הפסיפס הישראלי — פרק 2 בשערי מקראות ישראל

קשה למצוא במגילת העצמאות שתי פסקאות שמאתגרות זו את זו יותר משתי הפסקאות שנפתח בהן הפרק. הראשונה מבטאת את מחויבותה של ישראל לתושבי הארץ ללא הבדל דת, גזע ומין, בהתאם להגדרתה כמדינה דמוקרטית. השנייה מבטאת את מחויבותה ליהודי התפוצות ולעולים החדשים, בהתאם להגדרתה כמדינה יהודית. אין ביניהן ניגוד מובנה, אבל בהחלט אפשר לראות ביניהן מתח מסוים.

עם תום מלחמת העצמאות נוצרה בישראל מציאות שמוכרת גם ברבות ממדינות הלאום הדמוקרטיות: רוב יהודי שלצדו חיות קבוצות מיעוט. בישראל המיעוטים שונים מקבוצת הרוב בדתם, בתרבותם ובשפתם. יש ביניהן קבוצות שכרתו מלכתחילה ברית דמים עם מדינת ישראל, ויש כאלה שהסתייגו ועודן מסתייגות מהגדרתה וממאפייניה כמדינה יהודית ודמוקרטית. השער הזה נוגע בקצרה בכמה מושגי יסוד בתרבות ובעולם האמונה של העם היהודי, נותן רקע ותיאור קצר על כל אחת מקבוצות המיעוט, וסוקר את לוח השנה הישראלי ואת המועדים המרכזיים שבו.

בצה"ל משרתים כתף אל כתף יהודים בעלי מגוון אמונות ודעות, וישראלים בני דתות שונות. שירותם של החיילים היהודים והלא יהודים כאחד תורם לכוחו של צה"ל ומבטא את היותם חלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית.

המחויבות שלנו כקצינים לעתיד היא להכיר את מרכיביו של הפסיפס הישראלי: הרקע, התרבות ועולם האמונות שמהם אנחנו מגיעים ושמהם מגיעים חיילינו. ראשית, חשוב שכל אחד מאיתנו יכיר את המורשת שממנה בא, שהיא חלק מהותי מזהותו הפנימית, מהבית שבו גדל ומהערכים שעליהם חונך. שנית, ולא פחות חשוב, להכיר גם את תרבותו של האחר: בן לאוכלוסיית הרוב צריך להכיר את תרבותו של בן המיעוט, ובן המיעוט צריך להכיר את תרבותו של בן אוכלוסיית הרוב. ההיכרות הזאת קריטית ליצירת חברה שלמה ומלוכדת, וקריטית עוד יותר ליצירת היכרות בין חברי היחידה.

את אוצר המקורות היהודיים נהוג לחלק לשני חלקים: התורה שבכתב, הכוללת את ספרי התנ"ך, והתורה שבעל-פה, שמבארת, מסבירה ומפרשת אותה. לפי המסורת המקובלת ניתנה התורה שבעל-פה יחד עם התורה שבכתב למשה בהר סיני. מצוות רבות נמסרו בתורה שבכתב באופן תמציתי וכללי, ורק התורה שבעל-פה מפרטת אותן. כך למשל מצוות התפילין מופיעה בתורה שבכתב, ואילו הפירוט כיצד נראות התפילין, ממה הן עשויות וכיצד מכינים אותן מופיע רק בתורה שבעל-פה.

ציוויי התורה, בכתב או בעל-פה, מחולקים לשניים. מצוות שבין אדם למקום ('מקום' הוא כינוי לבורא), שאפשר לכלול בהן לדוגמה את שמירת השבת ואת ההקפדה על דיני הכשרות; ומצוות שבין אדם לחברו, שאפשר לכלול בהן את איסור הגניבה, הניאוף והרצח.

1. תנ"ך

התנ"ך הוא הספר המרכזי של העם היהודי, והוא מוזכר גם במגילת העצמאות. הוא מורכב משלושה חלקים: תורה, נביאים וכתובים.

א. תורה: התורה נחלקת לחמישה חומשים – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. בין פרקיה נכללים הסיפורים המכוננים של העם היהודי, לצד ציוויים וחוקים. קוראים בה בציבור שלוש פעמים בשבוע, בימים שני וחמישי ובשבת. התורה מחולקת לפרשות, והן נקראות באופן מחזורי לאורך שבתות השנה. בחגים קוראים מתוכה פרשיות מיוחדות הקשורות לחג עצמו.

ב. נביאים: הכינוי 'נביא' מבטא אדם שחווה התגלות על-אנושית. ספרי הנביאים מתייחסים לפעילותם של הנביאים לאורך ימי הבית הראשון ותקופת החורבן, וכוללים תיאור כללי לצד ביקורת חברתית ודתית.

ג. כתובים: הספרים הבאים אחריהם מכילים מגוון סוגות ספרותיות – החל בתיאור היסטורי, דרך נבואות וחזיונות מוסריים עתירי דימויים, וכלה בספרות בעלת אופי שירי ופילוסופי.

2. קבצי התורה שבעל-פה

במשך דורות נמסרה התורה שבעל-פה ונלמדה במקביל ללימוד הפסוקים הכתובים. העלאתה על הכתב נחשבה לאיסור, אך עם חורבן הבית השני עלה החשש שהיא תישכח, והחל תהליך שנמשך כ-500 שנה ובמהלכו נכתבו כמה חיבורים משמעותיים:

א. משנה: קובץ הלכתי שנערך ונחתם על-ידי רבי יהודה הנשיא* בשנת 220 לספירה. המשנה מחולקת לשישה סדרים – זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות. כל סדר מחולק למסכתות, כל מסכת לפרקים וכל פרק למשניות. המשנה כתובה בעברית ולשונה על-פי רוב דחוסה ומצומצמת. חכמי המשנה קרויים 'תנאים'.

ב. תוספתא: במשנה לא קובצו כל המשניות והדיונים בעולם התורה שבעל-פה. לצד המשניות שאוגדו בה נותרו משניות חיצוניות המכונות 'ברייתות' (ביחיד: ברייתא, מארמית – חיצוני), וחלק מהן אוגדו בקבצי התוספתא (מארמית – תוספת).

ג. מדרש: המדרשים הם לקט דרשות, סיפורים והדרכות המסודרים בזיקה לפסוקי המקרא. יש מדרשי הלכה, שעוסקים בנושאים הלכתיים, ויש מדרשי אגדה, שעוסקים בדרשות מוסריות ובפירוש סיפורי המקרא. המדרשים מאוגדים בכמה קבצים, ואחד המפורסמים שבהם הוא 'מדרש רבה'.

ד. תלמוד (גמרא): מטרתו של התלמוד היא לפרש את המשנה, והוא כולל דיונים על פסיקת ההלכה שבה, אך גם אגדות רבות והתייחסות לאורח חייה של הקהילה היהודית. קיימים שני קבצים של תלמוד: התלמוד הירושלמי, שנחתם בגליל במאה הרביעית לספירה, והתלמוד הבבלי, שנחתם בבבל במאה השישית לספירה. התלמוד הבבלי הוא הנפוץ יותר, ועל-פי רוב בו נעשה שימוש לשם פסיקת ההלכה.

* רבי יהודה הנשיא, הידוע בכינוי המקוצר 'רבי', חי בסביבות 135–220. הוא היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל הזקן וחותם תקופת התנאים.

ביהדות התפילה היא פנייה של האדם אל בוראו. אפשר לחלק את התפילות לתפילה ספונטנית ואישית ולתפילה ממוסדת וציבורית. כיום התפילה מתקיימת בדרך כלל בבית הכנסת, והיא מבוססת על פסוקים ועל נוסחים שהתגבשו בקהילות ישראל והועלו על הכתב.

לאורך תקופת המקרא אנחנו פוגשים בעיקר תפילות יחיד, שמכוונות כנגד אירוע או בקשה מסוימים. בהדרגה התפתחה תפילה ממוסדת יותר: בתקופת בית שני כבר הופיעו נוסחי תפילה מגובשים, ומשחרב המקדש תפסה התפילה בציבור מקום מרכזי יותר ולמעשה החליפה את עבודת המקדש.

הסידור מכיל את כלל התפילות, הברכות והפיוטים לתפילות היום-יום ולכמה אירועים מיוחדים. המחזור כולל את סדר התפילה לחגים. לאורך היום מתקיימות שלוש תפילות: ערבית (בערב), שחרית (בבוקר, עם שחר) ומנחה (תפילה שזמנה מלאחר חצות היום ועד סיומו). בשבתות ובמועדים נוספת גם תפילת מוסף, כנגד הקורבן הייחודי לאותו מועד. במרכזן של כל התפילות עומדת 'תפילת העמידה', המכונה גם 'תפילת שמונה עשרה'.

אף שהבסיס משותף, בקהילות ישראל נוהגים להתפלל בנוסחים שונים: תימן, עדות המזרח, ספרד ואשכנז. בתנועות שאינן אורתודוקסיות, כמו התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, עבר נוסח התפילה שינויים והוא מותאם לתפיסות העולם של חבריהן. בשנים האחרונות נוספו לתפילה תוספות בהשפעת אירועים משמעותיים: בקינות, שהן פיוטי אבל לתשעה באב, יש הנוהגים לקרוא קינות שנכתבו על השואה; ולהבדיל, בבתי כנסת רבים נוהגים לקרוא את 'התפילה לשלום המדינה', שכוללת התייחסות להקמת מדינת ישראל ותקווה להמשך קיומה ולשגשוגה.

הלכה היא שם כולל לכל החוקים, הדינים והמצוות של היהדות. ההלכה היהודית מבוססת על התורה שבכתב ועל התורה שבעל-פה, והיא מקיפה את כל תחומי החיים.

השולחן ערוך, שנכתב במאה השש-עשרה על-ידי רבי יוסף קארו*, הוא כיום ספר ההלכה המרכזי בעם היהודי, ונעשה בו שימוש נרחב לשם פסיקת הלכה.

כבר משחר תולדותיו של העם היהודי נבדלו קבוצות שונות בעם ישראל באופן שבו קיימו את ההלכה. חלקן נפרדו מן העם היהודי לגמרי, כמו הנוצרים, וחלקן שמרו איתו על קשרים מורכבים, כמו הקראים**. גם כיום מתקיימת מחלוקת בנושא: הגישה האורתודוקסית מבקשת להיצמד להלכה ללא שינוי, הקונסרבטיבים מבקשים להתאים אותה לתקופה המודרנית אך לשמור על עקרונותיה, והרפורמים מבקשים להכניס בה שינויים עמוקים יותר. גם בתוך היהדות האורתודוקסית קיימים הבדלים ומחלוקות על אופן קיום ההלכה, אך באופן כללי שוררת הסכמה על הבסיס העקרוני המחייב שלה ברוב התחומים.

* ר' יוסף קארו (1488–1575), רב ופוסק הלכה. נולד בספרד, ובעקבות הגירוש נדד בין כמה מדינות באסיה הקטנה עד שעלה לארץ-ישראל. הוא כתב חיבור הלכתי גדול שהתבסס על הסדר והמבנה של חיבור הלכה קודם, 'ארבעת הטורים', וקרא לחיבורו 'בית יוסף'. לאחר מכן, לנוכח ריבוי מסורות הפסיקה, ביקש לתמצת את ספרו וכתב את השולחן ערוך.

