כל הרמטכ"לים של צה"ל — רשימה מלאה לפי הסדר

יעקב דורי, ראש המטה הכללי הראשון, נולד בשנת 1899 בעיר אודסה שברוסיה. בשנת 1906 עלה עם משפחתו לארץ, ובשנת 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא הבריטי ושירת בגדוד 40 של הגדודים העבריים.

עם שחרורו החל בלימודי הנדסה בבלגיה, וכששב לארץ מונה למהנדס של היישובים החדשים שתוכננו במסגרת 'תוכנית האלף'*. במהלך מאורעות תרפ"ט (1929) מונה דורי למפקד ה'הגנה' בחיפה. ב-1930 עבר להתגורר בירושלים ומונה לסגן המהנדס הראשי של הסוכנות היהודית; במקביל התקדם בסולם התפקידים של 'ההגנה', עד שבשנת 1939 מונה גם לראש המטה הכללי של הארגון.

עם היוודע החלטת האו"ם בשנת 1947 סייע לדוד בן-גוריון בהכנת כוח המגן למלחמה, בהפיכתה של ה'הגנה' מארגון מחתרתי לצבא סדיר ובשילוב לוחמי המחתרות השונות בצה"ל. כשהוקם צה"ל באופן רשמי ב-26 במאי 1948 מונה דורי לראש המטה הכללי הראשון, וניהל מן העמדה הזאת את מלחמת העצמאות עד לחתימת הסכמי הפסקת האש. במהלך חלקם הראשון של הקרבות היה תפקודו של דורי חלקי בשל מצבו הבריאותי, ויגאל ידין מילא את מקומו. בנובמבר 1949 פרש מתפקידו והוחלף על-ידי יגאל ידין.

עם פרישתו מצה"ל מונה לראש אגף המדע במשרד ראש הממשלה, וכיהן גם כחבר בוועדת 'אולשן-דורי', שחקרה את פרשת 'עסק הביש'**. בין השנים 1951–1965 שימש כנשיא הטכניון בחיפה***. יעקב דורי נפטר ב-י"ט בשבט תשל"ג, 22 בפברואר 1973; על שמו נקרא מחנה תל השומר.

יגאל ידין, ראש המטה הכללי השני, נולד בשנת 1917 בירושלים, תחת השם יגאל סוקניק. בגיל 15 הצטרף לשורות ה'הגנה', ובגיל 22 התמנה לשלישו של יעקב דורי. במקביל לשירותו בארגון למד ידין ארכיאולוגיה, לשון עברית וספרות באוניברסיטה העברית.

במהלך מלחמת העצמאות שימש כמחליפו של יעקב דורי, ובשנת 1949, בהיותו בן 32, מונה לרמטכ"ל. כרמטכ"ל קבע את הכללים היסודיים שעל-פיהם מתנהל צה"ל בתחומי הגיוס והמבנה. בשנת 1952 סיים ידין את תפקידו והוחלף על-ידי מרדכי מקלף.

לאחר פרישתו התמסר לארכיאולוגיה, ובמסגרת עבודתו היה אחראי בין היתר לחשיפת שרידי מצדה ולמחקר 'המגילות הגנוזות'*. על תרומתו למחקר קיבל את פרס ישראל במדעי היהדות לשנת 1956. ב-1963 מונה לפרופסור במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ושנה לאחר מכן הפך לחבר האקדמיה הלאומית למדעים. הוא כתב ספרים רבים על שלהי ימי הבית השני ועל מרידות היהודים, ובאחדים מהם אף השתמש בניסיונו הצבאי וניתח תורות לחימה וטקטיקות של מגננה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים שימש ידין כחבר ועדת אגרנט. לקראת בחירות 1977 הקים יחד עם פרופ' אמנון רובינשטיין** את תנועת ד"ש (דמוקרטיה לשינוי), נבחר מטעמה לכנסת ושימש כסגן ראש הממשלה. בעקבות התפוררות המפלגה פרש ב-1981 מן החיים הפוליטיים. יגאל ידין נפטר ב-כ"ח בסיוון תשמ"ד, 28 ביוני 1984; על שמו נקרא מחנה צריפין.

מרדכי מקלף, ראש המטה הכללי השלישי, נולד בשנת 1920 במוצא. כשהיה ילד צעיר התנפלו פורעים ערבים על ביתו במהלך מאורעות תרפ"ט, והוא היה אחד הניצולים היחידים מן הטבח שנערך ביהודי המושבה. בגיל 16 הצטרף לשורות ה'הגנה', ולאחר מכן, בגיל 19, הצטרף לפלוגות הלילה המיוחדות תחת פיקודו של אורד וינגייט. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת בשורות הצבא הבריטי ולחם בצפון אפריקה; עם תום המלחמה שוחרר בדרגת מייג'ור (רב-סרן).

במהלך מלחמת העצמאות שירת בחטיבת כרמלי, שלחמה באזור הצפון: הוא שימש כקצין אג"ם, כמפקד גדוד ולבסוף כמפקד החטיבה. בשלהי המלחמה מונה מקלף לאחד מן הנציגים הישראלים בדיוני שביתת הנשק עם סוריה ולבנון, ובסוף 1949 מונה לסגן הרמטכ"ל ולראש אג"ם.

