טופוגרפיה — פרק 8 במקראות ישראל

סימנים מוסכמים לקריאת מפה

1. תבליט – מפה היא תיאור גרפי מוקטן של פני השטח ממבט על. מפה טופוגרפית היא הבסיס לניווט, כלומר להתמצאות ולכיוון אל יעדים בשטח. המפה היא מעין תצלום של פני השטח, והיא מכילה את כל פרטי הנוף של שטח מסוים – גם תבליט וגם תכסית. התבליט הוא שם כולל לכל צורות פני השטח. על פני המפה משורטטים קווים חומים דקים, והם מייצגים את צורת פני השטח. היתרון בשימוש בתבליט הוא שהתבליט קבוע ואינו משתנה בתכיפות כמו פרטי התכסית. התבליט כולל כיפה, נחל, שלוחה, גיא ועוד.

2. תכסית – תכסית היא קבוצת פרטי נוף שמכסים את השטח. פרטי התכסית מסומנים במפה בסימנים מוסכמים בצבעים שונים, ובתחתית המפה יש מקרא סימנים. תכסית יכולה להיות כביש, גדר, גשר, מחצבה, קו מתח, עצים ועוד.

3. קווי גובה – קווי גובה הם הקווים החומים, והמספרים שלידם מציינים את הגובה במטרים מעל פני הים או מתחתיהם. קווי גובה עבים מציינים מאות מטרים. ההפרש בין קו לקו הוא 10 מטרים. ככל שקווי הגובה קרובים יותר, השטח תלול יותר; ולהפך, ככל שקווי הגובה רחוקים יותר, השטח מתון יותר.

מרחקים במפה

במפה אנחנו רואים רק את הרווח האווירי, ולא את המרחק שצריך לעבור בפועל. לכן, כשעוברים מכיפה לכיפה, המרחק האווירי שאפשר למדוד במפה יהיה קטן מן המרחק האמיתי שנעבור בשטח. חשוב גם, כשמודדים מרחקים בנחל, להיות מדויקים ככל האפשר ולמדוד במקטעים, כדי להגיע לרמת הדיוק הגבוהה ביותר.

סוגי צורות שטח

1. כיפה – הכיפה היא סוג של תבליט, שמתואר במפה בעזרת מערכת של קווים סגורים שאינם בהכרח בעלי צורה מעגלית מושלמת. כיפה היא נקודת שיא גובה, ומכל מקום שממנה נתקדם הלאה נהיה במגמת ירידה.

2. כיפה סמויה – עונה על הגדרת כיפה, אך אינה מסומנת במפה בקו גובה סגור, משום שגובהה נמוך מהפרש שני קווי גובה סמוכים במפה (10 מטרים). שימו לב: משני צידי אוכף תמיד יהיו כיפות, ולכן אם לא מסומנת כיפה במפה – קיימת שם כיפה סמויה.

3. אוכף – כשמו כן הוא, דומה בצורתו לאוכף רכיבה. ממרכז האוכף עולים בשני כיוונים מנוגדים אל כיפות, ויורדים בשני כיוונים מנוגדים אל גאיות. האוכף מחבר בין 6 כיפות.

4. שלוחה – בלט מוארך היוצא ממקום גבוה ויורד כלפי מטה. אם נרצה לעלות לכיפה, תמיד נעלה דרך שלוחה; כלומר בראש כל שלוחה יש כיפה. כשנמצאים בשלוחה יש כיוון עלייה אחד ושלושה כיווני ירידה. אפשר להיעזר בשלוחה כדי למצוא מפגש נחלים, מכיוון שכל שלוחה יורדת לפיצול נחלים.

5. גיא – הנגטיב של השלוחה. לרוב יסומן בקו כחול, אך לא בהכרח. אם השלוחה פונה לכיוון כיפה, הגיא פונה לכיוון הרכס. גיא תמיד יוביל אותנו בקצה העליון לאוכף ובקצה התחתון לנחל (לערוץ). בגיא יש שלושה כיווני עלייה וכיוון ירידה אחד. אם יורדים, אז רק דרך גיא. כל הגאיות מתנקזים לנחל.

6. כתף – למעשה זהו חלק מסוים ממדרון כלשהו. לעיתים נקטע שיפועו של מדרון על-ידי קטע מתון יותר, הנקרא כתף על-פי הצורה שנוצרת במדרון.

7. מדרון – כל השטח שנמצא בין קו הרכס לקו האפיק. המדרונות מורכבים מגאיות ומשלוחות.

