בימי שואה — פרק 4 במקראות ישראל

כפי שראינו בשער השלישי, הקיום היהודי בגולה ידע עליות ומורדות. לצד תקופות זוהר שבהן ישבו יהודים לבטח, הם סבלו לאורך השנים גם מרדיפות ומשנאה. בשער הזה נעסוק בקצרה באסון הגדול ביותר שהתרחש לעם היהודי בתולדותיו – השואה.

זהו סיפור הרדיפה וההשמדה של היהודים בין השנים 1939–1945, סיפור מורכב וקשה שהשפיע ועודנו משפיע עמוקות על החברה בישראל. מגילת העצמאות, שנכתבה כשלוש שנים בלבד מסיום המלחמה, מקדישה למאורעות השואה כמה פסקאות, והמרכזית שבהן צוטטה בפתיחת השער.

הזיקות העמוקות של העם היהודי לארץ-ישראל והשאיפה הציונית למדינה החלו אמנם הרבה לפני תקופת השואה, אך כאשר נחשפו תהליכי ההשמדה במלוא עוצמתם, הוכחו שוב, בצורה האיומה ביותר, זכותם של היהודים למדינה וזרותם באירופה.

את המושג אנטישמיות טבע ב-1879 וילהלם מאר, כדי לתאר את גישתו הגזענית-לאומנית. מאז נעשה בו שימוש לתיאור השנאה ליהודים לאורך ההיסטוריה כולה. קשה להצביע על ראשיתה של האנטישמיות.

מגמות אנטישמיות רווחו עוד בעולם ההלניסטי-רומי: ההיסטוריון מנתון (המאה השלישית לפני הספירה) טען שמוצאם של היהודים מקבוצה שפלה שגורשה ממצרים; הרטוריקן אפיון (המאה הראשונה לספירה) כתב ספר נגד היהודים, ובו טען שהם עם לא מוסרי המקיים מצוות מוזרות.

במהותם ביטאו החיבורים האלה מגמות של שנאת זרים (קסנופוביה), והם נוצרו כנראה על רקע השוני במנהגים בין היהודים לסביבתם. עם התפשטות הנצרות החלו להופיע מגמות אנטישמיות שבסיסן דתי.

הכנסייה ראתה ביהודים את 'רוצחי האל' והאמינה שהם האחראים לצליבתו של ישו. בנוסף, על רקע עיסוקם הכפוי בהלוואה בריבית*, הם צוירו כמי שמתפרנסים שלא ביושר מניצול כלכלי של הנוצרים. בתקופות שפל הודרו היהודים מתחומי החברה והכלכלה וסבלו לא אחת מאפליה ומהסתה, ובשער הקודם פגשנו כמה דוגמאות מובהקות שלה: גירוש ספרד, גזירות ת"ח ות"ט, עלילות הדם, אנוסי משהד ועוד.

הפילוסופיה של הנאורות והאמנציפציה היטיבו עם היהודים ועוררו תקוות לעתיד שונה. אולם כפי שהתברר, הן לא בהכרח שינו את דפוסי החשיבה האנטישמיים של המון העם, והולידו גם מגמות של אנטישמיות מסוג חדש.

התחייה הלאומית באירופה והניסיונות לכונן מדינות לאום הציבו לא פעם את היהודי כאחר, שחותר תחת הזהות הלאומית המשותפת של הרוב. דברים שמבטאים את הגישה הזאת אמר הכומר אדולף שטקר (1835–1909), שהיה אחד מן המפיצים המרכזיים של הרעיונות האנטישמיים בראשית המאה העשרים:

'היהודים נשארים עם בתוך עם, מדינה בתוך מדינה, שבט נפרד בקרב גזע זר לו... בניגוד לטבע הגרמני הם מציגים את אופיים השמי הבלתי-מעורער, בניגוד לנצרות את פולחן-המצוות הקפדני או את שנאת הנוצרים. איננו יכולים להאשים אותם כל עוד יהודים הם, אין הם יכולים לנהוג אחרת. אולם חייבים אנו להתגונן בהכרה ברורה מפני הסכנות הטמונות בהתבוללות כזאת... אנו מתקרבים למצב שדעת הקהל תהיה לגמרי בשלטון היהודים, והעבודה תנוצל על-ידם לגמרי. תהליך החיסול הוא במלוא תוקפו, מאום לא יצילנו מכך.'

כפי שרומזים דבריו של שטקר, האנטישמיות לבשה כעת גוון של גזענות 'מדעית', שהחליפה את העקרונות הדתיים של האנטישמיות 'הישנה'.

התפתחותם של תחומי מחקר שונים – אנתרופולוגיה, בלשנות, ביולוגיה ורפואה – הביאה להנחה שכמו את עולם החי, גם את בני האדם אפשר לחלק לכמה קבוצות או גזעים, שנבדלים זה מזה במראה, בתכונות ובאופי, ושבין הגזעים השונים קיימים מדרג ומלחמה תמידית. בהדרגה הפכו הרעיונות האלה לרווחים, ועל בסיסם התפתחה האידיאולוגיה הנאצית.

* במהלך ימי הביניים עסקו יהודים רבים בהלוואה בריבית – הלוואה של כסף לזמן קצוב תמורת רווח כלכלי – לאחר שנאסר עליהם לעסוק במקצועות אחרים, ולאור העובדה שהכנסייה אסרה על האוכלוסייה הנוצרית לעסוק בכך.

ההפסד והתנאים שנכפו על הצד הגרמני עם תום מלחמת העולם הראשונה יצרו תחושת השפלה עמוקה ומשבר חברתי-כלכלי חמור במדינה. חיילים גרמנים ששבו מן המלחמה התקשו למצוא מקומות עבודה, החוב הלאומי היה עצום, והמשבר נתן את אותותיו גם בתחום הפוליטי והתבטא בחוסר יציבות שלטונית.

במציאות הזאת החלה להתפתח בגרמניה תיאוריית ה'סכין בגב', שלפיה גרמניה כשלה במלחמה בשל בגידתם של הקומוניסטים, הסוציאליסטים והיהודים. על הרקע הזה הוקמה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית (נאצית), שבראשה עמד אדולף היטלר.

