ביטחון ישראל — פרק 7 בשערי מקראות ישראל

מדינת ישראל קמה אל תוך סערת המלחמה. יום אחרי אסיפת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, שבה הוחלט על חלוקת הארץ ועל הקמתה של מדינה יהודית לצדה של מדינה ערבית, פרצה מלחמת העצמאות. ההמונים ביישוב, שרקדו ברחובות עד אור הבוקר, נדרשו להתגייס להגנתה של המדינה שעדיין לא קמה.

ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, כשהבריטים עזבו את הארץ ובתל אביב הכריזו על הקמת מדינת ישראל, ההמונים כבר לא רקדו ברחובות. לצד השמחה האדירה וההכרה בשעה ההיסטורית, רווחה בארץ תחושה מתוחה וקשה. רק יום לפני ההכרזה הסתיים 'מבצע חמץ' לכיבוש יפו.

ההיסטוריון אלון קדיש* מציין בספרו על מלחמת העצמאות שבמהלכה נאלצו לברוח כ-17,000 יהודים שהתגוררו בשכונות הדרומיות של תל אביב, מאימת הצלפים שירו עליהם מכיוון יפו ומהכפרים שבסביבה. יום לפני ההכרזה נפל אזור גוש עציון** לידי הלגיון הירדני, ורבים מתושביו וממגניו נהרגו. נדמה שיותר מכול מעידה על טיב המצב מודעה שהתפרסמה בשולי העיתון החגיגי שדיווח על הקמת מדינת ישראל. במודעה נכתב: 'חומרת השעה מחייבת מאמץ עליון'.

כדי לאפשר את הגיוס המהיר והנמרץ של המפקדים, החיילים, השוטרים והנוטרים, התירה הרבנות הראשית - מטעם פיקוח נפש - לקיים גם בשבת את התחבורה שקשורה בהעברת המגויסים. נדמה שחומרת הדברים מדברת בעד עצמה.

אף על פי כן, ראתה המדינה הצעירה לנכון לכלול במסמך היסוד שלה קריאה לשלום: הן כלפי ערביי ארץ ישראל, שאיתם היה היישוב היהודי במלחמה עזה לאורך חודשים ארוכים, והן כלפי המדינות השכנות, שהיה חשש שהן יפלשו אל תחומיה. כך או כך, מאז מלחמת העצמאות נאלצה מדינת ישראל להתמודד שוב ושוב עם איומים על קיומה. מיום הקמתה ידעה ישראל שבע מלחמות והייתה מעורבת באין ספור עימותים צבאיים, שגבו מהחברה הישראלית מחיר כבד.

השער שלפניכם סוקר בקצרה כמה מאבני הדרך המרכזיות במאבק המתמשך על ביטחון ישראל, ובהן שבע מערכות ישראל וכמה מבצעים מרכזיים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. הסקירה הזאת אינה מלאה מעצם טבעה, והיא מבקשת לגעת רק בכמה מהנקודות המרכזיות לאורך ציר הזמן.

מטרתו של השער היא לחדד את ערך היסוד 'הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה', שעומד בבסיס רוח צה"ל. זהו ערך יסוד שמימושו במציאות ביטחונית משתנה מעולם לא היה קל, ונראה שהוא אינו הופך להיות קל יותר.

לנוכח זאת, השער מתאר את האירועים מנקודת מבטו של צה"ל. נקודות מבט אחרות ודאי קיימות גם הן, וההיכרות איתן עשויה להשלים את התמונה. אבל מבחינתנו, משמעותו המרכזית של השער היא לסייע בהבנת שורשיה של המציאות המורכבת והמשתנה שבה פועל צה"ל, ובהבנת השפעותיה על המשימות שעומדות בפניו.

* אלון קדיש, פרופסור בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית, כיהן בעבר כראש מחלקת היסטוריה בצה"ל. ספרו 'מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש' נחשב לאחד הספרים המרכזיים בחקר מלחמת העצמאות.

** גוש עציון הוא כינוי לקבוצת יישובים מדרום לירושלים שהוקמו החל משנות העשרים. במהלך מלחמת העצמאות נפלו יישובי גוש עציון בידי הירדנים בתום קרבות קשים. ההתיישבות באזור חודשה אחרי מלחמת ששת הימים.

כפי שראינו בשער החמישי, החל מתקופת העלייה השנייה החל להתבסס בארץ כוח מגן עברי שעסק בשמירה ובהגנה. בפרק הזה נסקור בקצרה את כלל המחתרות, הגופים ושיתופי הפעולה עם צבאות זרים שהתקיימו בארץ ישראל לפני הקמתו של צה"ל.

הפרק מושגי באופיו ודן בכל ארגון וארגון בנפרד, במטרה להשלים את התמונה ולסקור את התשתית שעליה נשען צה"ל בעת הקמתו.

ניל"י - נצח ישראל לא ישקר

ניל"י היה גוף מחתרתי שהוקם ב-1915 על ידי אהרון אהרונסון (1876–1919) וכמה מצעירי מושבות העלייה הראשונה, במטרה לסייע לבריטים לכבוש את הארץ מידי הטורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זאת מתוך הנחה ששלטון בריטי יקדם את האינטרס הציוני.