** היהדות הקראית היא זרם דתי שראשיתו במאה השמינית. הקראים מאמינים בתורה שבכתב אך אינם מקבלים את פרשנות חז"ל במסגרת התורה שבעל-פה. במדינת ישראל מרוכזת רוב העדה הקראית ברמלה ובכמה יישובים נוספים בדרום הארץ.

יום המנוחה השבועי ביהדות הוא השבת. עצם הרעיון של שביתה ממלאכה ועיסוק ברוח היה רעיון יהודי ייחודי וזר לעולם העתיק, ואף עורר לעג וביקורת. בבסיסה של השבת עומדים שני זיכרונות: זכר מעשה בראשית, שבו שבת הבורא ממלאכתו ביום השביעי, וזכר יציאת מצרים והעבדות שבה היו נתונים בני ישראל, שמחייבים על-פי התורה רגישות לצורכיהם של הנמצאים בשולי החברה. פסוקי המקרא מדגישים שהשבת היא עיקרון יסודי המכוון לחברה כולה: 'לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך, וגרך אשר בשעריך' (שמות כ', ט').

על-פי ההלכה יש שלושים ותשע מלאכות עקרוניות האסורות בשבת, והן מכונות ל"ט אבות מלאכה. אבות המלאכה מוזכרים בתורה, מפורשים ומורחבים בספרות חז"ל, ומהם נגזרים איסורים וסעיפים קונקרטיים בספרות ההלכה. מנהגי השבת כוללים הדלקת נרות בכניסתה, תפילה שכוללת קבלת שבת לפנות ערב, קידוש על יין וקיום שלוש סעודות חגיגיות, קריאה בפרשת השבוע, ו'הבדלה' עם צאתה.

במדינת ישראל מוגדרת השבת כיום המנוחה הרשמי ליהודים, ובני דתות אחרות רשאים לבחור יום מנוחה אחר. קבוצות שונות בחברה הישראלית בוחרות לבטא את השבת שלהן באופנים שונים, ולא אחת הדבר מביא לדיונים על אופייה של השבת במרחב הציבורי. את הגישה העקרונית בהקשר הזה התווה מסמך הסטטוס-קוו, שקבע כי השבת תוגדר כיום המנוחה הלאומי וכי לא תתקיים במהלכה פעילות רשמית במוסדות הציבור. מאוחר יותר נחקק חוק שעות עבודה ומנוחה (1951), שאוסר להעסיק עובד ביום המנוחה השבועי שלו. פקודות המטה של צה"ל נגזרות מהעקרונות האלה ואוסרות על עשיית מלאכה שאינה צורך מבצעי דחוף במהלך השבת.

כשרות היא מערכת הדינים והכללים שמגדירה אילו סוגי מזון מותרים לאכילה על-פי דיני ישראל. הדינים האלה כוללים את איסורי אכילת בשר וחלב, בעלי חיים האסורים לאכילה, דינים הנוגעים לשחיטה כשרה ודינים הנוגעים לניקוי ירקות ופירות מחרקים. כמו כן קיימים חוקים שונים בנוגע לתוצרת החקלאית של ארץ-ישראל, כחלק מן המצוות התלויות בארץ*. מוסדות ממלכתיים בארץ, ובהם צה"ל, מקפידים על שמירת דיני הכשרות על-פי עקרונות הסטטוס-קוו.

בשנים האחרונות צמחה יוזמה חדשה להכשר 'התו החברתי' – פיקוח על מרכיבים מוסריים בניהול בית העסק: הקפדה על נגישות לנכים, על העסקה הוגנת וחוקית של עובדי המקום ועוד.

* מצוות התלויות בארץ הן שורה של מצוות שמקורן במקרא, ובאופן מסורתי הן נחלקות לשתי קבוצות – מצוות סוציאליות ומצוות שמבטאות את קדושתה של ארץ-ישראל. המצוות קשורות לרוב בחקלאות ובעבודת האדמה.

ראשי התיבות סת"ם מתייחסים לשלושה תשמישי קדושה: ספר תורה, תפילין ומזוזה. שלושתם נכתבים על-ידי סופר מיומן, שמשתמש בכתיב מיוחד על גבי קלף העשוי מעור בהמה כשרה:

1. ספר התורה הוא מגילת קלף שעליה כתובים חמשת חומשי תורה. על-פי ההלכה, את קריאת התורה בבית הכנסת יש לעשות רק מתוך ספר התורה ולא מתוך חומש שהודפס על נייר.

2. תפילין הן תשמיש קדושה המורכב משתי קופסאות עור שקושרים על הזרוע ועל המצח. על-פי ההלכה מניחים אותן מגיל שלוש-עשרה, במהלך תפילת שחרית של ימי החול. התפילין חייבות להיות עשויות מעור וצבועות בשחור, ובתוכן נמצאות ארבע פרשיות מן התורה שמתייחסות למצווה הזאת.

3. מזוזה היא מגילת קלף שתולים על המשקוף השמאלי של הדלת, ובה כתובה פרשיית שמע. על-פי רוב נשמרת המזוזה בתוך בית מזוזה מיוחד, שמגן עליה מפגעי הזמן ומזג האוויר.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה*, נכון לראשית שנת 2016 חיו במדינת ישראל כ-6,433,000 יהודים, 1,480,000 מוסלמים, 165,000 נוצרים ו-137,300 דרוזים. קבוצת מיעוט מוגדרת כקבוצה סוציולוגית או אתנית שמבקשת לשמר את זהותה הייחודית, השונה מזהותה של אוכלוסיית הרוב.

מדינת ישראל מכירה בזכויותיהם השוות של בני מיעוטים ובזכותן של קבוצות מיעוט להתקיים. המחויבות הזאת מופיעה כבר במגילת העצמאות: 'מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נבאי ישראל. תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת גזע ומין, ותבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות.'

בהתאם לעקרונות האלה זכאים בני המיעוטים לקיים את מצוות דתם באופן חופשי, להקים בתי תפילה, לקיים רישום נישואין וגירושין על-פי עקרונות דתם, לקיים בתי דין דתיים, להפעיל בתי קברות דתיים ואף לקיים מערכת חינוך על-פי עקרונותיהם הדתיים והתרבותיים. בני מיעוטים בוחרים ונבחרים לכנסת, הן במסגרת רשימות ייחודיות והן במסגרת המפלגות הגדולות, והם יכולים להקים תנועות פוליטיות וחברתיות שיקדמו את ענייניהם ואת השקפת עולמם.

עם זאת, בפועל קיימים פערים בין אוכלוסיית המיעוטים לאוכלוסיית הרוב, כפי שאפשר ללמוד מנתונים סטטיסטיים שונים: אחוז הזכאים לבגרות, אחוז ההשתתפות בכוח העבודה ומדדי ההכנסה נמוכים באופן משמעותי בקרב המיעוטים. שאלת היחס אל המיעוטים ושילובם בחברת הרוב מעסיקה את רוב מדינות הלאום בצורה כזו או אחרת, והפערים האלה הם אתגר מתמיד עבור מדינת ישראל. חוסר השוויון בא לידי ביטוי גם בחובות האזרחיות: על היהודים חל גיוס חובה לנשים ולגברים כאחד, על הדרוזים והצ'רקסים חל גיוס חובה לגברים, ועל שאר בני המיעוטים לא חל גיוס חובה.

* הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא גוף ממשלתי האמון על איסוף מידע סטטיסטי על מדינת ישראל.

הדרוזים הם בני עדה דתית החיים במדינות המזרח התיכון. הדת הדרוזית התפלגה מן האסלאם השיעי בראשית המאה האחת-עשרה, כאשר אלחכם באמר-אללה (מהדי) הכריז על עצמו כנביא. הדרוזים מאמינים שאלחכם היה נביא אמת, והאמונה הזאת מבדילה בינם לבין המוסלמים, שמאמינים שמוחמד הוא אחרון הנביאים ורואים באמונה בנביא מאוחר יותר כפירה. המחלוקת בין הדרוזים למוסלמים עמוקה, ועל רקעה נרדפו הדרוזים בעברם.

הדת הדרוזית היא דת סודית, ועיקריה ידועים רק לחכמי העדה. מרבית הדרוזים, המכונים ג'והאל, אינם מכירים את הדת על בוריה ואינם עוסקים בלימודה. באופן כללי אפשר לומר שהדרוזים מאמינים בקיומו של אל אחד (מונותאיזם), באמיתות נבואתם של כל הנביאים שקדמו להופעת הדת הדרוזית ובחמישה נביאים דרוזים נוספים ובראשם שועייב, וכן בקיומו של גלגול נשמות.

היישוב הדרוזי בארץ ותיק למדי: יש המתארכים אותו עוד למאה האחת-עשרה, מיד עם ייסוד הדת, ויש הדוחים אותו למאה החמש-עשרה. בתחומי מדינת ישראל נמצא אחד המקומות הקדושים ביותר לעדה – קבר הנביא שועייב.

הנביא שועייב מוזכר רבות בקוראן, ולפי האמונה הדרוזית הוא יתרו כהן מדיין, אביה של ציפורה אשת משה. קבר הנביא שועייב ממוקם בגליל, בקרבת כפר חיטים. הדרוזים בישראל חיים בכפרים שהוקמו בעיקר בגליל ובכרמל. ברוב הכפרים גרעין הכפר המסורתי מהווה היום רק חלק קטן ממערך השטח הבנוי, והמערך החדש של הכפר מורכב משכונות חדשות שמקיפות את הגרעין המסורתי.

העדה הדרוזית בישראל היא קבוצת מיעוט שמכריזה על נאמנותה המוחלטת למדינת ישראל ולחוקיה. לאחר הקמת המדינה התנדבו רבים מבני העדה לשירות צבאי, בעיקר ביחידת המיעוטים. החל משנת 1956 חייבים הדרוזים בשירות חובה. אחוזי הגיוס בקרב העדה גבוהים, ושיעור הקצינים והנגדים בני העדה הדרוזית בצה"ל עולה על חלקם היחסי באוכלוסייה.

האסלאם הוא הדת השנייה בגודלה בעולם. בבסיס האמונה המוסלמית עומדות האמונה באל אחד, ההכרה במוחמד כאחרון הנביאים וכשליחו של האל ('רסול אללה'), והאמונה בקוראן כספר היסוד של הדת.

באסלאם חמש מצוות יסוד: 'שהאדה' (עדות), החובה להצהיר על דבקות בעיקרי האמונה; 'צלאת', התפילה הנערכת חמש פעמים ביום; 'זכאת', החובה לתת צדקה; 'צום', החובה לצום במהלך חודש הרמדאן; ו'חג'', החובה על כל אדם שמסוגל לכך מבחינה כלכלית לעלות לרגל למכה.

המוסלמים בישראל מתחלקים לשלוש קבוצות אוכלוסייה עיקריות: ערבים, בדואים וצ'רקסים. רובם ככולם ערבים סונים*, המהווים חטיבה אחידה למדי מבחינה דתית. מבחינה דמוגרפית אחוז המוסלמים עומד באופן עקבי על כ-16% מן האוכלוסייה בישראל. להלן נרחיב על כל קבוצה בנפרד.