בבסיס האידיאולוגיה שלה עמדו כמה עקרונות: עליונות האומה הגרמנית ואחדותה; עליונות המנהיג, שהוא הביטוי המושלם לאומה ולגזע; הערצת הכוח והמלחמה; הצורך במרחב מחיה ובסיפוח אזורים 'גרמניים' שמחוץ לתחומי המדינה הגרמנית; ועקרונות תורת הגזע.

הנקודה האחרונה חשובה במיוחד לענייננו. הנאצים השתמשו ברעיונות הגזעניים שהתפתחו בראשית המאה העשרים, שעמדנו עליהם בקצרה לעיל, והרחיבו אותם. הם האמינו שבני הגזעים עשויים בתבנית ביולוגית שאינה משתנה, ושתכונותיהם נגזרות מאותה תבנית.

הם גיבשו היררכיה שבראשה עמד הגזע הארי, שאליו השתייך העם הגרמני, ובתחתיתה עמד הגזע השמי, שאליו השתייך העם היהודי. היהודי הוצג כטפיל שפועל כדי להרוס את החברה, כחיידק או נושא מחלה שיש להתגונן מפניה, וכמי שפועל מאחורי הקלעים כדי להשתלט על עמדות כוח וצובר כסף על חשבון אוכלוסיית הרוב. מסיבה זו הושקעו מאמצים רבים כדי למנוע מגע עם היהודים ולדחוק אותם אל שולי החברה. בשנת 1923 ניסו אנשי המפלגה הנאצית לבצע הפיכה בשלטון, והיטלר נשפט ונאסר.

בשנים הבאות הרחיבו את כוחם, עד שמפלגתם הפכה באמצעות בחירות דמוקרטיות למפלגה הגדולה בפרלמנט. לאחר ניסיונות שונים לכונן ממשלה ללא המפלגה הנאצית, מונה ב-1933 היטלר לקנצלר. כעבור שבועות ספורים ערך בחירות חדשות, תוך הגבלת המפלגות היריבות.

זמן קצר לפני הבחירות הוצת בניין הפרלמנט הגרמני – צעד שאפשר להיטלר להגביר את הרדיפה אחרי יריביו ולחזק את שליטתו במדינה. בבחירות התחזק כוחו אף יותר, והוא החל לפעול לביטולה של השיטה הדמוקרטית.

היטלר ביטל את סמכותה של הרשות המחוקקת והעניק חופש מלא לרשות המבצעת, שבראשה עמד. הוא אסר על קיומן של מפלגות, פירק את האיגודים המקצועיים ופעל להשליט את הרעיונות הנאציים בתרבות ובחינוך.

בהדרגה החל לפעול לפגיעה במתנגדי שלטונו והקים מחנות ריכוז, שבהם נכלאו קומוניסטים וסוציאליסטים. היטלר אף לא היסס לפגוע בחברים למפלגה הנאצית, ורצח כמה מהם שנתפסו כמתנגדיו במהלך 'ליל הסכינים הארוכות' (יוני 1934).

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון החל יישום הדרגתי של המדיניות הגזענית כלפי היהודים. היטלר האשים את יהודי המדינה בהוקעת פעולותיה של גרמניה ברחבי העולם, והכריז על ה-1 באפריל כיום חרם על יהודי גרמניה.

החרם עבר בהצלחה חלקית בלבד, אך סימן בפעם הראשונה את היהודים באופן ממוסד כזרים. בזיכרונותיו מספר ארווין לנדאו, יהודי תושב גרמניה, על תחושותיו באותה עת:

'שני נאצים צעירים עמדו גם מול החנות שלנו, ומנעו מהלקוחות את הכניסה פנימה... אלה היו האנשים שאנחנו – היהודים הצעירים – לחמנו עבורם פעם בחפירות, ושפכנו את דמנו כדי להגן על המדינה מפני האויב... התביישתי באמון שנתתי ברבים כל כך – אנשים שזה עתה נחשפו פניהם האמתיים כאויבי בנפש. גם הרחוב עצמו נראה לי לפתע זר ומנוכר.'

במהלך אותה שנה סולקו יהודים רבים ממשרות ומתפקידים ציבוריים: עורכי דין, מנהלי בנקים, רופאים ועוד. במקביל הורחקו היהודים גם מן הזירה התרבותית: הפצת יצירותיהם נמנעה, הם סולקו ממשרות באוניברסיטאות, מספרם בבתי הספר הוגבל ועוד.

ב-10 במאי אף נערך טקס פומבי שבו נשרפו ספרים של סופרים יהודים ש'ניוונו' את התרבות הגרמנית. הפגיעה ביהודים השפיעה גם על היבטים שונים של חיי היום-יום: על יהודים נאסר לשבת על ספסלים בפארקים ובגנים הציבוריים, ובמקומות בילוי שונים נתלו שלטים שהבהירו שהיהודים אינם רצויים עוד.

את הרעיונות האנטי-יהודיים הפיצו הנאצים בתעמולת המונים, בעיתונים ובמערכת החינוך. הצעד האנטי-יהודי הבא הגיע בשנת 1935, ושיאו בחקיקת חוקי נירנברג, שסימנו את היהודים כגזע נפרד שאינו חלק מן החברה.

החוקים קבעו שאזרחי המדינה חייבים להיות 'בעלי דם גרמני', וכמשתמע מכך יהודי המדינה אינם בגדר אזרחים. החוק השני שהתקבל אסר על נישואי תערובת בין יהודים לגרמנים, על העסקת נשים גרמניות צעירות בבתי יהודים ועל שימוש בסמלי המדינה על-ידי יהודים.

כדי לבצע את החוקים האלה נכתבה מערכת של תקנות והנחיות, שמטרתה לסייע בקביעה מי מוגדר כיהודי ומהו דינו של בן לנישואי תערובת ('מישלינג').

בשנת 1936 נערכו בברלין המשחקים האולימפיים, שהביאו להפוגה זמנית בגל הרדיפות ועוררו תקווה שגל האנטישמיות נבלם, אך התקווה הזאת נכזבה בחודשים הבאים.