במהלך פעולתה סייעה המחתרת במסירת מידע לבריטים על תנועות ומתקנים של טורקיה ומעצמות המרכז, שבהן הם נלחמו. ניל"י מנתה מספר מצומצם של חברים, מרכזה היה בזיכרון יעקב, ובין מנהיגיה יש להזכיר, לצד אהרונסון, גם את אבשלום פיינברג*. אנשי הארגון הצליחו ליצור קשר עם הבריטים, וזה התנהל על פי רוב באמצעות ספינה שהגיעה ממצרים אל חוף עתלית.

פעילותם עוררה התנגדות ביישוב ובקרב מנהיגים ציוניים, בשל החשש שהטורקים עשויים להעניש את היישוב כולו אם המחתרת תתגלה. אף על פי כן, בין ניל"י להנהגה הציונית התקיימו קשרים מסוימים.

בספטמבר 1917 לכדו הטורקים יונת דואר ששלחו אנשי ניל"י אל הבריטים, וגילו את קיומה של המחתרת. הם פשטו על המושבה זיכרון יעקב וביצעו מעצרים. בין העצורים היו שרה אהרונסון**, אחותו של אהרון וחברת הארגון, שעונתה קשות, וכן יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, שניים מחברי הארגון שנתלו בדמשק.

הגדודים העבריים

'הגדודים העבריים' הם כינוי לגדודי צבא יהודיים שהוקמו על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה ולחמו לצידם נגד מעצמות המרכז. הוגה הרעיון היה זאב ז'בוטינסקי, שראה בגדודים אמצעי להשגת תמיכה בריטית בהגשמת השאיפות הציוניות בארץ ישראל.

הגדוד הראשון היה 'גדוד נהגי הפרדות', שהורכב מיהודים בעלי נתינות זרה שהטורקים גירשו מארץ ישראל עם פרוץ המלחמה. זה היה גדוד תובלה שנועד לסייע לבריטים בקרבות גליפולי***. מפקדו היה קולונל בריטי וסגנו היה יוסף טרומפלדור. עם סיום המערכה, בשנת 1916, פונה הגדוד ופורק. חלק מחייליו התנדבו להמשך שירות והועברו ללונדון, ושם היוו גרעין לגדוד חדש שהוקם בחודשים הבאים.

בעקבות לחצו של ז'בוטינסקי הוקמו בשנים הבאות גדודים נוספים, שהורכבו מקבוצות יהודים שונות ועסקו בלחימה ממש. בסוף 1917 הוקם 'הגדוד הראשון של קלעי המלך' (38, הגדוד הלונדוני), שהורכב ברובו ממהגרים יהודים ממוצא רוסי שהתגוררו בבריטניה. אחרי פרסום הצהרת בלפור הוקם 'הגדוד השני של קלעי המלך' (39, הגדוד האמריקני), שהורכב ברובו ממהגרים יהודים שחיו בארצות הברית אך טרם החזיקו באזרחות אמריקנית, ומגרעין של אנשי 'החלוץ' בהנהגת יצחק בן צבי ודוד בן-גוריון. 'הגדוד השלישי של קלעי המלך' (40, הגדוד הארץ-ישראלי) הוקם אחרי שהבריטים כבר החלו בכיבוש הארץ והגיעו לריכוז היהודי באזור המרכז.

הגדודים השונים לקחו חלק במאמץ המלחמתי, ועם תום המלחמה היוו חלק ניכר מהכוחות הבריטיים ששהו בארץ ישראל. אחרי המלחמה פורקו שני הגדודים הראשונים, ואילו הגדוד הארץ-ישראלי הפך ל'גדוד הראשון ביהודה', לימים הפך לחלק מחיל המצב הקבוע בארץ, והוסיף להתקיים עד מאי 1921.

* אבשלום פיינברג (1889–1917), פעיל מרכזי בניל"י, עבד כעוזרו של אהרונסון בתחנה החקלאית שהקים בעתלית. פיינברג ניסה כמה פעמים ליצור קשר עם הבריטים שישבו במצרים. באחד מניסיונותיו זוהה על ידי בדואים מקומיים ונהרג בקרב איתם.

** שרה אהרונסון (1890–1917), מראשי מחתרת ניל"י, אחותו של אהרון אהרונסון. אהרונסון נתפסה על ידי הטורקים ועונתה בעינויים קשים. כדי למנוע מעצמה עינויים נוספים, ובמטרה לא להסגיר את סודות המחתרת, ניסתה להתאבד ומתה מפצעיה כעבור כמה ימים.

*** גליפולי הוא חצי אי במצרי הדרדנלים, שמפרידים בין אסיה לאירופה (כיום טורקיה). במלחמת העולם הראשונה נערכו באזור קרבות רבים בין מדינות ההסכמה בראשות בריטניה לבין מעצמות המרכז בראשות טורקיה.

בר-גיורא

בר-גיורא הוא ארגון השמירה הראשון בארץ ישראל, שהוקם בשנת 1907 במהלך ימי העלייה השנייה. מייסדיו היו פעילים ממפלגת 'פועלי ציון' ובראשו עמד ישראל שוחט*. הארגון נקרא על שמו של שמעון בר-גיורא, אחד ממנהיגי המרד הגדול, והוקם במטרה ליטול מידי השומרים הזרים, הערבים, את האחריות על השמירה והביטחון של היישובים שהוקמו בארץ ישראל.