1. ערבים מוסלמים

ערביי ישראל הם רובם ככולם מוסלמים סונים, ומתגוררים בערים וביישובים כפריים ערביים וכן בכמה ערים מעורבות. ריכוז היישוב הערבי נמצא בצפון הארץ, בגליל ולאורך מורדות הכרמל. צורת ההתיישבות הנפוצה ביותר של ערביי ישראל היא הכפר. הכפר המסורתי מנה כמה מאות משפחות, אך כיום יש גם כפרים גדולים שמונים עשרות אלפי תושבים. רוב הכפרים הערביים נבנו על מורדות ההרים מעל האדמות הפוריות של העמקים, מטעמים חקלאיים וביטחוניים כאחד.

הפולחן הדתי של הערבים המוסלמים מתרכז במסגדים. המונח 'מסגד' מגיע מן הפועל הערבי 'מסג'ד', שפירושו לסגוד או להשתחוות. לצד המסגד הגדול קיימים בכל עיר גם מקומות תפילה קטנים יותר, המכונים 'ג'מע' – התכנסות או התאספות. לצד המסגדים המרכזיים בנוי צריח הקרוי 'מינרט', ומן הצריח קורא המואזין את המוסלמים לכל אחת מחמש התפילות שהם חייבים בהן ביום. אל המסגד נכנסים המאמינים יחפים, והתפילה מתבצעת על גבי מרבדים ומחצלות המונחים על הקרקע. המתפללים פונים בתפילתם דרומה, לכיוונה של העיר מכה.

2. בדואים

הכינוי 'בדואים' מגיע מלשון 'בדיה', בערבית 'יושבי מדבר', והוא מתייחס לשבטים הנודדים במדבריות המזרח התיכון וצפון אפריקה. באופן מסורתי עסקו הבדואים במרעה, עיסוק שחייב אותם לנדוד ולחפש שטחים מתאימים. הניידות השפיעה על אורחות חייהם ותרבותם, על עצמאותם ועל היעדר התלות שלהם במסגרת לאומית או בשלטון מרכזי. הנדודים נתנו את אותותיהם גם בצורת המגורים המסורתית – אוהל ארעי. מרבית הבדואים מוסלמים בדתם, אולם בעבר פולחן הדת והמצוות הקשורות בה לא תפסו על-פי רוב מקום מרכזי בחייהם.

התכונות הראשיות שמייחדות את החברה הבדואית הן ליכוד שבטי ומשפחתי, הכנסת אורחים (שיסודה בכורח של עזרה הדדית בתנאי המדבר הקשים) ומשפט שבטי (שהיה מיסודותיו של ליכוד השבט). עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, מתיחת הגבולות בין ישראל לשכנותיה, הרחבת ההתיישבות בנגב והקמת בסיסים ושטחי אש – צומצם שטח הנדידה והמחיה של האוכלוסייה הבדואית.

הבדואים בישראל מתחלקים לשתי קבוצות מרכזיות. הבדואים בגליל מתגוררים ברובם בכפרים שהמדינה מכירה בהם. הבדואים בנגב הם קבוצה שמדינת ישראל פועלת מאז שנות השישים ליישבה ביישובי קבע, ונכון לשנת 2012 הוקמו שבעה יישובים כאלה. בדואים רבים מתגוררים בכפרים לא מוכרים – יישוב שרשויות המדינה אינן מכירות בקיומו או אף מתנגדות לו, ושאינו מהווה מועצה מקומית ואינו כלול בתוך מועצה אזורית. חלק מן הכפרים האלה גם אינם מחוברים לתשתיות של מים וחשמל.

אף שעל הבדואים לא חל חוק גיוס חובה, רבים מבני העדה משרתים בצה"ל. הבדואים הראשונים התגייסו עוד בשנות החמישים והשתלבו בתפקידים שונים, רובם ביחידת המיעוטים**. בשנת 1970 הוקמה יחידת הגששים, המבוססת רובה ככולה על בני העדה, ובשנת 1986 הוקם 'גדוד הסיור המדברי' (הגדס"ר הבדואי), הכפוף לחטיבה הדרומית של אוגדת עזה. בדואים נוספים משרתים בתפקידים שונים במערכיו השונים של צה"ל.

3. צ'רקסים

עדה מוסלמית נוספת, הנפרדת מן הערבים המוסלמים, היא העדה הצ'רקסית. הצ'רקסים, המכנים את עצמם 'אדיגים', הם עם קווקזי שבמהלך המאה התשע-עשרה החל לנדוד ממולדתו בעקבות הכיבוש הרוסי. האימפריה העות'מאנית, ששלטה באותה עת בבלקן, פתחה את שעריה בפני הצ'רקסים הנמלטים ועודדה את התיישבותם באזורי ספר בעייתיים. כיום קיימים יישובים צ'רקסיים בטורקיה, בסוריה, בירדן ובישראל.

בישראל מתגוררים הצ'רקסים בשני כפרים בצפון הארץ: כפר קמה וריחניה. מבחינה דתית הם מוסלמים סונים, כמו רוב ערביי ישראל, אך הם שומרים על מסורות ייחודיות ועל שפתם המקורית, ואלה מבדילות אותם מן הערבים המוסלמים. הצ'רקסים שומרים על תלבושתם המיוחדת, במיוחד בימי חג ומועד: הגבר חובש לראשו כובע שעיר המכונה "פפח'ה", לובש בגד שחור המקושט בכדורי רובה, וחוגר חרב למותניו.

הצ'רקסים קיימו מערכת יחסים טובה עם היישוב היהודי עוד מימי העלייה הראשונה והשנייה. לאחר הקמת המדינה התנדבו מרבית בני העדה לשירות צבאי, בעיקר ביחידת המיעוטים ובפלוגת פרשים צ'רקסית שכונתה 'קלוואלריה'. לאחר שפורקה הפלוגה הוקם במקומה 'חיל הספר', שהפך ברבות הימים למשמר הגבול.

בשנת 1958 ביקשו מנהיגי העדה הצ'רקסית להחיל עליהם גיוס חובה. במכתב לראש מועצת כפר קמה נענה ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבקשתם: 'מר עבד אל עזיז שוגאן הנכבד...לאחר עיון ובדיקה בבקשתך לגייס את צעירי הצ'רקסים גיוס חובה לצה"ל החלטתי לקבל הצעתך...זאת אני עושה מתוך הוקרה לאומץ הלב, שבני עדתכם הצטיינו בו מאז ומעולם והנאמנות למדינה שהנכם מגלים כל השנים הללו.'

* במאה השביעית לספירה התפלגו המוסלמים לסונים ולשיעים. הכינוי 'סונים' מגיע מלשון 'סונה', בערבית נוהג או אורח חיים; במסורת המוסלמית משמשת המילה לציון הרגלי חייו של הנביא מוחמד, שעל כל מוסלמי לדבוק בהם. 'שיעים' מגיע מלשון 'שיעה', בערבית סיעה; בני השיעה ביקשו לדבוק במסורת סיעתו של עלי, שהיה בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה בתו.

** יחידת המיעוטים הוקמה במהלך מלחמת העצמאות, ובה שירתו דרוזים ובני מיעוטים אחרים. היא הייתה יחידה מבצעית שלחמה בכל מלחמות ישראל. לימים הפכה היחידה לגדוד חרב, הכפוף לחטיבה המרחבית ברעם של אוגדת הגליל.

במדינת ישראל חיים נוצרים בני כתות וזרמים שונים. רבים מהם הם נצר לקבוצות שחיות בשטחי הארץ אלפי שנים. לצדם חיים בארץ גם בני סגל כנסייתי שמוצאם אירופי, בני קבוצות נוצריות שאינן ערביות (ארמים וארמנים למשל), קרובי משפחה של יהודים שדתם נוצרית, ועובדים זרים המגדירים את עצמם נוצרים.

אפשר לחלק את הנוצרים בישראל גם לפי הזרם הכנסייתי שאליו הם משתייכים. רובם משתייכים לכנסייה היוונית-אורתודוקסית או לכנסייה הקתולית, אך לצד זאת מתקיימות בישראל קהילות שמשתייכות לכנסייה הקופטית, המארונית, האשורית, האתיופית, האנגליקנית ועוד.

הנוצרים בישראל מרוכזים בגליל ובאזור ירושלים, והיישוב הנוצרי הגדול ביותר הוא נצרת. ארץ-ישראל קדושה לנוצרים משום שבה חי ופעל ישו, אבי הנצרות, ועובדה זו יכולה להסביר את ריבוי הזרמים והמסורות הנוצריות הנוכחים בישראל. בישראל ממוקמים אתרים רבים הקדושים לנצרות: כנסיית הקבר והוויה דולורוזה בירושלים, כנסיית הבשורה והר הקפיצה בנצרת, כנסיית הלחם והדגים וכפר נחום באזור הכנרת ועוד.

צליינים רבים מגיעים בכל שנה לישראל כדי לבקר במקומות הקדושים להם. מדינת ישראל מאפשרת לאוכלוסייה הנוצרית חופש דתי מלא, והם מנהלים כמה בתי דין עצמאיים האחראים לטיפול בענייני אישות של בני העדה. בדומה לערבים המוסלמים שאינם בדואים, מרבית הערבים הנוצרים אינם מתגייסים לצה"ל. לאחרונה החלה קבוצה של ערבים ארמים להתנדב לגיוס.

החג הוא הזדמנות חינוכית להגביר את ההיכרות בין חברי היחידה ולעסוק בערכים וברעיונות שעולים ממנו. על-פי חוק, צה"ל מציין את כלל המועדים הממלכתיים; החגים היהודיים משפיעים גם הם באופן טבעי על קצב החיים בו; וההיכרות עם המועדים הלא יהודיים הכרחית ביחידות שבהן משרתים בני מיעוטים.

בפרק הזה נסקור בקצרה את לוח השנה הישראלי על שכבותיו: מועדים ממלכתיים, מועדים יהודיים ומועדים לא יהודיים.

1. יום הזיכרון הממלכתי לרחבעם זאבי

'אי אפשר לאהוב את המולדת בצורה וירטואלית, יש לאהוב אותה דרך כפות הרגליים...' (רחבעם זאבי).

יום הזיכרון לשר רחבעם זאבי חל ב-ל' בתשרי. זאבי (1926–2001) היה אלוף בצה"ל ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן בין השאר כשר התיירות. ב-ל' בתשרי תשס"ב, 17 באוקטובר 2001, נרצח בידי מתנקשים פלסטינים במלון בירושלים. זאבי היה האדם הבכיר ביותר שנרצח במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי, ובלווייתו, שהתקיימה בהר הרצל, השתתפו אלפי אנשים.

יום הזיכרון לרחבעם זאבי מצוין מתוקף חוק שהתקבל בכנסת בשנת 2005. החוק קובע שיום הירצחו של זאבי יהיה יום זיכרון ממלכתי, שבמהלכו יתקיים טקס בסמוך לקברו ובמחנות צה"ל יוקדש זמן ללימוד פועלו.

2. יום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין

'אלימות מכרסמת ביסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה, זו אינה דרכנו.' (יצחק רבין).