8. שיפוע – מידת התלילות של צורת שטח. סוג המדרון נקבע לפי סוג השיפוע המאפיין אותו. מדרון קצוב – מדרון בעל שיפוע אחיד, מתון או תלול, שהרווח האווירי בין קווי הגובה בו קבוע. א. מדרון בעל שיפוע תלול – מדרון הנוטה בזווית חדה; קווי הגובה שמגדירים אותו במפה מופיעים בצפיפות גדולה, כלומר הרווח האווירי ביניהם קטן. ב. מדרון בעל שיפוע מתון – מדרון שאינו חד או קיצוני; קווי הגובה שמגדירים אותו במפה מופיעים בצפיפות דלילה, כלומר הרווח האווירי ביניהם גדול.

9. מצוק – סוג של שיפוע תלול מאוד, המסומן במפה בעזרת סימון מוסכם.

מדרון משתנה

1. מדרון קמור – מדרון בעל שיפוע קמור, שבחלקו התחתון הוא תלול, וככל שמעפילים אל פסגתו הוא הופך מתון יותר.

2. מדרון בעל שיפוע קעור – מדרון שהוא מתון בתחתיתו והופך תלול ככל שמעפילים אל פסגתו.

3. מדרון עם כתף – מדרון ששיפועו נקטע על-ידי מישור שנקרא 'כתף'.

4. מדרון משתנה – מדרון שמכיל בתוכו כמה סוגי מדרונות שונים, ללא כל הסבר או חוקיות כלשהי.

סוגי שטחים

ניתוח מבנה התבליט הפנימי של שטח כלשהו מגלה בדרך כלל שהוא מתחלק לסוגי שטח עיקריים, שנבדלים זה מזה בבירור בהפרשי הגבהים בין הבלטים. על-פי הפרשי הגבהים בין הבלטים מקובל להבחין בחלוקת השטח לסוגי השטח הבאים:

א. שטח מישורי – שטח שהפרש הגבהים בין בלטיו שואף ל-0.

ב. שטח גלי – שטח שהפרש הגבהים בין בלטיו הוא עד 30 מ'.

ג. שטח גבעי – שטח שהפרש הגבהים בין בלטיו נע בין 30 מטרים ל-600 מטרים.

ד. שטח הררי – שטח שהבדלי הגבהים בין בלטיו גבוהים מ-600 מ'.

מושגים נוספים

א. מפה – תיאור גרפי מוקטן של יחידת שטח ממבט על.

ב. מפה גאוגרפית – מפה שמכילה שטח נרחב ואינה יורדת לפרטים. היא כוללת גבולות בין מדינות, אוצרות טבע ונתונים כלליים אחרים.

ג. מפה טופוגרפית – מעין תצלום של פני השטח. מכילה את כל פרטי הנוף של השטח ואת פני השטח – עצים, כבישים וכדומה. גודל השטח במפה מצומצם והגבהים במפה מדויקים, ולכן המפה הטופוגרפית היא בסיס טוב לניווט, כלומר להתמצאות ולכיוון אל יעדים בשטח.

ראו את לומדת הניווטים של בה"ד 1.

א. מדרונות ושיפועים – ככל ששיפוע המדרון תלול יותר, כך יקשה הדבר על התנועה. תנועה בשיפוע צד: התקדמות בנתיב הזה מאיטה את קצב הניווט ומגדילה את הסיכוי לפציעה.

ב. תפירה – ציר שמרובה בעליות ובירידות משפיע ישירות על עייפות המנווט. חשוב לציין שהציר הקצר ביותר אינו בהכרח הציר המהיר ביותר; נוחות ההליכה היא גורם משמעותי בבחירת ציר הניווט.

ג. צעדים כפולים – כשאנחנו הולכים מנקודה לנקודה, נספור את המרחק באמצעות צעדים כפולים, כלומר כל שני צעדים שנלך ייספרו כצעד אחד. יש לבדוק לפני הניווט כמה צעדים אני עושה ב-100 מטרים.

קו רכס – יתרון: אנחנו במקום גבוה, שנותן לנו זווית ראייה טובה על שטח הניווט. חיסרון: התנועה לעיתים קשה, וקריאה לא נכונה של המפה יכולה להיות 'קטלנית'.

קו אפיק – יתרון: טועים הרבה פחות, מפני שהשטח כמעט אינו משנה את צורתו וברור מאוד במפה. חיסרון: ראייה לטווח קצר, ולעיתים הליכה קשה יותר.

כשהולכים בערוץ בעל פיצולים רבים, חשוב ללכת במרכזו כדי שלא נטעה ונפנה לאחד הפיצולים.