עם סיום תפקידו של יגאל ידין כרמטכ"ל (1952) ביקש בן-גוריון ממקלף, שהיה באותה עת בן 32 בלבד, לקבל על עצמו את התפקיד. מקלף הסכים, אך התנה זאת בכך שישמש בו למשך שנה בלבד. במהלך כהונתו השלים תוכנית קיצוצים בצה"ל ושחרר את הצבא ממשימות ומתפקידים אזרחיים. בנוסף היה אחראי להקמת יחידה 101, שביצעה את פעולות התגמול. בשנת 1953 סיים את תפקידו והוחלף על-ידי משה דיין.

לאחר שחרורו מצה"ל בדצמבר 1953 מילא שורת תפקידים ציבוריים בכלכלה הישראלית, וביניהם מנכ"ל חברת החשמל ומנכ"ל מפעלי ים המלח. מרדכי מקלף נפטר ב-ט"ו באדר תשל"ח, 22 בפברואר 1978; על שמו נקרא מחנה השלישות הראשית ברמת גן.

משה דיין, ראש המטה הכללי הרביעי, נולד בשנת 1915 בקיבוץ דגניה. בגיל 18 הצטרף לשורות ה'הגנה' כאיש משטרת היישובים*, ובשנת 1938 היה בין המצטרפים הראשונים לפלוגות הלילה המיוחדות תחת פיקודו של אורד וינגייט; אולם חודשים ספורים לאחר מכן נאסר על-ידי הבריטים, כחלק מ-מ"ג אסירי ההגנה**.

בשנת 1941 התנדב לפעולות נגד צבא וישי בסוריה***, ובאחת מהן איבד את עינו השמאלית. בראשית מלחמת העצמאות שימש דיין בכמה תפקידי מטה והיה מיוזמי שיתוף הפעולה בין צה"ל לעדה הדרוזית. בהמשך המלחמה פיקד על הכוחות בעמק הירדן, שימש כמפקד גדוד שלחם באזור השפלה, ולבסוף מונה למפקד חטיבת עציוני, שלחמה באזור ירושלים, ולמפקדה של העיר. בתוקף התפקיד הזה ניהל את המגעים עם הירדנים והיה אחראי לקביעת 'הקו העירוני', שחצה את העיר עד מלחמת ששת הימים.

בסוף 1949 מונה למפקד פיקוד הדרום, וב-1952 מונה למפקד פיקוד הצפון. עם סיום תפקידו של מרדכי מקלף כרמטכ"ל (1953) מונה דיין למחליפו. בכהונתו שם דגש על הכשרת היחידות הקרביות, ופיקד על הצבא במהלך כמה פעולות תגמול ובמהלך מלחמת סיני. בשנת 1958 סיים דיין את תפקידו והוחלף על-ידי חיים לסקוב.

הוא נבחר לכנסת הרביעית וכיהן כשר החקלאות. בשנת 1967, סמוך לפרוץ מלחמת ששת הימים, מונה לשר ביטחון והחזיק בתפקיד במהלך המלחמה. עם סיום הלחימה זכה דיין להערכה עצומה בישראל ובעולם. בתקופה הזאת מיסד את השלטון הצבאי ביהודה, בשומרון ובעזה, הוביל את צה"ל במלחמת ההתשה והתמודד עם גל פיגועי הטרור הקשים.

בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים הניח דיין שהסבירות לפריצתה של מלחמה נמוכה. גישתו נשענה בעיקר על הנחה (קונספציה) שארצות ערב יימנעו מלתקוף את ישראל, לאור המכה שספגו במהלך מלחמת ששת הימים. הקונספציה הזאת כשלה, וישראל הופתעה בתקיפה משולבת בסיני ובגולן, שגבתה מחיר דמים כבד. עם תום המלחמה התפטר דיין מתפקידו בלחץ הציבור, אף שדו"ח ועדת אגרנט לא הטיל עליו אחריות אישית.

דיין חזר לחיים הפוליטיים ב-1977, כשנבחר לכנסת התשיעית ומונה לשר החוץ. הוא היה בין יוזמי המגעים עם מצרים, שהבשילו לבסוף לכדי הסכם שלום, אך ב-1979 פרש מן הממשלה על רקע מחלוקת בינו לבין בגין בדבר הדרך ליישומו. משה דיין נפטר ב-י"ח בתשרי תשמ"ב, 16 באוקטובר 1981; על שמו נקרא מחנה המכללות הצבאיות בגלילות.

חיים לסקוב, ראש המטה הכללי החמישי, נולד בשנת 1919 בעיירה בוריסוב שבבלרוס. כשהיה בן שש עלה לארץ עם הוריו ולמד בבית הספר הריאלי בחיפה. בגיל 20 הצטרף ל'הגנה' ושימש במגוון תפקידים. ב-1941 התנדב לצבא הבריטי ושירת כלוחם בחזית המזרח התיכון, ולאחר מכן כמפקד פלוגה מסייעת בבריגדה היהודית באיטליה. הוא שוחרר מן הצבא הבריטי עם תום המלחמה בדרגת מייג'ור (רב-סרן), אך נשאר באירופה ופעל להעלאת יהודים לארץ במסגרת ההעפלה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות הוטל עליו לארגן את ההדרכה בצה"ל, ובמסגרת הזאת פיקד על קורס הקצינים הראשון. ב-1951 מונה למפקד חיל האוויר, אף שמעולם לא היה טייס, והכין את החיל לקבלת מטוסי הסילון הקרביים הראשונים. במהלך מלחמת סיני פיקד על אוגדת שריון.

