ישראל עד לימים אלה, והוקמו כמה מן המוסדות שלאחר הקמת המדינה הוסבו ועמדו בבסיסם של המוסדות הממלכתיים.

ההיכרות עם התקופה הזאת היא על כן חיונית להבנה אמיתית ומלאה של מדינת ישראל ושל דרכי פעולתה.

הקמת המדינה, ב-ה' באייר תש"ח, העמידה אתגר עצום בפני היישוב בארץ ובפני העם היהודי כולו. בנייה של מדינה תוך כדי מלחמה קשה, וקליטת עלייה בממדים גדולים, נראתה במבט ראשון בלתי אפשרית.

אולם בניגוד למה שנהוג לחשוב, מדינת ישראל לא נבנתה יש מאין, ורבים מן המוסדות החדשים נסמכו על מוסדות היישוב שהוקמו בהדרגה מימי העלייה הראשונה, כפי שמסבירה ההיסטוריונית אניטה שפירא*: 'מערכות החינוך, הבריאות והסעד נבנו על התשתית הארגונית שגובשה בתקופת היישוב.'

צבא ההגנה לישראל אימץ – ולא במקרה – את שמו של ארגון ההגנה, ונחשב ליורשה של המסורת הצבאית שטופחה ביישוב. הגושים הפוליטיים שהסתמנו בתקופת היישוב, השמאל והימין, נשארו דומיננטיים גם בשדה הפוליטיקה הישראלית.

אולם לא בכל דבר אפשר היה להמשיך ללא שינוי, ומן המוסדות ומן האזרחים נדרש שינוי תפיסה עקרוני. את השינוי הזה תמצת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, במושג ממלכתיות:

תפיסה יישובית – לפני הקמת המדינה: המוסדות הלאומיים בתקופת היישוב היו מוסדות התנדבותיים (וולונטריים); מי שרצה להצטרף אליהם ולהיות נתון למרותם הצטרף, ומי שלא רצה, לא. בתקופת היישוב לקחו על עצמן המפלגות הפוליטיות תפקידים שמזוהים בדרך כלל עם המדינה, וקיימו מערכות חינוך, תעסוקה ובריאות ואפילו ארגונים צבאיים עצמאיים. כך למשל תומכי מפלגות הפועלים נהנו משירותיה של קופת החולים הכללית, ילדיהם למדו ב'זרם העובדים', הם קיבלו שירותי רווחה מלשכת עבודה מפלגתית, אהדו את קבוצות הספורט של 'הפועל' ותרמו למאמץ ההגנתי במסגרת ההגנה והפלמ"ח. לעומתם, תומכי הרוויזיוניסטים נהנו משירותיה של קופת חולים לאומית, ילדיהם למדו ב'זרם הכללי', הם קיבלו שירותי רווחה מלשכת עבודה מפלגתית, אהדו את קבוצות הספורט של בית"ר ותרמו למאמץ ההגנתי במסגרת האצ"ל והלח"י. מכיוון שהבריטים היו השליטים בפועל בארץ-ישראל והעלייה הייתה מוגבלת למי שרצו ויכלו לעלות, לא היה צורך בעיסוק בשאלות עקרוניות ובניסוח מדיניות בתחומים רבים.

תפיסה ממלכתית – לאחר הקמת המדינה: מוסדות המדינה הם מוסדות רשמיים בעלי סמכות חוקית מחייבת. על כל תושב במדינה לקחת בהם חלק ולציית למרותם, בין אם הוא מעוניין בכך ובין אם לא. עם הקמת המדינה הוקמו מוסדות ממלכתיים, האחראים לסיפוק השירותים המרכזיים לאזרח בתחומי הביטחון, החינוך, הרווחה, התעסוקה ועוד. השירותים האלה הם חלק מחובתה של המדינה כלפי תושביה, ולכן אי אפשר לספק אותם באמצעות שירות מפלגתי שאינו נתון לאחריותה ולמרותה של המדינה. משום כך פורקו המחתרות השונות והוקם צבא ההגנה לישראל, בוטלו הזרמים המפלגתיים בחינוך והוחל חינוך ממלכתי הנתון לפיקוחו של משרד החינוך, ועוד. המפלגות הוסיפו לפעול, אך תפקידן צומצם לתחום הפוליטי בלבד. כאשר הפכה ישראל למדינה ריבונית שקולטת עלייה, נוצרו שאלות עקרוניות שצריך היה לתת עליהן את הדעת: כיצד יש להתייחס למיעוט הערבי? כיצד לקלוט את העולים הרבים, שהגיעו לא פעם חסרי כול? כיצד להתמודד עם השוני התרבותי בין העולים מן המדינות השונות? כיצד יש לעצב את יחסי החוץ של המדינה הצעירה? ועוד.

השינוי העקרוני הזה, שהתרחש בשנת 1948 ויושם בהדרגה בשנים הבאות, סימן עבור המדינה הצעירה אתגר מרכזי שגם 70 שנים אחר כך אנחנו ממשיכים להתמודד איתו – בנייתה של מדינה יהודית ודמוקרטית, שפועלת על-פי עקרונות ממלכתיים ומהווה חברת מופת.

בפרק הזה נדון בקצרה באירועים ובאישים מרכזיים שעיצבו את מדינת ישראל במהלך שבעים שנות קיומה.

ראשית, נלמד על העליות המרכזיות שהביאו לקיבוץ גלויות מכל רחבי העולם ולעיצובה של החברה הישראלית.

שנית, נסקור כמה אירועים מרכזיים שהתרחשו מאז קום המדינה ומביאים לידי ביטוי את החיים בישראל.

שלישית, נלמד על פועלם של הנשיאים, ראשי הממשלה והרמטכ"לים שהנהיגו את מדינת ישראל ואת צה"ל מראשית קיומם. בשער הבא נשלים את הדיון בעיסוק בהתפתחותו של כוח המגן העברי ובלמידת מורשת הקרב של צה"ל.

* פרופ' אניטה שפירא (נולדה ב-1940), היסטוריונית ישראלית העוסקת בחקר היישוב ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כלת פרס ישראל לשנת תשס"ח. שפירא מכהנת כראש מכון ויצמן לחקר הציונות באוניברסיטת תל-אביב ונחשבת לאחת ההיסטוריוניות החשובות בתחום.

בניגוד לימי היישוב, כאשר העלייה הייתה תלויה באישור השלטון הזר, הקמת המדינה פתחה את שערי הארץ לעלייה המונית. אך במקביל היא גם הטילה את האחריות להבאת העולים וליצירת התשתית לקליטתם המוצלחת באופן בלעדי על מוסדות המדינה. להלן נסקור כמה מן העליות המרכזיות לארץ, מראשית המדינה ועד השנים האחרונות.

בשלוש השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה (1948–1951) הגיעו לארץ כ-700 אלף עולים, שהכפילו את כמות האוכלוסייה היהודית בארץ. גל העלייה הזה ידוע בכינוי העלייה הגדולה, או העלייה ההמונית, בשל ממדיו.

עולי העלייה ההמונית הגיעו בעיקרם ממזרח אירופה וממדינות המזרח התיכון. העובדה הזאת הטילה עול כלכלי כבד על המדינה: העולים מאירופה היו ברובם ניצולי שואה שכל רכושם נגזל מהם, והעולים מארצות האסלאם גורשו ברובם מבתיהם ולא ניתן להם לקחת איתם רכוש או כסף.

בניגוד לעליות הקודמות, שבוצעו בסיוע המוסדות אך ללא ארגון מרכזי, הפעם אורגנו מרבית העליות באופן מרוכז על-ידי המדינה. ראשונים לעלות היו ניצולי השואה, שהוסיפו להתגורר גם שלוש שנים לאחר תום המלחמה במחנות עקורים במרכז אירופה, ואליהם התלוו אלפי עצורים שניסו לעלות לארץ במסגרת ההעפלה ונכלאו על-ידי הבריטים בקפריסין.

בחודשים הבאים החלו להגיע לארץ קהילות יהודיות שלמות, שעזבו את מקום מגוריהן ועלו ארצה. מבין מבצעי העלייה של שנות החמישים והשישים נצרבו בתודעה הציבורית כמה:

1. מרבד הקסמים: העלאת יהודי תימן בשנים 1948–1950, שבמהלכה עלו לארץ כ-50,000 עולים.

2. מבצע עזרא ונחמיה: העלאת יהודי עיראק בשנים 1950–1951, שבמהלכה עלו לארץ כ-110,000 עולים.

3. מבצע יכין: העלאת יהודי מרוקו בשנים 1961–1964, שבמהלכה עלו לארץ כ-80,000 עולים.

על אלה יש להוסיף את עליית גומולקה – עלייתה של שארית הקהילה היהודית בפולין לארץ, לאחר שקיבלה לכך אישור מן השלטונות בשנת 1956* – וכן עליות ממדינות נוספות במהלך השנים האלה שלא זכו לשם מיוחד: רומניה, בולגריה, איראן ועוד.

היקפה של העלייה ומצבה הרעוע של המדינה הקשו מאוד על קליטת העולים בהיבטים של שיכון, תעסוקה, חינוך, שירותי בריאות ועוד.

כ-100 אלף עולים שוכנו בבתים של ערבים שננטשו בעקבות מלחמת העצמאות. מאות אלפים נוספים שוכנו במעברות – שיכונים זמניים של צריפים, פחונים ואוהלים, שהוקמו בשולי הערים והמושבות ושתושביהם הועסקו בדרך כלל בעבודות יזומות: ייעור, יישור חולות, סיקול ועוד.

בהמשך שנות החמישים הוקמו גם מושבי עולים – מושבים חקלאיים שבהם יושבו יוצאי ארץ או אזור מסוים – וכן עיירות פיתוח, מרכזים עירוניים שהוקמו בכל רחבי הארץ במטרה לעודד את פיזור האוכלוסייה.

המצב ברבים מן היישובים שבהם התגוררו העולים בשנים הראשונות היה בכי רע, והמרחק שלהם ממרכז הארץ הביא לא פעם גם לתחושות קשות ולתסכול. העלייה ההמונית העצימה את בעיותיה הכלכליות של המדינה והביאה אותה אל סף קריסה, ובסופו של דבר הדבר הביא לעצירה זמנית של העלייה ב-1951.

אולם מעבר לסוגיה הכלכלית עלתה גם סוגיה תרבותית לא פשוטה, שבבסיסה עומדים ההבדלים הרבים בין העולים החדשים – יוצאי ארצות האסלאם וניצולי השואה – לצברים ילידי הארץ.

מעט על המתח הזה אפשר ללמוד ממפגש שהתקיים בשנות השבעים בין רינה שפירא, מורה צברית שלימדה בכמה מעברות, לבין תלמידיה. כך למשל אמר לה תלמיד בשם ידידיה: 'היה מתח בין מה שראינו בבית למה שהיה בבית הספר... ששיקף את הפער העצום בין הגולה לבין תהליך הישראליזציה. עברנו תהליך ישראליזציה חריף מאוד. אני בדיעבד שמח שעשיתי את זה, זה אמנם עלה לי במאמצים רבים עם מתחים ומריבות אין קץ בבית... אמי תמכה כל הזמן בלימודים שלי... אבל היא אפילו לא הבינה שאני מקבל חינוך שונה לחלוטין, ושבגלל החינוך הזה קורות כל ההתנגשויות בינינו.'

תלמידה אחרת בשם עמליה מוסיפה: 'אני חושבת, בראייה לאחור, שהישראליזציה הזאת היתה לוחצת מדי... זכור לי שהמריבות עם ההורים נבעו מכך שהזדהיתי יותר אתך רינה, מאשר עם הבית. כי אני חשבתי שכל מה שהם הביאו משם הוא איום, גלותי, פרימיטיבי.'

* ולדיסלב גומולקה (1905–1982) כיהן כנשיא פולין בין השנים 1945–1948 ו-1956–1970. עלייתו לשלטון בשנת 1956 סימלה רפורמה בכיוון ליברלי יותר. במסגרתה התיר גומולקה ליהודי המדינה שהיו מעוניינים בכך לעזוב אותה ולעלות לישראל, בניגוד למצב ביתר מדינות הגוש הקומוניסטי.

ברית המועצות, שהייתה מדינה קומוניסטית-חילונית, פגעה בחופש הדת של כלל אזרחיה, ובכלל זאת בחופש הדת של היהודים.

בשנות החמישים נוהלו נגד כמה יהודים משפטי ראווה בעלי נימה אנטישמית. היהודים סבלו מתעמולה אנטישמית ואנטי-ישראלית בכלי התקשורת, נחשדו בחוסר נאמנות ולא אחת פוטרו ממקומות עבודה והתקדמותם נמנעה. וחמור מכול – נאסר עליהם לקיים כל פעילות בעלת אופי יהודי.

בנוסף בוטלו אשרות ההגירה לישראל כמעט לגמרי, ונמנעה כל פעילות של עידוד הגירה. המדיניות הזאת הובילה לזעם גדול בקרב היהודים בארץ ובעולם, ובניגוד למצופה ליבתה בקרב יהודי ברית המועצות גל הזדהות עם ישראל, שהתעצם עוד יותר לאחר מלחמת ששת הימים.

השלטונות מצדם הגיבו בהגברת הרדיפה, והחלו לאסור פעילים יהודיים שלא נכנעו לדיכוי התרבותי; אלה כונו אסירי ציון. המאסר השרירותי של אסירי ציון עורר הזדהות עמוקה בישראל ובעולם היהודי. כדי לשחרר אותם ולאפשר ליהודי המדינה חופש דת ואפשרות עלייה, החל מסע לחצים בין-לאומי שהתנהל תחת הכותרת 'שלח את עמי'.

הכותרת הזאת ביקשה לרמוז לבקשתו של משה מפרעה לפני יציאת מצרים, והיה בה כדי להעיד על חשיבותו של העניין. בסופו של דבר הלחצים הועילו, והתאפשרה יציאתם של כ-500,000 מיהודי ברית המועצות לאורך תקופת זמן של כשלוש שנים.

הקהילה האתיופית, 'ביתא ישראל', היא קהילה יהודית עתיקה שהתקיימה לאורך מאות רבות של שנים*. קבוצה קטנה של בני הקהילה הגיעה לארץ עוד במהלך שנות החמישים, אך העלייה הגדולה של הקהילה החלה רק בשנות השמונים.

בשנת 1984 הגיעו ידיעות על מצבם הקשה של היהודים באתיופיה, שסבלו מרדיפות קשות של המשטר: הוא גייס לצבא ילדים בגיל צעיר מאוד, אסר על קיום חוקי הדת היהודית, האשים את מנהיגי הקהילה בריגול למען ישראל ועוד.

לצד זאת פקדה בצורת קשה את אזורי ההתיישבות של היהודים והביאה אותם אל סף רעב. כל אלה הביאו את ממשלת ישראל לכלל החלטה שיש להציל את יהודי אתיופיה ולהעלות אותם ארצה, במבצע שכונה מבצע משה.

מימוש ההחלטה היה מסובך מאוד, בשל הריחוק הגאוגרפי, הנתק המדיני בין ישראל לשלטון באתיופיה, והחוק במדינה שאסר על יציאת אזרחים מתחומיה ואף על מעבר מאזור לאזור. לאור זאת הוחלט להבריח את היהודים לסודן ומשם להביאם לישראל.

הנדידה במדבריות סודן הייתה מסוכנת וקשה, ובדרכם ארצה נספו כ-5,000 מבני הקהילה. כדי לאפשר את המבצע וגם לזכות בשיתוף פעולה מצד שלטונות סודן, נערך המבצע בסודיות גמורה במשך כמה שבועות.

אולם החשאיות נשברה לבסוף והעלייה הופסקה. היא התחדשה רק ב-1991, במסגרת מבצע שלמה. הפעם היה זה מבצע הטסה גלוי, ובמהלכו עלו לישראל כ-14,000 יהודים. בתום המבצע הזה עלתה מרבית הקהילה לארץ, אך באתיופיה נותרו יהודים מזרע ביתא ישראל, המכונים לעיתים 'פלאשמורה', שביקשו וציפו לעלות לארץ.

החל מ-1992 הוחלט שמי שאימו יהודייה יוכל לעלות לישראל ויעבור תהליך גיור. קבוצת העולים הזאת מועלית לארץ בהדרגה, לאחר שהות ממושכת במחנות מעבר.

קליטתם של יהודי אתיופיה בישראל הייתה מורכבת ומאתגרת. מרבית העולים חיו באזורים כפריים ולא היו מורגלים לטכנולוגיה מודרנית, והאופי המודרני והעירוני של הארץ חייב אותם בשינוי גדול באורחות החיים.

מדינת ישראל נוקטת מדיניות של העדפה מתקנת כדי לשפר את סיכויי השתלבותם, ומשקיעה בתהליך הקליטה משאבים רבים, אך בכמה מקרים נתקלו העולים באפליה. גם צה"ל שותף למשימה הזאת ופועל כדי לקדם את יוצאי אתיופיה ולאפשר להם הזדמנות שווה.

* בקהילה היהודית באתיופיה דנו בהרחבה בפרק נפרד.

התפוררות השלטון הקומוניסטי בברית המועצות ונפילת המחיצות בין מזרח אירופה למערבה בסוף שנות השמונים הולידו גל עלייה גדול מן המדינות האלה. מאז 1989 ועד תום המאה ה-20 הגיעו לארץ כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר – גל עלייה חסר תקדים בהיקפו מאז שנותיה הראשונות של המדינה.

רבים מן העולים נמשכו למדינת ישראל כמדינה בעלת משטר דמוקרטי, צביון מערבי ורמת חיים גבוהה יחסית. אחרים הושפעו משיקולים אידיאולוגיים, כמו אלה שהניעו את עולי ברית המועצות בשנות השבעים.

קליטתה של כמות גדולה כל כך של עולים הייתה עבור החברה הישראלית אתגר קשה. רוב העולים הגיעו לארץ עם תואר אקדמי וקיוו להמשיך לעסוק במשלח היד שבו עסקו בברית המועצות, אך עקב קשיי שפה ומבנה שוק העבודה הישראלי, פעמים רבות הדבר לא הסתייע.

יתר על כן, השתלבותם של העולים בחברה הישראלית מבחינה תרבותית הייתה איטית מאוד. העולים סבלו מדעות קדומות, וחלקם בחר להסתגר בין דוברי רוסית – דבר שהביא להקמת מפלגות, עיתונים, חנויות ואזורי בילוי ייעודיים.

עובדה נוספת שהשפיעה על קליטתה של העלייה הרוסית היא שחלק ניכר מן העולים הורשו לעלות לארץ על-פי חוק השבות אך לא הוכרו כיהודים על-פי ההלכה, בשל האחוז הגבוה של נישואי תערובת בברית המועצות.

גם במקרה הזה נקרא צה"ל ליטול חלק במאמצי הקליטה ולאפשר לחיילים המעוניינים בכך להשלים את גיורם במסגרת צבאית.

ישראל היא מדינה מגוונת ורבת-פנים. הניסיון לסכם את ההיסטוריה הישראלית כולה בכמה פסקאות קצרות אינו פשוט, וכדרך הטבע לא נוכל לגעת בכל אירוע ובכל תחום.

להלן בחרנו לדון בחמישה תחומים מרכזיים הנוגעים לחיים במדינת ישראל, תוך התמקדות באירועים ובמושגים מרכזיים שנקשרים בהם. כך אנחנו מבקשים לעסוק בכמה אירועים מרכזיים שההיכרות איתם היא תשתית ידע בסיסית עבורנו כקצינים לעתיד, אך איננו מתיימרים לתאר כל אירוע ולהקיף כל נושא.

כאמור, בשנים הראשונות לקיומה היה מצבה הכלכלי של ישראל רע: מספרם העצום של העולים, מיעוט ההון העצמי שהביאו איתם וההוצאות העצומות בתחומי הביטחון בעת מלחמת העצמאות ומיד לאחריה היו עול כלכלי קשה.

כתוצאה מכך הוחל במדיניות קיצוב שנודעה בכינוי 'צנע'. בבסיס מדיניות הקיצוב עומדת החלטתה של המדינה לפקח על מוצרים שונים ולמנוע את מכירתם לכל המרבה במחיר: לכל אזרח הקצתה המדינה תלושים לפי מפתח קבוע, שרק באמצעותם אפשר היה לרכוש את המוצרים שבפיקוח.

כך ביקשה המדינה לחלק את מעט המשאבים שהיו לה באופן שווה, ובעיקר למנוע מצב שבו ייווצר רעב בקרב העולים החדשים והאוכלוסיות החלשות.

משטר הצנע לא הצליח להתמיד לאורך זמן, משום שפגע בחופש הקניין. לצד המוצרים שנמכרו בפיקוח החל להתפתח 'שוק שחור', והציבור כולו סבל ממחסור כבד. זאת ועוד, למרות השאיפה לצמצם את הפערים בחברה, מדיניות הקיצוב לא הצליחה למנוע את היווצרותו של שסע חברתי-כלכלי, שנשא גם אופי עדתי.

יוצאי אירופה, ה'אשכנזים', היו הרוב המוחלט של עולי העליות בימי היישוב, לפני הקמת מדינת ישראל, ומילאו תפקיד מרכזי בעיצוב המוסדות ובעיצוב התרבות החלוצית הארץ-ישראלית.

יוצאי צפון אפריקה ואסיה, ה'מזרחים', הגיעו ברובם לאחר הקמת המדינה, ונדרשו לא פעם לסגל לעצמם עולם ערכי ותרבותי שונה משלהם.

על הרקע הזה התעוררו לא אחת תחושות קשות, ונשמעו טענות על קיפוח ועל זלזול בתרבות שהביאו איתם העולים. הפעם הראשונה שבה עלה מצב הדברים הזה אל פני השטח הייתה ביולי 1959, במסגרת אירועי ואדי סאליב שהחלו בחיפה.

