בדרך למדינה — פרק 5 במקראות ישראל

במהלך עשרות השנים שקדמו להקמת המדינה התפתח בארץ במהירות יישוב יהודי גדול ומאורגן, שהיה, כפי שמציינת מגילת העצמאות, התשתית המעשית והאידאולוגית להקמתה של מדינת ישראל ב-1948. לפני העליות הציוניות התקיים בארץ יישוב קטן יחסית של יהודים אדוקים בדתם, שהתרכז בעיקר ב'ארבעת ערי הקודש' – ירושלים, צפת, טבריה וחברון – וכונה 'היישוב הישן'. החל מן העלייה הראשונה החלו להגיע לארץ עולים חדשים, שקיבלו את הכינוי 'היישוב החדש'.

את הטיפוסים המאפיינים כל אחת מן הקבוצות מתאר ש"י עגנון ברומן 'תמול שלשום'. הוא מבדיל בין יצחק קומר, שעלה לארץ במהלך ימי העלייה השנייה 'כדי לעבוד את הארץ ולהקים אותה מחורבנה. ידיו שוקקות לעבוד כל עבודה. ולכשתגיע הספינה ליפו ילך למושבה וייטול מעדר ויעבוד', לבין זוג זקנים שהוא פוגש בדרכו לארץ, המתוארים כ'אוכלי לחם החלוקה, שבאים מכל הארצות ולומדים תורה מתוך בטלה, ורצים מקבר לקבר, עד שכלים ומתים ומוסיפים קברים על קברים'.

החלוקה הברורה הזאת ל'ישן' ול'חדש' טומנת בחובה שיפוט אידאולוגי ברור, והיא אינה מביאה בחשבון את המורכבות של כל אחת מן הקבוצות ואת המעבר ההדרגתי מיישוב ישן לחדש.

היישוב הישן זוהה בעיקר עם ה'כוללים' האשכנזיים – מסגרות לימוד תורה שפעלו לפי ארצות המוצא והתנהלו על בסיס כספי החלוקה, כספים ייעודיים שנאספו בקהילות יהודיות בתפוצות כדי לפרנסם. אולם מבנהו ותפיסותיו של 'היישוב הישן' הספרדי, שהיה רובו של היישוב הישן באותה עת, היו מגוונים יותר. הספרדים עבדו ברובם לפרנסתם, ותמיכה כלכלית ניתנה רק למגזרים מסוימים בחברה: יתומים, אלמנות, זקנים ותלמידי חכמים. הספרדים היו שונים מן האשכנזים גם ביחסם העקרוני אל המודרנה: בעוד האשכנזים נרתעו ממנה מכול וכול, גילו הספרדים יחס מורכב יותר כלפיה.

השינוי המרכזי שהתרחש בארץ-ישראל עוד לפני העליות הציוניות היה הגידול הניכר במספר תושביה, שהיה גבוה במיוחד באוכלוסייה היהודית. בראשית המאה התשע-עשרה מנתה אוכלוסיית הארץ כ-6,000 יהודים בלבד, ואילו לקראת סופה, בשנת 1880, מנתה האוכלוסייה היהודית כבר למעלה מ-26,000 איש. הגידול הזה, של למעלה משלוש מאות אחוזים, אינו נזקף כמובן רק לטובת הריבוי הטבעי. השפיעו עליו גם עליות קדם-ציוניות, שהחלו להגיע לארץ הודות לשיפור בדרכי התחבורה ובמצב הביטחוני, וכן המעורבות ההולכת וגוברת של המעצמות האירופיות בארץ.

כל אלה הובילו לשינויים ביישוב הישן. הם לא נבעו אמנם ממניעים ציוניים, אך היה בהם כדי לסמן כיווני התפתחות דומים. להלן נסקור שתי התפתחויות מרכזיות: היציאה מן החומות בירושלים וראשיתה של ההתיישבות החקלאית.

חשוב לזכור שלצד האירועים האלה התרחשו ביישוב התפתחויות נוספות: פתיחתם של בתי ספר חדשים שבהם למדו לימודי חול (בית הספר אוולינה דה-רוטשילד, בית הספר למל, ומאוחר יותר בית הספר כי"ח)*, פרסומם של עיתונים חדשים בעברית ('החבצלת', 'הלבנון')**, התרחבות ההתיישבות ביפו ועוד.

'היציאה מן החומות' הוא כינוי לתהליך שבו התפתחה ירושלים המודרנית ונבנו השכונות היהודיות מחוץ לרובע היהודי שבעיר העתיקה. עד למחצית המאה התשע-עשרה הוגבל שטחה של העיר על-ידי חומות העיר העתיקה, שנבנו כמה מאות שנים קודם לכן. אוכלוסייתה המתרחבת של העיר ומוסדותיה היו מרוכזים בשטח קטן, הצפיפות החריפה והמצב התברואתי היה רע למדי.

הראשונים להתיישב מחוץ לחומות העיר היו באי-כוחן של מעצמות אירופיות שונות, שבנו כנסיות, אכסניות ומנזרים עבור צליינים. מאוחר יותר החלה גם בנייה של בעלי ממון ערבים, שמאסו בצפיפות שבין החומות. ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות החלה ביוזמות פילנתרופיות של יהודים עשירים שרצו לסייע לתושבים היהודים, ואחת המפורסמות שבהן הייתה יוזמתו של משה מונטיפיורי.

מונטיפיורי (1784–1885) נולד בליוורנו שבאיטליה והיגר לבריטניה, שם הפך לאיש ציבור רם מעלה. לא פעם השתמש במעמדו כדי לסייע לקהילות יהודיות שונות ברחבי העולם. הוא יזם את הקמתה של השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות – משכנות שאננים.

בתחילה התייחסו רבים אל ההתיישבות הזאת בחשד, אך בסופו של דבר המצב הקשה בעיר העתיקה, העוני והתחלואה הביאו להקמת שכונות נוספות – מחנה ישראל, נחלת שבעה, מאה שערים ועוד – חלקן ביוזמה ציבורית-מקומית וחלקן ביוזמה אישית. בתוך עשרות שנים הועתקו המרכז העירוני של ירושלים ומרכז הכובד של היישוב היהודי בעיר אל העיר החדשה.

במקביל החלו באותה עת גם כמה ניסיונות להתיישבות חקלאית של יהודים. באזור צפת רכשו כמה אישי ציבור, ובראשם ר' ישראל ב"ק, ר' שמואל עבו ואליעזר רוקח***, אדמות במטרה להקים מושבה חקלאית. תוכניתם יצאה אל הפועל בשנת 1878 בגיא אוני, שתהפוך לימים לראש פינה. במושבה התיישבו שבע-עשרה משפחות יהודיות מצפת, ששאפו להתנתק מכספי החלוקה ולקיים את עצמן באופן עצמאי. אך הבצורת והיעדר הניסיון החקלאי הביאו את רוב המשפחות לנטוש את המושבה. היישוב במקום הורחב וחודש רק בעלייה הראשונה (1882), כשקבוצת חסידים מרומניה התיישבה באזור.

כמעט במקביל להקמתה של ראש פינה הוקמה בשרון מושבה נוספת: פתח תקווה, שכונתה לימים אם המושבות. את המושבה ייסדו כמה אנשי ציבור מן היישוב הישן בירושלים, ובהם יהושע שטמפפר, דוד גוטמן, יואל משה סלומון, זרח ברנט ומשפחת ראב***. התבואה של השנה הראשונה אמנם עלתה יפה, אך כמו בראש פינה התגלו עד מהרה קשיים, בעיקר בעקבות מגפה של מלריה****. המושבה ננטשה, והיישוב בה חודש רק לאחר העלייה הראשונה.

* בית הספר אוולינה דה-רוטשילד הוא בית ספר שנוסד ב-1854 בירושלים בתמיכת משפחת רוטשילד. בית הספר למל נוסד ב-1856 בירושלים בתמיכת משפחת למל, משפחה יהודית פילנתרופית מאוסטריה. על כל ישראל חברים (כי"ח) הרחבנו לעיל.

** החבצלת היה עיתון עברי שהחל לצאת לאור בירושלים בשנת 1863, על-ידי ישראל ב"ק (1797–1874) וישראל דב פרומקין (1850–1914), שניהם מאנשי היישוב הישן. הלבנון היה עיתון עברי שהחל לצאת לאור בתדירות משתנה מ-1863, בעריכת יחיאל ברי"ל (1836–1886).

*** ישראל ב"ק (1797–1874), איש ציבור שהשתייך ליישוב הישן, חידש את הדפוס העברי בארץ והיה מחשובי המוציאים לאור. יהושע שטמפפר (1852–1908), דוד גוטמן (1827–1894), יואל משה סלומון (1838–1912), זרח ברנט (1843–1935) ויהודה ראב (1858–1948) היו אישי ציבור ירושלמיים, שהשתייכו ליישוב הישן האשכנזי והיו פעילים במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה בניסיונות ההתיישבות מחוץ לירושלים. פועלם לא התמקד רק בהקמתה של פתח תקווה: זרח ברנט נמנה גם עם מקימיה של שכונת נווה שלום מחוץ ליפו, ויואל משה סלומון היה מעורב מאוד בבנייתן של כמה שכונות מחוץ לחומות בירושלים. ר' שמואל עבו (1789–1879) היה רב ומנהיג רוחני, שעלה בראשית המאה התשע-עשרה מאלג'יר לצפת. עבו מונה על-ידי ממשלת צרפת לקונסול של המדינה באזור הגליל, ולאחר רעידת האדמה שפקדה את העיר פעל לבנות מחדש את הרובע היהודי. הוא אף היה זה שבנה את המבנה מעל קברו של ר' שמעון בר-יוחאי במירון. אליעזר רוקח (1854–1914), נכדו של ר' ישראל ב"ק, היה כמו סבו עורך ומוציא לאור, ועם התחזקותה של התנועה הציונית הפך למזוהה איתה.