כעת התמקדה הפגיעה ביהודים בתחום הרכוש: הנאצים החלו בתהליך של 'אריזציה', שמשמעותו השתלטות אלימה על בתי עסק ונכסים יהודיים. עם סיפוח אוסטריה וההשתלטות על שטחי צ'כוסלובקיה התרחב מעגל הרדיפות גם לאוכלוסיית היהודים במדינות האלה.

במקביל הסלים תהליך הסימון והרדיפות ברחוב. הדברים הגיעו לשיא בנובמבר 1938, באירועים שזכו לכינוי ליל הבדולח. בלילה שבין ה-9 ל-10 בחודש פשטו יחידות נאציות, מלוות בהמון העם, על מבני מגורים, מוסדות ועסקים יהודיים.

הפרעות נשאו אופי של 'פרעות עממיות' שפרצו בעקבות רצח המזכיר בשגרירות גרמניה בצרפת, אך המעורבות הממשלתית והמפלגתית בהן הייתה ניכרת. במהלך הלילה הוצתו ונהרסו יותר מ-1,400 בתי כנסת, נשרפו ונשדדו למעלה מ-8,000 חנויות, כ-400 יהודים נרצחו בפוגרום ועוד 30,000 נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז.

כינויו של האירוע נגזר מן הזכוכיות המנופצות שהתפזרו ברחובות הערים. לאחר שהתבררו ממדי הנזק ועלות התיקונים שהמדינה תידרש להם, הוטל על היהודים גם קנס קיבוצי בגובה מיליארד מארק.

כאמור, במהלך שש השנים שבין עליית הנאצים לשלטון (1933) לפרוץ מלחמת העולם השנייה (1939) ניצבו יהודי גרמניה בפני איום מתמשך. תגובתה של יהדות גרמניה נעה בין התנגדות, השלמה והגירה.

ככל שהחריף המצב ניסו יותר ויותר יהודים לעזוב את המדינה, אך בהצלחה חלקית בלבד – בעיקר משום שרבות ממדינות העולם סגרו את שעריהן בפניהם והגדירו מכסות הגירה מצומצמות.

הנושא עורר את דעת הקהל העולמית, וביולי 1938 הגיע לדיון בפורום בין-לאומי, בוועידת אוויאן. מרבית הדוברים מטעם המדינות המשתתפות הביעו צער על מצבם הקשה של היהודים, אך סירבו לקלוט פליטים נוספים.

הוועדה כלל לא עסקה בשאלת ההגירה לארץ-ישראל, שאישורי העלייה אליה צומצמו באותה תקופה כחלק ממדיניות 'הספר הלבן'*. אחת הפרשיות החמורות ביותר בהקשר הזה היא פרשת האונייה סנט-לואיס, שיצאה במאי 1939 מנמל המבורג והייתה אחת האוניות האחרונות שעזבו את גרמניה לפני סגירת שעריה.

הפליטים נשאו אשרות הגירה לקובה, אך כשהגיעו לדרום אמריקה סירבה קובה לקלוט אותם. האונייה פנתה אל חופי מיאמי, אך גם ארצות הברית סירבה לקלוט את הפליטים שעל סיפונה. רק כששבה האונייה לכיוון אירופה הסכימו כמה מדינות במערבה של היבשת לקלוט אותם. עם התקדמותה של מלחמת העולם השנייה נמצאו הפליטים שוב תחת האיום הגרמני, וחלקם נרצחו כחלק מיישום הפתרון הסופי.

* על היחסים המורכבים בין היישוב היהודי לשלטונות הבריטיים באותה תקופה, ראו בשער הבא.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין וכבשה אותה בתוך חמישה שבועות. בתגובה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה – כך פרצה מלחמת העולם השנייה. בהתאם להסכם שחתמו הגרמנים עם הרוסים (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב)*, פלשו במקביל הסובייטים אל מזרחה של פולין ואל המדינות הבלטיות.

ערב המלחמה חיו בפולין כ-3,300,000 יהודים. לאחר חלוקתה בין גרמניה לברית המועצות נותרו בתחומי השטח הגרמני כ-2,100,000 יהודים, וכ-300,000 נוספים ברחו מזרחה.

רדיפת היהודים בפולין החלה כבר במהלך הכיבוש: כוחות נאציים שהתלוו אל הצבא פגעו בקהילות היהודיות, השפילו את היהודים ברחוב וגייסו אותם לעבודות כפייה.

עם תום השלב הראשון של הלחימה מצאה עצמה גרמניה הנאצית במצב חדש, וגודלה של האוכלוסייה היהודית שנמצאה תחת שליטתה גדל בעשרות מונים.

ב-21 בספטמבר נשלחה איגרת מטעם ראש משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, ובה הוראות בדבר אופן הטיפול ביהודים. האיגרת הזאת נודעה לימים בשם 'איגרת הבזק של היידריך'. בה הורה לרכז את היהודים בכמה ערים גדולות הסמוכות לצמתי רכבות, בשטחי פולין שאינם עתידים להיות מסופחים לגרמניה – שטח שנודע לימים כ'גנרלגוברנמן'.

בנוסף הורה על הקמת יודנראטים, 'מועצת זקנים' יהודית שתהיה ממונה על התיווך בין הציבור היהודי לשלטון הנאצי. כל זאת כדי לרכז ולארגן את היהודים לקראת גירושם מתחומי השלטון הגרמני.

בהיבטים כלכליים התיר היידריך את המשך פעילותם של מפעלים וסוחרים החיוניים לאינטרסים הגרמניים, אך הורה להעביר אדמות השייכות ליהודים לפולנים לשם עיבודן.

* הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נחתם בין שר החוץ הגרמני, יואכים פון-ריבנטרופ, לשר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, ב-23 באוגוסט 1939. ההסכם כלל חלק גלוי, שתבע אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, וחלק חסוי, שבו נקבעה חלוקת שטחה של פולין בין שתי המדינות. ב-22 ביוני 1941 הפרה גרמניה את ההסכם כשפתחה במבצע 'ברברוסה'.