בשכונה חיו כ-15,000 עולים, שהתגוררו בבתים ערביים נטושים. הם חיו בתנאים סניטריים קשים, רבים מבעלי המשפחות היו מובטלים ורבים מן הילדים והנערים נשרו ממערכת החינוך. את הרקע לפרוץ המהומות תיארה אשת מדע המדינה הנרייט דהאן-כלב*:

'ב-1959 הייתה ישראל מדינה עצמאית כבר 11 שנים. משנות הצנע ומעליית ההמונים היא התאוששה... מעמדה של ישראל בעולם התחזק בזכות היכולת הטכנולוגית החקלאית שפיתחה... לאחר מלחמת סיני שררה בה רגיעה ביטחונית יחסית... כך התחדד גם בחיפה הקיטוב בין השכונות הסמוכות ואדי סאליב והדר כרמל: כאן שכונת העוני, שבה חיו תושבים שכבר זוהו כ-ישראל השנייה, וכאן השכונה הבורגנית, העשירה והמאוכלסת בעיקר תושבים ממוצא אירופי. המהומות עצמן פרצו כאשר שוטרים שהוזעקו לשכונה על-מנת לרסן שיכור ירו ברגלו.'

עוד באותו ערב החלו בשכונה הפגנות אלימות, שגלשו בימים הבאים גם למגדל העמק, לבית שאן ולקריית שמונה. ההפגנות אורגנו בידי ארגון קטן בשם 'ליכוד עולי צפון אפריקה', וכוונו נגד מה שנתפס בעיני המפגינים כסמלים של הממסד: תחנות משטרה, בנייני הסתדרות וסניפי מפא"י, מפלגת השלטון.

בעת התרחשות האירועים התקשה הממסד להביט עליהם באופן כולל ולנתח את הגורמים שהביאו לפריצתם. רק בדיעבד הצביעו חוקרי התקופה על אירועי ואדי סאליב כעל הפעם הראשונה שבה התרחשה במדינה מחאה על רקע עדתי וניתנה במה פומבית לטענות הקיפוח. האירועים הביאו לדיון ציבורי נרחב בסוגיית העולים החדשים בעיתונות, וגם הממשלה הקימה ועדת חקירה במטרה לבחון את השינויים שצריכים להיעשות.

כעשור לאחר אירועי ואדי סאליב, בשנים 1970–1971, פקד את מדינת ישראל גל מחאה נוסף, שאורגן על-ידי תנועה שכינתה את עצמה 'הפנתרים השחורים'. מרכזה של תנועת המחאה היה בשכונת מוסררה (קוממיות) שבירושלים – שכונה ערבית שננטשה במלחמת העצמאות ואוכלסה במהירות על-ידי עולים חדשים.

המוחים טענו שהם מופלים בשל מוצאם העדתי. בניגוד לאנשי ואדי סאליב, 'הפנתרים השחורים' היו בני עולים, או כאלה שהגיעו לארץ בילדותם המוקדמת; הם טענו שאינם מצליחים להתקדם בסולם החברתי-כלכלי ונותרים לחיות בשולי החברה.

הפנתרים יזמו שורה של הפגנות ופעולות מחאה כדי להעלות את עניינם לסדר היום. אחת המרכזיות שבהן הייתה גניבת בקבוקי החלב שהונחו ליד דלתות בתיהם של תושבי רחביה והעברתם לתושבי 'השכונות', בטענה שהחלב, שנחשב למזון בריא ובסיסי, אינו נחלתם של העשירים בלבד**. על טענות המחאה אפשר ללמוד מכרוז שחולק במהלך הפגנה באוגוסט 1971:

'האזרח הדפוק, מי אתה? אולי אתה פועל שמרוויח 500 לירות ישראליות לחודש וצריך להאכיל 12 פיות. אולי אתה נער עבריין שמקבל את הכרוז הזה לבית הסוהר. אולי את אם לעשרה ילדים שצריכה לעבוד בניקיון כדי לפרנס את משפחתך... אתה דפוק לא כי נולדת ככה אלא כי מישהו מקפח אותך... בתנאים של צפיפות איומה, מחלות וכמעט רעב היית צריך לגדל את ילדיך. יצאת לעבוד בבניין, בסלילת כבישים ובחקלאות – אבל נשאר לך טעם מר... קיבלת שכר של ניצול, ומה שיותר רציני, הם אכלו את פרי עבודתך – המקפחים... הם בעלי משרות בכירות במדינה שאתה בנית.'

גם הפעם התקשו מוסדות המדינה להבין את ההקשר הרחב של המחאה. גולדה מאיר, ראש הממשלה באותה עת, סירבה להיפגש עם המוחים בשל פעולותיהם האלימות, ומיוחסת לה הקביעה המזלזלת 'הם לא נחמדים' ביחס אליהם.

יוזמי המחאה הקימו מפלגה פוליטית, שהתמודדה בבחירות לכנסת וזכתה למספר מנדטים נמוך; אך השפעתה ניכרה בטווח הארוך יותר: היא סימלה את הביקורת הציבורית על שלטון מפא"י והובילה אל 'המהפך' הפוליטי ואל עלייתו של מנחם בגין לשלטון בשנת 1977.

בשנים הבאות עברה מדינת ישראל מהפכה כלכלית, ובהדרגה הפכה ממדינה ריכוזית, שבה רבים מתחומי החיים מנוהלים על-ידי הממשלה, למדינה שמונהג בה שוק חופשי, שהממשלה נמנעת בה מפיקוח יתר ושרבים משירותיה מופרטים.

לאחר כמה משברים כלכליים הצליחה מדינת ישראל להתייצב, וכיום נחשבת כלכלתה לאחת החזקות בעולם. עם זאת, סקרים משווים מלמדים שבישראל קיימים עדיין פערים בולטים בין עניים לעשירים, והדבר מהווה אתגר מתמיד לחברה.

* הנרייט דהאן-כלב (נולדה ב-1944), חוקרת העוסקת בעיקר במדע המדינה ובמגדר. היא משמשת כפרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

** בשל היעדר תנאי קירור באותה תקופה, החלב היה מחולק בבקבוקי זכוכית על-ידי חלבנים. החלבנים הניחו את בקבוקי החלב ליד הדלתות של מי שהיו מסוגלים לממן זאת, וגבו את המחיר בסוף החודש. עם התפתחות תנאי ההובלה בקירור השתנה אופן הצריכה של המוצר.

כפי שראינו בשער הראשון, מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אף שההגדרה הזאת נמצאת בהסכמה רחבה בחברה הישראלית, מתקיימים בה דיונים שונים על משמעותה. עוד לפני הקמת המדינה, בשנת 1947, שלח דוד בן-גוריון, שעמד בראש מוסדות היישוב, מכתב למנהיגי הציבור החרדי על דמותה של המדינה העתידה לקום. המכתב הזה נודע לימים בכינוי מכתב הסטטוס-קוו, והוא משרטט מעין מתווה לשמירת המצב הקיים (סטטוס קוו) בענייני דת ומדינה במדינה שעתידה לקום. מטרתו הייתה לסמן תנאים שמסדירים ומאפשרים חיים משותפים בין דתיים לחילונים למרות המחלוקת, וכלולות בו ארבע קביעות עקרוניות שנשמרות בישראל עד היום:

שבת – יום המנוחה הרשמי יהיה השבת, והוא יישמר במוסדות המדינה ובמקומות ציבוריים.

כשרות – שמירה על כשרות בכל המוסדות הממשלתיים, לרבות צה"ל ומשרדי הממשלה.

דיני אישות – בתחום נישואין וגירושין תופקד הסמכות המשפטית בידי מערכת השיפוט הרבנית.

חינוך – אוטונומיה מלאה לכל הזרמים בחינוך (בכלל זה גם לזרם החרדי), תוך קביעת 'מינימום של לימודי חובה' במקצועות כגון עברית, היסטוריה ומדעים.

למרות זאת, במהלך שנות קיומה של המדינה התעוררו כמה ויכוחים ציבוריים בהקשר ליחסי דת ומדינה. אחת הסוגיות המרכזיות בהקשר הזה היא סוגיית 'מיהו יהודי?', שבה נתמקד להלן. חוק השבות, שנחקק ב-1950, קבע שלכל יהודי הזכות לעלות לארץ. יחד עם זאת החוק לא קבע הגדרה למונח 'יהודי', ועד מהרה התעוררה השאלה המתבקשת: 'מיהו יהודי?'.

ההלכה גורסת שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או נתגייר כהלכה. ההגדרה הלאומית, לעומת זאת, עשויה להיות רחבה יותר ולהתייחס לחינוך, למקום המגורים, להגדרה העצמית ועוד. ההבדלים האלה נוגעים בעיקר לילדים לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה: אלה אינם נחשבים יהודים לפי ההלכה, אך עשויים להגדיר את עצמם כיהודים ולהתחנך על-פי היהדות.

העמימות בלשון החוק הובילה לרישום לא אחיד ולהתלבטויות רבות. ב-1958 הוציא שר הפנים ישראל בר-יהודה* הנחיות מפורטות, שקבעו שיש לבסס את רישום היהדות על הצהרה בלבד, מתוך הנחה ש'חזקה על אדם שהוא יודע אם הוא יהודי או לא'. ההוראה הזאת נתפסה כסתירה להלכה והולידה כעס גדול אצל הציבור הדתי, שהוביל למשבר פוליטי. כדי לשכך את המחלוקת בחר ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בצעד לא שגרתי: פנייה אל 'חכמי ישראל'.

הוא פנה אל חמישים ראשי קהילות ומלומדים יהודים מכל העולם, שיחוו את דעתם בסוגיה. ארבעה מן ה'חכמים' לא ענו על המכתב כלל, ארבעה נמנעו מהכרעה בנושא, שבעה הביעו עמדה המנוגדת לגישה ההלכתית, ושלושים וחמישה הציעו פתרון המבוסס על עקרונות ההלכה.

ההנחיות של בר-יהודה בוטלו לבסוף, והוויכוח שקע ועלה שוב אל הזירה הציבורית רק ב-1962, כאשר בג"ץ דן בעתירתו של אוסוולד רופאייזן, שכונה 'האח דניאל'. רופאייזן היה יהודי שהסתתר בימי השואה במנזר והתנצר. כאשר עלה לארץ ביקש להירשם כיהודי בסעיף הלאום, למרות היותו נזיר נוצרי; משרד הפנים דחה את בקשתו ולכן עתר לבג"ץ.

על-פי ההלכה, יהודי שהמיר את דתו ומתכחש ליהדותו עודנו יהודי, ועל כן היה האח דניאל רשאי להירשם כיהודי. אולם עמדת הרוב בבג"ץ פירשה את המושג יהודי בהקשר החילוני-לאומי, כפי שעשה קודם לכן בר-יהודה, ולכן פסקה שאין להיעתר לבקשתו של האח דניאל, ושיש להגדיר יהודי כהוראתו הרגילה בלשון בני אדם: 'יהודי שהתנצר אינו נקרא יהודי'.

כעבור כמה שנים, בשנת 1968, עלה הנושא שוב לדיון בבג"ץ. רב-סרן בנימין שליט, שהיה נשוי לאישה לא יהודייה, ביקש שילדיו יירשמו כבני הלאום היהודי וכחסרי דת. גם הפעם ניתקה עמדת הרוב בבג"ץ בין הגדרת הזהות הלאומית להגדרת הזהות הדתית, דחתה את הפרשנות ההלכתית למונח 'יהודי' ונעתרה לבקשתו.

קביעתו של בג"ץ עוררה סערה בציבור, ובעקבותיה תוקן בשנת 1970 חוק השבות ונקבע בו כי 'יהודי – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת', בהתאם להגדרה ההלכתית. גם החקיקה הזאת לא שמה קץ לדיון בסוגיה, וכיום הוא מתמקד בשאלת הגיור: האם הוא חייב להיות אורתודוקסי, ומי יכול לבצעו.

* ישראל בר-יהודה (1895–1965), פעיל ציוני, חבר כנסת ושר מטעם מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) ומאוחר יותר מטעם מפלגת אחדות העבודה. בר-יהודה נולד בקונטופ שבאוקראינה ועלה לארץ בשנת 1926.

מאז ראשית שנות השלושים ועד לשנות השבעים של המאה העשרים עמדה מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), ובגלגוליה המאוחרים יותר 'המערך' ו'מפלגת העבודה', בראשות מוסדות השלטון. המצב הזה, המכונה במדע המדינה 'הגמוניה', בא לידי ביטוי קודם כול בכך שמפא"י הייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, ולכן מי שעמד בראשה היה זה שהרכיב את הממשלה.

אולם לשלטונה של מפא"י היה גם הקשר תרבותי רחב יותר: ערכיה של התנועה, ובעיקר השילוב בין לאומיות ציונית חילונית לבין בניית חברה חלוצית בעלת מאפיינים סוציאליסטיים, נתפסו כערכים המובילים של החברה כולה. בצד השני של המפה הפוליטית עמדה תנועת 'חירות' בראשות מנחם בגין – יורשתה של התנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגדה לשלטון מפא"י ומפלגות הפועלים עוד בתקופת היישוב.

בראשית שנות החמישים הייתה 'חירות' תנועה פוליטית אופוזיציונית קטנה יחסית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון טבע את המושג 'בלי חירות ובלי מק"י', שבאמצעותו הגדיר את הגבולות ה'לגיטימיים' של הפוליטיקה הישראלית ובחר להוציא מהם את מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית*, שסימלה לדעתו את השמאל הקיצוני – ואת חירות, שסימלה לדעתו את הימין הקיצוני.

על הרקע הזה היו בן-גוריון ובגין מסוכסכים זה עם זה, והוויכוח ביניהם עלה לא פעם לטונים צורמים ולכינויי גנאי קשים. תהליכים חברתיים, דמוגרפיים ותרבותיים ארוכי טווח שחקו את מעמדן של מפא"י ותנועת העבודה. במהלך שנות השישים חברה תנועת 'חירות' למפלגה הליברלית** ויצרה את 'גוש חירות ליברלים' (גח"ל), שהיה כוח פוליטי משמעותי בהרבה והחל להתעצב כאלטרנטיבה שלטונית.

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים נכנסה גח"ל לראשונה לממשלה ולקחה חלק בהחלטות הביטחוניות לפני המלחמה ובמהלכה. בשנת 1973 התאחדה גח"ל עם תנועות נוספות והקימה את תנועת 'הליכוד', שזכתה לתמיכה הולכת וגוברת בקרב הדור השני של העולים.

הפערים החברתיים שהזכרנו לעיל, לצד ערעור תחושת הביטחון שהביאה איתה מלחמת יום הכיפורים, נתפסו על-ידי חלקים נרחבים בציבור ככשל של תנועת העבודה, וחיזקו את התמיכה ב'ליכוד'.

בשנת 1977, במהלך הבחירות לכנסת העשירית, הצליחה תנועת הליכוד להפוך למפלגה הגדולה בישראל ולזכות ב-43 מנדטים, לעומת 32 של תנועת העבודה. העובדה הזאת הפכה את מנחם בגין לראש הממשלה הראשון בישראל שהגיע מן הימין.

במהלך שידורי הטלוויזיה הכריז מגיש החדשות חיים יבין***: 'גבירותיי ורבותיי – מהפך'. מילותיו הפכו עם השנים לסמל של חילופי השלטון במדינת ישראל, שכונו המהפך. המהפך הפוליטי והאופן החלק שבו בוצע היו ביטוי לחוזקה של הדמוקרטיה הישראלית.

במערכת הבחירות הזאת הוכח לראשונה שבמדינת ישראל יכולה מפלגת שלטון, ששלטה בארץ יותר מיובל שנים, לעזוב את ההנהגה בהתאם לדין הבוחר וללא אלימות. ממשלתו של מנחם בגין ביקשה ליישם שיטה כלכלית ליברלית יותר, ופעלה לשנות את סדר העדיפויות הלאומי בהתאם להשקפותיה החברתיות-כלכליות.

לאחר המהפך הראשון בוצעו עוד כמה 'מהפכים', כלומר חילופי שלטון בין מפלגות שונות. בכל המקרים התבצעו חילופי השלטון בהתאם לעקרונות הדמוקרטיים וללא אירועים חריגים.

* מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) היא תנועה פוליטית ישראלית שדוגלת בקומוניזם. התנועה הוקמה עוד ב-1919 תחת השם פק"פ (פאלעסטינישע קאמוניסטישע פארטיי), וב-1948 הצטרפו אליה מנהיגים ערבים קומוניסטים. ב-1965 התפלגה המפלגה ושמה שונה לרק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). כיום פעילה התנועה תחת השם חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון).

** המפלגה הליברלית התקיימה בין השנים 1961–1988 והייתה איחוד של מפלגת הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית. עם הקמת הליכוד שולבה המפלגה הליברלית בתוכו.

*** חיים יבין (נולד ב-1932), עיתונאי, במאי וקריין טלוויזיה. יבין הגיש במשך זמן רב את מהדורת החדשות בערוץ הראשון וכונה 'מר טלוויזיה'.

מגילת העצמאות, שנכתבה תוך כדי מלחמה עזה עם ערביי ארץ-ישראל ולאורו של חשש מפלישת צבאות ערב, כוללת לקראת סופה את הקריאה הבאה: 'אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו'.

התקווה שהובעה בפסקה הזאת לא התממשה במהרה. עם תום מלחמת העצמאות נחתמו בין ישראל למרבית מדינות ערב הסכמי שביתת נשק, שנודעו כהסכמי רודוס. ההסכמים האלה היו זמניים בהגדרתם, והם נחתמו מתוך תקווה שיובילו לשיחות שלום.

בפועל תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה החל רק בשנות השבעים. הוויתורים הטריטוריאליים שנדרשו מישראל כחלק ממנו הובילו למוקד מתח מרכזי בחברה הישראלית, בין 'יונים', שתמכו בתהליך והסכימו לוויתורים כחלק ממנו, לבין 'נצים', שהתנגדו לו ולוויתורים שנלוו לו.

התהליך המדיני עם מצרים החל לאחר מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1975 נחתמו בתיווך אמריקני הסכמי ביניים בין ישראל למצרים. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1977, הגיע הנשיא המצרי אנואר סאדאת לביקור בישראל. היה זה ביקור פומבי ראשון של אישיות ערבית בכירה בארץ, והוא עורר תקוות רבות והתרגשות עצומה בחברה הישראלית.

מדינות ערב, לעומת זאת, זעמו על צעדיו של סאדאת וראו בהם בגידה. לאחר הביקור החל תהליך שלום ישיר ואינטנסיבי, אך בהדרגה נקלע לקשיים. בספטמבר 1978 הזמין הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר את שני הצדדים לוועידה מיוחדת בקמפ-דיוויד, ולאחר שבועיים של דיונים מתישים נחתם הסכם בין הצדדים.

במסגרתו הוחלט שישראל תסיג את כוחותיה מחצי האי סיני ותפנה את כלל היישובים הישראליים משטחו, ושמצרים תכונן שלום מלא עם ישראל, תימנע מהכנסת כוחות צבא לסיני ותאפשר שיט חופשי בתעלת סואץ.

בנוסף הסכימה ישראל לכלול בהסכם סעיפים שמתייחסים ל'זכויות הלגיטימיות' של הפלסטינים. באשר לשרטוטו המדויק של הגבול הוחלט שייקבע בוועדה משותפת בחסות האו"ם. בעקבות ההסכם זכו בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום לשנת 1978.

באפריל 1982 השלימה ישראל את נסיגתה מסיני, תוך פינוי היישובים היהודיים, שהאחריות לביצועו הוטלה על צה"ל. הפינוי לווה במחאה ציבורית ובהתנגדות מצד גורמים אידיאולוגיים, שהקימו את 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני'. רובם של תושבי האזור התפנו מרצון, אך חלק קטן מן התושבים ופעילים נוספים שהגיעו אל חבל ימית סירבו להתפנות, התבצרו בכמה מוקדים ופונו בכוח רק לאחר כמה מאמצים.

לאחר נסיגת ישראל מסיני היה אמור להתחיל מימוש חלקו השני של ההסכם, המתייחס למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אך התקדמות במשא ומתן הזה הגיעה רק בשנת 1991, עם כינוס ועידת מדריד. מטרת הוועידה הייתה להביא לשלום בין ישראל לכל שכנותיה – ירדן, סוריה, לבנון והפלסטינים, שיוצגו באופן עקיף.

חשיבותן של הפגישות הייתה בעיקר ביצירת מגעים ראשונים בין ישראל לפלסטינים, אולם הפגישות שנערכו לאורך השנים הבאות לא צלחו, ונראה היה שהתהליך גווע.

לאור הכישלון הזה החלה ממשלת רבין השנייה, שנבחרה ב-1992, תהליך חשאי שכונה לימים 'תהליך אוסלו'. הפעם התנהלו השיחות בין ישראל לנציגי הפלסטינים באופן ישיר וללא תיווך בין-לאומי.

ההסכמה הישראלית לדון ולהיפגש עם אנשי אש"ף* הייתה שינוי משמעותי במדיניותה: עד לאותו שלב סירבה ישראל להכיר באש"ף, שהנהגתו ישבה מחוץ לשטחי יהודה ושומרון, כנציגם של הפלסטינים, וראתה בו ארגון טרור.

בהדרגה הפכו השיחות למפגשים רשמיים והולידו את 'הסכם אוסלו', שעליו חתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת בספטמבר 1993 בוושינגטון. במרכזו של ההסכם עומדים הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף, נסיגה הדרגתית של צה"ל מעזה ומערים בגדה המערבית, הקמת רשות פלסטינית שתנהל ממשל עצמי אוטונומי לתקופת ביניים של חמש שנים, ופתיחת שיחות על הסדר קבע במהלך התקופה הזאת.

במקביל להתפתחות היחסים עם הפלסטינים נוצרה פריצת דרך במסלול הירדני. חוסיין מלך ירדן ניהל במשך עשרות שנים מגעים חשאיים עם מדינאים ישראלים בכירים, אך עד ועידת מדריד לא יצר מסלול דו-צדדי פומבי עם ישראל.

בשנים 1991–1993 התנהל המשא ומתן בין ישראל לירדן במסגרת תהליך מדריד, אך ללא פריצת דרך; הסכם אוסלו (1993) בין ישראל לאש"ף שינה את המצב. המשא ומתן בין המדינות הוליד הסכם שלום, שנחתם בערבה, באזור הגבול בין עקבה לאילת, באוקטובר 1994.