**** מלריה היא מחלה זיהומית טרופית, המועברת בעקיצה של יתוש האנופלס. המלריה, שהיא עד היום אחד הגורמים העיקריים למוות בעולם השלישי, הייתה נפוצה למדי בארץ-ישראל עד למאה העשרים והביאה למותם של רבים.

ראשיתו של 'היישוב החדש' בארץ היא בעלייה הראשונה, שהחלה ב-1882 ונמשכה עד 1903. באותה תקופה החל גל הגירה גדול ממזרח אירופה, שכלל יהודים ולא יהודים כאחד, ושכפי שציינו לעיל הופנה ברובו לארצות הברית.

ברקע לעזיבת היהודים את האזור ולעלייתם לארץ-ישראל עומדים גם ראשית פעולתן של תנועות 'חובבי ציון', שהפיצו רעיונות לאומיים בקרב היהודים, וכן מצבן הקשה במיוחד של הקהילות היהודיות בתחום המושב הרוסי. במהלך התקופה הזאת עלו לארץ כשלושים אלף עולים, רובם מרוסיה, מפולין ומרומניה.

מרבית העולים התיישבו ביפו ובירושלים, אך כ-5,000 מהם, שדגלו בעבודת אדמה, הקימו יותר מעשרים מושבות חקלאיות חדשות. המושבות האלה שינו את מפת הארץ, והיו היישובים היהודיים הראשונים מחוץ לארבעת ערי הקודש – ירושלים, צפת, חברון וטבריה. העלייה הראשונה הייתה גל ההגירה הראשון לארץ-ישראל שמאחוריו עמדה אידאולוגיה ציונית-לאומית ברורה.

העולים יצרו לראשונה שורה של יישובים ומוסדות עצמאיים – עובדה שכפי שמציין ההיסטוריון רן אברהמסון אינה פחות ממהפכנית:

'האדמות שניקנו היו פרושות על פני אזורי הארץ השונים... שטחים גדולים הוכשרו לעיבוד חקלאי, דרכים רבות נסללו בהם ואליהם... הונחה תשתית שאפשרה פעילות יישובית מודרנית... התנהלה פעילות חברתית ותרבותית מגוונת, ושימת לב גדלה והולכת הוקדשה לבתי הספר ולהפצת העברית.'

אך העולים, שניסיונם החקלאי היה מועט, נקלעו בתוך זמן קצר לקשיים כלכליים חריפים ונאלצו לבקש את עזרתו של הברון רוטשילד*. הברון רוטשילד השקיע במושבות סכומים גדולים ושלח אליהן צוותים של מומחים ופקידים שיסייעו בניהולן הכלכלי. השיטה שנקט, שכונתה שיטת הפקידות, יצרה תלות של החקלאים במימון חיצוני והפכה את העולים ל'מנהלי עבודה' שהתרחקו מעבודת האדמה. על הרקע הזה התעוררו במושבות לא מעט חיכוכים וויכוחים.

אחת הקבוצות שבלטו בהתנגדותן לפקידי הברון הייתה תנועת ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה – ישעיהו ב', ה'). הביל"ויים, בניגוד לרוב העולים בגל הזה, היו על-פי רוב חילוניים יותר, הגיעו לארץ כרווקים והדגישו את עקרון העצמאות ועבודת האדמה.

לצד העולים מאירופה עלו ארצה באותן שנים גם כ-2,500 עולים אדוקים מתימן, בעלייה שכונתה אעלה בתמ"ר. הם הונעו מהחמרת מצב היהודים באזורם ומהתעוררות משיחית, ונעזרו בשיפור אמצעי התחבורה. העולים האלה נתקלו באיבה ובאפליה מצד יושבי הארץ, וקיימו ברובם אורח חיים סגפני ודחוק.

* אברהם בנימין (אדמונד ג'יימס) דה-רוטשילד, שכונה הברון רוטשילד (1845–1934), היה בן לענף הצרפתי של משפחת רוטשילד. הוא נידב את כספו לטובת המפעל הציוני ותמך ברבות ממושבות העלייה הראשונה. רוטשילד נחשב לאחד מן התומכים המרכזיים שאפשרו את ההתיישבות בארץ, אך פעולותיו זכו גם להתנגדות רבה. הוא נקבר בגני רמת הנדיב הסמוכים לבנימינה.

גל העלייה הלך ונחלש בסוף שנות התשעים של המאה התשע-עשרה, אך כעשור לאחר מכן, בשנת 1904, החל גל עלייה חדש שכונה העלייה השנייה, ונמשך עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. לפי האומדנים הצטרפו בתקופה הזאת לאוכלוסיית הארץ כשלושים וחמישה אלף עולים, רובם ממזרח אירופה, ובסופה מנה היישוב היהודי כשמונים וחמישה אלף תושבים.

ברקע לעלייה עומדים מצבם הקשה של יהודי מזרח אירופה, שהוסיף להיות קשה, פרעות אנטישמיות ובמרכזן פרעות קישינב, והתחזקות התנועה הציונית.

הנקודה האחרונה משמעותית במיוחד: בעוד פעילותן של תנועות חובבי ציון הייתה מפוזרת, מוסדותיה של התנועה הציונית שהקים הרצל היו משענת מוסדית ורעיונית לעולים. פרשת אוגנדה (1903) הביאה רבים להדגיש בפעולתם את משמעותה של ארץ-ישראל עבורם ואת חוסר נכונותם לוותר על ההתיישבות בה.

זאת ועוד, צעירים רבים באזור נתפסו לרעיונות סוציאליסטיים וראו בארץ-ישראל את המקום שבו יוכלו לממש אותם. בין העולים היו גם הפעם משפחות בעלות רקע מסורתי יותר, שהתיישבו בערים הגדולות ובמושבות. הן הביאו לפיתוח משמעותי של היישוב העירוני ולהתבססות המשק היהודי. בשנת 1909 אף ייסדו שכונה חדשה, שתהפוך לעיר העברית הראשונה – אחוזת בית, לימים תל-אביב.

לצדם הופיעה גם קבוצה חדשה של עולים ציונים סוציאליסטיים, שטבעו את החותם המרכזי של העלייה הזאת. העולים האלה היו רווקים וצעירים, בעלי אורח חיים חילוני-סוציאליסטי, חדורי אידאולוגיה ונחושים לעשות מעשה פיזי שיקבע עובדות בשטח. אחד המאפיינים הבולטים בפעולתם היה המאבק לכיבוש העבודה. עולי העלייה השנייה הדגישו את החשיבות שבעבודת האדמה ובעבודת הכפיים. עבודת האדמה נתפסה בעיניהם כדרך להבראתו של העם היהודי, ש'התנוון' במהלך הגלות, כפי שמציין א"ד גורדון*:

'אני מרגיש את החיים ההם [בגלות], והנה הם צרים כשאול,... ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי... ואני מתחיל הכול מחדש... והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מחיה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים, עבודה אשר ראיתיה, והנה היא אחד מחלקי החיים, משורשיהם היותר עמוקים'.

על הרקע הזה התגלע סכסוך בינם לבין עולי העלייה הראשונה, בני המושבות. בני המושבות העסיקו על-פי רוב פועלים ערבים וטענו שהעסקתם זולה יותר ותפוקתם גבוהה יותר; בעולי העלייה השנייה ראו לא פעם חבורה מפוקפקת של צעירים חילונים, שעשויה להשחית את הנוער.

חלוצי העלייה השנייה חיפשו על כן דרך שתאפשר להם להתקיים ולעבוד בלי להזדקק לעבודה במושבות, ותוך ביטוי מלא של העקרונות האידאולוגיים שהאמינו בהם. הם ביקשו להקים חברה צודקת ושוויונית על בסיס עקרונות סוציאליסטיים, וכך העלו את רעיון הקבוצה, שהתגלגל והפך לימים לרעיון הקיבוץ. בסיסו של הרעיון הוא בהתיישבות משותפת ובעיבוד משותף של חלקות האדמה, ללא רכוש פרטי ותוך הקפדה על שוויון בין החברים: על כל אחד לעבוד כפי יכולתו ולהשתמש במשאבים הציבוריים כפי צרכיו.

ניסיונות ראשונים להקים קבוצה החלו עוד ב-1907, והקבוצה הראשונה, דגניה, הוקמה ב-1909. הקמתן של הקבוצות והקיבוצים הדגישה עיקרון אידאולוגי נוסף – 'כיבוש האדמה'. הקיבוצים נוסדו על קרקעות לאומיות שנקנו בידי המוסדות הציוניים, והצליחו בזמן קצר יחסית להגדיל את הכמות ואת ההיקף של היישובים היהודיים בארץ. להתרחבות הזאת נלוותה החרפה במאבק עם ערביי הארץ, שעליה נעמוד בנפרד, והיא הביאה גם להקמתם של ארגוני המגן והשמירה הראשונים – תופעה שכונתה 'כיבוש השמירה'.