בהתאם לאיגרת הבזק של היידריך ולצעדים שננקטו בפועל, החל להתערער בסיס הקיום של יהודי המדינה: היהודים ובתי העסק שלהם סומנו באות קלון; יהודים הודרו מן המרחב הציבורי והושפלו לא פעם בפומבי; החל תהליך 'אריזציה' של מפעלים ורכוש יהודי, שפגע בפרנסתם של מרבית יהודי המדינה; רבים נלקחו לעבודות כפייה ואחרים גורשו ממקום מגוריהם; ומערכת החינוך היהודית נסגרה. בהדרגה הוקמו בערי פולין גטאות – רובעים סגורים שבהם רוכזו היהודים*.

הגטאות הגדולים ביותר הוקמו בוורשה ובלודז', ועשרות גטאות נוספים הוקמו בערים אחרות. בחלק מן המקומות הוקף הגטו בגדר גבוהה. אפשרויות היציאה מן הגטו לצורכי עבודה או מסחר השתנו ממקום למקום ומתקופה לתקופה, אך באופן כללי הלכו והצטמצמו ככל שחלף הזמן.

על אופי החיים בגטו ורשה מעיד חיים אהרון קפלן: 'שטח הגטו צר מלהכיל חצי מיליון איש... הצפיפות אין לשער. כשאתה נעמד על איזו גזוזטרה ומסתכל מעליה על רחובות הגטו הנמתחים לפניך אתה רואה ים של אלפי ראשים, גלים שוטפים ועוברים של רבבות המונים... ועל פני כולם שורה העצבות היהודית, שאינה מסתלקת מפנינו מיום שנעשינו כעפר לדוש.'

בגטאות התפתחו תנאי רעב ומצב תברואתי קשה, שהביאו להתפרצות מגפות ולאחוזי תמותה גבוהים. גם עבודות הפרך שבהן הועסקו חלק מן היהודים גבו מחיר בנפש. הכלואים בגטאות קיימו מאבק עיקש להישרדות, ובגטאות רבים הוקמו מנגנוני עזרה רפואית, רווחה, תרבות, חינוך, תנועות נוער ועוד – אך בסופו של דבר נשלחו בהדרגה להשמדה.

באפריל 1940 החלו הנאצים במלחמה במערב אירופה. כמו במזרח, הגרמנים פעלו נגד היהודים באזורים שכבשו, יזמו תקנות וחוקים אנטישמיים וריכזו את היהודים לקראת השמדתם. בהדרגה שולחו רבים מיהודי מערב אירופה למזרח היבשת, וחלקם למחנות ההשמדה שבהם בוצע 'הפתרון הסופי'.

* הביטוי גטו מקורו באיטלקית, והוא מתייחס לרובע נפרד של העיר שבו התגוררו היהודים במהלך ימי הביניים וראשית העת החדשה. הגטאות החלו להיעלם מעל מפת אירופה כחלק מתהליך השוואת הזכויות של היהודים במאה התשע-עשרה. הגרמנים עשו במונח הזה שימוש מטעה, כחלק ממדיניות הריכוז והבידוד של היהודים.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב אפשר להיטלר למקד את מאמציו בחזית המערבית בלי להיות מאוים מחזית נוספת במזרח.

בראשית 1941, כאשר כיבושה של מערב אירופה הלך ונשלם, החל היטלר לתכנן את הרחבת השלטון הנאצי מזרחה.

המבצע החל לבסוף ביוני 1941 וזכה לשם הקוד מבצע ברברוסה, על שמו של אחד מן המלכים החשובים של גרמניה בימי הביניים. הצבא הנאצי פלש אל שטחי ברית המועצות בעוצמה גדולה, התקדם במהירות והגיע עד לפאתי לנינגרד (כיום סנט-פטרבורג) ומוסקבה.

בשטח שכבשו הגרמנים התגוררה אוכלוסייה יהודית גדולה, וכדי לטפל ב'בעיה' הזאת התלוו אל היחידות הקרביות שפלשו לברית המועצות יחידות ס"ס שכונו 'איינזצגרופן' (עוצבות מבצע).

תפקידן של היחידות האלה היה 'לטהר' את השטחים שנכבשו מגורמים עוינים; בפועל הביאו לרציחתם של מאות אלפים מיהודי האזור בבורות ירי. אחד הסיפורים האיומים ביותר בתקופה הזאת התרחש באתר הרצח פונאר, שאליו הובלו יהודי העיר וילנה.

על שהתרחש בו פרסם המשורר היידי שמריהו קצ'רגינסקי* שיר שזכה לתהודה רבה: 'שקט, שקט, בני נחרישה! כאן צומחים קברים, השונאים אותם נטעו פה מעברים אל פונאר דרכים יובילו, דרך אין לחזור, לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור.'

עד מהרה גילו הגרמנים שלביצוע הרצח בבורות הירי יש השפעה שלילית על מבצעיו, והם החלו לחפש שיטות רצח המוני 'נקיות' יותר. שיטה כזאת נמצאה בהמשך ויושמה במחנות ההשמדה.

* שמריהו קצ'רגינסקי (1908–1954), סופר, עיתונאי ומשורר יידיש. לאחר בריחתו מגטו וילנה הצטרף ליחידת פרטיזנים סובייטים, והיה אחד הראשונים ששבו אל גטו וילנה לאחר שנחרב. קצ'רגינסקי היגר לארגנטינה בשנת 1950 ונהרג שם בתאונת מטוס בשנת 1954.

במהלך 1941 החלו הגרמנים בחיסולם של הגטאות באזור פולין. היהודים שהתגוררו בהם נשלחו בתחילה אל מחנות הריכוז והעבודה.

לקראת סוף השנה החלו הגרמנים בהקמת מחנה ההשמדה הראשון, חלמנו, הסמוך לעיר לודז', שבה שכן אחד הגטאות הגדולים בפולין. ב-20 בינואר 1942, בעוד השמדת היהודים בעיצומה, התכנסה בפרבר של ברלין ועידת ואנזה.

בוועידה השתתפו ארבעה-עשר נציגים בכירים של הממשל הנאצי, שביקשו לדון ב'פתרון הסופי של בעיית היהודים'. השמדת היהודים החלה אמנם חודשים רבים לפני הוועידה, אולם ממנה ואילך הפכה ההשמדה לשיטתית ומקיפה יותר.