יום הזיכרון ליצחק רבין חל ב-י"ב בחשוון. יצחק רבין (1922–1995) היה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שר ביטחון וראש ממשלה*. במוצאי שבת, י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, נרצח בעת עצרת שלום שנערכה בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, בידי מתנקש יהודי. הרצח הפוליטי זעזע את החברה הישראלית, ואלפים מכל רחבי הקשת הפוליטית יצאו לרחובות כדי למחות נגדו ולהדליק נרות נשמה.

להלווייתו של רבין, שנערכה בהר הרצל, הגיעו רבים ממנהיגי העולם ובהם גם מנהיגים ממדינות ערב. מיד לאחר הרצח עלתה מקרב הציבור הדרישה להפוך את היום שבו בוצע ליום של חשבון נפש, שבמהלכו תעסוק החברה הישראלית בשאלה כיצד הצליח הוויכוח הפוליטי להידרדר לאלימות כה קשה. יום הזיכרון מצוין מתוקף חוק שהתקבל בכנסת בשנת 1997. החוק קובע שהיום יצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר, שבמהלכו יורדו דגלי הלאום לחצי התורן וייערך טקס ממלכתי.

* דמותו של יצחק רבין נידונה בפרק נפרד בהמשך.

3. חג הסיגד

'אימוץ החג על ידי הכנסת ועל ידי מדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין ויתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית.' (דברי הסבר לחוק חג הסיגד)

חג הסיגד חל ב-כ"ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים. סיגד, מאמהרית סגידה, הוא אחד מן החגים שציינה הקהילה היהודית באתיופיה. הוא יום של צום, טהרה והתחדשות, ובמרכזו עמד טקס שנערך בידי ראשי העדה, המכונים 'קייסים'. הטקס בוצע על ראשו של הר גבוה באתיופיה, כמקבילו של הר סיני שבו ניתנה התורה לעם ישראל.

מעמד הסיגד מזכיר מעמד דומה המתואר בספר נחמיה (א', א'-ג'). בטקס השתתפו כל בני הקהילה היהודית באתיופיה, ובעבורם הוא היה גם מפגש חשוב שתרם לליכודה של הקהילה. גם בישראל ממשיכים בני העדה האתיופית לחגוג את חג הסיגד. כיום מתכנסים בני העדה בטיילת ארמון הנציב, הצופה אל עבר הר הבית ומקום המקדש, נושאים תפילה ולאחר מכן צועדים אל עבר הכותל המערבי.

בכינוס משתתפים על-פי רוב גם אישי ציבור, שמבקשים לחלוק כבוד לעדה ולסיפור עלייתה לארץ-ישראל. בשנת 2008 התקבל בכנסת חוק חג הסיגד, שקובע כי החג יצוין באופן רשמי על-ידי מדינת ישראל. על-פי פקודות הצבא, חלה על המפקד חובה לשחרר מפעילות חייל אתיופי שמבקש לקחת חלק בחג, ויום ההיעדרות יורד ממניין ימי החופשה השנתית.

4. יום הזיכרון לשואה ולגבורה

'אין הזמן באושוויץ כפי שהוא כאן על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר.' (ק. צטניק)*

יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה חל ב-27 בינואר, היום שבו שוחרר בשנת 1945 מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ על-ידי הצבא האדום**. שחרורו של אושוויץ חשף בפני העולם את זוועות מעשיהם של הנאצים, והמחנה הפך לסמל לתהליך הדיכוי וההשמדה של היהודים ושל מיעוטים נרדפים אחרים.

היום הזה שימש יום זיכרון לשואה בגרמניה, בבריטניה ובעוד כמה מדינות במשך שנים רבות. בנובמבר 2005 החליט האו"ם להכריז עליו יום זיכרון בין-לאומי, וההצעה התקבלה פה אחד. יום הזיכרון הבין-לאומי מצוין גם בישראל, לצד יום הזיכרון לשואה ולגבורה המוקדש לזיכרון הלאומי.

* יחיאל די-נור (ק. צטניק), 1909–2001, סופר שואה וניצול מחנות ההשמדה. ספריו מאופיינים בתיאורים ריאליסטיים ולא פעם קשים. די-נור שימש עד במהלך משפט אייכמן, ואז נחשפה זהותו בפעם הראשונה; בתום עדותו התעלף ופונה לבית חולים.

** הצבא האדום הוא כינוי לצבאה של ברית המועצות. במהלך מלחמת העולם השנייה מנה הצבא האדום למעלה משלושים מיליון חיילים, ומהם נהרגו בלחימה למעלה משמונה מיליון.

5. יום הזיכרון לשואה ולגבורה

'על דעת עיני שראו את השכול... נדרתי הנדר: לזכור את הכל, לזכור – ודבר לא לשכוח' ('נדר', אברהם שלונסקי)*

יום הזיכרון לשואה ולגבורה חל ב-כ"ז בניסן. את היום קבעה הכנסת בחוק שהתקבל בשנת 1959, וסעיף 2 לחוק קובע את אופיו: ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות שבהן תושבת כל עבודה ותיפסק התנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תוכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו.

יום הזיכרון מתחיל, בדומה לחגי ישראל, מן הערב. העצרת הפותחת אותו מתקיימת ברחבת גטו ורשה ב'יד ושם', ובמהלכה מודלקות שש משואות בידי ניצולי שואה המלווים בבני הדור השני והשלישי. למחרת, בשעה 10 בבוקר, נשמעת בכל רחבי המדינה צפירת דומייה בת שתי דקות, ולאחריה מתקיימים אירועים ליד אנדרטאות, בבתי ספר ובמחנות צה"ל. מאוחר יותר במהלך היום נפתח במשכן הכנסת וב'אוהל יזכור' ב'יד ושם' מעמד 'לכל איש יש שם', שבמהלכו מקריאים חברי כנסת ואישי ציבור שמות של יהודים שנספו בשואה. בצהריים נערכת עצרת נוספת ב'אוהל יזכור'.

את האירועים חותמים עצרת של תנועות הנוער, הנערכת בשעות אחר הצהריים, וטקס הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות במוצאי יום השואה. משנת 1988 נערך ביום השואה אירוע נוסף – מצעד החיים, שבמהלכו צועדים אלפי יהודים מן הארץ ומן העולם בין אושוויץ לבירקנאו. מדינות נוספות בעולם מציינות גם הן את יום השואה, אם כי בצורה בולטת פחות, ומרביתן ממקדות את העיסוק בנושא ביום השואה הבין-לאומי.

* אברהם שלונסקי (1900–1973), משורר, עורך ומחזאי. שלונסקי עלה לארץ בעלייה השלישית, היה חבר בגדוד העבודה ולאחר מכן התמסר לכתיבה. בין יצירותיו: הצגת הילדים 'עוץ לי גוץ לי', תרגום המחזה 'המלט' לעברית, תרגום 'שיר הפרטיזנים' לעברית ועוד.

6. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

'אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם, ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים, יענו לה: אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינה היהודים' ('מגש הכסף', נתן אלתרמן)*

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה חל ב-ד' באייר. בתחילה צוין זכרם של חללי מערכות ישראל במסגרת יום העצמאות. הדגם הנוכחי, שבו יום הזיכרון חל ביום שלפני יום העצמאות, אומץ ב-1951 ונקבע בחוק בשנת 1963. סעיף 3 לחוק קובע את אופיו: ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות שבהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; יקוימו אזכרות ועצרות עם; ייערכו טקסי התייחדות במחנות צבא הגנה לישראל ובמוסדות חינוך; תוכניות השידורים יביעו את ייחודו של היום.

בימים שלפני הטקס מציבים חיילי צה"ל את דגל ישראל ומניחים פרח על קברו של כל חלל. האירוע הפותח את יום הזיכרון מתקיים לפנות ערב ב'בית יד לבנים'** בירושלים. בשעה שמונה נשמעת ברחבי הארץ צפירת זיכרון בת דקה, ואז מתחיל האירוע הרשמי הנערך ברחבת הכותל בירושלים.

לאחר הטקס נערכים טקסים נוספים ביישובים שונים ברחבי הארץ: בירושלים נערכת עצרת זיכרון במשכן הכנסת, ובכיכר רבין בתל-אביב נערך אירוע 'שרים בכיכר', שמשלב שירי זיכרון וסיפורים של נופלים. למחרת, בשעה אחת-עשרה, נשמעת צפירת זיכרון נוספת, ולאחריה מתחילים טקסי הזיכרון בבתי הקברות הצבאיים.

בשעה אחת בצהריים נערך טקס זיכרון ממלכתי לחללי פעולות האיבה בהר הרצל. במהלך היום נערכים גם טקס אזכרה של משטרת ישראל, טקס אזכרה לחיילים הבדואים והדרוזים, טקס אזכרה למעפילים ועוד. לקראת סוף היום נערך טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, שחותם את אירועי יום הזיכרון ופותח את אירועי יום העצמאות. הסמיכות הרבה בין שני הימים מעוררת לא אחת דיון, אך נשמרת בשל הסמליות שבה.

* נתן אלתרמן (1910–1970), משורר ומחזאי ישראלי שהשפיע רבות על השירה העברית המודרנית. אחת מיצירותיו המרכזיות היא השיר 'מגש הכסף', שבו מתואר המחיר הכבד ששילמו תושבי הארץ ובכך אפשרו את הקמתה של מדינת ישראל.

** יד לבנים הוא ארגון ישראלי התנדבותי להנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל ולטיפול במשפחות השכולות. הארגון נוסד ב-1949.

7. יום העצמאות

'בבאזל יסדתי את מדינת היהודים, אם אומר זאת היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם.' (בנימין זאב הרצל)

יום העצמאות חל ב-ה' באייר. זהו יום החג הלאומי המרכזי של מדינת ישראל, והוא מציין את ההכרזה על הקמתה עם תום המנדט הבריטי.

יום העצמאות מתחיל בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, המתקיים ברצף משנת 1950. במהלך הטקס מודלקות שתים-עשרה משואות, שמסמלות את שנים-עשר שבטי ישראל, בידי נציגים הנבחרים בהתאם לנושא המתחלף מדי שנה.

ביום העצמאות עצמו עורך נשיא המדינה קבלת פנים מיוחדת לחיילים ולקצינים מצטיינים. בשעות הבוקר המאוחרות נערך חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי, וצה"ל פותח את בסיסיו לקהל הרחב ומקיים תצוגות ותערוכות. בעבר נערך במהלך היום מצעד צה"ל, שבו הוצגו יכולותיו וחילותיו השונים, אך האירוע הזה נפסק, וכיום מקיימים רק חיל האוויר וחיל הים מטסים ומשטים מיוחדים.

במוצאי יום העצמאות נערך טקס הענקת פרסי ישראל*. במהלך השנים נעשו ניסיונות שונים לחבר הגדות ומסכתות ליום העצמאות. בציבור הדתי מצוין החג בתפילות חגיגיות הנערכות ברוב-עם; רבים יוצאים לטיול ולארוחה בחיק הטבע; במרכזי הערים נפתחות במות בידור ומתקיימות הופעות שונות; ובערוצי הרדיו והטלוויזיה משודרות תוכניות מיוחדות.

* פרס ישראל הוא הפרס החשוב והיוקרתי ביותר שמעניקה מדינת ישראל. הפרס מוענק בכל מוצאי יום העצמאות ברציפות החל משנת 1953. הזוכים בו הם אזרחים שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם, או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה.