לאחר מותו של אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני* בתאונת אימונים התמנה למחליפו, ופיקד על נסיגת הכוחות הישראליים מסיני. עם סיום תפקידו של משה דיין כרמטכ"ל (1958) מונה לסקוב למחליפו. כהונתו התאפיינה בשקט יחסי, ללא אירועים ביטחוניים יוצאי דופן. לסקוב התמקד בבנייתו של צה"ל כצבא מקצועי וסדור: הוא ביקש ליישם בו נורמות שספג בעת שירותו בצבא הבריטי, והקפיד על כללי משמעת ועל הכשרת המפקדים. בשנת 1961 סיים לסקוב את תפקידו והוחלף על-ידי צבי צור.

בשנת 1972 התמנה לנציב קבילות החיילים הראשון בצה"ל, תפקיד שבו שימש עד יום מותו. כמו כן נמנה עם חברי ועדת אגרנט לבדיקת אירועי מלחמת יום הכיפורים. חיים לסקוב נפטר ב-כ"ב בכסלו תשמ"ג, 8 בדצמבר 1982; על שמו נקרא בית הספר לקצינים (בה"ד 1) בנגב.

צבי צור, ראש המטה הכללי השישי, נולד בשנת 1923 בעיר זסלב שבאוקראינה, תחת השם צבי צ'רטאנקו, ועלה לארץ עם הוריו כשהיה בן שנתיים. במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט התגייס ל'הגנה' ושימש כקשר. במהלך מלחמת העצמאות פיקד על גדוד 54 של חטיבת גבעתי; כמפקד הגדוד הקים את פלוגת הג'יפים 'שועלי שמשון', שמילאה תפקיד מרכזי בכיבוש הנגב. לקראת תום המלחמה מונה למפקד החטיבה. עם תום המלחמה שימש במגוון תפקידים בצה"ל, ובין השאר כראש אגף כוח האדם (אכ"א), כאלוף פיקוד המרכז, כאחראי על מרחב עזה במהלך מלחמת סיני וכסגן הרמטכ"ל.

עם סיום תפקידו של חיים לסקוב כרמטכ"ל (1961) מונה צור למחליפו. תקופת כהונתו נחשבת לתקופה שקטה יחסית מן הבחינה הביטחונית, למעט 'פעולת נוקייב' (מבצע סנונית), שהתרחשה במרץ 1962*. במהלך התקופה הזאת התמקד צור בפיתוח תורת הלחימה הישראלית, ברכישת אמצעי לחימה חדשים ומתקדמים ובפיתוח יכולות בתחום האלקטרוניקה והטילים.

בשנת 1964 סיים צור את תפקידו והוחלף על-ידי יצחק רבין. שנה לאחר מכן הצטרף למפלגת רפ"י ונבחר מטעמה לכנסת. בשנת 1967 התמנה לעוזרו של שר הביטחון משה דיין, תפקיד שנשא בו לאורך שבע שנים סוערות, שכללו גם את תקופת מלחמת יום הכיפורים. עם פרישתו ממשרד הביטחון שימש בכמה תפקידים בכירים במשק. צבי צור נפטר ב-כ' בכסלו תשס"ה, 28 בדצמבר 2004; על שמו נקרא בית הספר למקצועות החי"ר (ביסלמ"ח) בנגב.

כיהן כרמטכ"ל השביעי, בשנים 1964–1968.

חיים בר-לב, ראש המטה הכללי השמיני, נולד בשנת 1924 בעיר וינה שבאוסטריה, תחת השם חיים ברוצלבסקי. בשנת 1939 עלה לארץ ולמד בבית הספר מקווה ישראל*. שלוש שנים לאחר מכן הצטרף לפלמ"ח ועלה בהדרגה בסולם הדרגות. במהלך מלחמת העצמאות פיקד על גדוד שנשא בתפקיד מרכזי במבצע 'חורב' לשחרור הנגב. עם תום המלחמה שימש במגוון תפקידים בצה"ל, ובין השאר כמפקד קורס מג"דים, כמפקד קורס מח"טים וכמפקד חטיבת גבעתי. במלחמת סיני פיקד על חטיבה משוריינת, ועם תום המלחמה מונה למפקד גייסות השריון.

ב-1958 מונה לאלוף, ובהמשך מונה לראש אגף המבצעים ולסגן הרמטכ"ל. עם סיום תפקידו של יצחק רבין כרמטכ"ל (1968) מונה בר-לב למחליפו, ופיקד על צה"ל במהלך מלחמת ההתשה. בעקבות הלחימה המתמשכת לאורך גדות תעלת סואץ הורה על הקמתו של קו מעוזים מבוצר, שמנה כשלושים מוצבים וכונה 'קו בר-לב'. בשנת 1972 סיים בר-לב את תפקידו והוחלף על-ידי דוד אלעזר.

עם פרישתו הצטרף למפלגת העבודה, וכעבור כמה חודשים מונה לשר המסחר והתעשייה. במהלך מלחמת יום הכיפורים גויס באופן חריג למילואים ושימש כמפקד חזית הדרום. בתפקיד הזה הצליח לבלום את הכוחות המצריים ולהעביר את צה"ל למצב של התקפה.