סיסמת הארגון הייתה 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. חברי 'בר-גיורא' חתמו על חוקה שחייבה אותם בשמירה על משמעת וחשאיות. החברים קיבלו על עצמם את העבודה והשמירה בחוות סג'רה, וכעבור זמן מה הצליחו 'לכבוש' את השמירה גם במסחה (כפר תבור) ובמושבות נוספות.

השומר

בשנת 1909, בעקבות הצלחתם של חברי 'בר-גיורא', הוחלט להרחיב את פעילות השמירה ולהקים ארגון גלוי ורחב יותר שיהווה 'הסתדרות שומרים' - ארגון 'השומר'. מטרתו הייתה גם היא ליטול מידי השומרים הזרים, הערבים, את האחריות על השמירה והביטחון של היישוב היהודי בארץ ישראל.

אנשי 'השומר' היו ברובם אנשי העלייה השנייה, חברי 'פועלי ציון' שהושפעו מתנועת המהפכה ברוסיה והיו פעילים בהגנה העצמית היהודית כנגד הפרעות שם. המועמדים להצטרפות לארגון עמדו בבחינות גופניות ואידאולוגיות, ובסופן נערך טקס השבעה סודי.

בתחילה הם פעלו לביסוס השמירה העברית בגליל, ואחר כך פנו גם למושבות הוותיקות - ראשון לציון, רחובות וחדרה. 'השומר' היה אחראי גם להקמתם של כמה יישובים ובהם תל עדשים וכפר גלעדי. ב-1913 הגיע הארגון לשיא כוחו והצליח 'לכבוש' את השמירה במושבות רבות, אבל חודשים ספורים לאחר מכן סולק מחלקן, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לרדת למחתרת וכמה מחבריו נעצרו.

עם ראשיתו של השלטון הבריטי בארץ והקמתה של מפלגת 'אחדות העבודה', סברו רבים ממנהיגי היישוב שיש להטיל את השמירה על גוף רחב ועממי. זאת בניגוד לעמדתם של ותיקי 'השומר', ששאפו לשמור על האופי החצי-חשאי והאליטיסטי של הארגון.

על רקע חילוקי הדעות האלה, ובצל מאורעות תל-חי, התכנסה במאי 1920 האספה האחרונה של 'השומר'. במסגרתה הוחלט שהארגון יתפרק מרצונו ויעביר את סמכויותיו הביטחוניות למפלגת 'אחדות העבודה'. ימים אחדים לאחר מכן הוכרז בוועידת 'אחדות העבודה' בכנרת על הקמת ארגון 'ההגנה'.

* ישראל שוחט (1886–1961), ממקימיה של מפלגת 'פועלי ציון' וממנהיגיו של 'בר-גיורא' ו'השומר'. שוחט עלה לארץ במהלך העלייה השנייה והיה פעיל מאוד בהנהגת היישוב ובתנועת הפועלים. עם הקמת המדינה התמנה ליועץ משפטי במשרד המיעוטים ובמשרד המשטרה.

ההגנה

אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים בתום מלחמת העולם הראשונה סברו רבים שהם ייטיבו את המצב הביטחוני ושלא יהיה עוד צורך בשמירה. אולם כפי שראינו, תוך שנים מעטות התלקח הסכסוך הישראלי-ערבי לכדי שורה של אירועים אלימים. באמצע יוני 1920 התכנסה בקבוצת כנרת ועידה של מפלגת 'אחדות העבודה', ואחרי ויכוחים מרים נפלה ההחלטה לפזר את 'השומר' ולהקים ארגון חדש - 'ההגנה'.

הוחלט שהארגון הזה יהיה עממי ורחב, כדי שיוכל להתמודד עם האיום שנשקף ליישוב ולהגן עליו. מטרת הארגון הייתה להוות כוח צבאי עממי גדול, שכפוף למרות מוסדות היישוב וכולל בתוכו כל גבר וכל אישה שכשירים לשירות.

'ההגנה' עסקה בהגנה על היישובים והשכונות היהודיים במהלך המאורעות של שנות העשרים, והפכה בהדרגה לארגון ריכוזי וגדול יותר. ב-1930 הוקמה 'המפקדה הארצית', גוף אזרחי שפיקח על פעולות הארגון ושהיו חברים בו שלושה נציגים של הסתדרות העובדים ושלושה נציגים של 'המחנה האזרחי' - איכרים, עירוניים ורוויזיוניסטים. במרוצת השנים הבאות הוקמה רשת להברחת נשק מאירופה, במטרה לחמש את חברי הארגון.

במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט גבר שיתוף הפעולה בין 'ההגנה' לבריטים, במסגרת הנוטרות, פלוגות הלילה המיוחדות ועוד. במקביל הוקמו פלוגות שדה (פו"ש), יחידות ניידות שיצאו אל מחוץ לגדרות היישובים והשכונות היהודיים כדי לקדם את הפורעים ולאתר את בסיסיהם. הארגון אף לקח חלק בפעולות בלתי חוקיות, כמו העלייה על הקרקע של יישובי 'חומה ומגדל' ופעולות ההעפלה.

במהלך מלחמת העולם השנייה התהדק שיתוף הפעולה עם הבריטים. ב-15 במאי 1941 הוקם הפלמ"ח (פלוגות המחץ), על רקע איום פלישה של כוחות צבא גרמניים ואפשרות השתלטותם על ארץ ישראל. הפלמ"ח היווה 'חטיבה ארצית מגויסת', יחידה צבאית שעמדה לרשות הפיקוד העליון והמנהיגות המדינית של היישוב.