8. יום הרצל

'קראתי פעם לציונות אידיאל אין-סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידאל.' (בנימין זאב הרצל)

יום הרצל חל ב-י' באייר, היום שבו נולד הרצל, אבי התנועה הציונית שזכה לכינוי 'חוזה המדינה'*. היום מצוין מתוקף חוק שהתקבל בכנסת בשנת 2004, הקובע שבמהלכו ייערך טקס זיכרון ממלכתי בסמוך לקבר הרצל, יוקדש זמן ללימוד חזונו ופועלו בבתי הספר ובמחנות צה"ל, ובירושלים יתקיים כנס לזכרו שבו יידונו סוגיות המעסיקות את התנועה הציונית ביחס להגותו.

היום הזה החליף את יום כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל, שצוין כיום הרצל בתקופת היישוב.

* דמותו של בנימין זאב הרצל נידונה בפרק נפרד בהמשך.

9. יום ירושלים

יום ירושלים חל ב-כ"ח באייר, היום שבו שוחררה ירושלים לאחר תשע-עשרה שנות כיבוש ירדני, שנמשך עד מלחמת ששת הימים, ואוחדה תחת ריבונות ישראל. עם תום מלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לירדן, ומדינת ישראל נותקה מן המקומות הקדושים בעיר העתיקה ומן הרובע היהודי.

תוצאות מלחמת ששת הימים עוררו רגשות עזים בקרב הציבור הישראלי, וכבר שנה לאחר מכן נקבע יום השחרור כיום חג לאומי. בשנת 1998 עוגן מעמדו של היום בחוק מיוחד.

במהלך היום נערך טקס ממלכתי מרכזי באתר גבעת התחמושת*, וטקסים נוספים בכמה אתרים אחרים בעיר. במהלך יום ירושלים מצוין גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.

* גבעת התחמושת היא אתר בצפון ירושלים ששימש בונקר של הלגיון הירדני. במהלך מלחמת ששת הימים התרחש בתחומיו קרב קשה שבו נהרגו שלושים ושישה חיילים. לאחר המלחמה הפך המוצב לאתר הנצחה ממלכתי.

10. יום הזיכרון הממלכתי לזאב ז'בוטינסקי

'בוא יבוא היום ועמי גדול יהא ובן-חורין, וארץ-ישראל תזהר בכל צבעי הקשת של נופה הנהדר – בכוח זיעת אפיהם של בני-עמי' (זאב ז'בוטינסקי).

יום הזיכרון הממלכתי לזאב ז'בוטינסקי חל ב-כ"ט בתמוז, היום שבו נפטר. זאב ז'בוטינסקי (1880–1940) היה מנהיג ציוני חשוב, מאבות הציונות הרוויזיוניסטית, יוזם הקמתם של הגדודים העבריים ובית"ר ומנהיגו של האצ"ל, משורר, סופר ומתרגם.

יום הזיכרון מצוין מתוקף חוק שהתקבל בכנסת בשנת 2005, הקובע שביום הזה ייערך טקס זיכרון ממלכתי בסמוך לקבר ז'בוטינסקי בהר הרצל, יוקדש זמן ללימוד חזונו במחנות צה"ל, הכנסת תערוך ישיבה מיוחדת לזכרו, ובירושלים יתקיים כנס שבו יידונו סוגיות המעסיקות את התנועה הציונית ביחס להגותו.

1. השנה העברית

ברחבי העולם נהוגים כמה לוחות שנה שנבדלים זה מזה. לפי הלוח השמשי, שנה היא סיבוב שלם של כדור הארץ סביב השמש; לפי הלוח הירחי, החודש הוא סיבוב שלם של הירח סביב כדור הארץ.

לוח השנה העברי פועל בו-זמנית לפי שתי המערכות. מצד אחד, ימי החודש נמנים לפי הירח, וכל חודש בשנה היהודית מתחיל בתחילת המחזור הירחי. מצד שני, מכיוון שהחגים קשורים כל כך לעולם החקלאות והטבע, יש הקפדה יתרה על שימור מעגל השנה.

מכיוון שמחזור הירח קצר בכאחד-עשר ימים ממחזור השמש, הלוח העברי נדרש לסנכרן ביניהם. בלי הסנכרון היו החגים נעים עם הזמן לאורך עונות השנה, כפי שקורה בלוח ההיג'רי, שבו חודש הרמדאן יכול לחול פעם בחורף ופעם בקיץ. כדי להתגבר על הבעיה הזאת, פעם בכשלוש שנים חלה שנה מעוברת (מלשון עיבור, היריון) – שנה בת שלושה-עשר חודשים, שכוללת שני חודשי אדר, אדר א' ואדר ב'. הוספת החודש הזה מאפשרת לגשר על הפער בין שנת השמש לשנת הירח. בעבר נשמרה הדרך שבה מתבצע העיבור בסוד, אך מאז המאה הרביעית מתבצע העיבור לפי נוסחה מתמטית קבועה.

2. ראש השנה

'דבר אל בני ישראל לאמור: בחדש השביעי באחד לחדש, יהיה לכם שבתון זכרון תרועה, מקרא קדש' (ויקרא כג', כד').

ראש השנה חל ב-א' בתשרי, והוא אחד מימי הציון המרכזיים בלוח השנה היהודי. לחג שלושה היבטים מרכזיים: היום הראשון בשנה החדשה, שבו מתחיל מחזור זמנים חדש; יום הדין, שבו על-פי האמונה נידונים כל באי עולם; והיום שבו נברא האדם ותמה מלאכת הבריאה.

בראש השנה נהוגים כמה מצוות ומנהגים. תקיעה בשופר לאורך תפילות היום, שמסמלת את הצורך להתעורר לתשובה ומזכירה את סיפור עקדת יצחק*. אכילת מאכלים שמסמלים תקווה לשנה החדשה, כמו רימון או תפוח בדבש. ותשליך, תפילה שנאמרת ביום הראשון של ראש השנה אחרי תפילת מנחה, על שפת נהר או מקווה מים אחר, ומבטאת את הרצון להשליך את כל החטאים ולחזור בתשובה.

* עקדת יצחק היא אחד הסיפורים המרכזיים בספר בראשית. לפיו צווה אברהם לעקוד (לקשור) את בנו יצחק למזבח ולהקריבו לעולה, ולבסוף נשמעה בת-קול משמים ויצחק ניצל. סיפור העקדה הוא סמל למסירות נפש; הוא זכה לפרשנויות רבות, נכתבו עליו שירים והוא תואר בציור ובאמנות הפלסטית.

3. יום הכיפורים

'כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם: מכל, חטאתיכם, לפני ה', תטהרו' (ויקרא ט"ז, ל').

יום הכיפורים חל ב-י' בתשרי ומקורו בספר ויקרא (ויקרא כ"ג, כ"ו-כ"ח). הוא נחשב ליום הקדוש ביותר במחזור השנה היהודית ומכונה שבת שבתון.

במרכזו עומדת בקשת הסליחה והכפרה על חטאים שהאדם עשה במהלך השנה, כפי שמסביר הרמב"ם*: 'יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכול לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים.'

המצווה העיקרית של היום היא 'ועיניתם את נפשותיכם', וממנה גזרו חז"ל שישה איסורים: מלאכה, אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה (שימוש במוצרים קוסמטיים), נעילת הסנדל (העשוי מעור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי מין). נוסף עליהם התקבעו ליום הכיפורים כמה מנהגים, ובהם לבישת בגדים לבנים, טבילה במקווה, קיום סעודה גדולה בערב החג וקיום 'כפרות'**.

בבית הכנסת נערכות במהלך היום תפילות מיוחדות. את החג פותחת תפילת כל נדרי, שמתירה לכל אדם לבוא ולהתפלל עם הקהל ומבטלת את הנדרים, ההבטחות והאיסורים שנטל האדם על עצמו במהלך השנה שחלפה. במהלך תפילות היום מוזכרת עבודת הכהן הגדול בבית המקדש. את התפילות מסיימת תפילת נעילה, שבמהלכה מבקש ציבור המתפללים 'פתח לנו שער בעת נעילת שער', ובסופה נשמעת תקיעת שופר והקריאה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

* הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1135–1204) היה פוסק הלכה, הוגה דעות, רופא ופילוסוף שהשפיע עמוקות על ההגות היהודית. מפעלו ההלכתי הגדול היה חיבור ארבעה-עשר ספרי משנה תורה, שמסדרים את ההלכות באופן שיטתי. בנוסף כתב את 'מורה נבוכים', ספר פילוסופיה שעוסק בהבנת העולם על-ידי האדם המאמין.

** כפרות הוא מנהג שנערך בערב יום הכיפורים. במהלכו לוקחים תרנגול, מסובבים אותו מעל ראשו של כל אחד מבני המשפחה ומכריזים: 'זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים, ארוכים ולשלום'. לאחר הטקס נשחט התרנגול ובשרו מחולק בדרך כלל לעניים. מנהג הכפרות עמד במחלוקת קשה בעבר, ובשנים האחרונות נוספה לטיעוני המתנגדים טענה של צער בעלי-חיים, שנובעת מן התנאים שבהם מוחזקים התרנגולים. כיום רבים מקיימים את המנהג באמצעות כסף שנתרם לצדקה ('פדיון כפרות').

4. סוכות

'חג הסכת תעשה לך, שבעת ימים: באספך מגרנך ומיקבך ושמחת, בחגך. אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה, אשר בשעריך.'

חג הסוכות חל ב-ט"ו בתשרי ונמשך שבעה ימים. סוכות הוא אחד משלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם היו עולי הרגל עולים אל בית המקדש שבירושלים. מהותו של החג, כמו של רבים מחגי ישראל, כפולה:

ראשית, הוא מזכיר אירוע היסטורי – הנדידה במדבר לאחר היציאה ממצרים, תוך מגורים בסוכות ובאוהלים ארעיים.

שנית, הוא חלק מן המעגל החקלאי בארץ-ישראל ומכונה 'חג האסיף': בתקופה שבה הוא חל נאספת תבואת העונה החקלאית הקודמת. המשמעות ההיסטורית של החג באה לידי ביטוי בבניית הסוכה ובחיוב ההלכתי של האדם לצאת מביתו ולעבור להתגורר במבנה ארעי שנמצא תחת כיפת השמים.

כיום, כשרובנו איננו עובדי אדמה, ההיבט החקלאי התעמעם מעט, אך הוא עדיין בא לידי ביטוי בתפילת הגשם, שמתחילים לומר במהלך החג, ובקשר שבין החג למים. המשנה (ראש השנה א', ב') מציינת שבחג הסוכות 'נידונים על המים'.

בזמן שבית המקדש היה קיים נערך במהלך ימי חול המועד טקס 'ניסוך המים', שנקשר בשמחה גדולה המכונה שמחת בית השואבה. כך מתאר אותה הרמב"ם: 'והיאך הייתה שמחה זו: החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו... ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע... מצוה, להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה'. אופייה של שמחת בית השואבה השתנה לאחר חורבן המקדש, אך גם בימינו נערך אירוע בעל שם זהה בחסידויות ובקהילות רבות.