עם פרישתו מן הכנסת בשנת 1992 מונה לשגריר ברוסיה. חיים בר-לב נפטר ב-ו' בסיוון תשנ"ד, 7 במאי 1994; על שמו נקרא בסיס מטה מפקדת זרוע היבשה בקריית מלאכי.

דוד (דדו) אלעזר, ראש המטה הכללי התשיעי, נולד בשנת 1925 בעיר סרייבו שבבוסניה. בגיל 14 החל את לימודיו בזגרב, הצטרף ל'שומר הצעיר' והתקרב לציונות. בשנת 1940, מעט לפני הכיבוש הנאצי של הבלקן, הצליח אלעזר לעלות לארץ במסגרת 'עליית הנוער'*. בשנת 1946 הצטרף לפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות שימש כמפקד מחלקה בחטיבת הראל, שלחמה באזור ירושלים. במהלך הלחימה התקדם בסולם הדרגות עד שמונה למפקד גדוד.

בשנת 1955 מונה למפקד חטיבת הנגב ופיקד עליה במהלך מלחמת סיני. לאחר המלחמה עבר הסבה לשריון, שימש כמפקד חטיבה 7 ולאחר מכן כמפקד גייסות השריון. בשנת 1964 מונה למפקד פיקוד הצפון ופיקד על קו הגבול המתוח עם הסורים במהלך שנות 'המלחמה על המים' ובמלחמת ששת הימים. ב-1969 מונה לראש אגף המבצעים, ועם סיום תפקידו של חיים בר-לב כרמטכ"ל (1972) מונה אלעזר למחליפו.

במהלך כהונתו כרמטכ"ל פרצה מלחמת יום הכיפורים, שהפתיעה את צה"ל וגבתה מן הצד הישראלי מחיר דמים כבד. אלעזר היה שותף להנחה ('קונספציה') שהמצרים לא יפתחו במלחמה, ונמנע מגיוס מילואים לפניה. יחד עם זאת, במהלך המלחמה הצליח להוביל את צה"ל להתקפה ולבלום את המצרים והסורים. ועדת אגרנט, שמונתה לאחר המלחמה כדי לבדוק את הכשלים שנלוו לה, קבעה שאלעזר 'נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל'. בעקבות המלצות הוועדה הגיש באפריל 1974 את התפטרותו, והוחלף על-ידי מרדכי גור.

דוד אלעזר נפטר ב-ט"ו בניסן תשל"ו, 15 באפריל 1976; על שמו נקרא מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית בגלילות.

מרדכי (מוטה) גור, ראש המטה הכללי העשירי, נולד בשנת 1930 בירושלים, תחת השם מרדכי גורבן. כשהיה בן 13 הצטרף ל'הגנה' ומילא תפקידים שונים בגדנ"ע. במלחמת העצמאות לחם כמפקד יחידת ג'יפים, ובהמשך מונה למפקד פלוגה בחטיבת הנגב. במהלך פעולת תגמול ב-1955 נפצע וזכה בצל"ש הרמטכ"ל, שהומר אחר כך לעיטור העוז. לאחר הפעולה מונה למפקד גדוד בנח"ל המוצנח, ואיתו לחם ב-1956 במלחמת סיני.

בשנת 1961 מונה למפקד חטיבת גולני, ובתפקיד הזה פיקד על פעולת נוקייב. בשנת 1966 מונה למפקד חטיבת צנחנים במילואים, שעליה פיקד גם במהלך מלחמת ששת הימים. החטיבה, שהייתה אמורה להילחם בחזית הדרומית, נלחמה בגזרת ירושלים, ובסיום קרבות קשים הצליחה לשחרר את העיר מידיהם של הירדנים. מוטה גור נחרת בזיכרון הציבורי כמשחרר ירושלים, בין השאר בשל קריאתו הנרגשת בקשר: 'הר הבית בידינו!'.

בסוף 1969 מונה גור לאלוף פיקוד הצפון והתמודד עם חוסר השקט בגזרה, כחלק ממלחמת ההתשה. ב-1972 התמנה לנספח הצבאי בארצות הברית, ובתפקיד הזה עסק בסיוע בארגון 'הרכבת האווירית' של נשק ותחמושת במהלך מלחמת יום הכיפורים. עם סיום תפקידו של דוד אלעזר כרמטכ"ל (1974) מונה גור למחליפו.

במהלך כהונתו יצא צה"ל למבצע 'יונתן', שבמהלכו חולצו ישראלים שמטוסם נחטף לאנטבה. בשנת 1978 סיים גור את תפקידו והוחלף על-ידי רפאל איתן. הוא הצטרף למפלגת העבודה וכיהן כחבר כנסת וכשר הבריאות. מרדכי גור נפטר ב-י"ח בתמוז תשנ"ה, 16 ביולי 1995; על שמו נקרא מחנה בית ליד.

רפאל (רפול) איתן, ראש המטה הכללי ה-11, נולד בשנת 1929 במושב תל עדשים, למשפחה שאביה נמנה עם מקימי 'השומר'. בהיותו בן 15 הצטרף לפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת הראל בגזרת ירושלים. אחרי המלחמה השתחרר מצה"ל, אך לאחר תקופה קצרה התגייס בשנית.