מעבר להצהרה על כינון מצב שלום מלא בין המדינות, ישראל וירדן הסכימו ביניהן על חילופי שטחים בערבה, על העברת מכסות מים ועל צעדים נוספים של שיתוף פעולה.

הסכמי אוסלו עוררו מחלוקת חריפה בחברה הישראלית. היו מי שקיוו שיביאו לסיומו של הסכסוך הארוך בין ישראל לעולם הערבי, והיו מי שראו בהם צעד מסוכן והתנגדו לוויתור על חלקים מארץ-ישראל.

ההסכמים עברו בכנסת על חודו של קול, ומתנגדי ההסכם קיימו מחאות והפגנות רבות. הוויכוח הפוליטי הלגיטימי הידרדר והפך אלים יותר ויותר, ושיאו של התהליך ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. פיגועים של ארגוני הטרור הפלסטיניים, ולבסוף התלקחות גל האלימות של אירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), הפסיקו למעשה את התהליך.

בהדרגה התקבעה ההנחה הישראלית שבצד הפלסטיני לא קיים שותף ראוי ('פרטנר') להמשך תהליך השלום. כאלטרנטיבה למשא ומתן יזמה ממשלת ישראל בקיץ 2005 מהלך ביטחוני חד-צדדי – תוכנית ההתנתקות.

במסגרת התוכנית פינתה המדינה את היישובים היהודיים ואת בסיסי צה"ל ברצועת עזה ובצפון השומרון, וויתרה על שליטתה הצבאית ברצועת עזה. התוכנית עוררה ויכוח ער בחברה הישראלית. מתנגדיה טענו שמטעמים רבים חל איסור על פינוי יישובים יהודיים בארץ-ישראל, הזהירו מפני ההשלכות הביטחוניות של ביצוע התוכנית ואף טענו שהתקבלה בדרך לא דמוקרטית.

תומכיה טענו שהישיבה הישראלית באזורים האלה פוגעת באינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל, ושהיישובים המפונים לא יישארו בידיה באף הסכם עתידי. האחריות לביצוע משימת הפינוי וההיערכות מחדש הוטלה על כוחות הביטחון ובמרכזם צה"ל.

* אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) הוא ארגון שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. הוא הוקם בשנת 1964 וראה את עצמו כמייצגו של העם הפלסטיני. במהלך שנות השבעים והשמונים פעל הארגון משטחן של ירדן ולבנון, תוך שהוא מבצע פעולות טרור וחבלה שפגעו בישראל. בשנת 1993 הכירה ישראל באש"ף, שהקים למעשה את הרשות הפלסטינית.

מלחמת העצמאות, שבה לחמו תושבי הארץ הערבים בתושביה היהודים ושבסופה הייתה ישראל לעובדה קיימת, הביאה למצב חדש: בתחומיה של המדינה היהודית מתקיים מיעוט גדול של ערבים אזרחי ישראל.

שילובם המלא של בני המיעוטים בחברה הוא יעד מרכזי של כל ממשלות ישראל, אולם לא תמיד היה קל להביא לכך. מקום המדינה ועד 1966 היו ריכוזי היישובים הערביים בישראל נתונים לממשל צבאי.

מטרתו המוצהרת הייתה לבסס את אחיזתה של ישראל בשטחים האלה, למנוע את היווצרותם של סיכונים ביטחוניים ולפקח על האוכלוסייה. בפועל מנע השלטון הצבאי את חופש התנועה של אזרחים ערבים, והביא לכך שרשויות המדינה לא יכלו לספק להם שירותים באופן ישיר.

בהדרגה הפך הממשל הצבאי לליברלי יותר, עד לביטולו, אך בתקופות של רגישות ביטחונית עולו היה בדרך כלל מוגבר. אחת הטראומות המרכזיות שנקשרו בממשל הזה היא הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956.

ביום הראשון למלחמת סיני הוטל עוצר על כל הכפרים הערביים הסמוכים לגבול הירדני. גדוד משמר הגבול נשלח לאכוף את העוצר וקיבל הוראה לפתוח באש אל מי שמפר אותו, אלא שפועלים ערבים ששהו מחוץ לכפריהם לצורכי עבודה לא ידעו על הטלתו.

מרבית שוטרי מג"ב בחרו להפעיל שיקול דעת ונמנעו מיישום הפקודה כלשונה. אולם מפקד המחלקה שהוצב בכפר קאסם לא נהג כך: הוא הורה לחייליו לפתוח באש אל עבר קבוצת חקלאים שלא ידעה על העוצר, והביא להריגתם של 43 אזרחים ולפציעתם של 13 נוספים.

בינואר 1957 הועמדו לדין בפרשה אחד-עשר לוחמי מג"ב ונגזרו עליהם עונשי מאסר שונים; מפקד הגדוד הואשם ברצח. במהלך המשפט טבע השופט הצבאי בנימין הלוי את המושג 'פקודה בלתי חוקית בעליל'. פקודה כזאת מוגדרת כפקודה ש'דגל שחור מתנוסס מעליה', ושבבסיסה 'אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב'.

בתום המשפט נגזרו על המעורבים בפרשה עונשים כבדים, אך כולם שוחררו בתוך זמן קצר יחסית. משפחות הקורבנות זכו לפיצוי כספי, ובהמשך נערכה בכפר 'סולחה' גדולה, אך האירוע הקשה הזה המשיך להעיב על יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל.

בשנת 2007, במהלך ביקור בכפר קאסם, התנצל נשיא המדינה שמעון פרס באופן רשמי על האירועים בשמה של מדינת ישראל.

אחת הסוגיות המרכזיות שמלוות את היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל היא סוגיית הקרקעות. מהקמת המדינה נחקקו חוקים ונקבעו תקנות, שהביאו לכך שאדמות רבות שהיו בעבר בבעלות ערבית עברו לבעלות המדינה.

אחד החוקים המרכזיים בהקשר הזה הוא 'חוק נכסי נפקדים', שקובע שאדמותיו של אדם שעזב את שטח הארץ אל ארצות אויב במהלך מלחמת העצמאות יופקעו ממנו.

האדמות והנכסים שהופקעו שימשו ברובם לקליטת העלייה המאסיבית והמהירה שאליה נדרשה מדינת ישראל, ולהקמתם של מקומות יישוב חדשים. אחד משיאי ההתנגדות והביקורת של ערביי ישראל על המדיניות הזאת התרחש ב-1976.

בראשית השנה פרסמה המדינה שורת החלטות בנוגע להפקעת קרקעות. ראשי הציבור הערבי ביקשו לערוך ב-30 במרץ שביתה כללית והפגנות שנועדו למחות על כך, תחת הכותרת 'יום האדמה'.

ככל שהתקרב התאריך הלכה האלימות והסלימה, ולבסוף, ביום המחאה עצמו, אירעו התנגשויות אלימות בין המוחים לכוחות הביטחון, ובמהלכן נהרגו שישה אזרחים ערבים.

מאז ועד היום הפך היום הזה ליום מרכזי בלוח השנה של ערביי ישראל, ובמהלכו נערכות עצרות זיכרון, הפגנות מחאה ושביתות. היסטוריונים ואנשי מדע המדינה מתייחסים לאירוע הזה כאל קו שבר, שמעיד על שינוי מגמות בתוך הציבור הערבי-ישראלי.

גל אלימות נוסף פרץ כמה עשורים לאחר מכן, ב-1 באוקטובר 2000, כיומיים לאחר תחילת אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה).

במהלך האירועים שכונו 'אירועי אוקטובר' השליכו המפגינים, ערבים אזרחי ישראל, בקבוקי תבערה, חסמו כבישים ויידו אבנים אל עבר מכוניות יהודיות ואל כוחות הביטחון. הפעולות האלה הביאו לפגיעה ברכוש, לפציעתם של רבים ואף למותו של אזרח ישראלי.

כדי לפזר את ההפגנות עשו כוחות הביטחון שימוש נרחב באמצעים לפיזור הפגנות (אלפ"ה), ולעיתים אף באש חיה. מקרב המפגינים נהרגו במהלך האירועים שניים-עשר ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי.

בעקבות האירועים הקשים הוחלט ב-8 בנובמבר 2000 להקים ועדת חקירה לבדיקת האירועים ('ועדת אור'). לצד התייחסות ספציפית לאירועים, כללו המסקנות גם דין וחשבון כללי על מצבו של המגזר הערבי וביקורת על התנהלות הרשויות.

בשל הפן האלים של ההפגנות ושל דיכוין, פגעו מהומות אוקטובר במרקם היחסים העדין בין המגזר הערבי למגזר היהודי במדינת ישראל.

'הבה ונשקוד קודם כל להגדיל את כוח יצירתנו על ידי הרמת קרן המדע והמחקר במדינת ישראל. מדע ומחקר הם יסודות היצירה האנושית כולה. את כל החיל שעשינו במדע ובמחקר בקרב אומות העולם עלינו לגייס עכשיו לבניין מולדתנו. אך עם כל החשיבות המכרעת של המדע, לא בו בלבד ניוושע. עלינו לבנות גשר חדש בין המדע לבין רוח האדם.' (חיים ויצמן, דברים בפתיחת האספה המכוננת, 12 בפברואר 1949)

חיים ויצמן, נשיא המדינה הראשון, נולד בשנת 1874 בעיירה מוטילי שברוסיה. כשהיה נער עזב את ביתו ועבר ללמוד בגימנסיה בעיר פינסק. מאותו רגע ואילך הלך ויצמן והרחיב את השכלתו בתחום הכימיה, עד שהפך לאחד המדענים החשובים בתחום.

במקביל התקרב ויצמן לרעיון הציוני והפך לאחד מאבותיה של הציונות הסינתטית, שביקשה לשלב – ליצור סינתזה – בין רעיון הציונות המדינית לרעיון הציונות המעשית, וגרסה שעל התנועה הציונית לפעול גם לשיפור מצבם של היהודים במזרח אירופה.

בשנת 1906 נשא לאישה את ורה ועבר להתגורר במנצ'סטר שבבריטניה. במהלך מלחמת העולם הראשונה סייע לתעשייה הצבאית הבריטית ומצא דרך חלופית לייצור חומר נפץ. ויצמן האמין שעם תום המלחמה ישלטו הבריטים בארץ, פעל לקרב אותם לתביעותיה של התנועה הציונית והביא להשגתה של הצהרת בלפור (1917)*.

משנת 1920 עמד בראש ההסתדרות הציונית העולמית – תפקיד שממנו התפטר בשנת 1930, כמחאה על פרסום 'הספר הלבן' של פספילד, שסימן את הסתייגות הבריטים מן הציונות. הוא לא הצליח לשוב לתפקיד יושב-ראש, אך כיהן במשך יותר מעשור כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

בשנת 1934 הוקם ברחובות מכון לחקר המדע, וויצמן מונה למנהלו הראשון. הוא בנה את ביתו במכון והפך את רחובות לביתו. המכון התפתח, הפך עם השנים לאחד המכונים החשובים בתחומו, ולימים שונה שמו למכון ויצמן.

ויצמן היה גורם מרכזי במאבק הדיפלומטי להקמת המדינה. עם הקמתה נבחר לנשיא המועצה הזמנית, וב-1949 הפך לנשיאה הראשון של המדינה. כנשיא המשיך בפעילותו המדעית ויצר את מוסד הנשיאות.

חיים ויצמן נפטר ב-כ"א בחשוון תשי"ג, 9 בנובמבר 1952, ונקבר במכון ויצמן ברחובות.

* בהצהרת בלפור ובמשמעותה דנו לעיל בפרק נפרד.

'קיבוץ גלויות הוא הרעיון המרכזי הנעלה ביותר של המדינה הזאת... גם בארצות המזרח הקרוב והתיכון, גם בארצות הצפון והמערב. בכל אלה פזורים יהודים למאות אלפים, מהם בעלי רכוש וברוכי יוזמה, ומהם חסרי כל וחדלי ישע... על כולם חל חוק אחד ומשפט אחד, הוא חוק השבות אשר קיבלנו בכנסת.' (יצחק בן-צבי, נאום ההשבעה לכהונת נשיא המדינה, 10 בדצמבר 1952)

יצחק בן-צבי, נשיא המדינה השני, נולד בשנת 1884 בעיירה פולטבה שברוסיה, תחת השם יצחק שימשלביץ'. בילדותו למד ב'חדר' מסורתי, ומאוחר יותר בגימנסיה ובאוניברסיטה של קייב.

עוד בצעירותו התקרב בן-צבי לציונות והיה פעיל בארגון 'הגנה עצמית' בעיירת הולדתו, נגד פורעים אנטישמיים. הוא הצטרף למפלגת 'פועלי ציון'* ולקח חלק בעיצוב אופייה.

בשנת 1907 עלה לארץ-ישראל, המשיך בפעילות ציונית בעלת אופי ביטחוני, ונמנה עם מייסדי ארגון השמירה בר גיורא** – ארגון המגן הראשון, שהוקם בשנת 1907. במקביל היה בין המורים הראשונים של הגימנסיה העברית, בית הספר התיכון הראשון בירושלים.

בשנת 1912 החל ללמוד משפטים באיסטנבול לצדו של דוד בן-גוריון. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה (1914) נקטעו לימודיהם של השניים והם נאלצו לשוב לארץ-ישראל. בארץ ניסו להקים גדוד יהודי במסגרת הצבא העות'מאני, אך גורשו לחו"ל, וכעבור זמן קצר הפליגו לארצות הברית, שם יזמו הקמת גדוד עברי שפעל במסגרת הצבא הבריטי.

כאשר חזר בן-צבי לארץ שימש במגוון תפקידי מפתח במסגרת המוסדות הלאומיים, ובמקביל עסק גם בחקר ארץ-ישראל ובחקר קהילות יהודיות בארצות האסלאם.

בשנת 1947 ייסד מכון לחקר קהילות ישראל במזרח, ולימים הפך המכון ליד יצחק בן-צבי – מכון מחקר מרכזי ומרכז חינוכי, שעוסק בחקר ההיסטוריה של ארץ-ישראל ויהדות המזרח.

החל משנת 1948 שימש בן-צבי כחבר כנסת מטעם מפא"י. עם פטירתו של חיים ויצמן ב-1952 נבחר לנשיא.

כנשיא המשיך להתגורר בצריף צנוע בשכונת רחביה בירושלים, והפך את ביתו לבית פתוח שאליו הוזמן כל אזרח שרצה בכך.

יצחק בן-צבי נפטר ב-כ"ט בניסן תשכ"ג, 23 באפריל 1963, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

* פועלי ציון היא מפלגה ציונית סוציאליסטית שנוסדה באירופה בראשית המאה ה-20. בין מנהיגיה: יצחק בן-צבי, זלמן שז"ר ודוד בן-גוריון. לימים התפלגה המפלגה למפלגת 'אחדות העבודה', שהתמזגה אל תוך מפא"י, ולמפלגת 'פועלי ציון שמאל', שהתמזגה אל תוך מפ"ם.

** ארגון בר-גיורא נידון בפרק נפרד בהמשך.

'אם רבות ושונות הן עוד הסכנות האורבות לנו מבית ומחוץ, הלא תנאי ראשון ליכולתנו להתגבר עליהן הוא קירוב הלבבות שבפנים... על ידי עקירת שנאת אחים וכיבוש יצרי קנאות, על ידי טיפוח הכבוד ההדדי, והסובלנות האמתית, על אף כל ההבדלים האמתיים והמדומים, ועל ידי חתירה מתמדת ומאומצת אל קיומו בפועל של הצו הראשוני שהוכרז באוזני עמנו בשחר נעורינו: ואהבת לרעך כמוך'

זלמן שזר, נשיא המדינה השלישי, נולד בשנת 1889 בעיר מיר שבבלרוס, תחת השם שניאור זלמן* רובשוב (שז"ר).

משפחתו הייתה משפחה חסידית ידועה, מצאצאיו של ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. הוא התמקד בהשכלתו בלימודי היסטוריה, והיה אחד מתלמידיו של ההיסטוריון היהודי החשוב שמעון דובנוב**.

בשנת 1905 הצטרף למפלגת פועלי ציון והפך לאחד ממנהיגיה הבולטים. בשנת 1911 הגיע לראשונה לארץ-ישראל, אך לאחר תקופה קצרה חזר לאירופה לצורך המשך לימודיו.

בשנת 1924 השתקע באופן סופי בארץ-ישראל והחל לעבוד כחבר מערכת בעיתון 'דבר'. לאחר מותו של ברל כצנלסון בשנת 1944 הפך שזר לעורך העיתון ולעורכה של הוצאת הספרים 'עם עובד'.

עם הקמת המדינה נבחר כחבר כנסת מטעם מפא"י ושימש כשר החינוך בממשלת ישראל הראשונה. בתפקידו זה עסק בבנייה של מערכת החינוך הישראלית ויזם את חקיקתו של חוק חינוך חובה, שלפיו חייב כל ילד מגיל 5 ועד גיל 13 ללמוד במוסד חינוכי חינם.

לימים הורחב החוק, והוא חל היום עד גיל 18 (12 שנות לימוד). עם פטירתו של יצחק בן-צבי ב-1963 נבחר שזר לנשיא.

הוא המשיך לעסוק בחקר ההיסטוריה גם בתפקיד הזה, וייסד את 'חוג הנשיא לחקר יהדות זמננו'. ב-1971 חנך את 'משכן נשיאי ישראל', המעון הרשמי שבו מתגוררים נשיאי המדינה מאז ועד היום.

שזר כיהן בתפקיד עד לפרישתו במאי 1973. זלמן שזר נפטר ב-י"ט בתשרי תשל"ה, 5 באוקטובר 1974, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

* ר' שניאור זלמן מלאדי (1745–1812), שנודע כאדמו"ר הזקן, מנהיגה ומייסדה של חסידות חב"ד (חוכמה בינה ודעת), אחת החסידויות המרכזיות בעולם היהודי. האדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא, ספר חסידות שעסק בטבע האדם ובפנימיות הנפש. כחלק מן המאבק בין החסידים למתנגדיהם נכלא הרב בשנת 1798 בכלא הרוסי; שחרורו מן הכלא ב-י"ט בכסלו נחגג על-ידי חסידי חב"ד ב'חג הגאולה'.

** שמעון דובנוב (1860–1941), סופר והיסטוריון יהודי שפעל ברוסיה. מראשי התנועה האוטונומיסטית, שדרשה לפתור את הבעיה היהודית באמצעות הענקת אוטונומיה ליהודים במדינות שבהן הם חיים. חיבורו המרכזי הוא 'דברי ימי עם עולם', הכולל אחד-עשר כרכים.

אפרים קציר, נשיא המדינה הרביעי, נולד בשנת 1916 בעיר קייב שבאוקראינה, תחת השם אפרים קצ'לסקי. כשהיה בן תשע עלתה משפחתו לארץ והתיישבה בירושלים. קציר למד בגימנסיה העברית, ובהיותו בן 16 התגייס ל'הגנה'. מעט לאחר מכן החל את לימודיו באוניברסיטה העברית, ועד מהרה הפך לאחד מחשובי המדענים שפעלו בארץ. במהלך מלחמת העצמאות הקים את 'חיל המדע', שתפקידו לרכז ידע הדרוש לפיתוח אמצעי לחימה.

בשנת 1950 שב קציר לאקדמיה ומונה לראש החוג לביופיזיקה במכון ויצמן. בשנת 1959 זכה בפרס ישראל למדעי החיים, ובשנת 1960 נבחר כחבר המועצה הלאומית הישראלית למדעים. ב-1966 מונה למדען הראשי במשרד הביטחון וחזר לעסוק בפיתוח אמצעי לחימה. בשנת 1972 נרצח אחיו, אהרון קציר, שהיה גם הוא מדען חשוב, בהתקפת מחבלים בנמל התעופה בן-גוריון.

עם פרישתו של זלמן שזר ב-1973 נבחר קציר לנשיא. כהונתו עמדה בעיקר בסימן מלחמת יום הכיפורים, שפרצה זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד. הוא הרבה לבקר את הפצועים בבתי החולים ואת אלמנות החללים. בשנת 1974 ייסד את 'אות הנשיא למתנדב', עיטור גבוה שמעניק נשיא המדינה לגופים וליחידים שעוסקים בתרומה למען הכלל. בשנת 1977 קיבל את פניו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בארץ. הוא כיהן בתפקיד עד לפרישתו במאי 1978. אפרים קציר נפטר ב-ז' בסיוון תשס"ט, 30 במאי 2009, ונקבר בבית העלמין ברחובות.

יצחק נבון, נשיא המדינה החמישי, נולד בשנת 1921 בירושלים למשפחה ספרדית ירושלמית. בהיותו נער למד במחזור הראשון של התיכון ליד האוניברסיטה. עם תום לימודיו התיכוניים למד מזרחנות וחינוך באוניברסיטה העברית. בשנת 1946 התגייס נבון ל'הגנה' ועמד בראש 'המחלקה הערבית' בירושלים*.

בשנת 1949 הצטרף לשירות הדיפלומטי של משרד החוץ וכיהן בתפקידים שונים באורוגוואי ובארגנטינה. בהמשך הפך גם למזכירו של שר החוץ משה שרת, וב-1952 הפך למנהל לשכת ראש הממשלה ופעל תחת משה שרת ודוד בן-גוריון.

בשנת 1963 מונה לראש אגף התרבות במשרד החינוך והתרבות. בתפקידו זה החל ב'מבצע לביעור הבערות', בשיתוף עם קצינת ח"ן ראשית אל"ם סטלה לוי**. מטרת המבצע הייתה להרחיב באופן ניכר את ידיעת קרוא וכתוב בקרב מבוגרים מאוכלוסיות חלשות. לצורך המבצע העמיד צה"ל כמות גדולה של חיילות, שנשלחו לריכוזי עולים ועסקו בהוראת השפה. המבצע הוכתר בהצלחה רבה, והיה הבסיס להקמת יחידת המורות החיילות.