* אהרון דוד גורדון (1856–1922), מעולי העלייה השנייה; חלוץ, סופר, פובליציסט והוגה דעות. גורדון עלה לארץ כשהיה בן 48 ונחשב לחריג בנוף החלוצי מפאת גילו. הוא עבד כפועל והפך עד מהרה למורה רוחני ומעשי של רבים מן העולים. בהגותו, שהוא כינה אותה 'דת העבודה', פיתח את רעיון הקשר בין האדם לטבע ואת חשיבותה של עבודת הכפיים.

לצד עלייה והתיישבות חקלאית, שהיו הגרעין להתהוותם של חברה ומשק יהודיים עצמאיים, פיתח 'היישוב החדש' גם תרבות חדשה שהשפה העברית עומדת במרכזה. זה היה סממן מובהק לשאיפה לתחייה לאומית מלאה: העברית, שהייתה שפתו העתיקה של העם היהודי, שימשה באותה עת כלשון קודש בלבד, והיה קשה להשתמש בה כשפת יום-יום בשל היעדר מילים מודרניות.

היהודים עשו על כן שימוש מגוון באחת מן השפות היהודיות – יידיש, לדינו, ג'והורי, מרוקאית יהודית ועוד – או בשפה המקומית בסביבה שבה חיו. נטישת לשונות הגלות והשימוש בעברית נחשבו לאחד הצעדים המרכזיים בפיתוחו של יישוב לאומי עצמאי בארץ.

תחיית השפה היא תהליך שהתרחש במקביל בכמה מוקדים. המוקד הראשון היה בירושלים, שם פעלה קבוצת מחנכים ואינטלקטואלים לפיתוחה של השפה. המרכזי שבהם היה אליעזר בן יהודה (1858–1922). הוא הקים אגודות לדיבור עברי, שמהן צמח 'ועד הלשון העברית' (כיום האקדמיה ללשון העברית), חידש כ-300 מילים שמתאימות למציאות המשתנה, ייסד והוציא לאור עיתון עברי בשם 'הצבי', וחיבר מילון מקיף.

בן-יהודה שוחח עם משפחתו בעברית בלבד וניסה להחדיר את השפה לחיי היום-יום. על הרקע הזה התנהל נגדו מאבק עיקש מצד מי שראו בפעולותיו 'חילול הקודש'. את משנתו בדבר חינוך הילדים בעברית פרס בן-יהודה במאמר בשם 'על דבר החינוך':

'רק בחנכנו את נערינו בשפת עברית, בהסכינם [בהתרגלם] לדבר את השפה הזאת תמיד... יסכין [יתרגל] הנער העברי לאהוב את עמו עוד בימי ילדותו ולא יחדול מאהוב את העם הזה עד יומו האחרון.'

העיר יפו, שהפכה באותה עת למרכז העירוני החשוב ביותר של היישוב החדש, הייתה גם היא מוקד להפצה ולחידוש של העברית כשפה מודרנית. בעיר קמו בתי ספר עבריים ופעלו בה כמה סופרים חשובים שכתבו בעברית. בתי-הספר העבריים במושבות, בקיבוצים ובמושבים היו מוקד נוסף לשימוש הולך וגדל בעברית. המורים באותם בתי-ספר מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות השפה: הם כתבו ספרי לימוד בעברית ותרגמו לעברית ספרות יפה מלשונות זרות. כך נוצר בארץ דור ראשון שהעברית היא שפת אמו. בזיכרונותיו מעיד שמואל דיין*, מעולי העלייה השנייה, על הנחישות שבה הונחלה השפה:

'הלוחמים הקנאים הטילו קנסות על היודעים עברית ואינם מדברים בה, הנהיגו שיעורי ערב וקריאה בצוותא... כעבור שנתיים קיבלה הקבוצה תקציב למורה מיוחד לעברית... שהצליח ללמד את רוב החברים והחברות עברית טובה... עבודת כיבוש עצמי.'

הוויכוח שרחש מתחת לפני השטח פרץ באירוע המכונה 'מלחמת השפות' או 'ריב הלשונות', שהתרחש בשנים 1913–1914. חברת 'עזרה', חברה פילנתרופית שבבעלותה היו עשרות בתי ספר בארץ שבהם לימדו בשפה הגרמנית, ביקשה להקים בית ספר מדעי גבוה בחיפה – 'טכניון'. החברה טענה שמן ההכרח שהלימודים במוסד הזה יתנהלו בגרמנית, שכן השפה העברית אינה עשירה דיה כדי לקיים בה דיון אקדמי וללמד מדעים. הטענה הזאת עוררה זעם רב בקרב הציבור, ובכוונותיה של 'עזרה' נאבקו תלמידי בתי המדרש למורים, תלמידי בתי הספר שבהם למדו עברית, הסתדרות המורים ואחרים. את טיעוניהם מסכמים תלמידי הגימנסיה הרצליה, בית-הספר העברי הראשון בארץ, במכתב גלוי שכתבו:

'אנו התחנכנו מילדותנו על ברכי שפת העם בארץ אבות, מדברים, לומדים וחושבים בה ורק בה. הוכחנו לעולם כולו, שרק השפה העברית היא היכולה וצריכה לשמש שפת הדיבור והלימוד בארצנו... אנו מביעים בזאת את מחאתנו עזה, המתפרצת מלבנו, נגד אלה המעיזים לפרוץ פרץ בשפה העברית בארצנו והמערערים בזה את יסוד תרבותנו הצעירה.'

בסופו של דבר נעתרה 'עזרה' לדרישת היישוב ושינתה את שפת הלימוד לעברית. המאבק החריף הדגיש שעבור הציבור המתהווה בארץ הייתה העברית חלק עקרוני מן המאבק לכינונה של תרבות ציונית-עברית.

* שמואל דיין (1891–1968), מחלוצי העלייה השנייה, חבר כנסת ואיש ציבור. דיין עלה ארצה בשנת 1908 ועסק בחקלאות. בשנת 1911 הצטרף לדגניה, הקבוצה הראשונה. ב-1921 החליט על ייסודה של צורת התיישבות חדשה, מושב העובדים, וייסד את נהלל בעמק יזרעאל לפי הדגם הזה. בנו של שמואל, משה דיין, שימש כרמטכ"ל וכשר ביטחון.

בקיץ 1914 מנה היישוב היהודי בארץ כשמונים וחמישה אלף נפש, שהיו כ-10% מן האוכלוסייה הכוללת. הם התגוררו במספר הולך וגדל של נקודות יישוב, עיבדו מאות דונמים של אדמה והקימו מספר רב של מוסדות ושירותים.

התנופה היישובית נעצרה באופן חד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה ניתקה את ארץ-ישראל מאירופה והרעה את מצבם של מרבית תושביה היהודים, שהגיעו ממדינות שהוגדרו כעת אויבות של האימפריה העות'מאנית.

בתחילת המלחמה תמכו רבים מקרב היישוב החדש באימפריה, בתקווה שתמיכתם תשפר את יחסם של הטורקים לתושבי הארץ היהודים ולמפעל הציוני. אולם במהרה הסתבר שהטורקים מנצלים את המלחמה כדי לפגוע ביישוב, שסבל מגירושים המוניים, מגיוס בכפייה לצבא ומסגירת מוסדותיו המרכזיים. המצב החמיר בשנים 1916–1917, כאשר בארץ התפתח רעב, כפי שהעיד אהרון אהרונסון*:

'בינתיים גוועים אנשים מרעב, פשוטו כמשמעו. מראות זוועה ראו עינינו: זקנים, נשים וטף משוטטים, רעב ובלהות - טירוף בעיניהם הגוססות, ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים.'

במרץ 1917 גירשו הטורקים את תושבי יפו וסביבותיה, ובכללם את תושבי תל אביב, באירוע שכונה לימים גירוש תל-אביב. ברקע לצו הגירוש עמדה התקדמותם של הבריטים בחזית המצרית, ובאופן רשמי הוא הופנה לכלל תושבי האזור, יהודים כערבים. אולם בפועל הוא השפיע בעיקר על היהודים, שעזבו את בתיהם וחזרו לאזור רק לאחר חודשים ארוכים. לעזרתם של תושבי יפו נרתמו איכרי הגליל והשרון, ששיכנו את המגורשים באוהלים ובבקתות, אך התנאים הקשים והרעב הביאו למותם של רבים.

על הרקע הזה החלו רבים ביישוב היהודי בארץ ובתנועה הציונית מחוצה לה לתמוך בבריטים וביקשו לסייע להם במלחמתם. תנועת המחתרת ניל"י, שהוקמה בזיכרון יעקב כדי לסייע לבריטים ושבה נעסוק בהרחבה בהמשך, היא אחד הביטויים למגמות האלה. מחוץ לארץ-ישראל הקימו אישי ציבור יהודים, ובראשם זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, גדודים שלחמו לצד הצבא הבריטי; גם בהם נעסוק בהמשך.

על רקע שיתוף הפעולה עם הבריטים והאינטרסים שלהם באזור, ניתנה ב-2 בנובמבר 1917 הצהרה רשמית בדמות מכתב ששלח שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, לברון רוטשילד, ושנודעה לימים כ'הצהרת בלפור'. ההצהרה הזאת, שהושגה לאחר מאמצים דיפלומטיים של חיים ויצמן ואחרים, היא למעשה הכרה רשמית בתביעותיה של התנועה הציונית על ארץ-ישראל:

'ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת.'