באוקטובר 1955 השתתף בפעולת התגמול במשטרת כונתילה וזכה על פעולתו בעיטור העוז. במלחמת סיני פיקד על גדוד הצנחנים שביצע את הצניחה המבצעית במיתלה. ב-1964 מונה למפקד חטיבת הצנחנים, ובמלחמת ששת הימים פיקד עליה במהלך הקרבות באזור פתחת רפיח וצפון סיני. במהלך הלחימה נפצע קשה בראשו, ועם החלמתו מונה למפקד חטיבת הבקעה. הוא היה ממפתחיה של שיטת ה'מרדף' והשתתף בעצמו בעשרות מרדפים אחרי מחבלים שחדרו לארץ משטח ירדן.

בהמשך מונה לקצין צנחנים וחי"ר ראשי (קחצ"ר), ובמהלך מלחמת יום הכיפורים פיקד על אוגדה בחזית הסורית. לאחר המלחמה שימש בכמה תפקידים בכירים, ועם סיום תפקידו של מוטה גור כרמטכ"ל (1978) מונה איתן למחליפו. איתן נודע כרמטכ"ל שהקפיד מאוד על משמעת. בנוסף הקים את פרויקט חיילי המקא"ם (חיילי איתן), שמסייע לחיילים המאותרים כבעלי קשיי הסתגלות להשלים שירות צבאי. במהלך כהונתו השמיד צה"ל ביוני 1981 את הכורים הגרעיניים בעיראק (מבצע אופרה), ויצא למלחמת שלום הגליל (1982).

ועדת כהן, שהוקמה בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, העלתה ביקורת קשה כלפי איתן, אך לא ננקטו נגדו צעדים, משום שבכל מקרה עמד בפני סיום תפקידו. בשנת 1983 סיים את תפקידו והוחלף על-ידי משה לוי. שנה לאחר מכן נבחר לכנסת מטעם רשימת 'התחייה-צומת', וכיהן כחבר כנסת וכשר החקלאות. בבחירות 1999 לא הצליחה מפלגתו לעבור את אחוז החסימה, ואיתן פרש מן החיים הפוליטיים.

רפאל איתן טבע בים במהלך יום סוער, ב-י' בכסלו תשס"ה, 23 בנובמבר 2004; על שמו נקרא בסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) שפיפון של חטיבת הצנחנים.

משה לוי, ראש המטה הכללי ה-12, נולד בשנת 1936 בתל-אביב. הוא התגייס לצה"ל, עלה בסולם הדרגות, ובעת מלחמת סיני היה קצין המבצעים בגדוד הצנחנים שצנח במיתלה. בשנת 1968 מונה למפקד חטיבת הבקעה, ובמסגרת התפקיד הזה פיקד על רבים מן המרדפים אחרי מחבלים שחדרו לארץ משטח ירדן ואף נפצע באחד מהם. לאחר מכן, בשנת 1977, התמנה למפקד פיקוד המרכז, והחל מ-1981 שימש כסגן הרמטכ"ל וכראש אג"ם וסייע להכין את צה"ל למלחמת שלום הגליל. עם סיום תפקידו של רפאל איתן כרמטכ"ל (1983) מונה לוי למחליפו.

בתקופת כהונתו נערך צה"ל בקווים חדשים בלבנון והצטייד במערכות נשק חדישות. בשנת 1987 סיים לוי את תפקידו והוחלף על-ידי דן שומרון. בשנים שלאחר מכן ביקש להתמסר לעבודה חקלאית בקיבוצו, בית אלפא. בנוסף שימש בכמה תפקידים ציבוריים, כגון יושב-ראש הרשות למלחמה בסמים וחבר בוועדת שמגר לחקירת אירועי הטבח במערת המכפלה*. משה לוי נפטר ב-א' בשבט תשס"ח, 8 בינואר 2008; על שמו נקרא בסיס מרכז ההטסה וההכשרות המיוחדות (מרהו"ם) בתל נוף.

דן שומרון, ראש המטה הכללי ה-13, נולד בשנת 1937 בקיבוץ אשדות יעקב. בשנת 1956 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הצנחנים, ובמסגרת הזאת השתתף בכמה פעולות תגמול ובמלחמת סיני. שומרון השתחרר מן השירות, אך כעבור שלוש שנים התגייס מחדש ויצא לקורס קצינים. הוא שימש כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, ובמהלך מלחמת ששת הימים פיקד על כוח סיור בחזית המצרית. על תפקודו במלחמה הזאת קיבל את עיטור המופת.

לאחר המלחמה מונה למפקד גדוד בצנחנים ופיקד עליו במהלך מלחמת ההתשה. ב-1970 החל בלימודי תואר ראשון בגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל עבר הסבה לשריון. במהלך מלחמת יום הכיפורים פיקד על חטיבת שריון סדירה, שנטלה חלק פעיל בקרבות הבלימה ובצליחה של תעלת סואץ. ב-1974 הועלה לדרגת תת-אלוף ומונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר), ובמסגרת התפקיד הזה תכנן את מבצע 'יונתן' ופיקד עליו.

ב-1978 הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד פיקוד הדרום. בתפקיד הזה היה אחראי לשלבים הראשונים של פינוי סיני, בהתאם להסכם השלום עם מצרים. ב-1983 הקים את מפקדת חילות השדה (מפח"ש), שהפכה בהמשך למפקדת זרוע היבשה (מז"י). ב-1985 מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל, ועם סיום תפקידו של משה לוי כרמטכ"ל (1987) מונה שומרון למחליפו.