מצוות ארבעת המינים היא אחת המצוות המרכזיות של החג. ארבעת המינים – אתרוג, לולב, הדס וערבה – ניטלים בכל יום מימי החג, אך לא בשבת, בבית הכנסת, והם מוחזקים בידי המתפללים בזמן תפילת ההלל*. באירופה היה בעבר קשה מאוד להשיג את ארבעת המינים, שגדלים רק באזור המזרח התיכון, ולכן השגתם הפכה למשימה קהילתית ראשונה במעלה שבני הקהילה טרחו בה חודשים מראש.

* תפילת ההלל היא תפילה שנאמרת כחלק מתפילת שחרית בימי חג ומועד ובראשי חודשים.

5. שמיני עצרת ושמחת תורה

'ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו.'

שמיני עצרת חל ב-כ"ב בתשרי. הוא יום חג הצמוד לסוכות, אך מהווה חג בפני עצמו. בשמיני עצרת הופכת הבקשה על המים למפורשת יותר ונוסח תפילת העמידה משתנה.

שמחת תורה הוא חג נוסף, שחל בארץ-ישראל באותו יום של שמיני עצרת*. מקורו בתקופת הגאונים, והוא מסמל את סיום מחזור הקריאה בתורה: בכל שבת נקראת 'פרשה' מן התורה – פרשת השבוע – ויום שמחת תורה הוא היום שבו מסתיים מחזור קריאה אחד בפרשת 'האזינו' ומיד מתחיל מחזור חדש בפרשת 'בראשית'.

בבתי הכנסת מוציאים את כל ספרי התורה, הפסולים והכשרים, מארון הקודש. המתפללים נושאים אותם ומקיפים את הבימה שבע פעמים, ולכל הקפה מיוחדים פסוקי תפילה ופיוטים. עם השנים התרחב המנהג, כל הקפה התארכה מעט והתפתחה לכדי ריקודים של שמחה עם ספרי התורה.

בהמשך היום עולה כל אדם לתורה, ובכלל זאת גם מי שלא הגיע לגיל מצוות. מקרב הקהילה נבחרים 'חתן תורה' ו'חתן בראשית': הראשון מסיים את המחזור הקודם והשני פותח את המחזור הבא. בשנים האחרונות נערכות במוצאי שמחת תורה 'הקפות שניות' ברחובות הערים, בליווי מוזיקה ובהשתתפות הציבור הרחב.

* בשל החשש מקביעה לא נכונה של תאריך החג, בחוץ-לארץ נחוג כל חג במשך יומיים ('יום טוב שני של גלויות'). מסיבה זו נחוגים בחוץ-לארץ שמיני עצרת ושמחת תורה בנפרד: שמיני עצרת שמונה ימים לאחר שהחל סוכות, ושמחת תורה תשעה ימים לאחר מכן.

6. חנוכה

'כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול... ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים' (מגילת תענית).

חג החנוכה חל ב-כ"ה בכסלו ונמשך שמונה ימים. בבסיס סיפור החנוכה עומד מרד החשמונאים משנת 164 לפני הספירה. החשמונאים סירבו לקבל את הגזרות ואת הרדיפה הדתית של המלך היווני-סלווקי אנטיוכוס אפיפנס ופתחו במרד נגדו. באמצעות טקטיקות מלחמה מתוחכמות הצליחו לנצח את כוחותיו העדיפים של האויב, להקים מדינה עצמאית שהתקיימה עשרות שנים ולטהר את בית המקדש שחולל.

החג נקבע לשמונה ימים בעקבות סיפור נס פך השמן. בעת טיהור בית המקדש התגלה שכל הפכים שבהם נאצר השמן הדרוש להדלקת מנורת הזהב נפתחו, ולכן אינם טהורים עוד. בסופו של דבר נמצא רק פך טהור אחד, שהיה אמור להספיק ליום אחד אך בדרך נס הספיק לשמונה ימים.

זכר מנורת המקדש הדולקת עומד גם בבסיס המצווה המרכזית בחג, הדלקת החנוכייה, ובבסיס המנהג לאכול מאכלים מטוגנים.

חנוכה הוא החג הראשון שנקבע על-ידי חז"ל ואינו מוזכר בתנ"ך. במאה האחרונה ראו בו הוגים ופעילים ציוניים חשיבות רבה: הם למדו את קורות מלחמות החשמונאים, ערכו כנסים ומסיבות ציוניים בלילות החג, וקיימו מסעות מיוחדים לאתרי הקרבות בבתי הספר ובתנועות הנוער.

7. ראש השנה לאילנות (ט"ו בשבט)

'באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו' (משנה, ראש השנה, א').

ראש השנה לאילנות חל ב-ט"ו בשבט. ראשיתו של היום בתקופת המשנה, ואז הוא נקבע כיום שבו מיושמות כמה מצוות התלויות בארץ, ובעיקר התרומות והמעשרות, שהן למעשה המיסים שמשלם החקלאי מתוך סך כל היבול.*

הבחירה בתאריך הזה אינה מקרית: הוא מייצג את ראשית האביב ואת סופו של החורף. עם השנים נוספו ל-ט"ו בשבט רבדים נוספים. בקהילות היהודיות בחוץ לארץ, ובפרט בארצות אירופה, היה מקובל לאכול בחג מפירותיה של ארץ-ישראל ולדבר בשבחה. במאה השבע-עשרה התפתח המנהג הקבלי של סדר ט"ו בשבט, שבמהלכו קיבלה אכילת הפירות ממד חגיגי ורשמי.

התנועה הציונית הוסיפה לחג רובד נוסף וראתה בו הזדמנות לעסוק בנטיעות ובהפרחת השממה, ובכל ט"ו בשבט פותחת הקרן הקיימת לישראל במבצע נטיעות נרחב. בשנים האחרונות הפך החג להיות מזוהה גם עם תכנים של איכות הסביבה ושל שמירה על הקיימות.

* תרומות ומעשרות הן החלק היחסי שמפריש החקלאי בארץ-ישראל לטובת הכהנים, הלוויים והעניים. על-פי המקרא, הכוהנים והלוויים הם משרתי ציבור שאינם מקבלים נחלה בארץ, ועל הציבור חלה החובה לפרנסם. חלק מסוים מן המעשר (מעשר שני) ניתן לאכילה בשנים מסוימות על-ידי החקלאי ובני משפחתו בירושלים; בשנים אחרות מומר החלק הזה למעשר עני, הניתן לעניים.

8. פורים

'איש לרעהו ומתנות לאביונים' (אסתר, ט', כב').

פורים חל ב-י"ד באדר ברוב העולם, אך בירושלים ובכמה ערים עתיקות נוספות הוא חל ב-ט"ו באדר. הסיפור ההיסטורי שהוביל לקביעת החג מופיע במגילת אסתר והתרחש בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון.

על-פי המגילה זמם המן האגגי, אחד מן המקורבים למלך הפרסי אחשוורוש, 'להשמיד, להרוג ולאבד' את כל היהודים שהתגוררו בתחום הממלכה. מן הגזרה הקשה הצליחו היהודים להינצל בזכות אסתר ומרדכי.

ימי חודש אדר הפכו על כן מימים של אבל לימים של שמחה, ומרדכי ואסתר ביקשו לקבוע אותם לדורות. בפורים נקבעו ארבע מצוות מרכזיות: מגילה, קריאת מגילת אסתר בערב ובבוקר החג; משתה, סעודה חגיגית המלווה בשתיית יין; משלוח מנות, משלוח של לפחות חבילה אחת הכוללת שני מוצרים הניתנים למאכל מיידי לחברים; ומתנות לאביונים, הרחבת מעגל השמחה כדי לאפשר גם לעניים לקחת חלק בסעודה.

נוסף על המצוות האלה התקבעו כמה מנהגים: התחפשות, שימוש ברעשן ואכילת אוזני המן. י"ג באדר, היום שלפני חג הפורים, הוא יום תענית המכונה תענית אסתר. הוא מצוין כדי להזכיר את תעניתה ותפילתה של אסתר לפני שניגשה למלך אחשוורוש, ואת כוחה של התפילה.

הצום מתחיל מעלות השחר ונמשך עד לאחר קריאת המגילה עם שקיעת החמה. ההלכה קובעת הבדל בזמן שבו חל החג בין ערים שעל-פי המסורת היו מוקפות חומה עוד מימיו של יהושע בן-נון, כמו ירושלים, שבהן נחוג החג ב-ט"ו באדר, לבין ערי פרזות שאינן מוקפות חומה, כמו תל-אביב, שבהן נחוג החג ב-י"ד באדר. בערים שקיים לגביהן ספק, כמו טבריה, צפת, חברון ויפו, נחוג פורים לאורך יומיים.

הסיבה נעוצה בבקשתו של מרדכי לאפשר ליהודים שהתגוררו בשושן, בירת פרס, לחוג את הפורים במשך יום אחד נוסף, ולכן מכונה יום ט"ו באדר שושן פורים.

9. פסח

'ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל' (שמות י"ב, כ"ז).

פסח חל ב-ט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים. בלוח השנה היהודי המקורי, שבו השנה התחילה בחודש ניסן, היה פסח החג הראשון שנחוג בשנה. פסח הוא אחד משלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם היו עולי הרגל עולים אל בית המקדש שבירושלים. במרכזו של החג עומד סיפור יציאת מצרים.

על-פי המסופר במקרא, בני-ישראל שועבדו שנים רבות במצרים, ולאחר תהליך ארוך שכלל את עשר המכות יצאו לחופשי, ועם תום ארבעים שנות נדודים הגיעו לארץ-ישראל. מן הסיפור המכונן הזה נגזר ערך החירות, הערך המרכזי שמלווה את החג.

השם 'פסח' מרמז לקורבן הפסח, שהוקרב לראשונה לפני היציאה ממצרים ושהיו מקריבים בכל שנה בתקופה שבה בית המקדש היה קיים. משמעותו המילולית של השם מרמזת על הפסיחה, הדילוג, על בתי היהודים במצרים במהלך מכת בכורות.

המצווה המרכזית בפסח היא איסור החמץ. חמץ הוא תערובת שכוללת קמח של אחד מחמשת מיני דגן שבא במגע עם מים ותפח, כלומר החמיץ. על-פי ההלכה, במהלך חג הפסח אסור ליהודי לאכול חמץ או להחזיק בו בבעלותו, זכר לבני-ישראל שיצאו ממצרים ושבשל החיפזון 'לא הספיק בצקם להחמיץ'. המצה, שהיא סוג הלחם היחיד המותר באכילה בפסח, עשויה בצק שלא החמיץ, ועל-פי ההלכה עליה להיות מוכנה בתוך 18 דקות מהרגע שבו עורבב הקמח עם המים. העובדה הזאת הפכה את חג הפסח למזוהה עם העיסוק בניקיון.

בערב שלפני החג נערכת בדיקת חמץ, שבמהלכה בודק בעל הבית לאור נרות את פינות ביתו בחיפוש אחר חמץ. החמץ שנמצא בבדיקה נשמר עד לבוקרו של ערב פסח, ואז נוהגים לשרוף אותו. ההלכה מאפשרת מוצא נוסף למי שהוא בעליו של חמץ רב – מכירת חמץ: החמץ נמכר לגוי במהלך הפסח, ומוחזר לבעליו לאחר החג.