ההצהרה קיבלה תוקף מחייב כאשר אושרה על-ידי חבר הלאומים** כחלק מתנאי המנדט שניתן לבריטניה על ארץ-ישראל (1922), והיא הישג דיפלומטי חשוב ביותר בדרך למדינה.

* אהרון אהרונסון (1876–1919), אגרונום ופעיל ציוני. אהרונסון נולד ברומניה ועלה לארץ במהלך העלייה הראשונה. הוא נמנה עם מייסדי המושבה זיכרון יעקב, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה היה במחתרת ניל"י, שריגלה לטובת הבריטים.

** חבר הלאומים הוא גוף בין-לאומי שהוקם בשנת 1920, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. מטרותיו היו שמירת השלום בעולם ומניעת תוקפנות צבאית מצד מדינות. הגוף הזה העניק לבריטניה את המנדט על ארץ-ישראל. בפועל הצלחתו של חבר הלאומים בתפקידו הייתה מוגבלת בלבד, והוא חדל לתפקד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1946 הועברו כלל סמכויותיו לאו"ם.

העליות הציוניות לארץ החלו בתקופת השלטון העות'מאני והמשיכו ביתר שאת גם בתקופה הבריטית. העליות האלה חיזקו את היישוב והגדילו באופן משמעותי את היקפו.

בשנת 1919 הגיעה לחופי הארץ האונייה 'רוסלן', ועל סיפונה למעלה מ-600 עולים, שהיו כאחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ באותה עת. הגעתה של האונייה סימנה את ראשיתה של העלייה השלישית, שנמשכה עד 1923 ושבמהלכה הגיעו ארצה כשלושים וחמישה אלף עולים.

ברקע לעלייה הזאת עומדים סיומה של מלחמת העולם הראשונה ופרסום הצהרת בלפור, כמו גם האכזבה שחשו רבים לאחר שהתגלה שהשלטון החדש ברוסיה נותר עוין ליהודים, ושגם 'הרפובליקה השנייה', שהוקמה בפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, מושפעת ממגמות אנטישמיות*.

כשליש מן העולים – צעירים שעלו לארץ לאחר הכשרה במסגרת תנועת 'החלוץ' או השומר הצעיר – ביקשו להגשים בה את העקרונות הציוניים הסוציאליסטיים שהאמינו בהם**. הם חיזקו את הקבוצות והקיבוצים שהקימו עולי העלייה השנייה וייסדו נקודות יישוב חדשות. בנוסף הקימו את 'גדוד העבודה', שנועד להיות קומונה כללית שחבריה חיים חיי שיתוף, כמו בקיבוץ. פלוגות 'גדוד העבודה' עבדו בסלילת כבישים ובהקמת יישובים, אך עקב מחלוקות התפצל הגדוד וחדל לפעול ב-1929.

מוסד חשוב נוסף שהוקם בתקופה הזאת היה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל – ארגון עובדים שאיגד את כלל העובדים היהודים בארץ 'לשם סידור כל העניינים היישוביים, הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ ובניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל' (מתוך החלטת היסוד של ההסתדרות). בניגוד לארגוני עובדים אחרים, פעילותה של ההסתדרות נגעה לכל תחומי החיים, והיא הפכה עד מהרה לארגון החשוב ביותר של תנועת העבודה ולאחד הגופים הדומיננטיים בחיי היישוב בארץ.

עולי העלייה השלישית שלא הצטרפו לתנועות החלוציות עיבו את היישוב העירוני והביאו לפיתוחה של התעשייה הזעירה. ב-1923 נקלע היישוב למשבר כלכלי חריף, וזה הביא להפסקת העלייה.

* המהפכה הרוסית היא כינוי לסדרת אירועים שהחלה בפברואר 1917, כאשר מהפכנים רוסים הדיחו את הצאר ניקולאי השני מתפקידו. לאחר תקופת מעבר, באוקטובר, תפסו הסובייטים בראשות לנין את השלטון. יהודים רבים תלו תקוות בחילופי השלטון, אך התאכזבו לגלות שגם השלטון החדש לא היטיב עימם.

* הרפובליקה השנייה הוא כינוי למדינה שהוקמה על חלק משטחי ממלכת פולין-ליטא ההיסטורית לאחר מלחמת העולם הראשונה, והתקיימה עד לכיבוש פולין על-ידי הנאצים בראשית מלחמת העולם השנייה.

** החלוץ הייתה מסגרת שנוסדה ב-1918 ברוסיה, במטרה להכשיר צעירים יהודים לקראת עלייה לארץ, תוך דגש על לימודי עברית והכשרה לעבודה חקלאית ולהגנה עצמית. בשיא כוחה של התנועה, ערב מלחמת העולם השנייה, היו חברים בה כמה עשרות אלפי צעירים; בשנים 1919–1939 עלו לארץ כ-50 אלף מחבריה.

** השומר הצעיר היא תנועת נוער שהוקמה ב-1913 במזרח אירופה וחרתה על דגלה ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. חניכי התנועה, שעדיין פועלת בישראל, הקימו קיבוצים רבים שאוגדו במסגרת הקיבוץ הארצי.

בשנת 1924 החל גל עלייה נוסף, שכונה העלייה הרביעית. הגל הזה נמשך עד 1929, ובמהלכו עלו לארץ כשבעים אלף עולים. למרות הסמיכות הכרונולוגית לעלייה השלישית, שתי העליות נבדלו זו מזו באפיון העולים שהגיעו ארצה במהלכן ובמניעיהם.

הדימוי של העלייה הרביעית היה של עליית משפחות מן המעמד הבינוני, שעזבו את פולין בשל המצב הכלכלי הקשה ובחרו להגיע לארץ-ישראל רק בשל הקושי להגר לאמריקה. בפועל נמנו בין העולים גם פועלים רבים, שפנו לעבודת כפיים במושבות ובערים.

תרומתה המרכזית של העלייה הזאת הייתה בפיתוח היישוב העירוני בארץ, ובעיקר בפיתוחה של תל-אביב, שהפכה בשנים האלה למרכז הכלכלה, התעשייה, התרבות והמנהל של היישוב. בנוסף הקימו העולים כמה מושבות חקלאיות, תוך שימוש ביוזמה ובהון פרטיים: כך הוקמו כפר גנים וגת רימון בסמוך לפתח תקווה, מגדיאל ורמתיים באזור השרון ועוד.

בשנים 1933–1939 הגיעו לארץ כרבע מיליון עולים, בגל עלייה שכונה העלייה החמישית. ברקעה של העלייה הזאת עומדים החרדה מפני המשטרים הפשיסטיים שתפסו את השלטון באירופה ומגורלם של היהודים תחת שלטונם, וכן צמצום אפשרויות ההגירה למדינות אחרות מחוץ לאירופה. העלייה הזאת הגדילה את היישוב היהודי בארץ כמעט פי שלושה, ובסופה הוא מנה קרוב לחצי מיליון תושבים.

אף שרק כחמישית מן העולים הגיעו מגרמניה, הם הטביעו את חותמם על העלייה הזאת. בניגוד לעולים ממדינות אחרות, העלייה הגרמנית לא נטמעה במערכות היישוביות הקיימות ושמרה על ייחודה התרבותי והחברתי. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בשמירה על השפה הגרמנית ובהוצאה לאור של עיתונים בשפה הזאת. מרבית העולים היו בעלי מקצועות אקדמיים – רופאים, מהנדסים, עורכי דין – ואף שלרבים מהם לא נמצאה תעסוקה בתחומי התמחותם בטווח המיידי, לאורך זמן הם תרמו לפיתוחם של המקצועות האלה ביישוב.

לצד העולים מגרמניה הגיעו לארץ באותן שנים עשרות אלפי עולים, חברי תנועת 'החלוץ' ממזרח אירופה, והם הביאו להקמתם של יישובים חקלאיים רבים, ובהם למשל יישובי עמק חפר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נסתם הגולל על העלייה ההמונית לארץ, והיא חודשה רק לאחר המלחמה.

אולם העליות שהגיעו עד 1939 יצרו מצב בלתי הפיך של יישוב יהודי, שמנה כחצי מיליון נפש וקיים ארגונים חברתיים, תרבותיים, פוליטיים וכלכליים אוטונומיים.

במהלך השנים 1917–1918 כבשו הבריטים בהדרגה את שטחה של ארץ-ישראל והכריזו על שלטון צבאי, שהוחלף בשנת 1920 בשלטון אזרחי. מדיניותם ביחס לארץ נבעה מסבך של הבטחות ואינטרסים שלא יכלו לעמוד בקנה אחד.

עוד בימי העליות הראשונה והשנייה התפתחו סכסוכים בין יהודים לערבים, אך במהותן היו אלה מחלוקות בעלות אופי מקומי, שנגעו לבעלות על קרקע ולפגיעה ברכוש. השלטון העות'מאני סירב להכיר באף תנועה לאומית וראה בשטחי ארץ-ישראל חלק מן המדינה שנמצאת תחת שלטונו ומרכזה באיסטנבול.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נעזרו הבריטים במנהיג הערבי חוסיין בן עלי (השריף חוסיין). במכתבי מקמהון-חוסיין התחייבו לכאורה להעניק לו ממלכה בשטחים שיכבשו במזרח התיכון*. ההבטחה הזאת עומדת בניגוד להתחייבותם של הבריטים לצרפת בהסכם סייקס-פיקו, שהגדירה את אזור סוריה ולבנון כאזורים הנתונים לשליטה או להשפעה צרפתית**, וכפי שראינו לעיל גם בניגוד להתחייבותם ליהודים בהצהרת בלפור, לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.