תקופת כהונתו עמדה בסימן פרוץ האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ. בשנת 1991 סיים שומרון את תפקידו והוחלף על-ידי אהוד ברק. כמה חודשים לאחר מכן מונה ליושב-ראש התעשייה הצבאית, וב-1996 לקח חלק בצוות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני. לאחר מלחמת לבנון השנייה התבקש על-ידי הרמטכ"ל דן חלוץ לחקור את התנהלות המטכ"ל בזמן המלחמה. דן שומרון נפטר ב-כ' באדר תשס"ח, 26 בפברואר 2008; על שמו נקרא מרכז לאימוני יבשה (מל"י) בצאלים.

כיהן כרמטכ"ל ה-14, בשנים 1991–1995.

אמנון ליפקין-שחק, ראש המטה הכללי ה-15, נולד בשנת 1944 בתל-אביב. כשהיה בן 13 הצטרף לפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, ובשנת 1972 התגייס לחטיבת הצנחנים. הוא שימש כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בגדוד צנחנים, ובמהלך מלחמת ששת הימים מילא את מקומו של סגן מפקד הגדוד. לאחר המלחמה מונה למפקד סיירת 'דוכיפת' ופיקד עליה במהלך פעולת כראמה*; על תפקודו בקרב הזה זכה בעיטור העוז. בהמשך מלחמת ההתשה שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים וכמפקד גדוד הנח"ל המוצנח.

בראשית 1973 פיקד על כוח במבצע 'אביב נעורים', ועל תפקודו במבצע הוענק לו עיטור העוז בפעם השנייה. במהלך מלחמת יום הכיפורים שימש כסגן מפקד חטיבת הצנחנים; בשנת 1977 מונה למפקד החטיבה ופיקד עליה במהלך מבצע 'ליטני'**. במלחמת שלום הגליל פיקד על אוגדה. הוא כיהן בכמה תפקידי פיקוד בכירים, ובין היתר פיקד על מבצע שלמה, שבמסגרתו הועלו לארץ כארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה.

עם סיום תפקידו של אהוד ברק כרמטכ"ל (1995) מונה ליפקין-שחק למחליפו. בתקופת כהונתו נסוג צה"ל מאזורים שונים ביהודה, בשומרון ובעזה, בהתאם להסכמי אוסלו, והחל שיתוף הפעולה עם כוחות הרשות הפלסטינית. בשנת 1998 סיים ליפקין-שחק את תפקידו והוחלף על-ידי שאול מופז.

לאחר פרישתו פנה לפעילות פוליטית, היה בין מקימיה של מפלגת המרכז וכיהן כשר התיירות וכשר התחבורה. אמנון ליפקין-שחק נפטר ב-י' בטבת תשע"ב, 19 בדצמבר 2012; על שמו נקרא מחנה ביל"ו ליד רחובות.

שאול מופז, ראש המטה הכללי ה-16, נולד בשנת 1948 באיספהאן שבאיראן, תחת השם שחרם מופזזקר. כשהיה בן תשע עלה עם משפחתו לארץ, גדל באילת, ואת לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר החקלאי בנהלל. בשנת 1966 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הצנחנים כמפקד מחלקה, כמפקד פלוגה וכמפקד הסיירת. במסגרת הזאת השתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. ב-1975 מונה לסגן מפקד סיירת מטכ"ל, ושימש כסגנו של יוני נתניהו בעת מבצע יונתן.

בהמשך פיקד על עוצבת חירם, ובשנת 1984 מונה למפקד בית הספר לקצינים (בה"ד 1). ב-1986 מונה למפקד חטיבת הצנחנים ופיקד עליה במהלך כמה מבצעים, וב-1988 מונה למפקד אוגדה. ב-1994 מונה למפקד פיקוד הדרום, ולאחר כמה תפקידים נוספים במטה הכללי, עם סיום תפקידו של אמנון ליפקין-שחק כרמטכ"ל (1998), מונה מופז למחליפו.

בעת כהונתו נסוג צה"ל מלבנון (2000) ופרצו אירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), שבסופם החל צה"ל במבצע חומת מגן. במהלכו השתלט צה"ל באופן זמני על הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון ופעל למיגור תשתיות הטרור. במקביל עמדה תקופת כהונתו בסימן ביטול חיל הנשים (ח"ן) ופתיחת תפקידים רבים בפני נשים. במהלך התקופה הזאת גם אושר מסמך 'רוח צה"ל', שהוא המצפן הערכי שלפיו פועלים חיילי צה"ל.

בשנת 2002 סיים מופז את תפקידו והוחלף על-ידי משה יעלון. חודשים ספורים לאחר מכן מונה לשר הביטחון והמשיך במאבק לסיכול הטרור. במהלך כהונתו פעל לבניית גדר הביטחון ביהודה ושומרון ולביצוע תוכנית ההתנתקות. בשנת 2005 הצטרף מופז יחד עם אריאל שרון למפלגת 'קדימה', וכיהן בממשלת אולמרט כסגן ראש הממשלה וכשר התחבורה. בשנת 2015 פרש מן החיים הפוליטיים.

משה יעלון, ראש המטה הכללי ה-17, נולד בשנת 1950 בקריית חיים, תחת השם משה סמולנסקי. כבר מגיל צעיר היה פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, וב-1968 התגייס יחד עם חבריו לגרעין לשירות צבאי במסגרת מסלול הנח"ל. בשנת 1971 סיים את שירותו הצבאי בגדוד הנח"ל המוצנח כמפקד כיתה. ב-1973, בעת מלחמת יום הכיפורים, נקרא לשירות מילואים וחזר לשירות כאיש קבע, הוכשר כקצין ושירת כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בגדוד.