במקביל לקריירה הפוליטית שלו עסק נבון גם בכתיבה. יצירתו הידועה ביותר היא המחזה 'בוסתן ספרדי', שהועלה לראשונה בשנת 1969 וזכה לחידוש בתיאטרון הבימה ב-1998. המחזה מספר את סיפורה של השכונה הספרדית אוהל משה, אחת משכונות ה'נחלאות' בירושלים שבה גדל. בשנת 1965 נבחר לכנסת, ובין השנים 1974–1977 שימש כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון.

עם פרישתו של אפרים קציר ב-1978 נבחר יצחק נבון לנשיא. כהונתו עמדה בסימן הסכם השלום עם מצרים והמחלוקת הציבורית שפרצה סביב פינוי חבל ימית, ובסימן מלחמת שלום הגליל והדיון הציבורי שהתפתח על התמשכותה. עם תום כהונתו כנשיא, בשנת 1983, חזר לחיים הפוליטיים ונבחר לכנסת האחת-עשרה מטעם מפלגת העבודה. בשנת 1984 מונה לסגן ראש הממשלה ולשר החינוך והתרבות. ב-1990 פרש מן הכנסת והחל לכהן במגוון תפקידים ציבוריים. יצחק נבון נפטר ב-כ"ד בחשוון תשע"ו, 6 בנובמבר 2015, ונקבר בהר הרצל.

* המחלקה הערבית הייתה יחידה צבאית שפעלה בין השנים 1943–1950, בתחילה במסגרת הפלמ"ח ובהמשך במסגרת צה"ל. חיילי היחידה כונו מסתערבים, והם התערבבו באוכלוסייה הערבית לצורך פעולות ריגול, סיכול וחבלה.

** חיל הנשים (ח"ן) הוא חיל שפעל במסגרת צה"ל עד לשנת 2001, והיה אחראי להכשרה, לאימון, לשיבוץ ולקידום נשים בצבא. בעקבות שינויים באופיו של צה"ל פורק הח"ן, ובמקומו הוקמה מפקדת היוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר). אל"ם סטלה לוי (1924–1999) שימשה כקחנ"ר (קצינת ח"ן ראשית) בין השנים 1964–1970, ולאחר מכן כנספחת הצבאית בוושינגטון. בין השנים 1974–1976 שירתה במשטרת ישראל והייתה בין מקימי המשמר האזרחי. בשנת 1977 הצטרפה למפלגת ד"ש ושימשה כחברת כנסת בכנסת התשיעית.

חיים הרצוג, נשיא המדינה השישי, נולד בשנת 1918 באירלנד, לרב יצחק הרצוג – רבה הראשי של אירלנד, ומי שהיה לימים רבה הראשי של מדינת ישראל. בשנת 1935 עלה לארץ, למד בישיבת 'מרכז הרב'* ולאחר מכן גם בישיבת 'חברון'**.

בשנת 1936 התגייס לשורות ה'הגנה', ושנתיים מאוחר יותר חזר לבריטניה כדי ללמוד משפטים. הוא השלים את לימודיו והתנדב לצבא הבריטי, שעמד בלחימה קשה עם הנאצים. הרצוג הוצב כקצין מודיעין בחזית הגרמנית והיה בין משחררי מחנה הריכוז ברגן-בלזן. עם תום המלחמה השתחרר בדרגת מייג'ור (רב-סרן).

בשנת 1948 הקים את מחלקת המודיעין של צה"ל, שהפכה לימים לאגף המודיעין (אמ"ן). בתפקיד הזה הניח את היסודות לדפוסי האיסוף והמחקר בתחום. בהמשך שימש גם כנספח הצבאי בוושינגטון, פיקד על חטיבת ירושלים ושימש כראש אגף המודיעין. בשנת 1962 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף.

בשנת 1967 מונה לפרשן ב'קול ישראל', ואף שלא נשא בתפקיד רשמי באותה עת, סייע בהרגעת הציבור ובעידודו ב'תקופת ההמתנה' שקדמה למלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה התבקש לשוב לצה"ל ומונה למושל ירושלים והגדה המערבית. בשנת 1973, בעת מלחמת יום הכיפורים, חזר לשדה התקשורתי ושימש כפרשן צבאי בערוץ הראשון. בשנים 1975–1978 כיהן כשגריר ישראל באו"ם, ומכהונה זו זכורה במיוחד תגובתו הקשה להחלטת האו"ם להגדיר את הציונות כגזענות.

בשנת 1981 נבחר הרצוג לכנסת מטעם מפלגת העבודה. עם פרישתו של יצחק נבון ב-1983 נבחר לנשיא. במהלך כהונתו פעל לחיזוק הקשר בין ישראל לתפוצות ולחיזוק החינוך היהודי. בשנת 1987 היה לנשיא הישראלי הראשון שערך ביקור בגרמניה. הוא כיהן בתפקיד עד לפרישתו במרץ 1993. חיים הרצוג נפטר ב-י' בניסן תשנ"ז, 19 באפריל 1997, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

* ישיבת מרכז הרב היא ישיבה גבוהה המזוהה עם הציבור הציוני-דתי. הישיבה הוקמה בשנת 1924 ובראשה עמד הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935). במהלך שנות השבעים, תחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק (1891–1982), הפכה הישיבה למזוהה עם תנועת 'גוש אמונים' ועם מפעל ההתנחלות. במרץ 2008 חדר לשטח הישיבה מחבל, שרצח שמונה מתלמידי הישיבה לצעירים הסמוכה לה.

** ישיבת חברון (כנסת ישראל) היא אחת הישיבות הבולטות בציבור החרדי-ליטאי בישראל, וראשיתה בסלובודקה שבליטא. בשנת 1924 הוקם סניף של הישיבה בחברון, ולאחר פרעות תרפ"ט (1929), שבהן נהרגו כמה מתלמידי הישיבה, היא הוקמה מחדש בירושלים.

עזר ויצמן, נשיא המדינה השביעי, נולד בשנת 1924 בתל-אביב וגדל בחיפה. במהלך מלחמת העולם השנייה התגייס לחיל האוויר הבריטי ושירת כטייס קרב. בשנת 1946 פרש מן הצבא הבריטי והצטרף לתקופה קצרה לאצ"ל. בשנת 1947 היה ממקימי 'שירות האוויר' של ה'הגנה', שהפך עם קום המדינה לחיל האוויר הישראלי.

במלחמת העצמאות פיקד על 'טייסת הנגב', שעליה הוטל לספק מזון ותחמושת ליישובים היהודיים המבודדים באזור. ויצמן אף השתתף בקרב הקשה שבסופו נעצרו המצרים בגשר 'עד הלום' הסמוך לאשדוד. לאחר המלחמה המשיך למלא תפקידים שונים בחיל האוויר. בשנת 1958 מונה למפקד חיל האוויר, תפקיד שמילא במשך שמונה שנים. בתקופה הזאת הפך את חיל האוויר לחיל מודרני ומיומן, שהצליח להפגין יכולות מרשימות מאוד במהלך 'מבצע מוקד', שפתח את מלחמת ששת הימים.

בין השנים 1966–1969 שימש כראש אגף המבצעים וכסגן הרמטכ"ל. בשנת 1969 פרש ויצמן מצה"ל והצטרף לגח"ל (גוש חירות ליברלים), שיהפוך בעתיד למפלגת הליכוד. הוא שימש כשר התחבורה, ולאחר 'המהפך' הפוליטי ב-1977 כשר הביטחון. בהקשר הזה מילא תפקיד מפתח בהשגת הסכם השלום עם מצרים. בשנת 1980 פרש מן הממשלה, וב-1984 הקים את מפלגת 'יחד', שהתמזגה מאוחר יותר אל מפלגת העבודה.

בשנת 1992 החליט לעזוב את החיים הפוליטיים. עם פרישתו של חיים הרצוג ב-1993 נבחר עזר ויצמן לנשיא. בניגוד לקודמיו, הוא הרבה להתבטא בנושאים שעמדו על סדר היום, תוך נאמנות לסגנונו הישיר והבלתי אמצעי. במהלך כהונתו פעל לקידום קליטת העלייה ממדינות חבר העמים ומאתיופיה ולחיזוק הקשר עם המשפחות השכולות. בשנת 1999 פורסם שוויצמן קיבל כספים מאיש עסקים בלי שדיווח על כך כנדרש. היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להעמידו לדין, אך ויצמן בחר לפרוש מתפקידו בשנת 2000. עזר ויצמן נפטר ב-ט"ו בניסן תשס"ה, 24 במאי 2005, ונקבר בבית הקברות באור עקיבא.

משה קצב, נשיא המדינה השמיני, נולד בשנת 1945 בעיר יזד שבאיראן. בהיותו בן חמש עלה עם משפחתו לישראל. הוא גדל והתחנך במעברה קסטינה, שהפכה לימים לעיירה קריית מלאכי, למד בכפר הנוער בן-שמן והתגייס לחיל הקשר. עם שחרורו מן הצבא פנה ללימודי היסטוריה וכלכלה באוניברסיטה העברית ועסק בהוראה ובעיתונאות.

בשנת 1969 נבחר כראש הרשות המקומית קריית מלאכי והיה לראש המועצה הצעיר בתולדות המדינה. ב-1977 נבחר לראשונה לכנסת מטעם הליכוד. ב-1984 מונה לשר העבודה והרווחה והיה לשר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. קצב מילא תפקידי שר נוספים ומונה לסגן ראש הממשלה. התקדמותו המהירה זכתה לתהודה ציבורית גדולה, בעיקר בשל הרקע החברתי-כלכלי שממנו הגיע.

עם פרישתו של עזר ויצמן ב-2000 נבחר לנשיא. תקופת כהונתו החלה כתקופה מתונה ושקטה יחסית, לאחר תקופתו הסוערת של הנשיא ויצמן. בשנת 2005, על רקע הסערה הציבורית סביב תוכנית ההתנתקות, נשא קצב נאום שבו חלק למתיישבי חבל קטיף וצפון השומרון שבחים רבים, אך ביקש מהם לציית לחוק ולא לפגוע בכוחות הביטחון. בינואר 2007 ביקש קצב 'נבצרות זמנית' על רקע היותו חשוד בפלילים, ויושבת-ראש הכנסת דליה איציק מונתה לממלאת מקומו.

ביוני 2007 התפטר סופית מתפקידו. משה קצב הורשע בשנת 2011 בביצוע עבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית של נשים שהיו כפופות למרותו. קצב נידון למאסר ונשלח לרצות את עונשו בכלא.

שמעון פרס, נשיא המדינה התשיעי, נולד בשנת 1923 בווישנייבה שבפולין, תחת השם שמעון פרסקי. בשנת 1934 עלה עם משפחתו לישראל ולמד בבית הספר בבן-שמן. כשהיה בן שבע-עשרה הצטרף להכשרה של הנוער העובד* בקיבוץ גבע, והיה ממקימיו של קיבוץ אלומות.

פרס החל למלא כמה תפקידים בתנועה. ב-1947 הצטרף ל'הגנה' והוצב במפקדתה הראשית, ועם קום המדינה עבר לשרת במשרד הביטחון. ב-1952 מונה למנכ"ל משרד הביטחון, בהיותו בן 29 בלבד. בתפקידו זה עסק בעיקר בהצטיידות צה"ל באמצעי לחימה ובפיתוח התעשיות הביטחוניות. בעת כהונתו פעל לחיזוק היחסים בין ישראל לצרפת, פיתח את יכולותיה האסטרטגיות של ישראל והוביל את ההכנות לקראת מלחמת סיני.

בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י ושימש כסגן שר הביטחון. בממשלות ישראל השונות שימש כשר לקליטת עלייה, שר התחבורה, שר התקשורת, שר ההסברה, שר הביטחון, שר הפנים, שר החוץ, שר האוצר, השר לשיתוף פעולה אזורי, השר לפיתוח הנגב והגליל, המשנה לראש הממשלה ועוד.

ב-1977 התמודד לראשונה על ראשות הממשלה מול מנחם בגין והפסיד, במה שנודע לימים כ'מהפך' הפוליטי. בשנת 1981 התמודד שוב מול בגין והפסיד בהפרש נמוך מאוד. בשנת 1984 התמודד מול יצחק שמיר, ומפלגות השמאל זכו למספר מושבים זהה לזה של מפלגות הימין. פרס הפך לראש ממשלת אחדות, כחלק מהסכם רוטציה שקבע שלאחר שנתיים יחליף אותו בתפקיד מנהיג הליכוד, יצחק שמיר.

במהלך כהונתו כראש ממשלה הוביל תוכנית לייצוב המשק, הסיג את צה"ל לקו הגנה חדש בדרום לבנון שנודע כ'רצועת הביטחון', וביצע עסקת חילופי שבויים גדולה (עסקת ג'יבריל**). בשנת 1988 התמודד פרס שוב מול שמיר והפסיד. בשנת 1992 מונה לשר החוץ בממשלתו של יצחק רבין והביא לחתימתו של הסכם הביניים עם הפלסטינים, שנודע כהסכם אוסלו; על כך זכה, לצדם של יאסר ערפאת ויצחק רבין, בפרס נובל לשלום. חתימת ההסכם הביאה לפילוג קשה בעם, ששיאו ברציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995.

לאחר הרצח מונה פרס לראש הממשלה. במהלך כהונתו נסוגה מדינת ישראל משטחים שונים ביהודה ושומרון בהתאם להסכמים עם הפלסטינים, החמאס ביצע שורה של פיגועי טרור קשים בעורף ישראל, ובעקבות ירי קטיושות מלבנון יצא צה"ל למבצע ענבי זעם***. בבחירות של שנת 1996 הפסיד פרס את ראשות הממשלה לבנימין נתניהו, ובשנים הבאות המשיך לכהן כחבר כנסת וכשר. בעקבות התפטרותו של משה קצב נבחר פרס ביוני 2007 לנשיא, ובכך סיים קריירה רצופה בת כ-48 שנים כחבר כנסת.

במהלך כהונתו פעל פרס לחיזוק מעמדה הבין-לאומי של ישראל ולעידוד יזמות טכנולוגית. הוא כינס ועידות בין-לאומיות תחת חסותו והקים את 'מרכז פרס לשלום ולחדשנות'. פרס, שייצג את מדינת ישראל שנים רבות בפני העולם, זכה מצדו להערכה ולהערצה רבה; לווייתו הייתה אירוע בין-לאומי, שראשי מדינות רבות כיבדו אותו בנוכחותם. שמעון פרס נפטר ב-כ"ה באלול תשע"ו, 28 בספטמבר 2016, ונקבר בהר הרצל.

* תנועת הנוער העובד והלומד היא תנועת נוער ארץ-ישראלית, שמושתתת על ערכי הציונות העובדת. יסודותיה בתנועת הנוער העובד, שהוקמה ב-17 באוקטובר 1924 בארץ-ישראל על-ידי בני נוער עובדים, שהתאגדו כדי להגן על עבודתם ועל זכויותיהם. בשנת 1959 התמזגה לתוך 'הנוער העובד' תנועת הבונים – התנועה המאוחדת, ושם התנועה שונה בעקבות האיחוד ל'הנוער העובד והלומד'. חברי התנועות האלה היוו, בתקופה שלפני קום מדינת ישראל, כמחצית מחברי ההכשרות המגויסות לפלמ"ח.

** עסקת ג'יבריל הייתה עסקת חילופי שבויים בין ישראל לבין ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל. היא נעשתה ב-21 במאי 1985, ובמסגרתה שוחררו 1,151 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל, כנגד שלושה שבויי צה"ל.

*** מבצע ענבי זעם הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל בדרום לבנון במשך 17 יום, בין 11 באפריל ל-27 באפריל 1996, בעקבות ירי רקטות של ארגון חזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון. ב-27 באפריל הושג הסכם הפסקת אש בין הצדדים. היה זה המבצע הנרחב והארוך ביותר שנערך בתקופת המערכה ברצועת הביטחון.

ראובן (רובי) ריבלין, נשיא המדינה העשירי, נולד בירושלים למשפחה מרכזית בעיר, שהגיעה אליה עם עליית תלמידי הגר"א בראשית המאה התשע-עשרה. הוא למד בגימנסיה העברית והיה פעיל מאוד בתנועת 'הצופים' בעיר.

בשנת 1957 התגייס לצבא ושירת כקצין מודיעין קרבי – תפקיד שבו המשיך במילואים והגיע עד לדרגת רב-סרן. עם שחרורו מן הצבא למד משפטים באוניברסיטה העברית והחל להיות פעיל בתנועת 'חירות'. הוא כיהן כחבר מועצת העיר ירושלים והתמנה לסגן ראש העיר. ב-1988 נבחר לראשונה לכנסת מטעם הליכוד וכיהן כיושב-ראש הוועדה למאבק בנגע הסמים והאלכוהול; לאחר שלא נבחר לכנסת בבחירות הבאות פנה לעסקים פרטיים.

ב-1996 נבחר שוב לכנסת, וב-2001 מונה לשר התקשורת. ב-2003 נבחר ריבלין לתפקיד יושב-ראש הכנסת. כהונתו עמדה בסימן תוכנית ההתנתקות והמחלוקת הציבורית שעוררה. ריבלין, שהתנגד לתוכנית, קרא לצדדים לנהוג באיפוק והדגיש את המחויבות למדינה ולמוסדותיה. בשנת 2007 ויתר על ההתמודדות לתפקיד הנשיא כדי לאפשר בחירה פה אחד בשמעון פרס, ובשנת 2009 שב לתפקיד יושב-ראש הכנסת. עם סיום כהונתו של שמעון פרס ב-2014 נבחר ריבלין לנשיא.

'האחדות אינה רק ערך, היא צורך קיומי למדינת ישראל מול האיומים מבחוץ והשסעים מבפנים.'

יצחק הרצוג, הנשיא ה-11 של מדינת ישראל, מוביל את מוסד הנשיאות באחת התקופות הסוערות שידעה המדינה. הוא נכנס לתפקידו ב-2021, לאחר קריירה עשירה כשר, כיושב-ראש האופוזיציה וכיושב-ראש הסוכנות היהודית.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נולד בשנת 1886 בעיירה פלונסק שבפולין, תחת השם דוד גרין. כבר מילדותו היה קרוב בדעותיו לחוגים ציוניים, וכשהיה בן עשרים עלה לארץ כחלק מן העלייה השנייה. בתחילה עבד כפועל חקלאי במושבות, ועד מהרה הפך לפעיל מרכזי במפלגת פועלי ציון.

בשנת 1912 החל ללמוד משפטים באיסטנבול לצדו של יצחק בן-צבי. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נקטעו לימודיהם של השניים והם נאלצו לשוב לארץ-ישראל. בארץ ניסו להקים גדוד יהודי במסגרת הצבא העות'מאני, אך גורשו לחו"ל, וכעבור זמן קצר הפליגו לארצות הברית, שם יזמו הקמת גדוד עברי שפעל במסגרת הצבא הבריטי.

ב-1919 הקים בן-גוריון יחד עם ברל כצנלסון את מפלגת 'אחדות העבודה', שהייתה איחוד בין 'פועלי ציון' לקבוצה נוספת, וב-1921 נבחר להנהגת הסתדרות העובדים. בשנת 1930 התאחדה 'אחדות העבודה' עם מפלגת 'הפועל הצעיר', וכך נוסדה מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י). בן-גוריון מונה לעמוד בראש המפלגה והפך אותה למפלגה הגדולה ביותר בארץ, שהנהיגה בגלגוליה השונים את מוסדות המדינה עד לשנת 1977.

בשנת 1935 נבחר בן-גוריון ליושב-ראש הסוכנות היהודית. מן התפקיד הזה הוביל את מדיניות ההבלגה כלפי ערביי ארץ-ישראל וקרא להימנע מפגיעה בחפים מפשע. בשנת 1937 תמך בהצעתה של ועדת פיל לחלק את ארץ-ישראל בין היהודים לערבים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גרס שיש לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בנאצים, למרות ההגבלות שהטילו על ההגירה היהודית לארץ-ישראל, ולהיאבק בהם בדרכים בלתי אלימות.

במהלך שנות הארבעים החל בסדרת פעולות שמטרתן להביא להקמתה של מדינה יהודית עם תום מלחמת העולם השנייה, ובין היתר פעל לבצר את כוח המגן העברי כך שיוכל לעמוד בפני האתגרים הביטחוניים שנכונו לו. הוא הוביל את התמיכה היהודית בהצעת החלוקה של אונסקו"פ, ועם אישורה ב-כ"ט בנובמבר 1947 הנהיג את כוחות המגן בשלביה הראשונים של מלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, הכריז כראש מנהלת העם הזמנית על הקמתה של מדינת ישראל, והפך לראש הממשלה ולשר הביטחון שלה.

מאותו רגע ואילך, אחד העקרונות המרכזיים שנקשרו בפעולתו היה עקרון הממלכתיות – מושג שטבע, שמשמעותו פירוקם של מוסדות מפלגתיים ובניית מוסדות מדינה חזקים. בן-גוריון ראה סכנה רבה במצב שהיה בתקופת היישוב, שבו היה למפלגות כוח רב וכל זרם מפלגתי הפעיל מוסדות משלו: כוח לוחם מחתרתי, שירות תעסוקה, שירותי בריאות, קבוצות ספורט ומערכות חינוך. הוא ניגש לטפל קודם כול בפירוק המחתרות ובהקמת צבא ממלכתי.

אחד האירועים המשמעותיים בהקשר הזה היה סיפורה של אלטלנה. ביוני 1948 התקרבה אל חופי הארץ ספינה שהובילה נשק שרכש האצ"ל. בין מנחם בגין, מפקד האצ"ל לשעבר, לבין בן-גוריון התקיים ויכוח: בגין דרש שהנשק יועבר לידי יחידות האצ"ל ששולבו בצבא ההגנה לישראל, ובן-גוריון סירב לכך. הדברים התגלגלו לכדי חילופי אש בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל, ובסופו של דבר הטביעו כוחות צה"ל את האלטלנה כשהתקרבה אל חופי תל-אביב.