ב-1922 קבע חבר הלאומים ששטחה של ארץ-ישראל יופקד בידי בריטניה, שנדרשה לפעול להקמת בית לאומי לעם היהודי בשטחו. כך, לנוכח תקוות מקבילות של היישוב היהודי ושל התושבים הערבים, שתודעתם הלאומית התגבשה אט אט, החלה סדרה של התנגשויות אלימות שכונו בלשון אותה תקופה 'מאורעות'.

על הרקע הזה שינו הבריטים את מדיניותם, וגם יחסיהם עם היישוב היהודי בארץ ועם המוסדות הציוניים ידעו עליות ומורדות. בעוד ראשיתה של התקופה עומדת בסימן שיתוף פעולה, ההגבלות שהטילו הבריטים על עלייה, על רכישת קרקעות ועל התיישבות גרמו למתחים קשים בינם לבין ראשי היישוב והתנועה הציונית.

השינויים במדיניות הבריטית בארץ הוגדרו באופן רשמי בסדרה של מסמכים שכונו 'הספר הלבן', על שם צבע עטיפתם. בשנת 1922 פורסם הספר הלבן הראשון, על-ידי שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל***. בספר אמנם הביעה בריטניה את המשך תמיכתה בהקמת בית לאומי לעם היהודי, כפי שנקבע בהצהרת בלפור, אך עבר הירדן המזרחי (לימים ממלכת ירדן) הופרד מארץ-ישראל והוחרג מן ההצהרה, ונקבע שהעלייה היהודית לארץ תוגבל ותותאם ליכולת הקליטה הכלכלית שלה. בהתאם עמדו שנות העשרים בסימן שיתוף פעולה עם הבריטים, שהביא להתפתחות כללית של היישוב היהודי בארץ ולהקמת מוסדות אוטונומיים, תרבותיים וכלכליים.

* חוסיין בן עלי (1853–1931), מנהיג ערבי ששלט על ממלכה באזור חצי האי ערב. במהלך מלחמת העולם הראשונה שיתף פעולה עם הבריטים, בתקווה שלאחריה יגמלו לו. במכתבי מקמהון-חוסיין אכן התחייבה בריטניה להעניק לו ממלכה בשטחים שייכבשו מידי האימפריה העות'מאנית, ועם תום המלחמה קיבלו בניו כמה ממלכות ובראשן ממלכת ירדן וממלכת עיראק. אך חוסיין הבין את ההבטחה הבריטית כרחבה יותר וסבר שהבריטים רימו אותו. בשנת 1924 התמוטטה הממלכה שעמד בראשה בחצי האי ערב, ונכבשה בידי משפחת סעוד, שייסדה את ערב הסעודית. חוסיין הוא אבי שושלת המלוכה ההאשמית, שצאצאיה שולטים בירדן.

** הסכם סייקס-פיקו היה הסכם חשאי בין בריטניה לצרפת, שחילק ביניהן את המזרח התיכון שלאחר המלחמה. ההסכם לא בוצע בפועל באופן מלא, ורק במהלך 1920 נקבעו קווי התיחום הסופיים, שהקנו לבריטים את השליטה באצבע הגליל.

*** וינסטון צ'רצ'יל (1874–1965), מדינאי בריטי ששימש ראש ממשלת בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1921–1922 שימש שר המושבות הבריטי, והיה ממונה במסגרת התפקיד הזה על כלל המושבות של בריטניה ברחבי העולם.

בשנים תר"פ-תרפ"א (1920–1921) התרחשו גלי אירועים אלימים בסמיכות זמנים ובמקומות שונים בארץ. האירועים האלה יצרו לראשונה הבנה שהיהודים והערבים נמצאים על מסלול התנגשות, ושמהותו של הסכסוך אינה מקומית או כלכלית כי אם לאומית.

בתום מלחמת העולם הראשונה חולק המזרח התיכון בין הבריטים לצרפתים. ארץ-ישראל עברה לידיה של בריטניה, אך קו הגבול הצפוני בינה לבין צרפת זז כמה פעמים עד לקביעתו הסופית ב-1920. לפי קו הגבול הראשוני, שסומן בעת הסכמי 'סייקס-פיקו' (1916), אזור אצבע הגליל, צפונה לקו חיפה-עפולה, על ארבעת היישובים היהודיים שבו – תל-חי, כפר גלעדי, מטולה וחמארה – היה אמור להיות נתון לשליטה צרפתית. אך הערבים המקומיים התקוממו נגד צרפת ופעלו להקמתה של 'ממלכת סוריה הגדולה', בהנהגתו של האמיר פייצל*.

בהדרגה השתררה באזור אנרכיה כללית, במטרה להקשות על הצרפתים לכונן את שלטונם. היישובים היהודיים באזור נקלעו למאבק שלא בטובתם, ונתפסו על-ידי ערביי האזור כ'גייס חמישי' שמסייע לצרפתים. על הרקע הזה התרחשה שורה של תקריות אלימות כלפי היישובים האלה.

בהנהגת היישוב היהודי התעורר ויכוח: האם לנוכח הנסיבות צריך להתמיד בהתיישבות באזור? ז'בוטינסקי סבר שעדיף לוותר על היישובים: 'אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים'. בן-גוריון לעומתו חשב אחרת: 'לנו ברור שצריך להגן על כל מקום שבו עובד פועל יהודי... אם נברח מפני שודדים, נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון אלא את כל ארץ-ישראל'.

בינואר 1919 הצטרף לאנשי תל-חי יוסף טרומפלדור, במטרה לארגן את השמירה במקום. טרומפלדור לחם בצבא הרוסי בעת מלחמת רוסיה-יפן, ובמהלכה איבד את ידו השמאלית. הוא עלה לארץ ב-1912 ועבד כפועל.

ב-י"א באדר תר"פ (1 במרץ 1920) דרשה קבוצת ערבים להיכנס לחצר תל-חי. בקרב היריות שהתפתח נהרגו שישה מאנשי המקום, וביניהם טרומפלדור. ששת החללים האלה הצטרפו לשני חללים נוספים שנהרגו קודם לכן.

בעקבות הקרב נאלצו המתיישבים לפנות את תל-חי, אך סיפורם הפך למיתוס מרכזי של התנועה הציונית. המילים האחרונות המיוחסות לטרומפלדור, 'טוב למות בעד ארצנו', בין אם נאמרו ובין אם לאו, הפכו לאחת הדוגמאות המרכזיות לנכונותה של התנועה הציונית להגן בחירוף נפש על עקרונותיה.

על קברם של מגני תל-חי הוקמה אנדרטה ובמרכזה ארי שואג. תנועות הנוער עלו אל האתר, ויום נפילת תל-חי צוין על-ידי היישוב כולו. ימים אחדים לאחר מאורעות תל-חי חיבר ברל כצנלסון** הספד להרוגי המאורעות, שלימים הפך לתשתית שעל-פיה נכתב נוסח ה'יזכור' שנעשה בו שימוש במדינת ישראל עד היום:

'יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו אחרי המחרשה ויחרפו את נפשם על כבוד ישראל ואדמת ישראל. יזכור עם ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש, אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל יינחם ואל יפוש האבל עדי בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.'

* האמיר פייצל (1885–1933), נצר לשושלת ההאשמית וממנהיגי המרד הערבי. בהתאם להסכם של הבריטים עם אביו, היה אמור לקחת חלק במדינה הערבית שתוקם עם תום המלחמה. פייצל ניהל משא ומתן עם חיים ויצמן במטרה להגיע להסכמות עם התנועה הציונית. ב-1920 מונה למלך סוריה, אך זמן קצר לאחר מכן גורש ממנה בידי הצרפתים ומונה למלך עיראק, שבה שלט עד 1933.

** ברל כצנלסון (1887–1944), ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ-ישראל ושל הציונות הסוציאליסטית. כצנלסון עלה לארץ בעלייה השנייה ודגל בשילוב בין ערכים סוציאליסטיים ללאומיות היהודית, אך בניגוד לרבים מבני דורו הדגיש את הרלוונטיות של המסורת היהודית.

כחודש לאחר הקרב בתל-חי פרצו בירושלים מהומות במהלך חגיגות נבי מוסא*, שהתרחשו באותה שנה במקביל לפסח. המון ערבי, שהוסת בידי המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני** בסיסמאות לאומניות ואנטישמיות, התנפל על יהודים שנקרו על דרכו. הבריטים עמדו מנגד ואף אסרו את זאב ז'בוטינסקי, שניסה לארגן את היהודים להגנה עצמית.

חיים ויצמן שהה בעת המאורעות בארץ יחד עם בנו בנימין, ותיאר אותם בכאב רב לוורה אשתו: 'עבר עלינו, חביבתי, דבר איום ביותר, חמור ביותר – פוגרום בירושלים, עם כל סימני הלוואי וה-חן של פוגרום. אני מאשים בזאת את הממשל [הבריטי]. אולי לא הם ארגנו את הפוגרום בפועל, אך אין ספק שהם סייעו לו בעמדתם הפסיבית.'