כל עוד איום הפלישה הגרמני עמד בתוקפו, נתמך הארגון ואומן על ידי הבריטים; אבל כשהסכנה הזאת התרחקה, הסירו ממנו הבריטים את ידם והוא הפך לגוף מחתרתי. כדי לממן את פעילויות הפלמ"ח חילקו מחלקותיו את זמנן בין אימונים לבין עבודה בקיבוץ. המסגרת הארגונית שנוצרה בפלמ"ח, והחלוקה לגדודים, לפלוגות, למחלקות ול'שירותים' שהופקדו על תחומים מיוחדים, השפיעה רבות על צה"ל והיוותה את התשתית למבנהו הארגוני.

בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה שימשו ההגנה והפלמ"ח מכשיר הביצוע של המוסדות הלאומיים ביצירת לחץ על ממשלת המנדט להקמת מדינה יהודית. הם עסקו באינטנסיביות בפעולות ההעפלה, בהקמה ובאבטחה של נקודות יישוב חדשות ושל תשתיות לאומיות ועוד.

עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-30 בנובמבר 1947 מילאו ההגנה והפלמ"ח תפקיד מפתח בהגנה על היישוב. על בסיס הפלמ"ח שולבו בצה"ל שלוש חטיבות - הראל, יפתח והנגב - שלחמו בגזרות השונות.

עם הקמתו של צה"ל פורקה ההגנה, אבל גופיה, מחלקותיה ואנשיה היוו את הבסיס להקמתו של הצבא החדש. בחודשים הבאים הוסיף הפלמ"ח לפעול בתוך צה"ל במסגרת נפרדת, אבל ב-5 בנובמבר 1948 הוא פורק לחלוטין.

האצ"ל - ארגון צבאי לאומי

בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929), מדיניות ההבלגה והאכזבה מביצועיה, התעוררה ביקורת על דרכה של ההגנה ודרישה שתעבור לפעולות התקפיות. באפריל 1931 פרשו מפקד מחוז ירושלים של הארגון, אברהם תהומי (1903–1990), וקבוצת מפקדים ששמרו לו אמונים.

הם הקימו ארגון מחתרת חדש, שכונה בתחילה 'ארגון ב''. בחודשים הבאים הצטרפו אליהם צעירים שהשתייכו לתנועת בית"ר ולתנועה הרוויזיוניסטית. במאי 1937, לנוכח מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, שבו תהומי וחבריו והתאחדו עם ההגנה. 'ארגון ב'' נותר בחזקתם של הרוויזיוניסטים, שהעניקו לו שם חדש - ארגון צבאי לאומי, אצ"ל.

מטרת הארגון הייתה להביא להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על שתי גדות הירדן: ארץ ישראל המנדטורית והחלק שהפך בשנות העשרים לממלכת עבר הירדן. לצורך כך האמינו מנהיגיו שיש לעבור מהבלגה ומהגנה פסיבית להגנה אקטיבית ולביצוע פעולות תגמול נגד הערבים.

האצ"ל נתפס על ידי ההגנה והנהגת היישוב כארגון סורר שאינו מקבל את מרותם. לכן היה היחס אליו קשה, ובתקופות מסוימות אף הידרדר לרדיפת אנשיו ולהסגרתם לשלטונות הבריטים - תקופת ה'סזון'.

אחרי פרסום הספר הלבן השלישי של מקדונלד במאי 1939 החל הארגון לפעול גם נגד מטרות בריטיות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השהה הארגון את מאבקו בבריטים, וכמו ההגנה ביקש לשתף איתם פעולה במלחמתם בנאצים.

קבוצת חברים באצ"ל שהתנגדה להפסקת המאבק נגד הבריטים פרשה והקימה את ארגון 'לוחמי חירות ישראל', לח"י. בתחילת 1944, עוד לפני שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, חידש האצ"ל את המאבק בבריטים והכריז מרד על שלטונם. באוקטובר 1945 הושג בין המחתרות הסכם על שיתוף פעולה במאבק בבריטים, במסגרת תנועת 'המרי העברי'.

ב-22 ביולי 1946 פוצץ בירושלים מלון המלך דוד, ששימש את שלטונות המנדט. זו הייתה פעולה שנויה במחלוקת, שבוצעה בהובלת האצ"ל אך גונתה לאחר מעשה על ידי ההגנה. הפעולה הזאת הובילה לפירוק תנועת 'המרי העברי', ולאחריה המשיך האצ"ל בפעולות עצמאיות.

עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-30 בנובמבר 1947 מילא האצ"ל תפקיד מרכזי בקרבות, ובין השאר כבשו כוחותיו את יהוד ואת שכונת מנשייה הצמודה ליפו. עם פלישת צבאות ערב לארץ ישראל נלחם הארגון בעיקר באזור רמת רחל, במטרה לעצור את התקדמות הצבא המצרי.

אחרי הקמתו של צה"ל ב-26 במאי 1948 שולבו כוחות האצ"ל בצה"ל. בירושלים, שלא הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה היהודית לפי המתווה שהתקבל באו"ם, המשיכו כוחות האצ"ל לפעול באופן עצמאי.