אירוע משמעותי נוסף היה פירוק הפלמ"ח. חטיבות הפלמ"ח אמנם שולבו בצה"ל, אך קיימו מטה נפרד, ובנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על פירוקו של המטה. תפיסתו הממלכתית באה לידי ביטוי גם בהשקפתו הרחבה על הצבא, שהובאה באופן מסודר במסגרת ספרו 'ייחוד וייעוד'. בספר עוסק בן-גוריון בייחודו של צה"ל ובייעודו החינוכי-חברתי. הוא ראה בצבא גוף חשוב שיכול לגשר על פערים ולהפגיש בין חלקי העם, טבע את הרעיון של צבא מחנך, ושלח את הצבא גם לבצע משימות אזרחיות לרווחתו של העם.

לאחר המלחמה עסק בן-גוריון בפתרון בעיותיה האזרחיות של ישראל, שנבעו בעיקרן מן המצב הכלכלי הקשה ומן הקשיים בקליטת העלייה. בשנת 1953 התפטר מראשות הממשלה בפעם הראשונה וקבע את ביתו בשדה בוקר, ומשה שרת החליף אותו בתפקיד. בן-גוריון קיווה שלעלייתו לנגב תהיה השפעה חינוכית וערכית רחבה, ושהוא יעודד עוד צעירים לנהוג כמוהו.

ב-1955 חזר בן-גוריון לחיים הפוליטיים, תחילה כשר ביטחון ובהמשך גם כראש ממשלה. בכהונה הזאת הוביל את מדינת ישראל במלחמת סיני, ביסס את יכולותיה האסטרטגיות והכין אותה לקראת האתגרים הבאים. לבסוף פרש מראשות הממשלה ב-1963, ולוי אשכול מונה כמחליפו. ב-1965 הקים יחד עם שמעון פרס, משה דיין ואחרים מפלגה חדשה – רשימת פועלי ארץ-ישראל (רפ"י) – ונבחר מטעמה לכנסת. בשנת 1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ויצרה את מפלגת העבודה; בן-גוריון התנגד למהלך והקים את הרשימה הממלכתית. ב-1970 פרש סופית מן הפוליטיקה והתמסר לכתיבת זיכרונותיו. דוד בן-גוריון נפטר ב-ו' בכסלו תשל"ד, 1 בדצמבר 1973, ונקבר במדרשת בן-גוריון, בנקודה הצופה אל עבר נחל צין.

משה שרת, ראש הממשלה השני, נולד בשנת 1894 בעיירה חרסון שבאוקראינה, תחת השם משה שרתוק. כשהיה בן 12 עלה לארץ עם הוריו, התגורר בכפר הערבי עין סיניה ולמד את השפה הערבית על בוריה. כשהיה בן 14 היגרה המשפחה ליפו והייתה מראשוני תל-אביב. שרת נמנה עם המחזור הראשון של תלמידי גימנסיה הרצליה, ועם תום לימודיו נסע לאיסטנבול ללמוד משפטים, בדומה לדוד בן-גוריון וליצחק בן-צבי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות'מאני, והיה בין היהודים היחידים שזכו לדרגות קצונה בצבא הזה.

עם תום המלחמה פנה ללימודי כלכלה בלונדון, וכששב לארץ החל בפעילות ציונית במפלגת 'אחדות העבודה' ובכתיבה עיתונאית בעיתון 'דבר'. בשנת 1931 החל לעבוד במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ולאחר רצח ארלוזורוב* מונה לראש המחלקה. למעשה היה שרת אחראי ליחסי החוץ של התנועה הציונית, ובמידה רבה היה זה שכונן אותם. בתקופה שקדמה להקמת המדינה נטל חלק מרכזי במאמץ הדיפלומטי לקבלת החלטות ועדת אונסקו"פ על-ידי האו"ם.

עם הקמת המדינה מונה שרת לתפקיד שר החוץ והקים את השירות הדיפלומטי הישראלי. במסגרת התפקיד הזה היה מעורב בכמה פרשיות דרמטיות, ובהן הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה בתום מלחמת העצמאות (הסכמי רודוס) והסכם השילומים עם גרמניה המערבית. בשנת 1953, עם פרישתו של בן-גוריון, מונה שרת למחליפו. תקופתו בראשות הממשלה התאפיינה בקו מדיני מתון ובהתנגדותו לפעולות התגמול**, ועל הרקע הזה התגלעה מחלוקת חריפה בינו לבין דוד בן-גוריון.

לאחר חזרתו של בן-גוריון לראשות הממשלה נאלץ שרת לפרוש מן החיים הפוליטיים (1956). לאחר פרישתו שימש כמנהל הוצאת הספרים 'עם עובד' ומכללת בית ברל, ובין השנים 1961–1965 שימש כיושב-ראש ההסתדרות הציונית. משה שרת נפטר ב-ז' בתמוז תשכ"ה, 7 ביולי 1965, ונקבר בתל-אביב.

לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, נולד בשנת 1895 בכפר אורטוב שבאוקראינה, תחת השם לוי שקולניק. בשנת 1914 עלה לארץ כחלק מן העלייה השנייה. במלחמת העולם הראשונה הצטרף לגדודים העבריים בצבא הבריטי, ולאחריה נמנה עם מקימיו של קיבוץ דגניה ב' ועם מקימיה של הסתדרות העובדים.

אשכול, שהחל את דרכו כפועל חקלאי, החל להתמקד בעשייה ציבורית – בתחילה במסגרת ההסתדרות ומפלגת הפועל הצעיר, ובהמשך במפא"י. בשנת 1937 יזם את הקמתה של חברת מקורות, חברת המים המרכזית של היישוב היהודי ובהמשך חברת המים הלאומית של ישראל. בין השנים 1940–1948 היה חבר מטה ההגנה והממונה על הרכש והציוד.

בשנת 1949 מונה לראש מחלקת ההתיישבות ולגזבר של הסוכנות היהודית. בין השנים 1952–1963 שימש כשר האוצר ונדרש להתמודד עם המשך קליטתם של גלי העלייה מול משאביה המצומצמים של המדינה. אחד הפתרונות המרכזיים שמצא אשכול היה הקמת המעברות – אתרי שיכון זמניים שהורכבו מצריפים, מבדונים ומפחונים.

בשנת 1963, עם פרישתו השנייה והסופית של דוד בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה, מונה אשכול לראש ממשלה ולשר ביטחון. אחד מצעדיו הראשונים בתפקיד היה פיוס היסטורי עם התנועה הרוויזיוניסטית ועם תנועות הימין, באמצעות העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי* לארץ וקיום הלוויה ממלכתית בהר הרצל. בהמשך עשה אשכול גם צעד משמעותי לנרמול היחסים עם ערביי ישראל וביטל את השלטון הצבאי. במקביל פעל לבצר את כוחו של צה"ל מול האתגרים החדשים שעמדו בפניו.

מדיניותו הפייסנית והפשרנית של אשכול זכתה לתמיכה רחבה מן הציבור, עד ל'תקופת ההמתנה' שקדמה למלחמת ששת הימים ב-1967. מול איומי המצרים העלתה ישראל את הכוננות, גייסה מילואים והמתינה לבאות. בארץ התפתחה אווירה קשה שגבלה בחרדה, ותדמיתו הפשרנית של ראש הממשלה הייתה בעוכריו. אשכול ויתר על תפקיד שר הביטחון, שניתן למשה דיין; כונן ממשלת אחדות יחד עם מנחם בגין; ולבסוף, לאחר התלבטות קשה, החליט לצאת ב-5 ביוני למלחמת מנע, שנודעה לימים כמלחמת ששת הימים.

צה"ל, שאשכול השקיע רבות בבניין כוחו, הביס במהירות את צבאותיהן של מצרים, סוריה וירדן ותפס שטחים נרחבים. אשכול החזיק בתפקיד ראש הממשלה עד לפטירתו. הוא נפטר ב-ח' באדר תשכ"ט, 26 בפברואר 1969, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל הרביעית, נולדה בשנת 1898 בקייב שבאוקראינה, תחת השם גולדה מבוביץ'. כשהייתה בת שמונה היגרה עם הוריה לארצות הברית, שם התוודעה לציונות והצטרפה למפלגת פועלי ציון. בשנת 1921 עלתה לארץ-ישראל. היא נבחרה למזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים, ולאחר מכן מילאה שורה ארוכה של תפקידים הקשורים ביחסי החוץ של התנועה הציונית.

בשנת 1948 מונתה מאיר לצירה הישראלית הראשונה בברית המועצות וניסתה ליצור קשר עם יהודי המדינה. שליחותה הדיפלומטית נקטעה כשנקראה לכהן כשרת העבודה בממשלת ישראל הראשונה. היא כיהנה בתפקיד כשבע שנים ועיצבה את שוק העבודה הישראלי ואת זכויות העובד הבסיסיות. בין השאר הביאה לחקיקתו של 'חוק שעות עבודה ומנוחה', הידוע גם כ'חוק השבת', המחייב כל מעסיק לאפשר לעובדיו חופשה בשבת ובמועדי ישראל; והקימה את הביטוח הלאומי, מוסד הרווחה המרכזי במדינת ישראל, שמספק קצבאות לנצרכים להן.

בשנת 1956 החליפה גולדה מאיר את משה שרת בתפקיד שרת החוץ, וביקשה לחזק את קשריה של ישראל עם המדינות החדשות שהוקמו באסיה ובאפריקה. ביוזמתה סייעה מדינת ישראל למדינות האלה בפיתוח תשתית כלכלית וחקלאית.

בשנת 1969, עם פטירתו של לוי אשכול, מונתה גולדה מאיר לראש ממשלה. התקופה הזאת עמדה בראשיתה בסימן מלחמת ההתשה מצד אחד ומצב כלכלי טוב מצד שני. בין השנים 1970–1973 נאלצה מדינת ישראל להתמודד עם גל טרור, שאחד משיאיו היה בטבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן*. ישראל, בתגובה, פעלה נגד ארגוני הטרור בדרכים שונות ויצאה למבצע 'אביב נעורים' בלבנון.

באוקטובר 1973 הופתעה מדינת ישראל ממתקפת נגד משולבת של צבאות מצרים וסוריה, שפתחה את מלחמת יום הכיפורים. ישראל התעלמה מנתונים מודיעיניים שונים, לא נערכה למלחמה וספגה במהלך ימיה הראשונים מכה קשה. מיד עם תום המלחמה נבחרה מאיר שוב לתפקיד ראש הממשלה, אך זמן קצר לאחר מכן התפטרה מתפקידה. גולדה מאיר נפטרה ב-ח' בכסלו תשל"ט, 8 בדצמבר 1978, ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

* טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן היה אירוע טרור פלסטיני שהתרחש ב-5–6 בספטמבר 1972, במהלך האולימפיאדה העשרים שהתקיימה במינכן שבגרמניה המערבית. במהלך האירוע נרצחו אחד-עשר מאנשי המשלחת על-ידי מחבלים פלסטינים מארגון 'ספטמבר השחור'.

יצחק רבין, ראש הממשלה החמישי, נולד בשנת 1922 בירושלים וגדל בתל-אביב. כשהיה בן 15 החל ללמוד בבית הספר החקלאי 'כדורי'. כשהיה בן 19 הצטרף לפלמ"ח, ושנתיים מאוחר יותר מונה למ"מ בארגון. באוקטובר 1947, מעט לפני קום המדינה, מונה לקצין המבצעים של הפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות מונה למפקד חטיבת הראל, שלחמה לפריצת המצור על ירושלים. מאוחר יותר במהלך המלחמה מונה לקצין המבצעים של חזית הדרום.

רבין המשיך במילוי תפקידי פיקוד שונים, ובסוף שנת 1963 מונה לרמטכ"ל השביעי של צה"ל. במהלך כהונתו פרצה מלחמת ששת הימים. רבין הוביל את צה"ל במלחמה הזאת והביא אותו לניצחון מרשים בשלוש חזיתות.

לאחר פרישתו מצה"ל (1968) התמנה לשגריר ישראל בארצות הברית, ועם תום שליחותו נבחר לכנסת והתמנה לשר העבודה. בשנת 1974, לאחר התפטרותה של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות מלחמת יום הכיפורים, נבחר רבין בפעם הראשונה לתפקיד ראש הממשלה. במהלך כהונתו נחתם הסכם הביניים עם מצרים, וצה"ל יצא לאחת מן הפעולות המפורסמות שלו – חילוץ הנוסעים החטופים משדה התעופה אנטבה, במסגרת מבצע יונתן*.

בדצמבר 1976 התפטר רבין מתפקידו בעקבות משבר פוליטי, ובאפריל 1977, לאחר פרסום בעיתונות על חשבון דולרים שהחזיקה רעייתו בחוץ-לארץ בניגוד לחוקי המדינה באותה עת, הודיע שלא יתמודד בבחירות הבאות.

ב-1984 מונה לשר הביטחון, וכהונתו עמדה בסימן האינתיפאדה הראשונה. בשנת 1992 ניצח את יצחק שמיר בבחירות לכנסת ומונה לראש ממשלה בפעם השנייה. רבין כונן ממשלת שמאל שנשענה על בסיס צר, והנהיג שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, תוך העדפה תקציבית לנושאים 'אזרחיים' כמו חינוך או תשתיות על חשבון נושאים ביטחוניים.

ממשלת רבין החלה לפעול באינטנסיביות להשגת הסכמי שלום בין ישראל למדינות השכנות לה. ב-1993 חתם על הסכם אוסלו הראשון, שבו הכירה מדינת ישראל באש"ף כנציג פלסטיני רשמי והתחייבה להעביר לשלטונו האוטונומי שטחים בגדה וברצועת עזה. חודשים ספורים לאחר מכן חתם על הסכם השלום עם ירדן, שזכה לתמיכה נרחבת בחברה הישראלית. רבין זכה להערכה בין-לאומית, שבאה לידי ביטוי בכך שהוענק לו פרס נובל לשלום, בשיתוף עם שמעון פרס ויאסר ערפאת.

* מבצע יונתן, או מבצע אנטבה (כדור הרעם), הייתה פעולת פשיטה צבאית שביצע צה"ל באוגנדה במוצאי שבת, אור ליום ראשון, 4 ביולי 1976, במטרה להציל 105 נוסעים יהודים וישראלים ואנשי צוות של מטוס אייר פראנס, שנחטפו על-ידי טרוריסטים גרמנים ופלסטינים במהלך טיסתם מישראל לצרפת. למרות התבצרותם של החוטפים במדינה עוינת, כמעט כל החטופים חולצו בשלום. במהלך המבצע נהרגו שלושה בני ערובה וכן מפקד סיירת מטכ"ל, סגן אלוף יונתן נתניהו, ובעקבות זאת נקרא המבצע על שמו.

מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, נולד בשנת 1913 בבריסק שבפולין. בנערותו התחבר לחוגי 'השומר הצעיר', ומגיל 16 החל לפעול בתנועת בית"ר, שהייתה מזוהה עם רעיונותיו הרוויזיוניסטיים של זאב ז'בוטינסקי. בגין טיפס בסולם הדרגות והתפקידים בתוך בית"ר: בשנת 1935 מונה לנציב בית"ר בבריסק, עירו, וכעבור ארבע שנים הפך לנציב התנועה בפולין כולה.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה החליט בגין להימלט מפולין אל עבר ברית המועצות, ובכך הצליח להציל את עצמו מציפורני הנאצים. בשנת 1940 נעצר בברית המועצות בעוון 'פעילות ציונית', ושוחרר מכלאו רק בעת מבצע ברברוסה, עם הפלישה הגרמנית. הוא הצטרף לצבא המורדים הפולנים בראשות הגנרל אנדרס, ובשנת 1942 הגיע עם כוחותיו לארץ.

בשנת 1943 פרש בגין מן התנועה הציונית, על רקע ביקורתו כלפי מדיניותה ביחס לשלטונות המנדט הבריטי. הוא מונה למפקד האצ"ל והוביל את פעולותיו בשנים הבאות. בראשית יוני 1948 חתם על הסכם שפירק את האצ"ל במטרה לשלב אותו בצה"ל, אך שבועות ספורים לאחר מכן עמד בחזית העימות בין הארגון למוסדות המדינה, במסגרת פרשת אלטלנה.

בגין שהה על סיפון הספינה כשהתקרבה לתל-אביב, וכשנורה לעברה פגז מעבר החוף הורה ללוחמים שעליה לא להשיב באש. עם הקמת המדינה ייסד בגין את תנועת החירות, מפלגה פוליטית בעלת קו ציוני ימני. חירות הציבה אופוזיציה מתמדת לדרכו של בן-גוריון, ועל הרקע הזה התגלע סכסוך עמוק בין השניים, שהגיע לא פעם לביטויים קשים.

אחת המחלוקות המפורסמות ביניהם נגעה להסכם השילומים. כפי שציינו, בשנת 1952 הביא בן-גוריון לדיון בכנסת את הסכם הפיצויים שהשיג עם גרמניה המערבית. מתנגדי ההסכם, ובגין בראשם, טענו שהחתימה עליו היא עוול מוסרי חמור, ושבאמצעותו מעניקה ישראל מחילה לנאצים.

הסיסמה שנשאו אנשי חירות הייתה: 'הטלאי הצהוב – אות כבוד, שילומים ומשא ומתן – חרפה לדורות'. ב-7 בינואר 1952, בעת שההסכם נידון בכנסת, הוביל בגין הפגנת המונים אל עבר הבניין, תוך שהוא מתבטא בחריפות רבה נגד הממשלה. המפגינים התעמתו עם שוטרים, הגיעו עד לסף הכנסת והשליכו אבנים אל עבר המליאה. בתגובה לאירועים הורחק בגין מן הכנסת לכמה חודשים.

בשנת 1967, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, הצטרף בגין לראשונה לממשלה בתפקיד שר בלי תיק. עשור מאוחר יותר, ב-1977, הפך לראש ממשלה במסגרת המהפך הפוליטי. לראשונה הודחו מפלגות השמאל מן השלטון וכוננה ממשלת ימין. ממשלתו של בגין הביאה לליברליזציה בכלכלה הישראלית, עודדה בגלוי את ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון, עזה וסיני, והביאה בשנת 1979 לחתימת הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו נסוגה ישראל משטחי סיני וכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים עם המצרים. על חתימת ההסכם זכה בגין, יחד עם עמיתו המצרי אנואר סאדאת, בפרס נובל לשלום.

בשנת 1981 הורה בגין על הפצצת הכור האטומי בעיראק, במסגרת מבצע 'אופרה', וביוני החליט על יציאה למלחמת שלום הגליל. המלחמה, שבראשיתה זכתה לתמיכה ציבורית נרחבת, הפכה לשנויה במחלוקת. בהפגנות שנערכו ברחבי ישראל כונה בגין 'רוצח', ומתחת לביתו התקיימה משמרת מחאה. פחות משנה לאחר פרוץ המלחמה החליט לפרוש מפעילות פוליטית והסתגר בביתו. מנחם בגין נפטר ב-ד' באדר ב' תשנ"ב, 9 במרץ 1992, ונקבר בהר הזיתים. לזכרו הוקם בירושלים 'מרכז מורשת מנחם בגין', שעוסק במורשתו ובפועלו.

יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, נולד בשנת 1915 בעיירה רוז'ינוי שברוסיה, תחת השם יצחק יזרניצקי. בנעוריו למד בגימנסיה העברית בביאליסטוק והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה, ובמקביל החל בפעילות ציונית בתנועת בית"ר. אחרי שנה אחת באוניברסיטה נטש את לימודיו ועלה לארץ-ישראל. בארץ החל בהשלמת הלימודים באוניברסיטה העברית, אך גם הפעם נקטעו לימודיו, כשהצטרף לשורות האצ"ל.

עם הפילוג בשורות הארגון במהלך מלחמת העולם השנייה החליט להצטרף ללח"י, והפך לאחד המנהיגים הבולטים של הארגון. לאחר כמה חודשים נעצר ונכלא על-ידי הבריטים, אולם הצליח לברוח מכלאו וירד למחתרת. לאחר רציחתו של אברהם שטרן ('יאיר') התחזק מעמדו בארגון; הבריטים הידקו את הטבעת סביבו ולבסוף שלחו אותו למאסר באריתריאה.

שמיר הצליח לברוח מכלאו ערב הקמת המדינה ולהגיע לארץ. לקראת הבחירות הראשונות הצטרף ל'מפלגת הלוחמים' של ותיקי הלח"י. בשנת 1955 גויס ל'מוסד' ושירת בו כחמש-עשרה שנים בתפקידים מסווגים. בשנת 1969 פרש מן השירות והצטרף לתנועת החירות; ב-1973 נבחר לראשונה לכנסת, ועם המהפך הפוליטי בשנת 1977 מונה ליושב-ראש הכנסת.

ב-1980 מונה לשר החוץ ושימש בתפקיד הזה במהלך מלחמת שלום הגליל. עם התפטרותו של מנחם בגין מראשות הממשלה ב-1983 התמנה לראש ממשלה במקומו. בשנת 1984 התמודד מול שמעון פרס, ולאור השוויון בין הימין לשמאל הקים איתו ממשלת אחדות ברוטציה: שמיר שימש כשר חוץ בממשלה שבה כיהן פרס כראש ממשלה, ועם תום השנתיים החליף את פרס בתפקיד ראש הממשלה.

בבחירות 1988 נבחר שמיר שוב לראש ממשלה. תקופת כהונתו השלישית עמדה בסימן מבצעי העלייה מאתיופיה ומלחמת המפרץ הראשונה בין ארצות הברית לעיראק. במהלך המלחמה נורו טילים אל עבר העורף הישראלי; שמיר החליט להיענות לבקשת האמריקאים ולהימנע מתגובה צבאית של ישראל נגד עיראק.