יש הרואים קשר ישיר בין האירועים בתל-חי ובמקומות אחרים בגליל לבין המאורעות בירושלים, ומדגישים שכל ההתרחשויות קרו על רקע התקוות לייסוד ממלכה ערבית בסוריה. במהלך המאורעות נרצחו שישה יהודים, נמנו למעלה ממאתיים פצועים ונזק כבד נגרם לרכוש. בעקבותיהן החליטה מפלגת אחדות העבודה, המפלגה הגדולה ביותר ביישוב באותם ימים, על הקמתו של ארגון הגנה ארצי – לימים 'ההגנה'.

* חגיגות נבי מוסא הן מנהג מוסלמי של עלייה לרגל אל מסגד נבי מוסא, השוכן במדבר יהודה סמוך לעיר יריחו. על-פי האמונה המוסלמית קבור באתר הזה משה, שהוא 'ראשון הנביאים'. המסע אל עבר נבי מוסא היה יוצא מהר הבית בירושלים.

גל אלימות נוסף פקד את הארץ במאי 1921. המוקד הפעם היה ביפו, אך משם התפשט אל הארץ כולה. ראשיתן של המהומות בתהלוכת ה-1 במאי (חג הפועלים**), שכמו שאירע בירושלים התפתחה להתנגשות בין יהודים לערבים. אך מסקירת הארגון של ההתקפות מסיקים רוב חוקרי התקופה שהערבים התארגנו לפעולה מחדש.

כנופיות ערביות חמושות החלו בתקיפה של יהודי יפו, תל-אביב וכמה מושבות נוספות. עד סוף השבוע נרצחו ארבעים ושבעה יהודים, נמנו מאה ושישה עשר פצועים ונזק כבד נגרם לרכוש. כוחות ה'הגנה', שהייתה אז בחיתוליה, מילאו את תפקידם באופן חלקי, ונראה היה שללא הסיוע הבריטי היו התוצאות קשות אף יותר.

בין המעשים הקשים היו הפגיעה בעולים שהתגוררו ב'בית העולים' ביפו ורצח יושביו של 'בית ויצקר' באזור אבו-כביר, וביניהם הסופר יוסף חיים ברנר***. חצי שנה לאחר האירועים במאי, ב-2 בנובמבר 1921, שהיה יום השנה להצהרת בלפור, התרחשו שוב אירועים אלימים בירושלים, שלא גבו מחיר בנפש; אך עם סיומם נראה היה שהשתרר שקט בארץ.

* חאג' אמין אל-חוסייני (1895–1974), מנהיג דתי ופוליטי של ערביי ארץ-ישראל במהלך תקופת היישוב, שהיה ידוע באיבתו למפעל הציוני והוביל את מעשי הרצח והטרור נגד תושבי היישוב היהודי. לאחר שנרדף על-ידי הבריטים נמלט מן הארץ. במהלך מלחמת העולם השנייה ניסה לייצר שיתוף פעולה עם הנאצים ונפגש עם היטלר. בעשרים שנות חייו האחרונות חי בקהיר ובביירות, אך לא היה פעיל מבחינה ציבורית.

** 1 במאי (יום הפועלים הבין-לאומי) הוא יום ציון שמבטא סולידריות בין ארגוני הפועלים ואיגודי העובדים בכל העולם. מקורו של היום בהפגנות שנערכו בתאריך הזה בקנדה ובארצות הברית. בעבר היה היום הזה בולט מאוד במרחב הציבורי בישראל.

*** יוסף חיים ברנר (1881–1921), סופר, הוגה, פובליציסט ומנהיג יהודי. ברנר עלה לארץ בעלייה השנייה, הדגיש את תפיסתו האתאיסטית ועל הרקע הזה הרבה להתפלמס עם סופרי היישוב והחרדים. בין יצירותיו: 'מכאן ומכאן', 'שכול וכישלון', 'הגאולה והתמורה' ועוד.

בספטמבר 1928 החלו שוב מאורעות בירושלים, על רקע זכויות תפילה בכותל המערבי. כתב המנדט חייב את בריטניה לשמור על הסטטוס-קוו בנוגע למקומות הקדושים.

בהתאם לכך רחבת הכותל נחשבה להקדש מוסלמי, 'ווקף'. לנוכח זאת תבעו הגופים המוסלמיים שניהלו את הווקף שהיהודים יבואו למקום לתפילה בלבד, וביקשו לאסור עליהם להציב ברחבה ספסלים ומחיצות. במהלך כל שנות העשרים הוגשו תלונות על הפרת התנאים משני הצדדים, והן הובילו לתקריות מקומיות אך לא מעבר לכך.

ביום כיפור תרפ"ט הציבו היהודים ברחבת הכותל מחיצת בד. גורמים מוסלמיים לאומניים בראשות חאג' אמין אל-חוסייני, שהסית כבר חודשים קודם לכן וטען שהיהודים מבקשים להשתלט על הר הבית, ליבו את האירוע השולי. קבוצות יהודיות הגיבו בהפגנות רבות משתתפים.

המתיחות נשמרה לאורך השנה כולה והתפרצה שוב לקראת ט' באב, אוגוסט 1929. במשך שמונה ימים התנפל המון ערבי מוסת על יהודי העיר העתיקה, ובהמשך גם על ריכוזים יהודיים נוספים. הפגיעה ביהודי חברון הייתה קשה במיוחד: מתוך כשש-מאות היהודים שהתגוררו בעיר נרצחו למעלה משישים, ובעקבות הטבח חדל היישוב היהודי בעיר להתקיים.

טבח נוסף התרחש בצפת, שבה נרצחו כשמונה-עשר יהודים. הפורעים התנפלו על כמה יישובים נוספים, ובהם המושבה מוצא, המושבה באר-טוביה וחוות חולדה. כנופיות ערביות ניסו לפגוע בריכוזים יהודיים גם בערים עזה, תל-אביב וחיפה, אך נבלמו בידי כוחות ה'הגנה' ובית"ר. הבריטים פינו קהילות יהודיות קטנות מן הערים שכם, רמלה, ג'נין ועכו.

עם תום המאורעות נמנו מאה שלושים ושלושה הרוגים יהודים ושלוש מאות שלושים ותשעה פצועים. היישוב היהודי הוכה בהלם מעוצמת הפרעות ומהיקפן, מן היכולות המוגבלות של ה'הגנה', שלא הצליחה לבלום את הפורעים, ומאובדן השליטה של הבריטים, שנתפסו עד אז כמגיני המפעל הציוני בארץ. כמו כן, הטבח בחברון ובצפת הוכיח שהמאבק הערבי אינו מכוון נגד ה'יישוב החדש' בלבד, אלא נגד כל נוכחות יהודית בארץ.

בפועל הביאו המאורעות להפרדה הולכת וגוברת בין היהודים לערבים בארץ – נקודה שעמד עליה הסופר ש"י עגנון:

'קודם לפרעות תרפ"ט... היו ישראל דרים עם שכניהם הערבים בשלום ובמישור. באבטבוס אחד היו נוסעים ובבית מרקחת אחד היו לוקחים רפואות לתחלואיהם... יהודי כשהיה מברך את הערבי היה מברכו בערבית וערבי כשהיה מברך את היהודי היה מברכו בעברית... לפתע פתאום באו ימי הפרעות של שנת תרפ"ט. דם ישראל נשפך בידי שכניהם הערבים שישבו עמהם כאחים אהובים. נפל פחד הערבים על היהודים וכל מי שהיה דר בין הערביים ברח על נפשו.'

בעקבות המהומות הטילו הבריטים הגבלות על ההגירה היהודית, במסגרת הספר הלבן השני (של פספילד) שהתפרסם בשנת 1930. בנוסף הביאו האירועים לשינויים רבים ב'הגנה', שהלכה וגדלה ופריסתה הגאוגרפית התרחבה.

מאורעות תרצ"ו

באפריל 1936 החל שלב חדש במאבק הלאומי. מנקודת המבט היהודית זה היה עוד שלב בסכסוך הלאומי המחריף על עתיד ארץ-ישראל, המשך ישיר להתנכלויות הערבים למפעל הציוני – ומכאן שמם של האירועים בפי היהודים, 'מאורעות'. אולם מנקודת המבט הערבית זה היה מרד נגד המשך שלטון המנדט בארץ, ומכאן הכינוי שנתנו לו: 'המרד הערבי הגדול'.

הוועד הערבי העליון*, שהוקם בראשית המרד, דרש מן הבריטים הפסקת העלייה היהודית, איסור מכירת קרקעות ליהודים והעברת השליטה בארץ לידי הרוב הערבי. המרד נגד הבריטים וההתנכלויות ליישוב היהודי כללו שביתה כללית של המגזר הערבי, ששיתקה את הכלכלה, ומאות פעולות טרור וגרילה שכוונו נגד יישובים יהודיים ומטרות בריטיות. לראשונה, מרכז הכובד של האלימות לא היה התפרעויות המוניות אלא פעולות מתוכננות של קבוצות חמושות, שהתארגנו והתאמנו לפני ביצוען.