ב-1978 מונה למפקד סיירת צנחנים ופיקד עליה בעת מבצע ליטני. בשנים הבאות, ובמהלך מלחמת שלום הגליל, שימש במגוון תפקידי פיקוד ביחידות מיוחדות. לאחר המלחמה מונה למפקד גדוד בצנחנים ונפצע במהלך מרדף אחרי מחבלים בלבנון. ב-1987 מונה למפקד סיירת מטכ"ל, ולאחר מכן שימש בכמה תפקידי פיקוד בכירים. בשנת 2000 מונה לסגן הרמטכ"ל, ועם סיום תפקידו של שאול מופז כרמטכ"ל (2002) נבחר למחליפו.

בעת כהונתו נחלשו אירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), הסלימו האירועים באזור חבל עזה והחלה ההיערכות לביצוע תוכנית ההתנתקות (2005). כדי לספק מענה להתפתחויות הטכנולוגיות הוקם באותה עת אגף התקשוב. במקביל עמדה תקופת כהונתו בסימן הטמעת ערכי רוח צה"ל וכתיבת תפיסת 'ייעוד וייחוד', שעוסקת בחיזוק הזהות הישראלית-יהודית בקרב מפקדי צה"ל.

בשנת 2005 סיים יעלון את תפקידו והוחלף על-ידי דן חלוץ. בשנת 2009 נבחר לכנסת מטעם מפלגת ה'ליכוד', וכיהן כמשנה לראש הממשלה, כשר לעניינים אסטרטגיים וכשר הביטחון. בשנת 2016 התפטר מן הממשלה ומן הכנסת.

דן חלוץ, ראש המטה הכללי השמונה-עשר, נולד בשנת 1948 בתל-אביב וגדל במושב חגור. ב-1966 התגייס לקורס טיס והוכשר כטייס קרב בטייסת הפאנטומים. במהלך מלחמת ההתשה לחם בחזית המצרית ובחזית הסורית, ובשנת 1973 השתחרר מן הצבא. במהלך מלחמת יום הכיפורים נקרא לשירות מילואים, ולאחריו המשיך בשירות קבע עד שהשתחרר שוב בשנת 1978. במהלך מלחמת שלום הגליל נקרא שוב לשירות מילואים, וגם לאחריה המשיך בשירות קבע.

ב-1984 מונה למפקד טייסת 107, וב-1986 מונה לראש היחידה המבצעית בפרויקט הלביא, שבמהלכו ביקש צה"ל לייצר מטוס קרב מתוצרת ישראלית*. לאחר ביטול הפרויקט מונה לראש מחלקת אמצעי לחימה, ובהמשך גם למפקד בסיס חצור. בשנת 1999 מונה לראש אגף המבצעים (אמ"ץ) במטכ"ל, ושנה לאחר מכן מונה למפקד חיל האוויר. במסגרת התפקיד הזה הוטמעו מטוסי F16i, הורחב השימוש בכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) וחוזק הקשר עם כוחות היבשה.

בשנת 2004 מונה לסגן הרמטכ"ל, ועם סיום תפקידו של משה יעלון כרמטכ"ל (2005) מונה חלוץ למחליפו. חלוץ היה לרמטכ"ל הראשון שצמח בחיל האוויר. במהלך כהונתו ביקש לחזק את החיל כדי לענות לאתגרים האסטרטגיים של מדינת ישראל. תקופת כהונתו עמדה בסימן תוכנית ההתנתקות, שבוצעה עם ראשיתה, ומלחמת לבנון השנייה, שפרצה לקראת סופה בקיץ 2006. המלחמה עוררה ביקורת על התנהלותו של צה"ל ויצרה מחאה ציבורית, ובעקבותיה הורה חלוץ על הקמה של כמה ועדות בדיקה. בינואר 2007, לאחר סיום שלב התחקירים הצבאיים, הודיע חלוץ על התפטרותו.

גבי אשכנזי, ראש המטה הכללי ה-19, נולד בשנת 1954 במושב חגור. כשהיה בן 14 הצטרף לפנימייה הצבאית לפיקוד בתל-אביב, וב-1972 התגייס לחטיבת גולני. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה צוער בבה"ד 1 ולחם בחזית המצרית. הוא שימש כמפקד מחלקה, כמפקד פלוגה וכמפקד גדוד בחטיבת גולני, ובמסגרת הזאת השתתף בשנת 1976 במבצע יונתן ובשנת 1978 במבצע ליטני.

במהלך מלחמת שלום הגליל כיהן כסגן מפקד החטיבה ופיקד בין היתר על הקרב בבופור. ב-1987 מונה למפקד חטיבת גולני ופיקד עליה במהלך האינתיפאדה הראשונה, ובשנת 1992 מונה למפקד יחידת הקישור לדרום לבנון (יק"ל). ב-1996 מונה לעוזר ראש אג"ם וקיבל דרגת אלוף; ב-1998 מונה למפקד פיקוד הצפון והוביל בין השאר את הנסיגה של צה"ל מלבנון ואת היערכותו מחדש בגזרה.