עם תום המלחמה, ועל רקע אירועי האינתיפאדה הראשונה, עמד שמיר בראש המשלחת הישראלית לוועידת מדריד, שבה השתתף בניגוד לתפיסתו המדינית. על הרקע הזה התפרקה ממשלתו, ובבחירות 1992 הובס על-ידי יצחק רבין. שמיר פרש מראשות הליכוד אך המשיך לכהן כחבר כנסת עד שנת 1996. בשנת 2001 הוענק לו פרס ישראל לתרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. יצחק שמיר נפטר ב-י' בתמוז תשע"ב, 30 ביוני 2012, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

שמעון פרס, ראש הממשלה השמיני, כיהן כראש ממשלה בשנים 1984–1986 ובשנים 1995–1996. למידע נוסף ראו 'נשיאים'.

בנימין (ביבי) נתניהו, ראש הממשלה התשיעי, נולד בשנת 1949 בתל-אביב וגדל בירושלים. כשהיה בן ארבע-עשרה עברה המשפחה להתגורר בארצות הברית בעקבות אביו, בן-ציון נתניהו*, היסטוריון של עם ישראל שלימד באוניברסיטת קורנל. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, שב נתניהו ארצה והתגייס לסיירת מטכ"ל, שם שירת כלוחם וכמפקד והשתחרר ב-1972. לצדו שירת בסיירת אחיו הגדול, יוני, שנפל במבצע אנטבה (1976).

עם תום שירותו הצבאי החל נתניהו ללמוד באוניברסיטת M.I.T במסצ'וסטס, והשלים תואר ראשון בארכיטקטורה ותואר שני במנהל עסקים. בנוסף למד מדע המדינה באוניברסיטת הרווארד. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב ארצה ולחם בחזית סיני, וכעבור ארבע שנים שב להתגורר בארץ באופן מלא. ב-1982 מונה נתניהו לציר ישראל בוושינגטון, וב-1984 מונה לשגריר באו"ם. ב-1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת הליכוד ומונה לסגן שר החוץ.

עם פרישתו של יצחק שמיר מראשות הליכוד, לאחר בחירות 1992, נבחר נתניהו ליושב-ראש המפלגה ולראש האופוזיציה. מן העמדה הזאת התנגד לתהליך אוסלו ולהסכמים עם הפלסטינים שעליהם חתמה ממשלת רבין. בבחירות 1996 ניצח את שמעון פרס והתמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה. למרות התנגדותו לצעדיה של הממשלה הקודמת, החליט נתניהו שלא לבטל את ההסכמים שהתחייבה להם, ואף חתם ב-1998 על 'הסכם וואי', שהתווה לוח זמנים ודרכים למימושם.

בעקבות החתימה על ההסכם התגלע משבר פוליטי, ובבחירות 1999 הפסיד נתניהו את כיסאו לאהוד ברק. לאחר פסק זמן מן החיים הפוליטיים הצטרף בשנת 2003 לממשלתו השנייה של אריאל שרון כשר האוצר. במסגרת הכהונה הזאת הוביל תהליכים נרחבים של הפרטה ומכירת חברות ציבוריות, צמצום בהוצאות הממשלה ורפורמות כלכליות מהותיות.

אהוד ברק, ראש הממשלה העשירי, נולד בשנת 1942 בקיבוץ משמר השרון. הוא התגייס לחיל השריון, ולאחר תקופה קצרה אותר לסיירת מטכ"ל. ברק הוא אחד החיילים המעוטרים ביותר בצה"ל: הוא זכה בעיטור המופת וכן בארבעה צל"שי רמטכ"ל על אומץ לב ועל הצטיינות בקרב. הוא לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל.

בין השאר שימש כמפקד סיירת מטכ"ל, ובמסגרת הזאת השתתף במבצע אביב נעורים (9–10 באפריל 1973), שבמהלכו תקפו כוחות מיוחדים של צה"ל כמה יעדי טרור בעומק לבנון. בנוסף שימש כמפקד עוצבת עמוד האש, כראש אגף התכנון (אג"ת), כראש אגף המודיעין (אמ"ן) וכסגן הרמטכ"ל. ב-1991 מונה ברק לרמטכ"ל הארבעה-עשר של צה"ל והחליף בתפקידו את רב-אלוף דן שומרון; במסגרת הזאת עסק במימוש הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. בנוסף שימש כשליחו של ראש הממשלה לשיחות השלום שהתקיימו עם סוריה ולבנון.

עם פרישתו מצה"ל בשנת 1995 מונה על-ידי ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים, ומאוחר יותר שימש גם כשר החוץ. ב-1997 נבחר ליושב-ראש מפלגת העבודה, וב-1999 נבחר לראשות הממשלה. בעת כהונתו כראש ממשלה הסיג את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון שבדרום לבנון*, וניסה להביא לפריצת דרך מדינית בשיחות השלום עם הפלסטינים ועם הסורים.

אחד השיאים של שיחות השלום שניהל ברק היה בדיונים עם הפלסטינים בוועידת קמפ-דיוויד (2000). הוועידה נכשלה, וזמן קצר לאחר מכן פרצו אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה), שבמהלכם הורעו היחסים בין ישראל לפלסטינים והתרחשו אירועי אלימות קשים, שהשפיעו גם על היחסים בין יהודים לערבים בתוך גבולות ישראל (מהומות אוקטובר). על רקע האירועים האלה התגלע משבר פוליטי, ובבחירות 2001 הפסיד ברק את ראשות הממשלה למנהיג הליכוד אריאל שרון.

לאחר ההפסד פרש ברק מן החיים הפוליטיים ופנה לעסקים. הוא שב למערכת הפוליטית בשנת 2007 ומונה לשר הביטחון. בעת כהונתו בתפקיד הזה יצא צה"ל למבצע עופרת יצוקה, והוחלט על עסקת חילופי השבויים שבה הוחזר גלעד שליט**. בשנת 2012 הודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים.

* תהליך הנסיגה מלבנון: עם תום מלחמת שלום הגליל (1982) שלט צה"ל בשטחים נרחבים בדרום לבנון. ב-1985 התמקם צה"ל ברצועת הביטחון ונסוג משאר שטחי לבנון. רצועת הביטחון הייתה רצועת שטח בת כמה קילומטרים לאורך כל גבול ישראל-לבנון. צה"ל החזיק באזור שורה של מוצבים וקיים שיתוף פעולה הדוק עם צבא דרום לבנון (צד"ל). הלחימה המתמדת ומחיר הדמים שגבתה הביאו להיווצרותו של לחץ ציבורי לפנות את הרצועה. לפני היבחרו של ברק לראשות הממשלה ב-1999 הוא הבטיח להסיג את כוחות צה"ל מלבנון בתוך שנה אחת. מיד עם היבחרו החל במגעים עם סוריה כדי להסדיר את הנסיגה, ומשכשלו המגעים החליט להסיג את כוחות צה"ל מן האזור באופן חד-צדדי. הנסיגה יצאה לפועל ב-24 במאי 2000, והיא נותרה אירוע שנוי במחלוקת בקרב הציבור הישראלי.

** גלעד שליט הוא ישראלי שנחטף בהיותו חייל צה"ל בשירות סדיר, באזור כרם שלום, ב-25 ביוני 2006, על-ידי מחבלים פלסטינים שהשתייכו לארגוני הטרור חמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האסלאם. שליט הוחזק בשבי ברצועת עזה במשך כחמש שנים וארבעה חודשים (1,941 ימים). במסגרת עסקה בין ישראל לחמאס שוחרר והושב לישראל ב-18 באוקטובר 2011, תמורת שחרור 1,027 אסירים ביטחוניים ובהם מאות אסירי עולם.

אריאל שרון, ראש הממשלה האחד-עשר, נולד בשנת 1928 בכפר מל"ל, תחת השם אריאל שיינרמן. בנערותו השתייך לתנועת הנוער העובד והלומד, וכשהיה בן שבע-עשרה הצטרף ל'הגנה'. במלחמת העצמאות לחם בקרבות לטרון וסבל מפציעה קשה. עם תום המלחמה קודם לתפקיד מ"פ, ובהמשך גם לתפקיד מפקד סיירת גולני.

ב-1952 יצא ללימודים באוניברסיטה העברית, אך כשנה לאחר מכן נקרא לשוב לצבא כדי להקים את יחידה 101, שמשימתה המרכזית הייתה לבצע פעולות תגמול נגד המסתננים*. היחידה, שמוזגה לבסוף עם גדוד 890 של הצנחנים, הייתה יחידת הקומנדו הראשונה בצה"ל, והנחילה תורות לחימה וטקטיקות מתקדמות לכלל הצבא. ב-1956 מונה למפקד חטיבת הצנחנים ופיקד עליה במהלך מלחמת סיני; בעת מלחמת ששת הימים (1967) פיקד על אוגדה 38, שלקחה חלק חשוב בקרבות בחזית המצרית; וב-1969 מונה למפקד פיקוד הדרום, פיקד על החזית במהלך מלחמת ההתשה ועסק בהקמת קו המעוזים על גדות התעלה.

בראשית 1973 פרש מן הצבא ופנה לפעילות פוליטית. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב שרון לצבא ומונה כמפקד עוצבת עמוד האש, שנטלה חלק משמעותי בקרבות בגזרת סיני. ב-1977 התמודד לכנסת בראש תנועת 'שלומציון', שהתמזגה לאחר הבחירות אל תוך הליכוד. בממשלת בגין מונה שרון לשר החקלאות, ובתפקיד הזה פעל לעידוד ולהרחבת ההתיישבות היהודית ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. בשנת 1981 מונה אריאל שרון לשר הביטחון, ובמסגרת התפקיד הזה היה אחראי למימוש הסכם השלום עם מצרים ולפינוי חבל ימית בצפון סיני.

בנוסף היה ההוגה והיוזם של מלחמת שלום הגליל. תפקודו של שרון במהלך המלחמה היה שנוי במחלוקת וזכה לביקורת ציבורית. ועדת כהן, שהוקמה בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה**, מתחה ביקורת קשה על התנהלותו והמליצה ששרון יסיים את תפקידו ולא ישמש בעתיד בתפקיד שר ביטחון. שרון פרש מתפקיד שר הביטחון אך המשיך לכהן כשר בלי תיק.

בממשלות הבאות כיהן כשר התעשייה והמסחר, כשר הבינוי והשיכון וכשר התשתיות הלאומיות. עם פרישתו של נתניהו מראשות הליכוד בשנת 1999 מונה ליושב-ראש המפלגה, ועל רקע אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה) נבחר ב-2001 לראשות הממשלה. תקופת כהונתו הראשונה עמדה בסימן המאבק בטרור הפלסטיני, שהוביל ליציאה למבצע חומת מגן.

כהונתו השנייה (2003) עמדה בסימן בניית גדר הביטחון, שנועדה למנוע חדירה של טרור לעורף ישראל, ובסימן תוכנית ההתנתקות – תוכנית נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון. התוכנית עוררה מחלוקות וביקורות רבות, ובסופו של דבר יצאה אל הפועל בקיץ 2005. היא הביאה למשבר פוליטי, ועל רקע המשבר הזה והחשדות שהועלו נגד שרון בשחיתות הוחלט על הקדמת הבחירות ל-2006. בשיאו של המשבר החליט שרון לנטוש את מפלגת הליכוד ולהקים מפלגה חדשה, 'קדימה'.

חודשים ספורים לאחר מכן לקה בשבץ מוחי ונבצר ממנו למלא את תפקיד ראש הממשלה. סמכויותיו נמסרו לממלא מקומו, אהוד אולמרט. אריאל שרון נפטר ב-י' בשבט תשע"ד, 11 בינואר 2014, ונקבר בגבעת הכלניות שליד חוות השקמים.

* בהסתננות ובפעולות התגמול דנו בפרק נפרד בהמשך.

** אירועי סברה ושתילה נידונים כחלק מן הפרק העוסק במלחמת לבנון בהמשך.

אהוד אולמרט, ראש הממשלה השנים-עשר, נולד בשנת 1945 במבצר שוני הסמוך לבנימינה, למשפחה רוויזיוניסטית; אביו, מרדכי אולמרט, שימש כחבר כנסת מטעם תנועת החירות.

ב-1963 התגייס לחטיבת גולני, אולם נאלץ להשתחרר זמנית מן הצבא כעבור זמן קצר, עקב פציעה שלא החלימה כראוי. הוא קיבל דחיית שירות, שבמהלכה סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית; ובשנת 1971 שב והשלים את שירותו הצבאי ככתב צבאי בעיתון 'במחנה'*. בעת שירותו במילואים יצא לקורס קצינים והוסמך כקצין.

במהלך השירות החל ללמוד לתואר ראשון נוסף, ובשנת 1975 הוסמך כעורך-דין. עוד בתקופת לימודיו היה אולמרט מעורב בפעילות פוליטית: בשנת 1973, בהיותו בן עשרים ושמונה בלבד, נבחר לכנסת מטעם תנועת החירות. בשנת 1988 מונה לשר לענייני מיעוטים, ובשנת 1990 מונה לשר הבריאות. בשנת 1992 פרש מן הכנסת ונבחר לראש עיריית ירושלים.

בשנת 2003 פרש מן העירייה וחזר לכנסת. לאחר הבחירות מונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה ולממלא מקום ראש הממשלה. עם ההכרזה על תוכנית ההתנתקות היה אולמרט מתומכיה המרכזיים. לאחר פרישתו של בנימין נתניהו מונה לשר האוצר, ועם הקמת מפלגת 'קדימה' מונה למספר שתיים ברשימה. לאחר אשפוזו של אריאל שרון מונה אהוד אולמרט למחליפו הזמני, ובבחירות 2006 נבחר לראשות הממשלה.

כהונתו של אולמרט כראש ממשלה אופיינה בהחרפת הסכסוך ברצועת עזה ובהתחדשותו של הסכסוך הישראלי-לבנוני, עם חטיפתם של חיילי צה"ל בגזרת הר דב ופרוץ מלחמת לבנון השנייה. המלחמה הביאה לפגיעה קשה בתשתית הטרור של ארגון החיזבאללה, אך גם לפגיעה בעורף הישראלי ולמחלוקת בדבר מחדלים שונים שהתגלו בה. ועדת וינוגרד, שהוקמה בעקבות המלחמה, מצאה ליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי, אך נמנעה מלקבל מסקנות אישיות נגד מי מן המעורבים.

במקביל הועלו נגד אולמרט כמה חשדות שנגעו בשחיתות ועדיין נמצאו בבירור מערכת אכיפת החוק. על הרקע הזה הוחלט על הקדמת הבחירות למרץ 2009, ואולמרט החליט שלא יתמודד בהן. במהלך התקופה שקדמה לבחירות, בדצמבר 2008, הוביל אולמרט את מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה – מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה.

לאחר פרישתו המשיכו להתנהל נגדו כמה משפטים. הוא הורשע בבית המשפט בכמה אישומים ובראשם שוחד, ונשלח לרצות את עונשו בכלא. * 'במחנה' הוא שבועון שיוצא לאור על-ידי צה"ל ומיועד לחייליו. ראשית דרכו ב-1934, כעיתון מחתרתי של סניף ה'הגנה' בתל-אביב; ב-1947 הפך לביטאון הרשמי של הארגון; ועם הקמת מדינת ישראל וייסוד צה"ל הפך לשבועון הרשמי של הצבא.

'המנהיגות נמדדת ביכולת להניח בצד מחלוקות אידיאולוגיות לטובת הצלת המדינה ברגעי משבר.'

נפתלי בנט, ראש הממשלה ה-13, כיהן בתפקיד בשנים 2021–2022 והוביל את 'ממשלת השינוי'.

בנט, קצין בסיירת מטכ"ל וביחידת מגלן, הביא איתו סגנון ניהולי שמשלב ניסיון עסקי מהייטק וראייה ביטחונית נצית.

בסוף שנת 2025 בנט פעיל בזירה הציבורית כדמות שמדגישה את הצורך ב'גרעין שליטה' ממלכתי ובחידוש פני המנהיגות הישראלית לאחר אירועי אוקטובר 2023.

'דמוקרטיה חזקה היא הבסיס לביטחון ישראל; בלי שלטון חוק וערכים ליברליים, לא נוכל להתמודד עם אתגרי המזרח התיכון.'

יאיר לפיד, ראש הממשלה ה-14 ויושב-ראש מפלגת 'יש עתיד', כיהן בראשות הממשלה בשנת 2022.

בנימין (ביבי) נתניהו, ראש הממשלה התשיעי, נולד בשנת 1949 בתל-אביב וגדל בירושלים. כשהיה בן ארבע-עשרה עברה המשפחה להתגורר בארצות הברית בעקבות אביו, בן-ציון נתניהו*, היסטוריון של עם ישראל שלימד באוניברסיטת קורנל. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, שב נתניהו ארצה והתגייס לסיירת מטכ"ל, שם שירת כלוחם וכמפקד והשתחרר ב-1972. לצדו שירת בסיירת אחיו הגדול, יוני, שנפל במבצע אנטבה (1976).

עם תום שירותו הצבאי החל נתניהו ללמוד באוניברסיטת M.I.T במסצ'וסטס, והשלים תואר ראשון בארכיטקטורה ותואר שני במנהל עסקים. בנוסף למד מדע המדינה באוניברסיטת הרווארד. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב ארצה ולחם בחזית סיני, וכעבור ארבע שנים שב להתגורר בארץ באופן מלא. ב-1982 מונה נתניהו לציר ישראל בוושינגטון, וב-1984 מונה לשגריר באו"ם. ב-1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת הליכוד ומונה לסגן שר החוץ.

עם פרישתו של יצחק שמיר מראשות הליכוד, לאחר בחירות 1992, נבחר נתניהו ליושב-ראש המפלגה ולראש האופוזיציה. מן העמדה הזאת התנגד לתהליך אוסלו ולהסכמים עם הפלסטינים שעליהם חתמה ממשלת רבין. בבחירות 1996 ניצח את שמעון פרס והתמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה. למרות התנגדותו לצעדיה של הממשלה הקודמת, החליט נתניהו שלא לבטל את ההסכמים שהתחייבה להם, ואף חתם ב-1998 על 'הסכם וואי', שהתווה לוח זמנים ודרכים למימושם.

בעקבות החתימה על ההסכם התגלע משבר פוליטי, ובבחירות 1999 הפסיד נתניהו את כיסאו לאהוד ברק. לאחר פסק זמן מן החיים הפוליטיים הצטרף בשנת 2003 לממשלתו השנייה של אריאל שרון כשר האוצר. במסגרת הכהונה הזאת הוביל תהליכים נרחבים של הפרטה ומכירת חברות ציבוריות, צמצום בהוצאות הממשלה ורפורמות כלכליות מהותיות.

יעקב דורי, ראש המטה הכללי הראשון, נולד בשנת 1899 בעיר אודסה שברוסיה. בשנת 1906 עלה עם משפחתו לארץ, ובשנת 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא הבריטי ושירת בגדוד 40 של הגדודים העבריים.

עם שחרורו החל בלימודי הנדסה בבלגיה, וכששב לארץ מונה למהנדס של היישובים החדשים שתוכננו במסגרת 'תוכנית האלף'*. במהלך מאורעות תרפ"ט (1929) מונה דורי למפקד ה'הגנה' בחיפה. ב-1930 עבר להתגורר בירושלים ומונה לסגן המהנדס הראשי של הסוכנות היהודית; במקביל התקדם בסולם התפקידים של 'ההגנה', עד שבשנת 1939 מונה גם לראש המטה הכללי של הארגון.

עם היוודע החלטת האו"ם בשנת 1947 סייע לדוד בן-גוריון בהכנת כוח המגן למלחמה, בהפיכתה של ה'הגנה' מארגון מחתרתי לצבא סדיר ובשילוב לוחמי המחתרות השונות בצה"ל. כשהוקם צה"ל באופן רשמי ב-26 במאי 1948 מונה דורי לראש המטה הכללי הראשון, וניהל מן העמדה הזאת את מלחמת העצמאות עד לחתימת הסכמי הפסקת האש. במהלך חלקם הראשון של הקרבות היה תפקודו של דורי חלקי בשל מצבו הבריאותי, ויגאל ידין מילא את מקומו. בנובמבר 1949 פרש מתפקידו והוחלף על-ידי יגאל ידין.

עם פרישתו מצה"ל מונה לראש אגף המדע במשרד ראש הממשלה, וכיהן גם כחבר בוועדת 'אולשן-דורי', שחקרה את פרשת 'עסק הביש'**. בין השנים 1951–1965 שימש כנשיא הטכניון בחיפה***. יעקב דורי נפטר ב-י"ט בשבט תשל"ג, 22 בפברואר 1973; על שמו נקרא מחנה תל השומר.

* תוכנית האלף היא תוכנית התיישבות של כאלף משפחות בסמוך למושבות ותיקות בארץ-ישראל, שהתקבלה על-ידי הסוכנות היהודית ב-1930.

** 'עסק הביש', או 'הפרשה', הוא כינוי לפרשת ריגול שנחשפה במהלך שנות החמישים. אגף המודיעין הפעיל במצרים חוליה שהורכבה מיהודים מצרים וביצעה פעולות נגד מטרות מערביות במדינה, במטרה לתקוע טריז בין מצרים למערב. החוליה נחשפה, חבריה נשפטו, ובישראל התפתח ויכוח עקרוני בשאלה 'מי נתן את ההוראה' לבצע את הפעולה הכושלת. הוויכוח הזה הוביל לכמה משברים פוליטיים.

*** הטכניון (מכון טכנולוגי לישראל) הוא אוניברסיטה ישראלית הממוקמת בחיפה, שמתמקדת בהנדסה ובמדעים מדויקים. הטכניון הוקם בראשית המאה העשרים, וסביב שפת הלימוד במוסד התנהל ביישוב ויכוח שכונה 'מלחמת השפות' או 'ריב הלשונות', שדנו בו לעיל.

יגאל ידין, ראש המטה הכללי השני, נולד בשנת 1917 בירושלים, תחת השם יגאל סוקניק. בגיל 15 הצטרף לשורות ה'הגנה', ובגיל 22 התמנה לשלישו של יעקב דורי. במקביל לשירותו בארגון למד ידין ארכיאולוגיה, לשון עברית וספרות באוניברסיטה העברית.