מול המציאות הזאת הוגבר שיתוף הפעולה בין היהודים לבריטים. בסוף אפריל גויסו לראשונה שוטרים יהודים, שכונו נוטרים. הנוטרים שירתו תחת קצינים בריטים וקיבלו מהם נשק, מדים ומחצית משכרם. תפקידם היה להגן על היישובים היהודיים, על הדרכים ועל אתרים אסטרטגיים. הנוטרים שיתפו פעולה עם ההגנה ושימשו לא פעם כיסוי חוקי לפעילותה המחתרתית.

ועדת פיל

בעקבות הגל הראשון של המאורעות מינו הבריטים את ועדת פיל, שעליה הוטל לבדוק את הסיבות לפרוץ המאורעות ולהציע פתרון לסכסוך היהודי-ערבי המתהווה. בפני הוועדה העידו ראשי שלטון המנדט בארץ, נציגי היישוב הארץ-ישראלי, ולבסוף גם נציגי הוועד הערבי העליון, שסירבו בתחילה להופיע בפניה.

ביולי 1937 התפרסמו מסקנות הוועדה. חבריה הגיעו למסקנה שבארץ חיות זו בצד זו שתי קהילות לאומיות בעלות אינטרסים ושאיפות מנוגדים, ושהמשך שלטון המנדט עשוי רק להחריף את הבעיה. הם הציעו על כן לחלק את הארץ לשתי מדינות: מדינה ערבית על רוב השטח, ומדינה יהודית באזורי ההתיישבות המרכזיים של היהודים – מישור החוף, השרון, הכרמל והעמקים – שכונו בשל צורתם על המפה N יישובי. את המקומות הקדושים באזור ירושלים, נמל יפו וה'מסדרון' המחבר ביניהם המליצו לשמור בריבונות בריטית.

הצד היהודי התלבט כיצד לקבל את המסקנות: היו שבירכו על ההמלצה להקים מדינה יהודית, והיו שהתנגדו לה לאור שטחה המצומצם. בצד הערבי דחה הרוב את ההצעה על הסף, ועם פרסום המסקנות פתח בגל נוסף של אלימות.

מאורעות תרצ"ח-תרצ"ט

פרסום מסקנות ועדת פיל הביא לגל נוסף של אלימות. בסיסן של כנופיות המורדים היה בכפרים ובשכונות ערביות שעליהם השתלטו. הן פגעו ביישובים ובתחבורה היהודיים ובמטרות ממשל בריטיות; בנוסף איימו על גורמים ערביים מתונים שהתנגדו להן ואף פגעו בהם. הבריטים החריפו את תגובתם, רדפו אחר הכנופיות, ניסו לפגוע במפקדותיהן ויזמו פעולות ענישה נגד כפרים שנתנו להן מקלט.

אחד הקרבות המכריעים והחריפים ביותר במהלך המרד התרחש בסוף קיץ 1938, לאחר שהמורדים השתלטו על העיר העתיקה בירושלים. הבריטים הטילו מצור על העיר, הפסיקו את החשמל ואת הקשר הטלפוני, וכבשו אותה מחדש בקרב שנמשך חמישה ימים. בסוף אוקטובר 1938 הוטל ממשל צבאי על הארץ ונשלחה תגבורת כדי לגדוע את המרד.

לאחר שהשתרר שקט יחסי, במהלך 1939 נסלל כביש הצפון – כביש ביטחון על הגבול בין ישראל ללבנון – כדי למנוע חדירה של נשק ושל גורמי טרור לארץ. בנוסף נבנו בכל הארץ מצודות משטרה שכונו מצודות טיגרט, במטרה להגביר את השליטה והביטחון. רבות מן המצודות האלה קיימות גם כיום ומשמשות את כוחות הביטחון. מג"ב אף אימץ את תבנית המצודה, והיא מופיעה בסמלו ובתג היחידה שלו.

במהלך השנים האלה הוסיפו הבריטים לחזק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם היישוב היהודי. ביוני 1938 הוקמו פלוגות הלילה המיוחדות, שבהן שירתו נוטרים יהודים לצד חיילים בריטים. הפלוגות פעלו בהתאם לתו"ל (תורת לחימה) שבנה מייסדן, הקצין הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט**. הן היו למעשה יחידות קומנדו קטנות וניידות, שתרמו תרומה חשובה למלחמה בטרור בכלל ולשמירה על צינור הנפט עיראק-חיפה בפרט.

היישוב היהודי התלבט כיצד להגיב לגלי האלימות. עמדתם של מוסדות היישוב הייתה שיש להבליג על פעולות טרור ערביות, ושאסור להגיב עליהן בפעולות טרור נגדיות ולפגוע בחפים מפשע; לפי המדיניות הזאת פעל הכוח הצבאי המרכזי של היישוב, ה'הגנה'. האצ"ל, לעומת זאת, סבר שיש לגבות את מחיר הדמים של הנרצחים היהודים מן הצד הערבי, וביצע פעולות שכללו פגיעה באוכלוסייה אזרחית, בניגוד לעמדת מוסדות היישוב.

במהלך הגל השני של המאורעות נחנך נמל תל-אביב (פברואר 1938), שהרעיון לבנייתו הועלה עוד במהלך הגל הראשון של המאורעות, לנוכח השביתה שכפו הערבים בנמלי הים האחרים. בנוסף הוקמו עוד כמה נקודות יישוב יהודיות במסגרת שכונתה 'חומה ומגדל', שעיקרה הקמה מהירה של יישובים שאופיינו בגדר מקיפה בנויה עץ וחצץ, מגדל שמירה וכמה צריפי מגורים. באופן הזה הוקמו למעלה מחמישים יישובים חקלאיים.

* הוועד הערבי העליון היה גוף ההנהגה המרכזי שהוביל את מאבקם של ערביי ארץ-ישראל בתנועה הציונית. הוועד הוקם בשנת 1936 והיה פעיל עד לסיום מלחמת העצמאות. הקו התקיף שהנהיג והתנגדותו לכל פתרון מדיני העלו אותו על מסלול התנגשות עם הבריטים. בשנת 1937, לאחר רצח איש ממשל בריטי בגליל (לואיס אנדרוס), הוגלו חבריו לאיי סיישל, ויושב ראש הוועד, חאג' אמין אל-חוסייני, ברח ללבנון.

** אורד צ'ארלס וינגייט (1903–1944), קצין בצבא הבריטי שאהד את הציונות. וינגייט התמחה בלוחמה זעירה (לו"ז) ובהתמודדות עם פעולות גרילה, והוא שיזם את הקמתן של פלוגות הלילה המיוחדות. במהלך מלחמת העולם השנייה נהרג בהתרסקות מטוס בהודו.

למרות התחזקות שיתוף הפעולה של היישוב היהודי עם הבריטים, האיום מצדה של גרמניה הנאצית, שהוביל בסופו של דבר לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא את הבריטים להתקרב לצד הערבי במגמה להרגיע את האזור.

שיאה של המדיניות הזאת הגיע עם פרסום הספר הלבן השלישי (של מקדונלד) במאי 1939, שקבע הלכה למעשה שבארץ-ישראל לא תוקם מדינה יהודית אלא מדינה דו-לאומית, הטיל מכסות עלייה מצומצמות מאוד ואסר כמעט לחלוטין מכירת קרקעות ליהודים. המדיניות הזאת עוררה ביישוב זעם, במיוחד בשל משמעויותיה הטרגיות מבחינתם של יהודי גרמניה, שניסו לצאת את המדינה ללא הצלחה בעוד כל מדינות העולם סוגרות את שעריהן בפניהם.

היישוב התאחד למאבק בבריטים, אך פרוץ מלחמת העולם זמן קצר לאחר מכן (ספטמבר 1939) העמיד אותו בפני דילמה. מצד אחד ביקש היישוב לסייע לבריטים במאבקם בגרמניה הנאצית; מצד שני, דווקא נוכח האירועים באירופה, ביקשו רבים להיאבק במדיניות החדשה. כך התנדבו רבים לצבא הבריטי, בעוד רבים אחרים הפגינו נגד ממשלת המנדט וניסו לעקוף את מגבלות העלייה.

כדי לפתוח את שערי הארץ בפני פליטים שהצליחו לברוח מאירופה החלו פעולות 'העפלה'. במסגרת הזאת הגיעו לארץ-ישראל כחמישה-עשר אלף עולים לא חוקיים בספינות רעועות. העולים בספינות שלא נתפסו הוסתרו ברחבי הארץ, אך חלק ניכר מן הספינות נתפסו בידי הבריטים.

בתחילה שוחררו המעפילים לאחר תקופת כליאה קצרה, אך בהמשך נכלאו לתקופות ארוכות בקפריסין. בכמה מקרים, כמו למשל במקרה של האונייה 'סטרומה' (1942), לא עמדו הספינות במסע המפרך וטבעו או טובעו על נוסעיהן.

ידיעות על המתרחש באירופה הגיעו לארץ עוד בשנים הראשונות של המלחמה (1939–1941), אך חלחולה של ההבנה העמוקה של ההתרחשויות היה איטי בהרבה. רק ב-1942, בעקבות הצטברות הידיעות, התגבשה בקרב ראשי היישוב ההכרה שבאירופה מתחולל מסע מתוכנן להשמדת העם היהודי.