הערב הראשון של החג מכונה ליל הסדר. במהלכו נקראת ההגדה ומסופר סיפור יציאת מצרים. דו"ח גוטמן מצא שבשנת 2012 ציינו 90% מהיהודים בישראל שחשוב להם לקיים ליל סדר. לצד הנוסח המסורתי של ההגדה עוצב בקיבוצים גם דגם מחודש שלה, שמשלב התייחסויות להקמת המדינה ולמאורעות השנים האחרונות.

ביום שלאחר חג הפסח נוהגים יוצאי צפון אפריקה לציין את המימונה – חג עממי שמקורו אינו ברור, אך יש המזהים בו מעין חוויה חברתית מתקנת לאחר תקופת החג, שבה נמנעים חברי הקהילה מלאכול יחד בשל השוני במנהגים ובמסורות. במהלך המימונה פותחת כל משפחה את דלתה בפני הקהילה ומציעה שולחן מלא במיני מתיקה. ברכת החג היא 'תרווחו ותסעדו' – הגיעו למצב של רווחה כלכלית ואישית, והשתמשו ברווחה הזאת כדי לסעוד, כלומר לסייע ולעזור, לאחרים.

10. ל"ג בעומר וספירת העומר

'וספרתם לכם, ממחרת השבת, מיום הביאכם, את עמר התנופה: שבע שבתות, תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' (ויקרא כג', טז'-יז').

ל"ג בעומר הוא יום ציון שחל ב-י"ח באייר, היום השלושים ושלושה (ל"ג) לספירת העומר. ספירת העומר היא המצווה לספור כל יום מארבעים ותשעה הימים שמפרידים בין חג הפסח לחג השבועות. הספירה מחברת בין הקרבת קרבן העומר למחרת הפסח להקרבת שתי-הלחם בשבועות, והיא מסמלת גם את המסע שעבר עם ישראל מיציאתו ממצרים בפסח ועד מתן תורה בשבועות.

מאוחר יותר, בשל מותם של תלמידי ר' עקיבא במגפה שהתרחשה בזמן הזה*, החלו נוהגים במהלך ימי ספירת העומר מנהגי אבלות: אין מתגלחים ומסתפרים ואין עורכים חתונות. גם ל"ג בעומר עצמו הוא מנהג מאוחר יותר, ולגביו קיימות מסורות שונות: ביום הזה נפסקה המגפה המתוארת בתלמוד שפגעה בתלמידיו של ר' עקיבא, הלך לעולמו התנא ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י**), וחל מפנה לטובת היהודים המורדים ברומא במהלך מרד בר-כוכבא.

שלוש המסורות עוסקות באירועים שהתרחשו בארץ-ישראל במהלך המאה השנייה לספירה, וכולן קשורות למרד בר-כוכבא, שהיה אירוע משמעותי מאוד מבחינת העם היהודי. מבחינה הלכתית, רבים מן הנוהגים מנהגי אבלות במהלך ספירת העומר מפסיקים אותם ביום הזה.

בערב ל"ג בעומר נוהגים להדליק מדורות, שמסמלות את אור תורת הקבלה של רשב"י או את דרך העברת ההודעות בין לוחמיו של בר-כוכבא. בקבר רשב"י במירון נערכת הילולה גדולה, ורבים נוהגים לעלות אליו לרגל. התנועה הציונית הדגישה את הקשר בין היום הזה למרד בר-כוכבא. ביום הזה נוסד הפלמ"ח (1941)***, והוא צוין כיום הגדנ"ע****; בשנים האחרונות מציין בו צה"ל את יום ההוקרה למערך המילואים.

* ר' עקיבא (17–137) היה תנא ארץ-ישראלי בן הדור השלישי. ר' עקיבא היה מגדולי התומכים במרד בר-כוכבא, שראה בו משיח. על-פי התלמוד מתו רבים מתלמידיו במגפה במהלך ימי ספירת העומר, ועל בסיס זה נקבעו בהם מנהגי אבלות. יש הקושרים בין מותם של התלמידים למרד בר-כוכבא. מרד בר-כוכבא נידון בפרק נפרד בהמשך.

** ר' שמעון בר-יוחאי (המאה הראשונה לספירה), המכונה רשב"י, היה תנא ארץ-ישראלי בן הדור הרביעי ותלמידו של ר' עקיבא. רשב"י היה בין המתנגדים הבולטים לשלטון הרומי בארץ, ועל-פי המסורת מיוחסים לו עיסוק בקבלה וחיבור ספר הזוהר.

*** הפלמ"ח נידון בפרק נפרד בהמשך.

**** גדנ"ע (גדודי נוער) היא מסגרת טרום-צבאית הפועלת בצה"ל. הגדנ"ע הוקם בשנות העשרים במטרה להקנות לנוער הכשרה צבאית בסיסית לשם הגנה בעת חירום. במהלך מלחמת העצמאות אכן מילא הגדנ"ע תפקיד מכריע, במיוחד בעיר ירושלים. בראשית שנות התשעים פורק הגדנ"ע כמסגרת עצמאית ושולב בחיל החינוך והנוער, ומטרתו המרכזית היא הכנה לשירות צבאי.

11. שבועות

'שבעה שבעת, תספר לך: מהחל חרמש, בקמה, תחל לספר, שבעה שבעת' (דברים ט"ז, ט').

שבועות חל ב-ו' בסיוון והוא אחד משלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם היו עולי הרגל עולים אל בית המקדש שבירושלים.

מהותו של חג השבועות, כמו של רבים מחגי ישראל, כפולה. ראשית, הוא מזכיר אירוע מעברו של העם – מתן התורה לבני ישראל על הר סיני לאחר היציאה ממצרים.

שנית, הוא חלק מן המעגל החקלאי בארץ-ישראל ומכונה 'חג הקציר' או 'חג הביכורים': בתקופה שבה הוא חל נקצרת התבואה, ובמהלכו היו החקלאים מביאים את ביכורי אדמתם אל בית המקדש.

עם השנים נוספו לחג כמה מנהגים מרכזיים: 'תיקון ליל שבועות', שבמהלכו נוהגים ללמוד עד אור הבוקר; קישוט בתי הכנסת והבתים בירק; וסעודות חג שמורכבות ממאכלים חלביים. בנוסף נקראת בבתי הכנסת מגילת רות, שמתארת את סיפור גיורה של רות המואבייה ושעיקר עלילתה מתרחש בתקופה הזאת של השנה.

חג השבועות צוין באופן ייחודי על-ידי התנועה הציונית, ובפרט על-ידי ההתיישבות העובדת, שקיימה במהלכו טקסים שונים זכר לביכורים. בשנים האחרונות נפוץ גם מנהג תיקון ליל שבועות, וערב החג והימים שקודמים לו מלווים בערבי לימוד שונים ברחבי הארץ.

12. ארבעת צומות החורבן

ביהדות חורבן הבית הוא אחד האירועים ההיסטוריים המרכזיים והטראומטיים ביותר, וזכר המאורע נקבע בארבעה ימי צום המפוזרים לאורך השנה. המרכזי שבהם הוא ט' באב, שבו מציינים חז"ל חמישה אירועים (משנה, תענית, ד', ו').

'חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב', ואלה הם: נגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל, חרב בית המקדש הראשון, חרב בית המקדש השני, נלכדה ביתר ונחרבה ירושלים. מבחינה הלכתית מתחיל ט' באב מן הלילה, ונוהגים בו חמשת האיסורים הנהוגים ביום הכיפורים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה (שימוש במוצרים קוסמטיים), נעילת הסנדל (העשוי מעור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי מין).

היום הזה מוקדש לא רק לזיכרון ההיסטורי אלא בעיקר לחשבון נפש בנוגע לסיבות שהביאו לו: שנאת חינם, פילוג ומחלוקת בקרב העם. בערב הצום נקראת מגילת איכה, שמתארת את חורבן בית המקדש הראשון, ובמהלכו נקראות קינות – פיוטי אבל שהתחברו לאורך השנים ומתייחסים לשלל אסונות שאירעו לעם היהודי.

בשנים האחרונות מצוין ליל ט' באב באירועים ציבוריים במרכזי הערים, המכונים 'הלילה לא לומדים תורה' על בסיס האיסור ההלכתי ללמוד תורה במהלך ט' באב. באירועים האלה נפגשים חילונים ודתיים כדי לדון במחלוקות המרכזיות בחברה ולפעול נגד 'שנאת החינם', שהביאה על-פי האמונה לחורבן.

שלושת צומות החורבן הנוספים קלים יותר. הם מתחילים עם זריחת השמש ומסתיימים לאחר שקיעתה, ומציינים אירועים שונים סביב החורבן:

א. צום גדליה חל ב-ג' בתשרי ומציין את רציחתו של גדליהו בן אחיקם, יהודי שמונה בידי נבוכדנצר מלך בבל לנציב האחראי על שארית הפליטה שנותרה בארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון. גדליה נרצח בידי מתנקש יהודי, ומותו סימל את תחילתה של הגלות. חז"ל קבעו את הצום 'ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוהינו' (בבלי, ראש השנה, י"ח).

ב. צום י' בטבת נקבע לזכר תחילת המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, שהביא בסופו של דבר לחורבנה. לאחר השואה ועם הקמתה של מדינת ישראל קבעה הרבנות הראשית בישראל את התאריך הזה כיום הקדיש הכללי, שבו מצוין מותם של יהודים מתקופת השואה שאין אפשרות לדעת מתי הלכו לעולמם, וקרובי משפחתם יכולים לומר במהלכו את תפילת ה'קדיש'*.

ג. צום י"ז בתמוז נקבע לזכר פריצת חומות ירושלים בידי נבוכדנצר מלך בבל וכניסתם לעיר של הצבאות הבבליים, שהחריבו את בית המקדש. בתאריך הזה מתחילה תקופה בת שלושה שבועות המכונה בין המצרים, שבמהלכה נהוגים מנהגי אבלות: הימנעות משמיעת מוזיקה, איסור תספורת וגילוח, איסור קיום חתונות ושמחות ועוד.

* קדיש היא תפילה יהודית שנאמרת לזכרו של אדם מת. על-פי ההלכה יש לומר את הקדיש תקופה מסוימת לאחר המוות, וכן בכל שנה בתאריך שבו הלך הנפטר לעולמו.

יפה שהגעתם עד לכאן.

1. חג הנביא אלח'אדר (النبي شعيب)

חג הנביא אלח'אדר חל ב-25 בינואר ונחוג משנות השישים. החג מציין את זכרו של הנביא אלח'אדר, הנביא הירוק, שמזוהה לפי המסורת הדרוזית עם אליהו הנביא המוזכר גם במקורות היהודיים והמוסלמיים.

בארץ-ישראל יש כמה מקומות קדושים שעל-פי המסורת הדרוזית עבר בהם הנביא והשאיר בהם את ברכתו. האתרים האלה נושאים את שמו ומשמשים מוקדי עלייה לרגל, אולם האתר המרכזי בחשיבותו הוא קברו של הנביא אלח'אדר, הנמצא בכפר יסיף שליד עכו.

במהלך החג ראשי העדה מתפללים לשלום העדה, המדינה והעולם, ומשפחות רבות באות לקבל את ברכת הנביא וראשי העדה. בנוסף נערכת באתר הקבר מכירה של סמלים וספרים דרוזיים.