ביוני 1948 התקרבה אל חופי הארץ 'אלטלנה', ספינה שהובילה נשק שרכשו האצ"ל ועולים חדשים. מנחם בגין, מפקד האצ"ל לשעבר, דרש שהנשק יועבר לידי יחידות האצ"ל בירושלים, ובן-גוריון סירב לכך. בסופו של דבר הגיעו הדברים לכדי חילופי אש בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל, והספינה הוטבעה כשהתקרבה אל חופי תל אביב. בעקבות האירוע פורקו יחידות האצ"ל לחלוטין ופוזרו בתוך צה"ל, וכמאתיים מאנשי הארגון נעצרו.

הלח"י (לוחמי חירות ישראל)

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו חילוקי דעות באצ"ל: רוב חברי הארגון, ובהם מפקדו דוד רזיאל*, החליטו להפסיק את המאבק בבריטים ולשתף פעולה במלחמתם בגרמניה הנאצית.

קבוצה קטנה ובראשה אברהם 'יאיר' שטרן** התנגדה לקו הזה וביקשה להמשיך ולהילחם בבריטים, שהיו לתפיסתה האויב המרכזי של היישוב. הפורשים הקימו ארגון מחתרתי קטן שלימים ייקרא 'לוחמי חירות ישראל', לח"י, ומטרתו הייתה סילוק הבריטים מהארץ והקמת מדינה יהודית. במהלך פעילותו פגע הלח"י במתקנים ובנציגים בריטיים, פעולות שהיו שנויות במחלוקת ביישוב.

הבריטים רדפו את הארגון, כלאו רבים מחבריו, וב-12 בפברואר 1942 רצחו את שטרן שהיה מנהיגו. בנובמבר 1943 הצליחו חברי הלח"י שהיו כלואים בלטרון לברוח מכלאם, וביצעו כמה פעולות בולטות ובהן ניסיון התנקשות בנציב העליון הבריטי (אוגוסט 1944) ורצח הלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון שישב במצרים*** (נובמבר 1944).

עם תום המלחמה המשיך הארגון בפעולותיו נגד הבריטים: הוא התקיף מחנות צבא, הצית את בתי הזיקוק בחיפה ועוד. עם פרוץ מלחמת העצמאות החל הלח"י לפעול גם נגד הערבים, ועם הקמת צה"ל פורק הארגון בכל הארץ פרט לירושלים, וחבריו שולבו ביחידות הצבא.

ב-17 בספטמבר 1948 רצחו ארבעה מיוצאי הארגון את פולקה ברנדוט****, ששימש מתווך מטעם האו"ם בין ישראל למדינות ערב. הרצח זעזע את המדינה, מועצת המדינה הזמנית חוקקה בעקבותיו את פקודת מניעת טרור ורבים מפעילי הלח"י נעצרו. רק כעבור עשורים רבים הכירה המדינה בפועלם של חברי הלח"י והנציחה את מעשיהם.

* דוד רזיאל (1910–1941), מפקדו הרביעי של האצ"ל ואחד ממייסדיו. תחת פיקודו ביצע הארגון מספר רב של פעולות כתגובה למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השהה רזיאל את ההתנגדות לבריטים ויצא בראש יחידת קומנדו לפעולה בעיראק, שבה נהרג.

** אברהם ('יאיר') שטרן (1907–1942), מקימו ומפקדו הראשון של הלח"י. הבריטים ראו בשטרן טרוריסט וכינו את הארגון שבראשו עמד 'כנופיית שטרן'. בפברואר 1942 הצליחו סוכני בולשת בריטים לעצור אותו, ורצחו אותו בירייה במהלך המעצר.

*** וולטר גינס, שכונה הלורד מוין (1880–1944), היה השר הבריטי לענייני המזרח התיכון ומושבו הקבוע היה בקהיר. במסגרת תפקידו ראו בו רבים כמי שאחראי למדיניות 'הספר הלבן' של הבריטים. הוא נרצח על ידי אנשי לח"י, בצעד שעורר סערה רבה בבריטניה ובארץ ישראל.

**** פולקה ברנדוט (1895–1948), מתווך מטעם האו"ם בין ישראל למדינות ערב. ברנדוט נולד בשטוקהולם והשתייך למשפחת המלוכה השבדית.

כפי שציינו בשער החמישי, בבסיס פעולת היישוב במלחמת העולם השנייה עמדה דילמה בנוגע ליחסים עם הבריטים. מצד אחד הוא ביקש לסייע להם במאבקם בגרמניה הנאצית, ומצד שני, דווקא לנוכח האירועים באירופה, היה צורך להיאבק בסגירת שערי הארץ בפני הפליטים היהודים שביקשו להגיע אליה. לבסוף, התפשטות הלחימה לכיוונה של ארץ ישראל גרמה לרבים להניח בצד את כעסיהם ולהתנדב לצבא הבריטי.

הסוכנות היהודית פנתה עוד בשלביה הראשונים של הלחימה אל בריטניה, בבקשה להקים כוח צבאי יהודי שיילחם לצידן של בעלות הברית. בריטניה לא נענתה להצעה באופן מלא, בפועל דחתה את ביצועה וגייסה באופן עצמאי יהודים מהיישוב כתומכי לחימה. בהדרגה ובלחץ הסוכנות הורחב הגיוס ונוצרו יחידות קרביות יהודיות, עד שב-1944 הוקמה החטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל), שכונתה גם הבריגדה היהודית. החטיבה לחמה תחת דגל שעליו מגן דוד, ונתפסה כמי שמייצגת באופן רשמי את העם היהודי.