אולם כבר בשלבים ראשוניים יותר הקימה הסוכנות היהודית נציגויות בארצות שנותרו ניטרליות ולא נכבשו בידי הנאצים – טורקיה, שבדיה, שווייץ, ספרד ופורטוגל. השליחים שם יצרו קשר עם יהודים בשטחי הכיבוש והעבירו אליהם חבילות מזון, בגדים וכסף. בהדרגה החלו להירקם גם 'תוכניות הצלה', במטרה להציל יהודים רבים ככל האפשר.

חלק מן התוכניות האלה התבססו על רקימת קשר עם הגרמנים עצמם, תוך ניסיון להציל יהודים תמורת כסף או שווה כסף, ולכן עוררו ביקורת ודילמות מוסריות ומדיניות רבות. כך או כך, הצלחתן של תוכניות ההצלה כולן הייתה מצומצמת בלבד, והן נתקלו בקשיים רבים.

מידת ההתגייסות של היישוב בארץ להצלת היהודים באירופה היא סוגיה מורכבת ועדינה מאוד: האם נעשה כל מה שהיה אפשרי? והאם נעשה בזמן? דעותיהם של ההיסטוריונים חלוקות בנושא, אך ברור שהצלחתם של גורמי היישוב הייתה חלקית בלבד, ושהתנהלותם של הבריטים הקשתה מאוד על פעולתם.

עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 החלה תקופה שכונתה 'תקופת המאבק', והיא עמדה בסימן התנגשויות חוזרות ונשנות בין היישוב ומוסדותיו לבין שלטונות המנדט הבריטי. היישוב היהודי פעל כדי לקבוע עובדות בשטח: מבצעי ההעפלה הורחבו, נקודות יישוב חדשות הוקמו, והמחתרות השונות התאחדו במסגרת תנועת המרי העברי ופגעו בתשתית השלטון הבריטית בארץ.

בין השאר, ב-17 ביוני 1946 פוצצו אחד-עשר גשרים שחיברו את ארץ-ישראל המנדטורית עם הארצות השכנות לה, בפעולה שכונתה 'ליל הגשרים'.

כחודש לאחר מכן, ב-22 ביולי 1946, פוצץ מלון המלך דוד בירושלים, ששימש את שלטונות המנדט, בפעולה שנויה במחלוקת שבוצעה בהובלת האצ"ל אך גונתה לאחר מעשה על-ידי ה'הגנה'.

הבריטים מצדם פעלו כדי לעצור את פעולות היישוב. אחד השיאים של הפעילות הזאת הגיע בשבת ה-29 ביוני 1946, שכונתה 'השבת השחורה', שבמהלכה נעצרו ראשי היישוב, הוטל עוצר על אזורים יהודיים רחבים ונערכו חיפושים נרחבים אחר נשק מוסלק.

אולם לצד ההתנגשויות הרבות נראה היה שהיהודים בארץ מוכנים להקמת מדינה. כינונם של המוסדות הלאומיים, שהיו למעשה הממשל האוטונומי של יהודי ארץ-ישראל בתקופת היישוב, הניח את היסודות המבניים להקמתה של מדינה עצמאית. כפי שמציינים הסוציולוגים ליסק והורוביץ*:

'בשלושים שנות המנדט נעשה היישוב היהודי למעין מדינה שתשתיתה המוסדית... הפכה ב-1948 לשלד המערכת הפוליטית של מדינת ישראל הריבונית'. מסיבה זו יש המכנים את המוסדות הלאומיים 'המדינה שבדרך'.

המוסדות האלה הורכבו משני גופים:

1) כנסת ישראל – ייצגה את כלל היישוב היהודי בארץ, למעט קבוצות שוליים שלא קיבלו על עצמן את מרותה. היא הורכבה מנציגים שנבחרו על-ידי הציבור אחת לארבע שנים. מתוך הנציגים האלה הורכב הוועד הלאומי, ששימש למעשה גוף ביצועי המקביל לממשלה במדינה ריבונית, והיה אחראי להוצאה לפועל של החלטות כנסת ישראל ולביצוע משימות שהוגדרו על-ידי שלטונות המנדט.

2) הסוכנות היהודית – הוקמה ב-1927 בהתאם לכתב המנדט, והייתה נציגות משותפת ליהודי ארץ-ישראל, לתנועה הציונית העולמית ולגופים יהודיים לא ציוניים מסוימים שהיו בעלי זיקה לבניין הבית הלאומי בארץ. התפקידים שהועידו הבריטים לשני הגופים האלה היו מצומצמים יחסית, אך בפועל הם עסקו בתפקידים רחבים בהרבה: הם תפסו את עצמם כנציגים היחידים של היישוב מול שלטונות המנדט, טיפחו את המערכת הביטחונית הצעירה ופיקחו עליה, והפעילו שירותים קדם-מדיניים שונים בתחומים רבים.

המוסדות הלאומיים פעלו עד ליום הקמת המדינה, ולמעשה הם אלה שקיבלו את ההחלטה על הקמתה. אחת הסוגיות המרכזיות שאיתן היו צריכים להתמודד הייתה שאלת עתידה של ארץ-ישראל עם תום שלטון המנדט הבריטי, שהוגדר מלכתחילה כשלטון זמני.

כפי שראינו לעיל ונראה שוב בשער העוסק בביטחון ישראל, הבריטים התקשו לכונן בארץ את שלטונם מול המאבק המחריף בין היהודים לערבים. עוד בשנת 1937 המליצה ועדת פיל על סיומו של שלטון המנדט ועל הקמתן של מדינה יהודית ומדינה ערבית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, עקב המצב הכלכלי הקשה בבריטניה והלחץ הכבד שהפעילה התנועה הציונית על דעת הקהל העולמית לנוכח התהוות בעיית הפליטים היהודים, הוחלט להעביר את סוגיית ארץ-ישראל לדיון באו"ם. האו"ם הקים את ועדת אונסקו"פ – ועדת חקירה מיוחדת של האו"ם לענייני ארץ-ישראל.

לאחר שניהלה הוועדה שיחות עם גורמים מרכזיים בארץ ובעולם, החליטה בסופו של דבר להמליץ לחלק את ארץ-ישראל המנדטורית לשלושה אזורים: מדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור בפיקוח בין-לאומי בירושלים.

בעוד מדינות ערב ונציגי הערבים בארץ דחו באופן מוחלט את המסקנות, ראשי הסוכנות היהודית והתנועה הציונית קיבלו אותן. ב-29 בנובמבר 1947 הובאה ההצעה להצבעה באו"ם והתקבלה ברוב של 33 מדינות תומכות, 13 מתנגדות ו-10 נמנעות, ובהן בריטניה.

ביישוב היהודי בארץ ובעם היהודי כולו נתפסה ההחלטה הזאת כהחלטה היסטורית, שתאפשר את הגשמת החזון הציוני. עם היוודע ההחלטה יצאו אלפים לרחובות ורקדו עד אור הבוקר. עזריאל קרליבך, שערך באותה עת את העיתון 'מעריב', כתב:

'זכינו לראות את השינוי הגדול בחיינו. גדלנו בתלות אחרים. אבותינו נאנחו במשך אלפיים שנה תחת עולם של עמים זרים. והיום הועמדנו על רגלי עצמנו. אנו הולכים לחיות חיים אחרים... לא עוד חברי אונים ותלויים ברצונם של אחרים. אדונים לגורלנו.'

אולם השמחה לא נמשכה זמן רב: יום למחרת ההצבעה הגורלית פרצה בארץ מלחמת השחרור, והיישוב עמד בפני איום ממשי על קיומו. על הרקע הזה החלו לחצים כבדים על התנועה הציונית שלא לממש את החלטת האו"ם ולא להכריז על מדינה עם סיום המנדט הבריטי, שנועד למאי 1948.

לבסוף החליטו מוסדות המדינה, בהובלתו של בן-גוריון, שלא לדחות את ההכרזה. וכך, ביום שישי ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, שעות ספורות לפני עזיבת הנציב העליון הבריטי את הארץ, התכנסה מועצת העם באולם מוזיאון תל-אביב והכריזה על הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל – היא מדינת ישראל.

* משה ליסק (1928–2018), סוציולוג שהרבה לעסוק במחקריו בחברה הישראלית. שימש כפרופסור באוניברסיטה העברית, וחתן פרס ישראל לשנת תשנ"ב.

* דן הורוביץ (1928–1991), סוציולוג שפעל לצדו של ליסק והרבה לחקור אף הוא את החברה הישראלית. בנוסף עסק הורוביץ גם בכתיבה עיתונאית והיה פעיל במפלגת 'העבודה'.

כפי שראינו, במהלך השנים שחלפו מן העלייה הראשונה ועד להקמתה של מדינת ישראל הצליחה להתהוות בארץ תשתית ארגונית, שהייתה המסד שעליו נבנתה מאוחר יותר מדינת ישראל.

תוכנה של מגילת העצמאות מבטא את תפיסות העולם הערכיות ביחס לטיבו של הבית הלאומי, כפי שהתעצבו במרוצת הדורות בכלל ובתקופת היישוב בפרט.

בתקופה הזאת התרחשו רבים מן האירועים המכוננים שמשפיעים על מדינת ישראל עד לימים אלה, והוקמו כמה מן המוסדות שלאחר הקמת המדינה הוסבו ועמדו בבסיסם של המוסדות הממלכתיים.

ההיכרות עם התקופה הזאת היא על כן חיונית להבנה אמיתית ומלאה של מדינת ישראל ושל דרכי פעולתה.