2. חג הנביא שועייב (النبي شعيب)

חג הנביא שועייב חל בין התאריכים 24–27 באפריל, ועיקר החגיגות נערכות ב-25 באפריל. החג מציין את זכרו של הנביא שועייב, הנחשב לנביא המקודש ביותר בקרב הדרוזים ומזוהה עם יתרו חותן משה.

במרכזו של החג עומדת העלייה לרגל אל קברו של הנביא, הממוקם בסמוך להר קרני חיטין. העלייה לרגל יוצרת מקום מפגש לבני העדה ויש לה הקשרים תרבותיים וחברתיים רבים. אחד המנהגים המרכזיים במתחם הקבר הוא יציקת שמן לשקע שנמצא ליד הקבר ומיוחס לטביעת כף רגלו של הנביא ('דעסה'), ומשיחת הגוף בשמן כסגולה להצלחה.

בימי העלייה לרגל נהוגה גם 'השלמת נדרים': אדם שנדר בקבר נדר מסוים והנדר התגשם חוזר אל הקבר ומשלים את נדרו בזביחת זבח או בתרומה לקישוט מקום הקבר.

3. חג הנביא סבלאן (النبي سبالن)

חג הנביא סבלאן חל ב-10 בספטמבר ונחגג משנת 1969 ועד היום. החג מציין את זכרו של הנביא סבלאן, שיש המייחסים אותו לזבולון בנו של יעקב, המוזכר גם בכתבי הקודש הדרוזיים.

הדרוזים והמוסלמים סבורים שמקום קבורתו של הנביא נמצא בגליל העליון, ליד הכפר הדרוזי חורפיש, והוא נחשב למקום השני בקדושתו בקרב הדרוזים – אחרי קבר הנביא שועייב.

במרכזו של החג עומדת העלייה לרגל אל קברו של הנביא, שמתחילה עוד מערב החג. במהלך יום החג עצמו נפתח שוק בחצר הגדולה של המתחם. לרבים מהחוגגים האירוע הזה הוא מפגש חברתי, ואף הזדמנות לזקני העדה וראשיה להתכנס ולהכריע בעניינים אקטואליים חשובים.

1. חג הקורבן (عيد الأضحى, עיד אל-אדחא)

חג הקורבן הוא חג מוסלמי שנמשך חמישה ימים ומסתיים ב-10 בחודש האחרון של לוח השנה ההג'רי. הוא מכונה גם 'החג הגדול' (אל-עיד אל-כביר).

החג מסמל את מועד העלייה לרגל למכה (חאג'), שהיא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. בבסיסו עומד סיפור עקדת ישמעאל, המוכר ליהודים כסיפור עקדת יצחק, והוא מעלה על נס את כניעתו המוחלטת של אברהם כלפי הבורא.

על-פי המסורת המוסלמית טיהרו אברהם וישמעאל את ה'כעבה', אבן שחורה הנמצאת במכה ומהווה את המקום הקדוש ביותר למוסלמים, מן הפולחן האלילי שהונהג בה, והפכו אותה למקדש מונותאיסטי. בנוסף, ישמעאל נחשב באסלאם לשליח האל ולאבי שבט קורייש, שממנו נולד מוחמד.

מעבר לעלייה לרגל ולמנהגים נוספים הנהוגים במכה, נוהגים רבים לשחוט במהלך החג כבש ולאכול את בשרו או לחלקו לעניים, זכר לקורבן שהקריב אברהם במקום בנו. החג הוא הזדמנות להתכנסות משפחתית ושבטית, ובמהלכו נאמרות גם תפילות מיוחדות.

לבדואים ולצ'רקסים מנהגים זהים לאלה של המוסלמים. הדרוזים מציינים גם הם את החג, אך לפי מסורתם הוא נקשר עם הופעת המשיח הדרוזי באחרית הימים. מנהגי החג מתמקדים בכפרה על חטאים, בחשבון נפש, בעזרה לזולת ובחזרה בתשובה.

עשרת הימים שקודמים לחג נקראים 'ליאלי אל-עשר' (עשרת ימי התשובה), ובהם מרבים בני העדה להתכנס ב'ח'לווה', בתי התפילה. החג נמשך ארבעה ימים, ובמהלכם זובחת כל משפחה זבח – חוץ ממשפחות שאחד מבניהן נפטר באותה שנה. ראשי הכפרים נוהגים לפקוד את המשפחות האלה ביום החג ולהזמין אותן להשתתף בסעודותיהם.

2. יום הולדת הנביא מוחמד

חג יום הולדתו של הנביא מוחמד חל ב-12 בחודש השלישי בלוח השנה ההג'רי. החג מציין את יום הולדתו של מוחמד, שנחשב למייסד האסלאם ולנביא האחרון והחשוב ביותר בקרב המוסלמים.

יום הולדתו של הנביא לא נחגג במהלך חייו אלא רק לאחר מותו, מתוך הכבוד שרוחשים לו המאמינים המוסלמים. מכיוון שמועד היוולדו אינו מופיע בכתבי הקודש המוסלמיים, מועד החג נקבע בעבר על-פי הסכמה בתוך הקהילה המוסלמית.

היום הזה מצוין בתפילות, בחגיגות ובתהלוכות רבות. בירושלים מתקיימת בערב החג תהלוכה שמונה אלפי מאמינים, שעולים להתפלל בהר הבית בליווי תזמורות.

3. צום הרמדאן (رمضان) ועיד אל-פיטר (عيد الفطر)

חודש הרמדאן הוא החודש התשיעי בלוח השנה ההג'רי. החודש הזה מקודש, שכן לפי המסורת קיבל בו מוחמד את הקוראן לראשונה מהאל.

בחודש הזה נדרש המוסלמי המאמין להימנע מאכילה, שתייה, עישון, חיי אישות וכדומה, מצאת החמה ועד שקיעתה. צום הרמדאן נחשב לאחת מחמש מצוות היסוד באסלאם, ומהותו טיהור הגוף והנפש ממחשבות וממעשים רעים ולימוד משמעת עצמית.

במהלך החודש מרבים לשהות במסגד, ובשליש האחרון שלו מתקיימות תפילות לילה מיוחדות. לקראת סופו של החודש מצוין 'לילת אל-קאדר', שהוא על-פי המסורת הלילה שבו התגלה למוחמד המלאך ג'יבריל. הצום מתחיל בארוחת ה'צחור', הנאכלת לפנות בוקר לפני זריחת החמה.

סיום הצום עם שקיעת החמה מצוין בדרך כלל בארוחת ה'אפטאר', ארוחה דשנה שנערכת בחוג המשפחה והחברים. עם סיומו של חודש הרמדאן ותחילת החודש העשירי בלוח השנה ההג'רי מצוין עיד אל-פיטר, המכונה 'החג הקטן' – חג הפסקת הצום.

החג נמשך שלושה ימים ומסמל את סוף תקופת הטיהור והצום. במהלכו נערכות סעודות משפחתיות ותפילות במסגדים, וניתנת צדקה מיוחדת – 'זכאת אל-פיטר', שניתנת ככפרה על עבירות שנעשו בשגגה במהלך חודש הצום. בעדה הצ'רקסית, עיקר המקיימים את מצוות הרמדאן הם המבוגרים והזקנים, ואילו שאר בני העדה מציינים בעיקר את עיד אל-פיטר. בתקופה הזאת נוהגים לפקוד את בתי הקברות ולקרוא פסוקי קוראן לזכר הנפטרים.

1. חג הפסחא

חג הפסחא חל ביום ראשון הראשון שאחרי הופעת הירח בראשית האביב, והוא נודד בין החודשים מרץ לאפריל.

החג מסמל על-פי האמונה הנוצרית את תחייתו של ישו כשלושה ימים לאחר צליבתו. לחג עצמו קודם 'השבוע הקדוש', שבו מציינים שלושה ימים עיקריים: 'יום ראשון של הדקלים', לזכר כניסתו של ישו לירושלים וקבלתו בענפי דקלים שהניחו המאמינים לרגליו; 'יום חמישי הקדוש', לזכר 'הסעודה האחרונה', שהיא סעודת ליל הסדר שערך ישו עם תלמידיו בהר ציון זמן קצר לפני צליבתו; ו'יום שישי הטוב', שמציין את צליבתו של ישו ושבמהלכו מתקיימות תפילות ותהלוכות מיוחדות בכנסיות.

אחד מסמלי החג מזה מאות שנים הוא ביצי הפסחא, שמסמלות פריון והיווצרות של חיים חדשים. את הביצים נהוג לצבוע בצבעים בהירים, שמסמלים את אור השמש, ולהשתמש בהן לקישוט. סמל נוסף של החג הוא ארנב הפסחא, שמסמל אף הוא פריון ותחילת חיים חדשים בטבע עם בוא האביב. כיום נוהגים להכין מאכלים מתוקים בצורת ארנב ולאכול אותם במהלך החג.

2. חג המולד

חג המולד משותף לכל הזרמים בנצרות ומציין את הולדתו של ישו, אך הזרמים השונים מציינים אותו בתאריכים שונים. התאריך הרווח ביותר הוא ה-25 בדצמבר, ולפיו מתנהלים הזרם הקתולי והפרוטסטנטי.

סיפור החג מתבסס על תיאור הולדתו של ישו לפי הברית החדשה. במהלכו מקיימים מנהגים שונים – חלקם נוצריים, חלקם חילוניים וחלקם מתבססים על מסורות אליליות קדם-נוצריות. בחצות הלילה שבין ה-24 ל-25 בדצמבר חלה 'מיסת חג המולד', טקס תפילה מיוחד שנוהגים להגיע אליו כל בני הקהילה. מנהגי החג כוללים את דמותו של 'סנטה קלאוס' וחלוקת מתנות, קישוט עץ אשוח והצבתו בבית, סעודות חג משפחתיות עם מאכלים מסורתיים, וצדקה ומעשים טובים כלפי הפרט והקהילה.

נובי גוד

בערב שבין ה-31 בדצמבר ל-1 בינואר חל ערב השנה האזרחית החדשה, המצוין בכל העולם.

ברוסיה ובשאר מדינות חבר העמים מכונה הערב הזה 'נובי גוד'. השלטון הקומוניסטי, ששלט ברוסיה הסובייטית שנים רבות, פגע בחופש הדת ואסר על קיום חגים דתיים במרחב הציבורי.

באותה תקופה התעצב הנובי גוד כחג אזרחי חשוב, שבו נפגשו בני המשפחה וסעדו סעודה משפחתית. חלק גדול מעולי ברית המועצות החיים בישראל, שחגגו את החג האזרחי ברוסיה, ממשיכים לציין אותו גם כיום.

בשער הזה העמקנו את היכרותנו עם החברה הישראלית. הרחבנו על עולם האמונה היהודי ולמדנו כמה מושגי יסוד בהקשר הזה, למדנו על תרבותם ומאפייניהם של המיעוטים במדינת ישראל, וסיימנו בסקירת לוח השנה הישראלי-יהודי. ההיכרות הזאת חשובה לנו כקצינים לעתיד, ועשויה לסייע לנו להבין את הרקע התרבותי-חברתי שממנו אנחנו באים ואת הרקע שממנו מגיעים חיילינו.