מבחינתם של יהודי מערב אירופה, שמצבם לפני הוועידה נחשב טוב יותר, סימלה הוועידה את תחילת הגירוש מזרחה אל עבר מחנות המוות והעבודה שבפולין.

במרץ 1942 החל מבצע ריינהרד, שמטרתו הייתה להביא להשמדתה של יהדות פולין. במסגרתו הוקמו שלושה מחנות השמדה גדולים – בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה – שבהם נרצחו יהודים בשיטתיות בתאי גזים. בגטאות בוצעו אקציות (מגרמנית: מבצע), שבמהלכן נאספו היהודים מן הרחובות ומן הבתים והובאו אל כיכר השילוחים (אומשלאגפלץ).

בכיכר השילוחים נדחקו היהודים אל תוך קרונות רכבת צפופים והובלו אל מה שהיה מבחינתם יעד לא ידוע. על תחושותיהם של היהודים המשולחים באותה עת אפשר ללמוד ממכתב שנמצא באחד הקרונות ונכתב על-ידי ילד יהודי מוורשה בשם דוד:

'נלקחתי מגטו ורשה יחד עם יהודים רבים אחרים, צעירים וזקנים, לגירוש ל"מחנה עבודה" הקרוי טרבלינקה. אנחנו עומדים בשורה ליד קרון בקר. כשדוחפים אותנו לתוכו, אחדים נופלים מהרכבת, והשומרים הגרמנים לוקחים וזורקים אותם בחזרה... כדי לפנות מקום, אנו נאלצים לעמוד בידיים מורמות מעל הראש... לפתע נטרקת הדלת והקרון נחתם. לתוך הקרון מושלך דלי לעשיית הצרכים... זה עתה מתה אישה זקנה שהייתה לידי. ילד קטן צורח ומחפש את אמו. אני רוצה למות. לפתע בולמת הרכבת ונעצרת. אינני יודע כמה זמן נסענו אבל נדמה לי שחלפו ימים רבים.'

כאשר הגיעו הקרונות אל המחנה, הורדו היהודים ששרדו את הנסיעה אל הרציף. רובם הוכנסו בתוך זמן קצר, באמצעות שיטות הטעיה, אל תאי הגזים, ומשם לא שבו.

בהדרגה, עם התקדמות הרצח השיטתי של יהדות פולין, נסגרו מחנות מבצע ריינהרד וההשמדה רוכזה במחנה אושוויץ.

באושוויץ נאסרו החל מ-1940 אסירים פוליטיים, אנשי אינטליגנציה ומתנגדי שלטון פולנים. בעקבות ועידת ואנזה והכוונה להביא להשמדתם של כלל יהודי אירופה שינה אושוויץ את אופיו, והפך בהדרגה למרכז השמדה שבו נרצחו למעלה ממיליון יהודים.

על פני אירופה כולה נפרסה רשת רכבות, שהובילה קרונות מלאים ביהודים אל המחנה. המגורשים לא ידעו בדרך כלל מה מצפה להם. שם הקוד שנעשה בו שימוש במהלך האיסוף וההובלה להשמדה היה 'גירוש למזרח', אך היהודים לא הבינו ברוב המקרים את משמעותו הטרגית של המושג ואת יעדן של הרכבות.

כאשר הגיעו הרכבות לאושוויץ נערכה ליהודים שהורדו מהן סלקציה: יהודים שהיו כשירים לעבוד הובלו אל חלק אחד של המחנה, ויהודים שלא היו מסוגלים לעבוד הובלו אל תאי הגזים. במחנות עבדו היהודים בעבודות פרך, בעודם סובלים מאלימותם של הנאצים, מרעב ומתנאים סניטריים קשים.

מערכת ההשמדה המשיכה לפעול עד לימיה האחרונים של המלחמה. גם כאשר היה ברור לנאצים שהכף נוטה לרעתם, הם המשיכו במלאכת ההשמדה. עם תום המלחמה נמנו כשישה מיליון יהודים שנרצחו באכזריות – כשליש מיהדות העולם.

הוצאתה לפועל של תוכנית ההשמדה הנאצית התאפשרה על רקע עמידה מנגד, ולעיתים אף שיתוף פעולה, של האוכלוסייה הסובבת. הישרדות יהודים במהלך השואה הצריכה בדרך כלל עזרה מגורמים לא-יהודים, שהיו מאוימים אף הם מן הטרור הנאצי והסתכנו בעונשים כבדים אם יעזרו ליהודים.

חסידי אומות העולם הם בודדים וקבוצות שסייעו ליהודים, תוך סיכון עצמי וללא תמורה. אין ידיעה ברורה כמה ניצולי שואה ניצלו הודות לפעולתם, ולא קל לאתר את כל הסיפורים, אך מן הידוע לנו עולה שהם השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה ופעלו בכל רחבי אירופה.

רוב המצילים היו אנשים רגילים. חלקם פעלו מתוך תודעה אידיאולוגית או דתית, ואחרים מתוך מגמה אנושית פשוטה. פעולות ההצלה לבשו פנים שונות.

בחלק מן המקרים, כמו בפעולתו של הדיפלומט השבדי ראול ולנברג* או הקונסול היפני צ'יאונה סוגיהארה**, הנפיקו המצילים ויזות ואשרות כניסה שאפשרו ליהודים לחמוק מאירופה.

במקרים אחרים, כמו בפעולתו של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר***, התאפשרה ההצלה תוך ניצול יחסי האמון עם הגרמנים.

רובם של חסידי אומות העולם סייעו ליהודים בכך שהסתירו אותם בבתיהם – כמו בני הזוג מיפ ויאן חיס, שהסתירו בביתם שבאמסטרדם את בני משפחתה של אנה פרנק, ומשפחת הרדגה, שהסתירה בביתה שבסרייבו את בני משפחת קביליו****.

את אות 'חסיד אומות העולם' מעניקה 'יד ושם', ועד כה הוענקו כ-25,000 אותות. כל תיק של מועמד לקבלת האות נידון ונבדק בקפדנות על-ידי ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון. חסידי אומות העולם מקבלים מדליה ותעודת הוקרה, ושמותיהם מונצחים בהר הזיכרון בירושלים.