אחרי המלחמה נודעה חשיבות רבה למפגש בין חיילי הבריגדה, שלחמו בצפון איטליה, לבין ניצולי השואה. החיילים פעלו במחנות העקורים ומילאו תפקיד חשוב בהפעלתה של תנועת ההעפלה, העלייה הבלתי חוקית לארץ, ובהמשך ברכישת נשק עבור ההגנה.

פרשייה חשובה נוספת בהקשר הזה היא סיפורם של הצנחנים הארצישראליים, שגם הם הופעלו בלחץ הסוכנות היהודית. הצנחנים האלה הוכשרו על ידי הבריטים לצניחה מעבר לקווי האויב, לצורך מילוי כמה תפקידים: הצלת שבויי מלחמה בריטים, הפעלת אלחוט ביחידות הפרטיזנים ושליחות בקרב הקהילה היהודית.

לבסוף יצאה התוכנית לפועל רק לקראת סופה של המלחמה ובהיקף מצומצם. שלושים ושלושה צנחנים הוצנחו באזור דרום אירופה וחמישה נוספים חדרו אליה דרך הקרקע. הם נתקלו בקשיים רבים, שנים עשר מהם נתפסו ונפלו בשבי ושבעה מהם הוצאו להורג. עם זאת, הצנחנים שהצליחו להגיע לכלל פעולה, בעיקר ברומניה ובסלובקיה, מילאו תפקיד חשוב בעידוד הקהילות היהודיות המקומיות.

לצידם של יהודי ארץ ישראל פעלו בצבאות השונים יהודים רבים נוספים, שמילאו תפקיד חשוב בלחימה, ובכלל זה בצבא האדום, בצבא ארצות הברית ובצבאות נוספים. אלו וגם אלו רכשו במהלך מלחמת העולם השנייה ניסיון צבאי רב, ששימש מאוחר יותר את צה"ל במהלך מלחמת העצמאות.

בה' באייר תש"ח קמה מדינת ישראל בתוך סערת מלחמת העצמאות. בשלב הראשון של המלחמה, שהתרחש לפני הקמת המדינה, וגם בראשיתו של השלב השני, פעלו המחתרות השונות בנפרד כשהן מנסות לקיים שיתוף פעולה ביניהן.

עם הקמתה של המדינה, ולנוכח עקרונות הממלכתיות שהתווה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ברור היה שיש צורך בהקמתו של כוח צבאי ממלכתי, שיופקד על הגנתה של המדינה הריבונית היהודית ויביא לפירוקן של המחתרות.

ב-26 במאי 1948 הוקם, על פי העקרונות האלה, צבא ההגנה לישראל. נאסר להקים או לקיים כל כוח צבאי אחר, והוחלט שכל אדם שמשרת בצבא ההגנה לישראל יהיה חייב להישבע אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים. למחרת נשבע הפיקוד הבכיר של צה"ל אמונים, ובמהלך השבועות הקרובים, אחרי הכרזת 'ההפוגה הראשונה', הצטרפו אליהם כלל חיילי צה"ל.

בן-גוריון עמד על החשיבות שבקיומו של כוח צבאי אחד: 'הסעיף הרביעי של הפקודה הוא נגד הקמתו וקיומו של כל כוח מזוין מחוץ לצבא ההגנה לישראל. ושוב: זה לא היה סעיף המכוון רק לסדר ממלכתי תקין- אם כי גם זה חשיבותו גדולה ומכרעת- אלא צורך חיוני להתגוננותנו: נגד אויב חיצוני אפשר לעמוד רק בכוח אחיד, המציית לממשלה אחת ולפיקוד עליון אחד.'

ראש הממשלה: דוד בן-גוריון

שר הביטחון: דוד בן-גוריון

ראש המטה הכללי: יעקב דורי

תאריך: 30 בנובמבר 1947 – 20 ביולי 1949

הרקע לפרוץ המלחמה

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי, וביולי 1922 החל בארץ שלטון המנדט. הבריטים היו מחויבים על פי כתב המנדט להקמתו של בית לאומי לעם היהודי, אולם היו להם, כפי שראינו, התחייבויות גם לערבים.

בתקופת המנדט התפתח היישוב היהודי בארץ: הוקמו יישובים, פותחה הכלכלה ונוצרו מוסדות הנהגה וארגוני מגן שהיוו את המסד להקמתה של מדינה. באופן הדרגתי התהווה במהלך תקופת המנדט הבריטי סכסוך לאומי בין יהודים לערבים, שגם על האירועים המרכזיים שקשורים בו עמדנו. בנוסף, לתפיסתה של האוכלוסייה היהודית, נסוגה בריטניה מהבטחתה כשהחלה ליישם את מדיניות 'הספר הלבן' והגבילה את העלייה היהודית לארץ.

המצב בארץ הביא את בריטניה להחלטה להעביר את האחריות לעתידה אל האו"ם. האו"ם מינה ועדה לבחינת הבעיה, ועדת אונסקו"פ, שהמליצה על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בשטח ארץ ישראל.

ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם לקבל את ההמלצות. ההחלטה התקבלה בשמחה רבה על ידי הציבור היהודי, אבל ההנהגה הערבית דחתה אותה, ולמחרת קבלת ההחלטה, ב-30 בנובמבר, פתחה במלחמה נגד היישוב היהודי בארץ שמטרתה ביטול החלטת החלוקה.

מלחמת העצמאות הייתה הקשה שבמלחמות ישראל. בראשיתה הכוחות הלוחמים היהודיים עדיין לא היו מאורגנים כצבא, והם נאלצו להתמודד עם האוכלוסייה הערבית המקומית וגם עם פלישה של חמישה צבאות ערביים חזקים: מצרים, סוריה, לבנון, ירדן ועיראק. החזית נמתחה לאורך ולרוחב הארץ, ולמעשה היישוב היהודי כולו עמד בסכנה.

אפשר לחלק את המלחמה לשני שלבים עיקריים. השלב הראשון נמשך מ-30 בנובמבר 1947 ועד ההכרזה על הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, ובמהלכו התנהלה הלחימה בין כוחות המגן של היישוב לבין הערבים המקומיים. השלב השני נמשך מפלישת צבאות ערב, יום אחרי הכרזת העצמאות, ב-15 במאי 1948, ועד סיום המלחמה עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק בחזיתות השונות. במהלכו התנהלה לחימה בין הצבאות הסדירים של מדינות ערב לבין צה"ל, שהוקם בסערת המלחמה.

השלב הראשון

ראשיתה של מלחמת העצמאות התאפיינה בסדרה של פעולות טרור וגרילה, שהזכירו באופיין את פעולותיו של הצד הערבי במהלך 'תקופת המאורעות' שסקרנו לעיל. במרכזן של הפעולות האלה עמדו ירי והתקפות על שכונות ספר בערים המעורבות, התקפות על התחבורה העברית והתקפות על יישובים מבודדים. כתוצאה מכך התנהלה הלחימה בכל הארץ, בלי קווי חזית ברורים. כוחות המגן של היישוב לא התארגנו עדיין ללחימה, ופעילותם הייתה הגנתית בעיקרה, מתוך מגמה להכיל את ההתקפות הערביות ולא להביא להסלמה.

בין היהודים לערבים עמדו כוחות בריטיים שהתכוננו לפינוי מהארץ על פי החלטת האו"ם, וניסו לקיים מראית עין של שמירה על הסדר: לעיתים חצצו בין הצדדים ולעיתים סייעו לאחד מהם.

הלחימה התפרסה בהדרגה והתנהלה בגזרות רבות. בחודשים הראשונים הייתה היוזמה בידי הערבים, שנהנו מאספקת נשק ומזרם מתנדבים מהארצות השכנות, ובהם כוחות סדירים למחצה כמו 'צבא ההצלה'*. שיא הצלחתם היה במרץ 1948, כשהצליחו להשמיד כמה שיירות ולנתק את הדרכים לירושלים, לנגב ולגליל המערבי.

בה בעת עשתה הנהגת היישוב מאמצים לגבש תוכנית, לגייס כוחות ולהשיג נשק. כך גובשה תוכנית ד', שמטרותיה היו להשתלט באופן יזום על השטחים שיועדו על פי תוכנית האו"ם למדינה היהודית, תוך שמירה על נקודות יישוב שנמצאות מחוץ לשטחים האלה והבטחת הדרך אליהן.

במסגרת התוכנית אף אורגנו הכוחות בחטיבות שקיבלו אחריות למרחבים מוגדרים. בראשית אפריל 1948 החל להסתמן מפנה במהלך: מבצע 'נחשון', שנחשב לראשון המבצעים שבוצעו על פי עקרונות התוכנית. מטרת המבצע הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים, ובמהלכו רוכז לראשונה כוח בעוצמה של חטיבה שפעל במתכונת של צבא סדיר, במטרה לכבוש שטחים ולהחזיק בהם.

המבצע נחל הצלחה חלקית בלבד, ובשבועות שלאחריו הוחל בכמה מבצעים נוספים במטרה להבטיח את הדרך לירושלים: 'מבצע הראל', 'מבצע יבוסי' ו'מבצע מכבי'. העיר יפו נכבשה באופן סופי במבצע 'חמץ', שופרו העמדות בגליל ונכבשו הערים צפת וטבריה במבצע 'יפתח', במבצע 'מטאטא' ובמבצע 'בן-עמי', וכן נכבשו אזור השפלה ומישור החוף הדרומי במבצע 'ברק'.

מרבית יעדיה של תוכנית ד' הושגו, אבל היו גם כישלונות: הדרך לירושלים לא נפרצה, גוש עציון שמדרום לירושלים נפל וכמה יישובים מבודדים פונו.

השלב השני

השלב השני של המלחמה נפתח עם הכרזת המדינה, ב-14 במאי 1948. מדינות ערב איימו לפלוש אל ארץ ישראל אם יוכרז על הקמת המדינה היהודית, וברור היה למנהיגי היישוב שהן לא יהססו לממש את האיום הזה. את האווירה הקשה ששררה בארץ ערב השלב השני מבטא יותר מכול קטע מיומנו של דוד בן-גוריון:

'בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון. מיד אחרי טקס ההכרזה חזרתי לבית המפקדה ונתייעצנו על המצב המחמיר... החלטנו על 'גיוס' רובים במשקים בשביל חטיבה חדשה... בערב באו ידיעות קשות גם מהנגב - היפציצו הלילה את ת"א?'