במהלך מלחמת העצמאות שימש כמחליפו של יעקב דורי, ובשנת 1949, בהיותו בן 32, מונה לרמטכ"ל. כרמטכ"ל קבע את הכללים היסודיים שעל-פיהם מתנהל צה"ל בתחומי הגיוס והמבנה. בשנת 1952 סיים ידין את תפקידו והוחלף על-ידי מרדכי מקלף.

לאחר פרישתו התמסר לארכיאולוגיה, ובמסגרת עבודתו היה אחראי בין היתר לחשיפת שרידי מצדה ולמחקר 'המגילות הגנוזות'*. על תרומתו למחקר קיבל את פרס ישראל במדעי היהדות לשנת 1956. ב-1963 מונה לפרופסור במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ושנה לאחר מכן הפך לחבר האקדמיה הלאומית למדעים. הוא כתב ספרים רבים על שלהי ימי הבית השני ועל מרידות היהודים, ובאחדים מהם אף השתמש בניסיונו הצבאי וניתח תורות לחימה וטקטיקות של מגננה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים שימש ידין כחבר ועדת אגרנט. לקראת בחירות 1977 הקים יחד עם פרופ' אמנון רובינשטיין** את תנועת ד"ש (דמוקרטיה לשינוי), נבחר מטעמה לכנסת ושימש כסגן ראש הממשלה. בעקבות התפוררות המפלגה פרש ב-1981 מן החיים הפוליטיים. יגאל ידין נפטר ב-כ"ח בסיוון תשמ"ד, 28 ביוני 1984; על שמו נקרא מחנה צריפין.

* המגילות הגנוזות הן מגילות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במדבר יהודה, ובהן טקסטים שונים וגם העתק של חלקים מן התנ"ך. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכיאולוגיים החשובים בארץ-ישראל, והן כתבי היד הקדומים ביותר של המקרא.

** אמנון רובינשטיין (נולד ב-1931), משפטן וסופר ישראלי. בשנת 1977 נבחר לכנסת וכיהן בה עד לשנת 2002. בתקופה הזאת שימש במגוון תפקידים, וביניהם שר החינוך, שר התקשורת ושר התשתיות. בשנת 2006 זכה בפרס ישראל לחקר המשפט.

מרדכי מקלף, ראש המטה הכללי השלישי, נולד בשנת 1920 במוצא. כשהיה ילד צעיר התנפלו פורעים ערבים על ביתו במהלך מאורעות תרפ"ט, והוא היה אחד הניצולים היחידים מן הטבח שנערך ביהודי המושבה. בגיל 16 הצטרף לשורות ה'הגנה', ולאחר מכן, בגיל 19, הצטרף לפלוגות הלילה המיוחדות תחת פיקודו של אורד וינגייט. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת בשורות הצבא הבריטי ולחם בצפון אפריקה; עם תום המלחמה שוחרר בדרגת מייג'ור (רב-סרן).

במהלך מלחמת העצמאות שירת בחטיבת כרמלי, שלחמה באזור הצפון: הוא שימש כקצין אג"ם, כמפקד גדוד ולבסוף כמפקד החטיבה. בשלהי המלחמה מונה מקלף לאחד מן הנציגים הישראלים בדיוני שביתת הנשק עם סוריה ולבנון, ובסוף 1949 מונה לסגן הרמטכ"ל ולראש אג"ם.

עם סיום תפקידו של יגאל ידין כרמטכ"ל (1952) ביקש בן-גוריון ממקלף, שהיה באותה עת בן 32 בלבד, לקבל על עצמו את התפקיד. מקלף הסכים, אך התנה זאת בכך שישמש בו למשך שנה בלבד. במהלך כהונתו השלים תוכנית קיצוצים בצה"ל ושחרר את הצבא ממשימות ומתפקידים אזרחיים. בנוסף היה אחראי להקמת יחידה 101, שביצעה את פעולות התגמול. בשנת 1953 סיים את תפקידו והוחלף על-ידי משה דיין.

לאחר שחרורו מצה"ל בדצמבר 1953 מילא שורת תפקידים ציבוריים בכלכלה הישראלית, וביניהם מנכ"ל חברת החשמל ומנכ"ל מפעלי ים המלח. מרדכי מקלף נפטר ב-ט"ו באדר תשל"ח, 22 בפברואר 1978; על שמו נקרא מחנה השלישות הראשית ברמת גן.

משה דיין, ראש המטה הכללי הרביעי, נולד בשנת 1915 בקיבוץ דגניה. בגיל 18 הצטרף לשורות ה'הגנה' כאיש משטרת היישובים*, ובשנת 1938 היה בין המצטרפים הראשונים לפלוגות הלילה המיוחדות תחת פיקודו של אורד וינגייט; אולם חודשים ספורים לאחר מכן נאסר על-ידי הבריטים, כחלק מ-מ"ג אסירי ההגנה**.

בשנת 1941 התנדב לפעולות נגד צבא וישי בסוריה***, ובאחת מהן איבד את עינו השמאלית. בראשית מלחמת העצמאות שימש דיין בכמה תפקידי מטה והיה מיוזמי שיתוף הפעולה בין צה"ל לעדה הדרוזית. בהמשך המלחמה פיקד על הכוחות בעמק הירדן, שימש כמפקד גדוד שלחם באזור השפלה, ולבסוף מונה למפקד חטיבת עציוני, שלחמה באזור ירושלים, ולמפקדה של העיר. בתוקף התפקיד הזה ניהל את המגעים עם הירדנים והיה אחראי לקביעת 'הקו העירוני', שחצה את העיר עד מלחמת ששת הימים.

בסוף 1949 מונה למפקד פיקוד הדרום, וב-1952 מונה למפקד פיקוד הצפון. עם סיום תפקידו של מרדכי מקלף כרמטכ"ל (1953) מונה דיין למחליפו. בכהונתו שם דגש על הכשרת היחידות הקרביות, ופיקד על הצבא במהלך כמה פעולות תגמול ובמהלך מלחמת סיני. בשנת 1958 סיים דיין את תפקידו והוחלף על-ידי חיים לסקוב.

הוא נבחר לכנסת הרביעית וכיהן כשר החקלאות. בשנת 1967, סמוך לפרוץ מלחמת ששת הימים, מונה לשר ביטחון והחזיק בתפקיד במהלך המלחמה. עם סיום הלחימה זכה דיין להערכה עצומה בישראל ובעולם. בתקופה הזאת מיסד את השלטון הצבאי ביהודה, בשומרון ובעזה, הוביל את צה"ל במלחמת ההתשה והתמודד עם גל פיגועי הטרור הקשים.

בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים הניח דיין שהסבירות לפריצתה של מלחמה נמוכה. גישתו נשענה בעיקר על הנחה (קונספציה) שארצות ערב יימנעו מלתקוף את ישראל, לאור המכה שספגו במהלך מלחמת ששת הימים. הקונספציה הזאת כשלה, וישראל הופתעה בתקיפה משולבת בסיני ובגולן, שגבתה מחיר דמים כבד. עם תום המלחמה התפטר דיין מתפקידו בלחץ הציבור, אף שדו"ח ועדת אגרנט לא הטיל עליו אחריות אישית.

דיין חזר לחיים הפוליטיים ב-1977, כשנבחר לכנסת התשיעית ומונה לשר החוץ. הוא היה בין יוזמי המגעים עם מצרים, שהבשילו לבסוף לכדי הסכם שלום, אך ב-1979 פרש מן הממשלה על רקע מחלוקת בינו לבין בגין בדבר הדרך ליישומו. משה דיין נפטר ב-י"ח בתשרי תשמ"ב, 16 באוקטובר 1981; על שמו נקרא מחנה המכללות הצבאיות בגלילות.

* משטרת היישובים הייתה כוח משטרה יהודי שפעל בחסות המנדט הבריטי, לשם הגנתם של היישובים העבריים בשעת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

** מ"ג אסירי ההגנה הוא כינוי ל-43 לוחמי ההגנה שנתפסו על-ידי הבריטים במהלך קורס מ"מ באוגוסט 1939. רובם נידונו לעשר שנות מאסר, אך לאחר השתדלות מוסדות היישוב שוחררו בפברואר 1941, כשהחזית הגרמנית במלחמת העולם השנייה התקרבה לארץ-ישראל.

*** ממשל וישי הוא כינוי למשטר הצרפתי שכונן בדרום צרפת לאחר כניעתה לגרמניה הנאצית. הממשל הזה היה למעשה גרורה של גרמניה הנאצית.

חיים לסקוב, ראש המטה הכללי החמישי, נולד בשנת 1919 בעיירה בוריסוב שבבלרוס. כשהיה בן שש עלה לארץ עם הוריו ולמד בבית הספר הריאלי בחיפה. בגיל 20 הצטרף ל'הגנה' ושימש במגוון תפקידים. ב-1941 התנדב לצבא הבריטי ושירת כלוחם בחזית המזרח התיכון, ולאחר מכן כמפקד פלוגה מסייעת בבריגדה היהודית באיטליה. הוא שוחרר מן הצבא הבריטי עם תום המלחמה בדרגת מייג'ור (רב-סרן), אך נשאר באירופה ופעל להעלאת יהודים לארץ במסגרת ההעפלה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות הוטל עליו לארגן את ההדרכה בצה"ל, ובמסגרת הזאת פיקד על קורס הקצינים הראשון. ב-1951 מונה למפקד חיל האוויר, אף שמעולם לא היה טייס, והכין את החיל לקבלת מטוסי הסילון הקרביים הראשונים. במהלך מלחמת סיני פיקד על אוגדת שריון.

לאחר מותו של אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני* בתאונת אימונים התמנה למחליפו, ופיקד על נסיגת הכוחות הישראליים מסיני. עם סיום תפקידו של משה דיין כרמטכ"ל (1958) מונה לסקוב למחליפו. כהונתו התאפיינה בשקט יחסי, ללא אירועים ביטחוניים יוצאי דופן. לסקוב התמקד בבנייתו של צה"ל כצבא מקצועי וסדור: הוא ביקש ליישם בו נורמות שספג בעת שירותו בצבא הבריטי, והקפיד על כללי משמעת ועל הכשרת המפקדים. בשנת 1961 סיים לסקוב את תפקידו והוחלף על-ידי צבי צור.

בשנת 1972 התמנה לנציב קבילות החיילים הראשון בצה"ל, תפקיד שבו שימש עד יום מותו. כמו כן נמנה עם חברי ועדת אגרנט לבדיקת אירועי מלחמת יום הכיפורים. חיים לסקוב נפטר ב-כ"ב בכסלו תשמ"ג, 8 בדצמבר 1982; על שמו נקרא בית הספר לקצינים (בה"ד 1) בנגב.

* אסף שמחוני (1922–1956), אלוף בצה"ל. שירת ב'הגנה' ובפלמ"ח בתפקידים שונים, ובצה"ל שימש כאלוף פיקוד הצפון, כאלוף פיקוד הדרום וכמפקד במלחמת סיני. נהרג בהתרסקות מטוס זמן קצר לאחר תום המלחמה.

צבי צור, ראש המטה הכללי השישי, נולד בשנת 1923 בעיר זסלב שבאוקראינה, תחת השם צבי צ'רטאנקו, ועלה לארץ עם הוריו כשהיה בן שנתיים. במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט התגייס ל'הגנה' ושימש כקשר. במהלך מלחמת העצמאות פיקד על גדוד 54 של חטיבת גבעתי; כמפקד הגדוד הקים את פלוגת הג'יפים 'שועלי שמשון', שמילאה תפקיד מרכזי בכיבוש הנגב. לקראת תום המלחמה מונה למפקד החטיבה. עם תום המלחמה שימש במגוון תפקידים בצה"ל, ובין השאר כראש אגף כוח האדם (אכ"א), כאלוף פיקוד המרכז, כאחראי על מרחב עזה במהלך מלחמת סיני וכסגן הרמטכ"ל.

עם סיום תפקידו של חיים לסקוב כרמטכ"ל (1961) מונה צור למחליפו. תקופת כהונתו נחשבת לתקופה שקטה יחסית מן הבחינה הביטחונית, למעט 'פעולת נוקייב' (מבצע סנונית), שהתרחשה במרץ 1962*. במהלך התקופה הזאת התמקד צור בפיתוח תורת הלחימה הישראלית, ברכישת אמצעי לחימה חדשים ומתקדמים ובפיתוח יכולות בתחום האלקטרוניקה והטילים.

בשנת 1964 סיים צור את תפקידו והוחלף על-ידי יצחק רבין. שנה לאחר מכן הצטרף למפלגת רפ"י ונבחר מטעמה לכנסת. בשנת 1967 התמנה לעוזרו של שר הביטחון משה דיין, תפקיד שנשא בו לאורך שבע שנים סוערות, שכללו גם את תקופת מלחמת יום הכיפורים. עם פרישתו ממשרד הביטחון שימש בכמה תפקידים בכירים במשק. צבי צור נפטר ב-כ' בכסלו תשס"ה, 28 בדצמבר 2004; על שמו נקרא בית הספר למקצועות החי"ר (ביסלמ"ח) בנגב.

* פעולת נוקייב הייתה מבצע צבאי שנערך בלילה שבין ה-16 ל-17 במרץ 1962 בנוקייב שברמת הגולן, במטרה למנוע את המשך הירי משטח הכפר אל עבר דייגים ישראלים בכינרת. הפעולה זכתה להצלחה חלקית בלבד, בשל התקלות עם כוח סורי גדול ובשל מודיעין חלקי.

כיהן כרמטכ"ל השביעי, בשנים 1964–1968.

חיים בר-לב, ראש המטה הכללי השמיני, נולד בשנת 1924 בעיר וינה שבאוסטריה, תחת השם חיים ברוצלבסקי. בשנת 1939 עלה לארץ ולמד בבית הספר מקווה ישראל*. שלוש שנים לאחר מכן הצטרף לפלמ"ח ועלה בהדרגה בסולם הדרגות. במהלך מלחמת העצמאות פיקד על גדוד שנשא בתפקיד מרכזי במבצע 'חורב' לשחרור הנגב. עם תום המלחמה שימש במגוון תפקידים בצה"ל, ובין השאר כמפקד קורס מג"דים, כמפקד קורס מח"טים וכמפקד חטיבת גבעתי. במלחמת סיני פיקד על חטיבה משוריינת, ועם תום המלחמה מונה למפקד גייסות השריון.

ב-1958 מונה לאלוף, ובהמשך מונה לראש אגף המבצעים ולסגן הרמטכ"ל. עם סיום תפקידו של יצחק רבין כרמטכ"ל (1968) מונה בר-לב למחליפו, ופיקד על צה"ל במהלך מלחמת ההתשה. בעקבות הלחימה המתמשכת לאורך גדות תעלת סואץ הורה על הקמתו של קו מעוזים מבוצר, שמנה כשלושים מוצבים וכונה 'קו בר-לב'. בשנת 1972 סיים בר-לב את תפקידו והוחלף על-ידי דוד אלעזר.

עם פרישתו הצטרף למפלגת העבודה, וכעבור כמה חודשים מונה לשר המסחר והתעשייה. במהלך מלחמת יום הכיפורים גויס באופן חריג למילואים ושימש כמפקד חזית הדרום. בתפקיד הזה הצליח לבלום את הכוחות המצריים ולהעביר את צה"ל למצב של התקפה.

עם פרישתו מן הכנסת בשנת 1992 מונה לשגריר ברוסיה. חיים בר-לב נפטר ב-ו' בסיוון תשנ"ד, 7 במאי 1994; על שמו נקרא בסיס מטה מפקדת זרוע היבשה בקריית מלאכי.

* מקווה ישראל הוא בית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ-ישראל (1870), על-ידי קרל נטר (1826–1882). בשנת 1898 נפגשו הרצל וקיסר גרמניה וילהלם השני בכניסה לבית הספר.

דוד (דדו) אלעזר, ראש המטה הכללי התשיעי, נולד בשנת 1925 בעיר סרייבו שבבוסניה. בגיל 14 החל את לימודיו בזגרב, הצטרף ל'שומר הצעיר' והתקרב לציונות. בשנת 1940, מעט לפני הכיבוש הנאצי של הבלקן, הצליח אלעזר לעלות לארץ במסגרת 'עליית הנוער'*. בשנת 1946 הצטרף לפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות שימש כמפקד מחלקה בחטיבת הראל, שלחמה באזור ירושלים. במהלך הלחימה התקדם בסולם הדרגות עד שמונה למפקד גדוד.

בשנת 1955 מונה למפקד חטיבת הנגב ופיקד עליה במהלך מלחמת סיני. לאחר המלחמה עבר הסבה לשריון, שימש כמפקד חטיבה 7 ולאחר מכן כמפקד גייסות השריון. בשנת 1964 מונה למפקד פיקוד הצפון ופיקד על קו הגבול המתוח עם הסורים במהלך שנות 'המלחמה על המים' ובמלחמת ששת הימים. ב-1969 מונה לראש אגף המבצעים, ועם סיום תפקידו של חיים בר-לב כרמטכ"ל (1972) מונה אלעזר למחליפו.

במהלך כהונתו כרמטכ"ל פרצה מלחמת יום הכיפורים, שהפתיעה את צה"ל וגבתה מן הצד הישראלי מחיר דמים כבד. אלעזר היה שותף להנחה ('קונספציה') שהמצרים לא יפתחו במלחמה, ונמנע מגיוס מילואים לפניה. יחד עם זאת, במהלך המלחמה הצליח להוביל את צה"ל להתקפה ולבלום את המצרים והסורים. ועדת אגרנט, שמונתה לאחר המלחמה כדי לבדוק את הכשלים שנלוו לה, קבעה שאלעזר 'נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל'. בעקבות המלצות הוועדה הגיש באפריל 1974 את התפטרותו, והוחלף על-ידי מרדכי גור.

דוד אלעזר נפטר ב-ט"ו בניסן תשל"ו, 15 באפריל 1976; על שמו נקרא מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית בגלילות.

* עליית הנוער היא מסגרת שהוקמה ב-1933 לצורך העלאתם של בני נוער יהודים לארץ-ישראל. במהלך השואה ובשנים שקדמו לה פעל הארגון להציל ילדים יהודים מרחבי אירופה ולהעביר אותם אל מקום מבטחים.

מרדכי (מוטה) גור, ראש המטה הכללי העשירי, נולד בשנת 1930 בירושלים, תחת השם מרדכי גורבן. כשהיה בן 13 הצטרף ל'הגנה' ומילא תפקידים שונים בגדנ"ע. במלחמת העצמאות לחם כמפקד יחידת ג'יפים, ובהמשך מונה למפקד פלוגה בחטיבת הנגב. במהלך פעולת תגמול ב-1955 נפצע וזכה בצל"ש הרמטכ"ל, שהומר אחר כך לעיטור העוז. לאחר הפעולה מונה למפקד גדוד בנח"ל המוצנח, ואיתו לחם ב-1956 במלחמת סיני.

בשנת 1961 מונה למפקד חטיבת גולני, ובתפקיד הזה פיקד על פעולת נוקייב. בשנת 1966 מונה למפקד חטיבת צנחנים במילואים, שעליה פיקד גם במהלך מלחמת ששת הימים. החטיבה, שהייתה אמורה להילחם בחזית הדרומית, נלחמה בגזרת ירושלים, ובסיום קרבות קשים הצליחה לשחרר את העיר מידיהם של הירדנים. מוטה גור נחרת בזיכרון הציבורי כמשחרר ירושלים, בין השאר בשל קריאתו הנרגשת בקשר: 'הר הבית בידינו!'.

בסוף 1969 מונה גור לאלוף פיקוד הצפון והתמודד עם חוסר השקט בגזרה, כחלק ממלחמת ההתשה. ב-1972 התמנה לנספח הצבאי בארצות הברית, ובתפקיד הזה עסק בסיוע בארגון 'הרכבת האווירית' של נשק ותחמושת במהלך מלחמת יום הכיפורים. עם סיום תפקידו של דוד אלעזר כרמטכ"ל (1974) מונה גור למחליפו.

במהלך כהונתו יצא צה"ל למבצע 'יונתן', שבמהלכו חולצו ישראלים שמטוסם נחטף לאנטבה. בשנת 1978 סיים גור את תפקידו והוחלף על-ידי רפאל איתן. הוא הצטרף למפלגת העבודה וכיהן כחבר כנסת וכשר הבריאות. מרדכי גור נפטר ב-י"ח בתמוז תשנ"ה, 16 ביולי 1995; על שמו נקרא מחנה בית ליד.

רפאל (רפול) איתן, ראש המטה הכללי ה-11, נולד בשנת 1929 במושב תל עדשים, למשפחה שאביה נמנה עם מקימי 'השומר'. בהיותו בן 15 הצטרף לפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת הראל בגזרת ירושלים. אחרי המלחמה השתחרר מצה"ל, אך לאחר תקופה קצרה התגייס בשנית.

באוקטובר 1955 השתתף בפעולת התגמול במשטרת כונתילה וזכה על פעולתו בעיטור העוז. במלחמת סיני פיקד על גדוד הצנחנים שביצע את הצניחה המבצעית במיתלה. ב-1964 מונה למפקד חטיבת הצנחנים, ובמלחמת ששת הימים פיקד עליה במהלך הקרבות באזור פתחת רפיח וצפון סיני. במהלך הלחימה נפצע קשה בראשו, ועם החלמתו מונה למפקד חטיבת הבקעה. הוא היה ממפתחיה של שיטת ה'מרדף' והשתתף בעצמו בעשרות מרדפים אחרי מחבלים שחדרו לארץ משטח ירדן.

בהמשך מונה לקצין צנחנים וחי"ר ראשי (קחצ"ר), ובמהלך מלחמת יום הכיפורים פיקד על אוגדה בחזית הסורית. לאחר המלחמה שימש בכמה תפקידים בכירים, ועם סיום תפקידו של מוטה גור כרמטכ"ל (1978) מונה איתן למחליפו. איתן נודע כרמטכ"ל שהקפיד מאוד על משמעת. בנוסף הקים את פרויקט חיילי המקא"ם (חיילי איתן), שמסייע לחיילים המאותרים כבעלי קשיי הסתגלות להשלים שירות צבאי. במהלך כהונתו השמיד צה"ל ביוני 1981 את הכורים הגרעיניים בעיראק (מבצע אופרה), ויצא למלחמת שלום הגליל (1982).