* ראול ולנברג (1912–1947), איש עסקים ודיפלומט שבדי שפעל בהונגריה. ולנברג השתמש במעמדו הדיפלומטי כדי לסייע ליהודי המדינה והביא להצלתם של רבים מהם. בסוף המלחמה נתפס בידי ברית המועצות, ומאז נעלמו עקבותיו.

** צ'יאונה סוגיהארה (1900–1986), הקונסול היפני בעיר קובנה שבליטא. סוגיהארה השתמש במעמדו הדיפלומטי כדי לסייע לעשרות אלפי יהודים באמצעות הנפקת ויזות, תוך שהוא ממרה במפורש את הוראות ממשלת יפן.

*** אוסקר שינדלר (1908–1974), עסקן גרמני שהצליח לנצל את מעמדו החברתי כדי להציל אלפי יהודים מהשמדה, תוך שימוש במפעל לכלי-בית שהיה בבעלותו בפאתי קרקוב. סיפורו פורסם בספר 'רשימת שינדלר', שעובד על-ידי סטיבן שפילברג לסרט קולנוע.

**** מיפ חיס (1909–2010), תושבת אמסטרדם, הסתירה יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, וביניהם אנה פרנק (1929–1945) ומשפחתה. אנה הייתה ילדה יהודייה שחיה באמסטרדם ונרצחה בברגן-בלזן. פרנק השאירה אחריה יומן אישי שכתבה בזמן שהתחבאה בביתה של חיס, ולאחר המלחמה פרסם את היומן אביה, אוטו פרנק. משפחת הרדגה הייתה משפחה מוסלמית אדוקה מבוסניה, שהסתירה את משפחת קביליו היהודייה ויהודי נוסף בשם 'פאפו' בתקופת מלחמת העולם השנייה.

לצד פעולתם של חסידי אומות העולם התרחשו במהלך השואה גם ניסיונות רבים של הצלת יהודים בידי יהודים, ובכלל זאת פעולות הברחה, זיוף, החבאה ועוד.

היהודים שעסקו בפעולות האלה סיכנו לא פעם את חייהם ונשארו נאמנים לצו מצפונם גם בתקופה הקשה הזאת. גם יהדות העולם ביקשה לנסות ולסייע, ובשער הבא נדון בהתמודדותו של היישוב הארץ-ישראלי עם הידיעות על השואה.

הצלחתם של ניסיונות ההצלה הייתה חלקית בלבד, ורק כמות זעומה של יהודים הצליחה לחמוק מאירופה בדרכים ובתחבולות שונות.

פעולתם של הנאצים לוותה בהטעיה ובהסתרת מידע. היהודים עמדו על-פי רוב בחוסר אונים מול ההתפתחויות המהירות, שיצרו מציאות חדשה ובלתי מובנת.

בגטאות רבים ניסו היהודים לקיים חיים מלאים ככל האפשר, ובכך הדגישו את גבורת הרוח מול הגזירות והרדיפות. היהודים פעלו גם כדי לשפר את מצבם בגטאות, בין השאר בהברחת אוכל ותרופות פנימה.

כאשר התבררו כוונותיה הרצחניות של גרמניה הנאצית, התפתחו בגטאות מחתרות שהתבססו בעיקר על תנועות הנוער. ללוחמים בגטאות היה ברור שלא יצליחו לפגוע באופן ממשי בפעולת הנאצים, ורעיון המרד הכולל הועלה רק כשהתפתחה ההבנה הברורה שפני הנאצים להשמדה.

את ההיגיון שמאחורי פעולת המורדים ביטא אהרון ליבסקינד, ממנהיגי 'החלוץ הלוחם', ערב המרד בגטו קרקוב: 'אנו נלחמים בשביל שלוש שורות בהיסטוריה, ובלבד ולא ייאמר שהנוער שלנו הלך כצאן לטבח.'

המרידות התרחשו בכמה גטאות, אך המרד הגדול ביותר התרחש בגטו ורשה. במהלכו פעלו שני ארגונים יהודיים – האי"ל (ארגון יהודי לוחם) והאצ"י (ארגון צבאי יהודי) – שהצליחו להחזיק מעמד קרוב לחודש, לרתק אל שטח הגטו כוחות גדולים של גרמנים ולהסב להם אבדות.

מרידות התרחשו גם במחנות ההשמדה. בסוביבור הצליחו מאות מן האסירים במחנה לברוח, לאחר שאגרו נשק וחיבלו בתשתית המחנה; גם בטרבלינקה הצליחו כמה אסירים לברוח מן המחנה; ובאושוויץ פוצצה המשרפה (קרמטוריום), ששימשה את הנאצים לשריפת גופותיהם של הקורבנות.

רבים מן היהודים שהצליחו לברוח מן הגטאות ומן המחנות התרכזו ביער וחברו לקבוצות פרטיזנים. כוחות הפרטיזנים פעלו במזרח אירופה ובמערבה, והורכבו מיהודים ומלא-יהודים שניסו לפגוע בעורף הגרמני והסתתרו ביערות.

על מגמותיהם ואופיים של הפרטיזנים מעיד 'שיר הפרטיזנים': 'זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים – אנחנו פה! אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה!'

במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית בפני כוחות בעלות הברית. באסיה המשיכו היפנים, בעלי בריתם של הגרמנים, בלחימה עוד כמה חודשים, ונכנעו רק בחודש אוגוסט – לאחר שארצות הברית הטילה בשטחם שתי פצצות אטום.

זוועות הכיבוש הנאצי נחשפו, ורבבות ניצולים יהודים שכונו שארית הפליטה החלו לנדוד באירופה. על תחושותיהם מעידה ניצולת השואה גניה פינקלשטיין: 'אני ניצלתי. אולי זה גורל. מזל. אולי אלוהים רצה שאשאר בחיים כדי לספר איך נמחתה מעל פני האדמה משפחה מפוארת, חמה ואוהבת. הייתה לי תקופת אשמה, שאני ניצלתי... אבל החיים ניצחו תמיד. אין לילה שאני לא חולמת על אמא, על אבא, על אחיי הקטנים.'