בשנת 2005 השתחרר מן הצבא ומונה למנכ"ל משרד הביטחון, אך עם סיום תפקידו של דן חלוץ (2007) נבחר אשכנזי לרמטכ"ל ומונה למחליפו. תקופת כהונתו עמדה בסימן בניינו המחודש של כוח היבשה והפקת לקחי מלחמת לבנון השנייה. לאור ירי הרקטות מרצועת עזה יצא צה"ל בסוף 2008 למבצע עופרת יצוקה. בשנת 2011 סיים אשכנזי את תפקידו והוחלף על-ידי בני גנץ.

בנימין גנץ, ראש המטה הכללי ה-20, נולד בשנת 1959 במושב כפר אחים והתחנך בפנימיית הכפר הירוק. ב-1977 התגייס לגדוד הנח"ל המוצנח, ושימש כמפקד מחלקה וכסגן מפקד פלוגה בגדוד. בשנת 1980 השתתף גנץ בהשתלמות מיוחדת של חיל הנחתים האמריקני (הכומתות הירוקות), וכששב לארץ הוצב בתפקיד מטה במקחצ"ר.

עם פרוץ מלחמת שלום הגליל מונה לתפקיד מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, ובשנת 1987 מונה למפקד גדוד בחטיבה. בין השנים 1989–1999 מילא שורת תפקידים מרכזיים בליבה המבצעית של צה"ל, וביניהם מפקד יחידת 'שלדג', מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד חטיבת יהודה ומפקד אוגדת מילואים בפיקוד הצפון.

ב-1999 מונה למפקדה האחרון של יחידת הקישור לדרום לבנון (היק"ל), לאחר נפילתו של תא"ל ארז גרשטיין, ושירת בתפקיד עד לסגירתה עם הנסיגה מלבנון. בהמשך פיקד על אוגדת איו"ש והוביל את התמודדותה עם ראשית אירועי 'גאות ושפל' (האינתיפאדה השנייה).

ב-2001 מונה למפקד הגיס הצפוני, ובהמשך למפקד פיקוד הצפון. גנץ כיהן במגוון תפקידי פיקוד בכירים, ועם סיום תפקידו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל (2011) מונה גנץ למחליפו. כהונתו עמדה בסימן מבצע צוק איתן, שבמהלכו לחמו כוחות צה"ל כדי להפסיק את הירי הרקטי מרצועת עזה ולהרוס את תשתיות הטרור שפותחו בתחומה. בשנת 2015 סיים גנץ את תפקידו והוחלף על-ידי גדי אייזנקוט.

גדי אייזנקוט, ראש המטה הכללי ה-21, נולד בשנת 1960 בטבריה למשפחת עולים ממרוקו, וגר באילת. ב-1978 התגייס לחטיבת גולני. במלחמת שלום הגליל (1982) החליף את מפקד הפלוגה שלו, שנפצע בקרב על הבופור, ופיקד על כמה קרבות מרכזיים במלחמה. לאחר המלחמה המשיך לטפס בסולם הדרגות בחטיבה.

ב-1992 מונה למפקד חטיבת המילואים כרמלי והחטיבה המרחבית אפרים, ולאחר כחמש שנים חזר לחטיבת גולני כמפקד החטיבה. במהלך אירועי גאות ושפל שימש כמפקד אוגדת איו"ש והביא לסיכול של פעולות טרור רבות. ב-2005 מונה לראש אגף מבצעים במטכ"ל, וכיהן בתפקיד במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עם תום המלחמה מונה לאלוף פיקוד הצפון. הוא מילא מגוון תפקידי פיקוד בכירים בצה"ל, וכסגן רמטכ"ל הוביל עבודות מטה רבות שעיצבו את דמותו הנוכחית של הצבא. עם סיום תפקידו של בני גנץ כרמטכ"ל (2015) נבחר אייזנקוט למחליפו.

אביב כוכבי, הרמטכ"ל ה-22 (2019–2023), עיצב את תפיסת 'צה"ל כצבא קטלני, רב-ממדי וחדשני' במסגרת תר"ש 'תנופה'.

כהונתו הסתיימה בינואר 2023, חודשים ספורים לפני הטלטלה הביטחונית הגדולה, ופועלו נבחן כיום בפרספקטיבה של תהליכי בניין הכוח ארוכי הטווח של הצבא.

הרצי הלוי כיהן כרמטכ"ל ה-23 של צה"ל מינואר 2023 ועד מרץ 2025. כהונתו עמדה כולה בסימן מלחמת 'חרבות ברזל'.

הלוי לקח אחריות אישית מלאה על כשלי ה-7 באוקטובר כבר בימיה הראשונים של המלחמה, והוביל את הצבא במערכה מורכבת ורב-זירתית. הוא סיים את תפקידו ב-5 במרץ 2025, לאחר שהשלים את שלב התחקירים המבצעיים המרכזיים של המלחמה.

אייל זמיר נכנס לתפקידו כרמטכ"ל ה-24 של צה"ל ב-5 במרץ 2025.

זמיר, שצמח בשריון וכיהן כסגן הרמטכ"ל וכמנכ"ל משרד הביטחון (2023–2025), הובא לתפקיד כדי להוביל את תהליך השיקום המבצעי ואת בניין הכוח מחדש של צה"ל. נכון לדצמבר 2025 הוא מתמקד בהפקת לקחי המלחמה, בחיזוק חיל היבשה ובביסוס תעשיות הביטחון הישראליות כערובה לעצמאות צבאית.