ועדת כהן, שהוקמה בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, העלתה ביקורת קשה כלפי איתן, אך לא ננקטו נגדו צעדים, משום שבכל מקרה עמד בפני סיום תפקידו. בשנת 1983 סיים את תפקידו והוחלף על-ידי משה לוי. שנה לאחר מכן נבחר לכנסת מטעם רשימת 'התחייה-צומת', וכיהן כחבר כנסת וכשר החקלאות. בבחירות 1999 לא הצליחה מפלגתו לעבור את אחוז החסימה, ואיתן פרש מן החיים הפוליטיים.

רפאל איתן טבע בים במהלך יום סוער, ב-י' בכסלו תשס"ה, 23 בנובמבר 2004; על שמו נקרא בסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) שפיפון של חטיבת הצנחנים.

משה לוי, ראש המטה הכללי ה-12, נולד בשנת 1936 בתל-אביב. הוא התגייס לצה"ל, עלה בסולם הדרגות, ובעת מלחמת סיני היה קצין המבצעים בגדוד הצנחנים שצנח במיתלה. בשנת 1968 מונה למפקד חטיבת הבקעה, ובמסגרת התפקיד הזה פיקד על רבים מן המרדפים אחרי מחבלים שחדרו לארץ משטח ירדן ואף נפצע באחד מהם. לאחר מכן, בשנת 1977, התמנה למפקד פיקוד המרכז, והחל מ-1981 שימש כסגן הרמטכ"ל וכראש אג"ם וסייע להכין את צה"ל למלחמת שלום הגליל. עם סיום תפקידו של רפאל איתן כרמטכ"ל (1983) מונה לוי למחליפו.

בתקופת כהונתו נערך צה"ל בקווים חדשים בלבנון והצטייד במערכות נשק חדישות. בשנת 1987 סיים לוי את תפקידו והוחלף על-ידי דן שומרון. בשנים שלאחר מכן ביקש להתמסר לעבודה חקלאית בקיבוצו, בית אלפא. בנוסף שימש בכמה תפקידים ציבוריים, כגון יושב-ראש הרשות למלחמה בסמים וחבר בוועדת שמגר לחקירת אירועי הטבח במערת המכפלה*. משה לוי נפטר ב-א' בשבט תשס"ח, 8 בינואר 2008; על שמו נקרא בסיס מרכז ההטסה וההכשרות המיוחדות (מרהו"ם) בתל נוף.

* הטבח במערת המכפלה הוא טבח שביצע המחבל היהודי ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994, ושבמהלכו נרצחו עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים. הטבח הוביל לתגובות קשות בציבור הישראלי ובציבור הפלסטיני, ובעקבותיו הוקמה ועדת שמגר – ועדת חקירה לבדיקת האירוע.

דן שומרון, ראש המטה הכללי ה-13, נולד בשנת 1937 בקיבוץ אשדות יעקב. בשנת 1956 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הצנחנים, ובמסגרת הזאת השתתף בכמה פעולות תגמול ובמלחמת סיני. שומרון השתחרר מן השירות, אך כעבור שלוש שנים התגייס מחדש ויצא לקורס קצינים. הוא שימש כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, ובמהלך מלחמת ששת הימים פיקד על כוח סיור בחזית המצרית. על תפקודו במלחמה הזאת קיבל את עיטור המופת.

לאחר המלחמה מונה למפקד גדוד בצנחנים ופיקד עליו במהלך מלחמת ההתשה. ב-1970 החל בלימודי תואר ראשון בגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל עבר הסבה לשריון. במהלך מלחמת יום הכיפורים פיקד על חטיבת שריון סדירה, שנטלה חלק פעיל בקרבות הבלימה ובצליחה של תעלת סואץ. ב-1974 הועלה לדרגת תת-אלוף ומונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר), ובמסגרת התפקיד הזה תכנן את מבצע 'יונתן' ופיקד עליו.

ב-1978 הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד פיקוד הדרום. בתפקיד הזה היה אחראי לשלבים הראשונים של פינוי סיני, בהתאם להסכם השלום עם מצרים. ב-1983 הקים את מפקדת חילות השדה (מפח"ש), שהפכה בהמשך למפקדת זרוע היבשה (מז"י). ב-1985 מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל, ועם סיום תפקידו של משה לוי כרמטכ"ל (1987) מונה שומרון למחליפו.

תקופת כהונתו עמדה בסימן פרוץ האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ. בשנת 1991 סיים שומרון את תפקידו והוחלף על-ידי אהוד ברק. כמה חודשים לאחר מכן מונה ליושב-ראש התעשייה הצבאית, וב-1996 לקח חלק בצוות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני. לאחר מלחמת לבנון השנייה התבקש על-ידי הרמטכ"ל דן חלוץ לחקור את התנהלות המטכ"ל בזמן המלחמה. דן שומרון נפטר ב-כ' באדר תשס"ח, 26 בפברואר 2008; על שמו נקרא מרכז לאימוני יבשה (מל"י) בצאלים.

כיהן כרמטכ"ל ה-14, בשנים 1991–1995.

אמנון ליפקין-שחק, ראש המטה הכללי ה-15, נולד בשנת 1944 בתל-אביב. כשהיה בן 13 הצטרף לפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, ובשנת 1972 התגייס לחטיבת הצנחנים. הוא שימש כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בגדוד צנחנים, ובמהלך מלחמת ששת הימים מילא את מקומו של סגן מפקד הגדוד. לאחר המלחמה מונה למפקד סיירת 'דוכיפת' ופיקד עליה במהלך פעולת כראמה*; על תפקודו בקרב הזה זכה בעיטור העוז. בהמשך מלחמת ההתשה שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים וכמפקד גדוד הנח"ל המוצנח.

בראשית 1973 פיקד על כוח במבצע 'אביב נעורים', ועל תפקודו במבצע הוענק לו עיטור העוז בפעם השנייה. במהלך מלחמת יום הכיפורים שימש כסגן מפקד חטיבת הצנחנים; בשנת 1977 מונה למפקד החטיבה ופיקד עליה במהלך מבצע 'ליטני'**. במלחמת שלום הגליל פיקד על אוגדה. הוא כיהן בכמה תפקידי פיקוד בכירים, ובין היתר פיקד על מבצע שלמה, שבמסגרתו הועלו לארץ כארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה.

עם סיום תפקידו של אהוד ברק כרמטכ"ל (1995) מונה ליפקין-שחק למחליפו. בתקופת כהונתו נסוג צה"ל מאזורים שונים ביהודה, בשומרון ובעזה, בהתאם להסכמי אוסלו, והחל שיתוף הפעולה עם כוחות הרשות הפלסטינית. בשנת 1998 סיים ליפקין-שחק את תפקידו והוחלף על-ידי שאול מופז.

לאחר פרישתו פנה לפעילות פוליטית, היה בין מקימיה של מפלגת המרכז וכיהן כשר התיירות וכשר התחבורה. אמנון ליפקין-שחק נפטר ב-י' בטבת תשע"ב, 19 בדצמבר 2012; על שמו נקרא מחנה ביל"ו ליד רחובות.

* פעולת כראמה נידונה בפרק נפרד בהמשך.

** מבצע ליטני נידון בפרק נפרד בהמשך.

שאול מופז, ראש המטה הכללי ה-16, נולד בשנת 1948 באיספהאן שבאיראן, תחת השם שחרם מופזזקר. כשהיה בן תשע עלה עם משפחתו לארץ, גדל באילת, ואת לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר החקלאי בנהלל. בשנת 1966 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הצנחנים כמפקד מחלקה, כמפקד פלוגה וכמפקד הסיירת. במסגרת הזאת השתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. ב-1975 מונה לסגן מפקד סיירת מטכ"ל, ושימש כסגנו של יוני נתניהו בעת מבצע יונתן.

בהמשך פיקד על עוצבת חירם, ובשנת 1984 מונה למפקד בית הספר לקצינים (בה"ד 1). ב-1986 מונה למפקד חטיבת הצנחנים ופיקד עליה במהלך כמה מבצעים, וב-1988 מונה למפקד אוגדה. ב-1994 מונה למפקד פיקוד הדרום, ולאחר כמה תפקידים נוספים במטה הכללי, עם סיום תפקידו של אמנון ליפקין-שחק כרמטכ"ל (1998), מונה מופז למחליפו.

בעת כהונתו נסוג צה"ל מלבנון (2000) ופרצו אירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), שבסופם החל צה"ל במבצע חומת מגן. במהלכו השתלט צה"ל באופן זמני על הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון ופעל למיגור תשתיות הטרור. במקביל עמדה תקופת כהונתו בסימן ביטול חיל הנשים (ח"ן) ופתיחת תפקידים רבים בפני נשים. במהלך התקופה הזאת גם אושר מסמך 'רוח צה"ל', שהוא המצפן הערכי שלפיו פועלים חיילי צה"ל.

בשנת 2002 סיים מופז את תפקידו והוחלף על-ידי משה יעלון. חודשים ספורים לאחר מכן מונה לשר הביטחון והמשיך במאבק לסיכול הטרור. במהלך כהונתו פעל לבניית גדר הביטחון ביהודה ושומרון ולביצוע תוכנית ההתנתקות. בשנת 2005 הצטרף מופז יחד עם אריאל שרון למפלגת 'קדימה', וכיהן בממשלת אולמרט כסגן ראש הממשלה וכשר התחבורה. בשנת 2015 פרש מן החיים הפוליטיים.

משה יעלון, ראש המטה הכללי ה-17, נולד בשנת 1950 בקריית חיים, תחת השם משה סמולנסקי. כבר מגיל צעיר היה פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, וב-1968 התגייס יחד עם חבריו לגרעין לשירות צבאי במסגרת מסלול הנח"ל. בשנת 1971 סיים את שירותו הצבאי בגדוד הנח"ל המוצנח כמפקד כיתה. ב-1973, בעת מלחמת יום הכיפורים, נקרא לשירות מילואים וחזר לשירות כאיש קבע, הוכשר כקצין ושירת כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בגדוד.

ב-1978 מונה למפקד סיירת צנחנים ופיקד עליה בעת מבצע ליטני. בשנים הבאות, ובמהלך מלחמת שלום הגליל, שימש במגוון תפקידי פיקוד ביחידות מיוחדות. לאחר המלחמה מונה למפקד גדוד בצנחנים ונפצע במהלך מרדף אחרי מחבלים בלבנון. ב-1987 מונה למפקד סיירת מטכ"ל, ולאחר מכן שימש בכמה תפקידי פיקוד בכירים. בשנת 2000 מונה לסגן הרמטכ"ל, ועם סיום תפקידו של שאול מופז כרמטכ"ל (2002) נבחר למחליפו.

בעת כהונתו נחלשו אירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), הסלימו האירועים באזור חבל עזה והחלה ההיערכות לביצוע תוכנית ההתנתקות (2005). כדי לספק מענה להתפתחויות הטכנולוגיות הוקם באותה עת אגף התקשוב. במקביל עמדה תקופת כהונתו בסימן הטמעת ערכי רוח צה"ל וכתיבת תפיסת 'ייעוד וייחוד', שעוסקת בחיזוק הזהות הישראלית-יהודית בקרב מפקדי צה"ל.

בשנת 2005 סיים יעלון את תפקידו והוחלף על-ידי דן חלוץ. בשנת 2009 נבחר לכנסת מטעם מפלגת ה'ליכוד', וכיהן כמשנה לראש הממשלה, כשר לעניינים אסטרטגיים וכשר הביטחון. בשנת 2016 התפטר מן הממשלה ומן הכנסת.

דן חלוץ, ראש המטה הכללי השמונה-עשר, נולד בשנת 1948 בתל-אביב וגדל במושב חגור. ב-1966 התגייס לקורס טיס והוכשר כטייס קרב בטייסת הפאנטומים. במהלך מלחמת ההתשה לחם בחזית המצרית ובחזית הסורית, ובשנת 1973 השתחרר מן הצבא. במהלך מלחמת יום הכיפורים נקרא לשירות מילואים, ולאחריו המשיך בשירות קבע עד שהשתחרר שוב בשנת 1978. במהלך מלחמת שלום הגליל נקרא שוב לשירות מילואים, וגם לאחריה המשיך בשירות קבע.

ב-1984 מונה למפקד טייסת 107, וב-1986 מונה לראש היחידה המבצעית בפרויקט הלביא, שבמהלכו ביקש צה"ל לייצר מטוס קרב מתוצרת ישראלית*. לאחר ביטול הפרויקט מונה לראש מחלקת אמצעי לחימה, ובהמשך גם למפקד בסיס חצור. בשנת 1999 מונה לראש אגף המבצעים (אמ"ץ) במטכ"ל, ושנה לאחר מכן מונה למפקד חיל האוויר. במסגרת התפקיד הזה הוטמעו מטוסי F16i, הורחב השימוש בכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) וחוזק הקשר עם כוחות היבשה.

בשנת 2004 מונה לסגן הרמטכ"ל, ועם סיום תפקידו של משה יעלון כרמטכ"ל (2005) מונה חלוץ למחליפו. חלוץ היה לרמטכ"ל הראשון שצמח בחיל האוויר. במהלך כהונתו ביקש לחזק את החיל כדי לענות לאתגרים האסטרטגיים של מדינת ישראל. תקופת כהונתו עמדה בסימן תוכנית ההתנתקות, שבוצעה עם ראשיתה, ומלחמת לבנון השנייה, שפרצה לקראת סופה בקיץ 2006. המלחמה עוררה ביקורת על התנהלותו של צה"ל ויצרה מחאה ציבורית, ובעקבותיה הורה חלוץ על הקמה של כמה ועדות בדיקה. בינואר 2007, לאחר סיום שלב התחקירים הצבאיים, הודיע חלוץ על התפטרותו.

* פרויקט הלביא היה פרויקט ישראלי לייצור מטוס קרב רב-משימתי מודרני וזול. הלביא הוטס לראשונה בדצמבר 1986 בהצלחה, אך פחות משנה לאחר מכן הוקפאו תוכניות הייצור בשל עלויותיו הגבוהות.

גבי אשכנזי, ראש המטה הכללי ה-19, נולד בשנת 1954 במושב חגור. כשהיה בן 14 הצטרף לפנימייה הצבאית לפיקוד בתל-אביב, וב-1972 התגייס לחטיבת גולני. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה צוער בבה"ד 1 ולחם בחזית המצרית. הוא שימש כמפקד מחלקה, כמפקד פלוגה וכמפקד גדוד בחטיבת גולני, ובמסגרת הזאת השתתף בשנת 1976 במבצע יונתן ובשנת 1978 במבצע ליטני.

במהלך מלחמת שלום הגליל כיהן כסגן מפקד החטיבה ופיקד בין היתר על הקרב בבופור. ב-1987 מונה למפקד חטיבת גולני ופיקד עליה במהלך האינתיפאדה הראשונה, ובשנת 1992 מונה למפקד יחידת הקישור לדרום לבנון (יק"ל). ב-1996 מונה לעוזר ראש אג"ם וקיבל דרגת אלוף; ב-1998 מונה למפקד פיקוד הצפון והוביל בין השאר את הנסיגה של צה"ל מלבנון ואת היערכותו מחדש בגזרה.

בשנת 2005 השתחרר מן הצבא ומונה למנכ"ל משרד הביטחון, אך עם סיום תפקידו של דן חלוץ (2007) נבחר אשכנזי לרמטכ"ל ומונה למחליפו. תקופת כהונתו עמדה בסימן בניינו המחודש של כוח היבשה והפקת לקחי מלחמת לבנון השנייה. לאור ירי הרקטות מרצועת עזה יצא צה"ל בסוף 2008 למבצע עופרת יצוקה. בשנת 2011 סיים אשכנזי את תפקידו והוחלף על-ידי בני גנץ.

בנימין גנץ, ראש המטה הכללי ה-20, נולד בשנת 1959 במושב כפר אחים והתחנך בפנימיית הכפר הירוק. ב-1977 התגייס לגדוד הנח"ל המוצנח, ושימש כמפקד מחלקה וכסגן מפקד פלוגה בגדוד. בשנת 1980 השתתף גנץ בהשתלמות מיוחדת של חיל הנחתים האמריקני (הכומתות הירוקות), וכששב לארץ הוצב בתפקיד מטה במקחצ"ר.

עם פרוץ מלחמת שלום הגליל מונה לתפקיד מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, ובשנת 1987 מונה למפקד גדוד בחטיבה. בין השנים 1989–1999 מילא שורת תפקידים מרכזיים בליבה המבצעית של צה"ל, וביניהם מפקד יחידת 'שלדג', מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד חטיבת יהודה ומפקד אוגדת מילואים בפיקוד הצפון.

ב-1999 מונה למפקדה האחרון של יחידת הקישור לדרום לבנון (היק"ל), לאחר נפילתו של תא"ל ארז גרשטיין, ושירת בתפקיד עד לסגירתה עם הנסיגה מלבנון. בהמשך פיקד על אוגדת איו"ש והוביל את התמודדותה עם ראשית אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה).

ב-2001 מונה למפקד הגיס הצפוני, ובהמשך למפקד פיקוד הצפון. גנץ כיהן במגוון תפקידי פיקוד בכירים, ועם סיום תפקידו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל (2011) מונה גנץ למחליפו. כהונתו עמדה בסימן מבצע צוק איתן, שבמהלכו לחמו כוחות צה"ל כדי להפסיק את הירי הרקטי מרצועת עזה ולהרוס את תשתיות הטרור שפותחו בתחומה. בשנת 2015 סיים גנץ את תפקידו והוחלף על-ידי גדי אייזנקוט.

גדי אייזנקוט, ראש המטה הכללי ה-21, נולד בשנת 1960 בטבריה למשפחת עולים ממרוקו, וגר באילת. ב-1978 התגייס לחטיבת גולני. במלחמת שלום הגליל (1982) החליף את מפקד הפלוגה שלו, שנפצע בקרב על הבופור, ופיקד על כמה קרבות מרכזיים במלחמה. לאחר המלחמה המשיך לטפס בסולם הדרגות בחטיבה.

ב-1992 מונה למפקד חטיבת המילואים כרמלי והחטיבה המרחבית אפרים, ולאחר כחמש שנים חזר לחטיבת גולני כמפקד החטיבה. במהלך אירועי גאות ושפל שימש כמפקד אוגדת איו"ש והביא לסיכול של פעולות טרור רבות. ב-2005 מונה לראש אגף מבצעים במטכ"ל, וכיהן בתפקיד במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עם תום המלחמה מונה לאלוף פיקוד הצפון. הוא מילא מגוון תפקידי פיקוד בכירים בצה"ל, וכסגן רמטכ"ל הוביל עבודות מטה רבות שעיצבו את דמותו הנוכחית של הצבא. עם סיום תפקידו של בני גנץ כרמטכ"ל (2015) נבחר אייזנקוט למחליפו.

'השתנות היא תנאי לניצחון; צבא שלא יתאים את עצמו לעידן המידע והדיגיטל, יישאר מאחור.'

אביב כוכבי, הרמטכ"ל ה-22 (2019–2023), עיצב את תפיסת 'צה"ל כצבא קטלני, רב-ממדי וחדשני' במסגרת תר"ש 'תנופה'.

כהונתו הסתיימה בינואר 2023, חודשים ספורים לפני הטלטלה הביטחונית הגדולה, ופועלו נבחן כיום בפרספקטיבה של תהליכי בניין הכוח ארוכי הטווח של הצבא.

'לקחת אחריות אין פירושו רק להודות בטעות, אלא להוביל את התיקון עד להשגת המטרה.'

הרצי הלוי כיהן כרמטכ"ל ה-23 של צה"ל מינואר 2023 ועד מרץ 2025. כהונתו עמדה כולה בסימן מלחמת 'חרבות ברזל'.

הלוי לקח אחריות אישית מלאה על כשלי ה-7 באוקטובר כבר בימיה הראשונים של המלחמה, והוביל את הצבא במערכה מורכבת ורב-זירתית. הוא סיים את תפקידו ב-5 במרץ 2025, לאחר שהשלים את שלב התחקירים המבצעיים המרכזיים של המלחמה.

'צבא העם חייב להישען על מקצוענות ללא פשרות, עצמאות אסטרטגית וחיבור עמוק לכלל חלקי החברה.'

אייל זמיר נכנס לתפקידו כרמטכ"ל ה-24 של צה"ל ב-5 במרץ 2025.

זמיר, שצמח בשריון וכיהן כסגן הרמטכ"ל וכמנכ"ל משרד הביטחון (2023–2025), הובא לתפקיד כדי להוביל את תהליך השיקום המבצעי ואת בניין הכוח מחדש של צה"ל. נכון לדצמבר 2025 הוא מתמקד בהפקת לקחי המלחמה, בחיזוק חיל היבשה ובביסוס תעשיות הביטחון הישראליות כערובה לעצמאות צבאית.

בשער הזה העמקנו את היכרותנו עם החברה הישראלית. פתחנו בסקירתן של העליות השונות, המשכנו בתיאורם של אירועים ושל נושאי דיון, וסיימנו בהיכרות עם מנהיגיה של המדינה: נשיאים, ראשי ממשלה ורמטכ"לים.

בשער הבא נעמיק בסיפורה של מדינת ישראל מכיוון אחר ונלמד על המאבק לשמירת קיומה וביטחונה. אין כאן סיכום מלא של שבעים שנות מדינה, ולא היה בו כדי לגעת בכל התחומים והנושאים הרלוונטיים, אך יש בו תיאור כללי, מתוך ניסיון להיצמד לנושאים משמעותיים לקצינים בצה"ל.

מדינת ישראל היא מפעל חי שהתפתחותו ממשיכה כל העת, ולא מן הנמנע שגם המידע בפרק הזה יתעדכן וישתנה בחלוף השנים. בשער הבא נשלים את היכרותנו עם ההיסטוריה הישראלית באמצעות מיקוד בנושא משמעותי במיוחד עבורנו – ביטחון ישראל.