הפליטים היהודים היו חסרי בית, ובמרבית המקרים גילו שכל רכושם נגזל במהלך השואה. רבים מהם היו במצב גופני ונפשי ירוד. בעלות הברית, ששלטו בשלב הראשון בשטחים ששוחררו מן הכיבוש הנאצי, הקימו עבורם מחנות עקורים.

המחנות האלה הוקמו בדרך כלל בתחומי מחנות ששימשו בעבר את הנאצים כמחנות השמדה ועבודה, ולמרות השיפור בתנאים החיים בהם היו עדיין לא נוחים. ניצולי השואה מצדם פיתחו במחנות חיי תרבות, חינוך וחברה, שהיו ביטוי לבחירתם 'לחזור לחיים' מהר ככל האפשר.

רבים מן היהודים שביקשו לעלות לארץ-ישראל נתקלו במגבלות שהעמידה בריטניה. רבים מאלה שבחרו לעלות לארץ במסגרת ההעפלה נעצרו בידי הבריטים ונכלאו במחנות מעצר שהוקמו בקפריסין.

הלחץ מצד היהודים, האמריקאים ודעת הקהל העולמית לא הצליח לשנות את עמדת הבריטים, ובעיית הפליטים נפתרה רק עם הקמתה של מדינת ישראל וקליטתם בה. לאחר המלחמה פנו בעלות הברית גם להעמדתם לדין ולהענשתם של הפושעים הנאצים.

ב-20 בנובמבר 1945 החלו בגרמניה משפטי נירנברג, שבהם הועמדו לדין בפני טריבונל בין-לאומי ראשי המשטר הנאצי שנותרו בין החיים. המשפט אמנם לא התמקד בפשעיהם של הנאצים כלפי היהודים, אך במהלכו נחשף לראשונה תיעוד קשה של הרצח ושל מנגנוני ההשמדה.

שיתוף הפעולה הבין-לאומי במהלך המשפטים והערכים המשותפים שעלו ממנו שימשו מאוחר יותר מסד לאמנה למניעת רצח-עם.

עם הקמתה של מדינת ישראל וראשית העלייה ההמונית הגיעו לתחומיה מאות אלפי ניצולי שואה, שנטלו חלק חשוב בבנייתה ובהגנה על ביטחונה.

הוותיקים לא תמיד ידעו כיצד להתייחס אל ניצולי השואה, ולא פעם לווה היחס אליהם בהתנשאות, בדעות קדומות ובבורות. רק כעבור זמן, עם ההפנמה של ממדי השואה והמפגש עם משמעותה במהלך משפט אייכמן, חל שינוי בנושא.

להלן נבחן בקצרה כמה אירועים משמעותיים שהשפיעו על התהוותו ועל אופיו של זיכרון השואה במדינת ישראל.

ישראל (רז'ה) קסטנר (1906–1957) היה עורך דין ועיתונאי ציוני, שפעל להצלתם של יהודים באמצעות משא ומתן עם קציני ס"ס בכירים, במסגרת 'ועד העזרה וההצלה' של התנועה הציונית בבודפשט שבהונגריה.

לאחר השואה עלה קסטנר לארץ והשתלב בשירות המדינה. בסוף שנת 1952 האשים מלכיאל גרינוולד את קסטנר בכך שהכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה לקראת סוף המלחמה, וקרא לחסלו.

קסטנר החליט לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה, במה שנודע לימים כמשפט קסטנר (1954–1955). בסיומו של המשפט קבע השופט בנימין הלוי* שקסטנר 'מכר את נשמתו לשטן' ושיתף פעולה עם הנאצים.

פסק-הדין גרם לזעזוע במדינה ופתח דיון ציבורי רחב על התנהלותם של היהודים מול השלטון הנאצי, ועל התנהלותו של היישוב היהודי בארץ בראשות מפא"י, שקסטנר נתפס כשליחה מול הידיעות על ההשמדה.

בשנת 1957, בעוד הערעור שהגיש קסטנר נידון בבית המשפט, הוא נרצח בפתח ביתו בתל-אביב. כמה חודשים לאחר מכן הכריע בית המשפט העליון בתביעתו וניקה אותו מכל ההאשמות שהופנו נגדו, פרט לאחת.

הפרשה הזאת חשפה בפני הציבור הרחב בארץ את הדילמות שעמדו בפני ההנהגה היהודית מול השואה, ואת הבעייתיות שבשיפוטיות ביחס להכרעות שקיבלה.

* בנימין הלוי (1910–1996), שופט שישב בדין בכמה מן המשפטים הידועים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ובהם משפט קסטנר, משפט נאשמי הטבח בכפר קאסם ומשפט אייכמן. לאחר שעזב את המערכת המשפטית כיהן כחבר כנסת.

עוד בישיבה של הוועד הפועל הציוני שנערכה בלונדון באוגוסט 1945, זמן קצר לאחר תום המלחמה, הוטל על הוועד הלאומי – הגוף שקדם לממשלת ישראל – לפעול להנצחת קורבנות השואה בארץ.

באוגוסט 1953 קיבלה הכנסת את חוק יד ושם, שהגדיר את המוסד כרשות ממלכתית המופקדת על תיעוד תולדותיו של העם היהודי בתקופת השואה, על הנצחת הנרצחים ועל הנחלת מורשת השואה לדורות הבאים.

בנוסף אחראית הרשות להכרה ולהנצחה של חסידי אומות העולם. יד ושם פועל לריכוז שמותיהם של כלל הנספים בשואה, ועושה זאת באמצעים מגוונים ובהם איסוף 'דפי עד', שבהם מתבקשים הניצולים להעיד על קרובי משפחה וחברים שנספו. לצדו של יד ושם פועלים בישראל עשרות מוזיאונים, מרכזים חינוכיים ומרכזים אקדמיים לחקר השואה, ללימודה ולתיעודה.

הסכם השילומים (1952) הוא הסכם שנחתם בין ממשלת מערב גרמניה לממשלת ישראל, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל סכום של כשלושה מיליארד מארק כפיצוי על הסבל ועל הנזק החומרי שנגרמו ליהודים בתקופת השואה.

עם כניעתה של גרמניה היא חויבה בפיצויי מלחמה נרחבים לכל הצדדים שלקחו חלק במלחמה ונפגעו ממנה, אך היא לא נדרשה לפצות את היהודים, משום שלאלה לא הייתה מדינה שעמדה במלחמה איתם.

לאחר שניסיונות להידבר עם גרמניה באמצעות בעלות-הברית נכשלו, החלו ב-1951 מגעים חשאיים במטרה לקדם את הרעיון. לאחר שגרמניה הודיעה באופן רשמי שהיא נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי, הוכשרה הקרקע למגעים גלויים.

שאלת השילומים הייתה אחד המאבקים החריפים והדרמטיים בתולדות מדינת ישראל, ובתולדות הכנסת בפרט. מתנגדי ההסכם, ומנחם בגין בראשם, טענו שבחתימת ההסכם יש עוול מוסרי, משום שהוא מהווה מחילה רשמית לנאצים על פשעיהם ונקיבת מחיר חומרי לסבל הקורבנות.

לעומתם, תומכי ההסכם ובראשם ראש הממשלה דוד בן-גוריון טענו שהשילומים יסייעו למדינת ישראל לפתור את המשבר הכלכלי החמור שבו הייתה נתונה באותה עת.

בן-גוריון טבע את המושג 'גרמניה האחרת', שמשמעו שגרמניה של היום איננה עוד גרמניה הנאצית, ועל כן אין סיבה לאפשר לרוצחים לרשת את קורבנותיהם.

לקראת הדיון בכנסת, ב-7 בינואר 1952, קיימו מתנגדי ההסכם הפגנת המונים, שהחלה בכיכר ציון בירושלים וצעדה לבניין הכנסת – אז בבית פרומין, מרחק דקות הליכה מן הכיכר. סביב הבניין הוקמו מחסומים, ואלפי חיילים ושוטרים הועמדו בכוננות מחשש שההמון יפרוץ לבניין.

לבסוף התקבלה ההחלטה ברוב של 61 תומכים מול 50 מתנגדים. ההסכם נחתם בספטמבר 1952, וסכום השילומים חולק בין מדינת ישראל ל'ועידת התביעות' – ארגון יהודי אמריקאי ללא כוונת רווח, שכולל נציגים מארגונים שונים ושמטרתו לסייע לניצולי השואה.

בנוסף העניקה ממשלת גרמניה 'רנטות', תשלום חודשי קבוע, לניצולי השואה. לכספי השילומים נודעה חשיבות רבה בכלכלה הישראלית.

במאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי 'אדולף אייכמן נמצא בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט'. אייכמן (1906–1962) היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה ומן האחראים להוצאתו לפועל של הפתרון הסופי.

עם תום המלחמה ברח אייכמן בזהות בדויה לארגנטינה. הוא אותר על-ידי המוסד, הובא לארץ והואשם בפשעים נגד העם היהודי, בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה ובחברות בארגון עוין (ס"ס, ס"ד וגסטפו).

ב-10 באפריל 1961 החל משפטו להתנהל בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, שפעל בהרכב מיוחד של שלושה שופטים וקיים את דיוניו בבית העם, כדי לאפשר לציבור הרחב להאזין להם.

התובע במשפט היה היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר*. המילים שבהן פתח האוזנר את כתב התביעה נצרבו בזיכרון הישראלי המשותף: 'במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל... אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה'.

במהלך המשפט הוצגו עדויות של למעלה ממאה ניצולים, לצד אלפי מסמכים שחשפו את מעורבותו של אייכמן בהשמדת יהודי אירופה. אייכמן ניסה להציג את עצמו כ'בורג קטן' שרק מילא את הפקודות שהטילו עליו מפקדיו, אך התביעה הוכיחה במשפט שאייכמן הגיע להזדהות נפשית מלאה עם התפקיד שנדרש לבצע. על אייכמן נגזר גזר דין מוות – היחיד שניתן בתולדות מדינת ישראל – שהוצא מיד לפועל. גופתו נשרפה ואפרו פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.

המשפט הביא לשינוי היסטורי בתפיסת החברה הישראלית את השואה, בייחוד בקרב הדור הצעיר, ולשינוי ביחס אל הניצולים. עדויותיהם של ניצולי השואה הגיעו לכל בית בישראל, והשואה חדלה להיות סיפור עמום ורחוק והפכה לסיפור אישי וקונקרטי שקרה לאנשים פרטיים.

* גדעון האוזנר (1915–1990), משפטן ופוליטיקאי ישראלי. האוזנר כיהן החל משנת 1960 כיועץ המשפטי לממשלה. בשנת 1965 נבחר לכנסת מטעם סיעת הליברלים העצמאיים (ל"ע).

בשער הזה עסקנו בנושא השואה: הגדרנו את האנטישמיות, דנו בהתפוררות הדמוקרטיה הגרמנית ובעליית הנאצים לשלטון, פירטנו את רדיפת היהודים והשמדתם, וסיימנו בהתייחסות לקשר בין השואה למדינת ישראל.

תפיסת 'ייעוד וייחוד' מתייחסת אל צה"ל ואל זיכרון השואה:

צה"ל, כמדינת ישראל כולה, רואה בשואה את אחד האירועים המרכזיים בדורות האחרונים ובהיסטוריה בכלל. זהו אירוע ייחודי, בעל השלכות לאומיות ואנושיות חשובות ביותר. החינוך להנחלת זיכרון השואה הוא מרכיב חשוב בכלל החינוך שמקנה צה"ל לחייליו. צה"ל יפעל להנחלת זיכרון השואה כדי לחזק את הקשר ואת תחושת השייכות של החייל למדינת ישראל ולצה"ל. לא בכדי הקדשנו שער נפרד לתקופת השואה: כקצינים לעתיד בצה"ל יש חשיבות גדולה להיכרותנו עם הנושא ולחיזוק יכולתנו לעסוק בו עם חיילינו. מבחינה חינוכית עלינו להדגיש את משמעויותיה הייחודיות של השואה לצד משמעויותיה האוניברסליות, ולעסוק בנושא כמרכיב בזהותנו כישראלים וכיהודים.