הידיעות שהגיעו אל בן-גוריון היו מדויקות, וגם חששו מהפצצה של תל אביב התממש כעבור זמן קצר. לצבאות ערב הייתה עדיפות ברורה על הכוחות הצבאיים של המדינה שזה עתה נולדה, אבל מכיוון שלא פעלו לפי תוכנית מתואמת ותחת פיקוד אחד, הם לא הצליחו להביא לידי ביטוי את מלוא יכולתם. הכוחות הישראליים היו נחותים בציוד ובחימוש, ובמהלך החודש הראשון לקרבות הצליחו לבלום את כוחות האויב ומנעו ממנו הישג שיסכן את קיומה של המדינה.

חלק חשוב בבלימה נטלו היישובים ומגניהם, שעמדו מול כוחות עדיפים, ורק אחדים מהם נפלו. צבא מצרים פלש מדרום והתקדם בשני מאמצים: העיקרי צפונה לאורך מישור החוף אל עבר תל אביב, והמשני מזרחה, דרך באר שבע וחברון אל עבר ירושלים. בציר החוף הגיע הכוח המצרי, אחרי קרבות קשים ביד מרדכי**, עד מצפון לאשדוד (גשר 'עד הלום'), השתלט על כביש אשקלון בית גוברין וכך למעשה ניתק את הנגב מהמדינה היהודית.

בציר המשני הגיעו המצרים עד לאזור קיבוץ רמת רחל, ששוכן מדרום לירושלים, ושם חברו לכוחות הירדנים. באזור הזה התרחשו קרבות עזים והקיבוץ עבר מיד ליד כמה פעמים. רק כיבושו הסופי על ידי צה"ל בלם את התקדמות המצרים לכיוון ירושלים.

הלגיון הערבי של צבא ירדן תקף באזור ירושלים, אבל ניסיונותיו לפרוץ לעיר המערבית נבלמו. הרובע היהודי בעיר העתיקה נפל בידי הירדנים והר הצופים נשאר כמובלעת מבודדת בשטח האויב. כוחות הלגיון התקדמו מזרחה, הגיעו עד לוד ורמלה, התבססו באזור לטרון וניתקו את הדרך לירושלים. הניסיונות לכבוש את לטרון נכשלו, אבל בסופו של דבר נפרצה דרך חלופית אל העיר שכונתה 'דרך בורמה', והיא אפשרה את חידוש הקשר והעברת האספקה. צבא עיראק פלש אל הארץ באזור גשר שבעמק הירדן אך נבלם. העיראקים העתיקו את המאמץ לשומרון, הגיעו עד לעיר ג'נין ואיימו על אזור השרון ממזרח, וניסיונות לכבוש את ג'נין נכשלו.

ב-26 במאי 1948, בעוד הקרבות בשיאם, הוקם צבא ההגנה לישראל: צבא סדיר שנמצא באופן מלא תחת מרות המדינה, שנועד לאחד תחתיו את פעילותם של כלל הגורמים הצבאיים ביישוב. האו"ם גילה מעורבות בבעיית ארץ ישראל ומינה את הרוזן פולקה ברנדוט למתווך מטעמו. ב-11 ביוני 1948 הצליח ברנדוט להשיג הפוגה בלחימה לאורך ארבעה שבועות, שלימים תכונה 'ההפוגה הראשונה'.

ההפוגה אפשרה לצה"ל להתארגן, להתחמש, לרענן כוחות ולהתכונן לחידוש הקרבות. במהלכה הושבעו כלל החיילים לצה"ל, הוקמו החילות השונים, נקבעו תקנים ודרגות למפקדים ועוד. במהלך ההפוגה התרחשה גם פרשיית אניית הנשק אלטלנה, שעליה הרחבנו לעיל.

בראשית יולי חודשה האש. הפעם הייתה היוזמה בעיקרה בידיו של צה"ל, שבמהלך 'קרבות עשרת הימים' הצליח להגיע להישגים בגזרות השונות. במרכז החל ב-9 ביולי מבצע 'דני', שבמהלכו נכבשו המרחב שבין ראש העין לעמק איילון, הערים לוד ורמלה, שדה התעופה של לוד (לימים נמל התעופה בן-גוריון) ושטחים בפרוזדור ירושלים. בצפון החל מבצע 'ברוש', שמטרתו הייתה כיבוש 'ראש הגשר' שהחזיקו הסורים באזור משמר הירדן. כיבוש ראש הגשר אמנם לא הושג, אבל נבלמו ניסיונות סוריים לכבוש את מחניים ולבתר את הגליל העליון.

במקביל החל בגליל התחתון מבצע 'דקל', שבמהלכו השתלט צה"ל על אזור נצרת, פתח את הדרך לטבריה וסילק את 'צבא ההצלה'. בגזרת ג'נין לא הצליחו כוחות צה"ל להשתלט על העיר וייצבו קו הגנה על הגלבוע. באזור הדרום התנהלו קרבות עזים במסגרת מבצע 'אנ-פאר' ומבצע 'מוות לפולש', אבל אף אחד מהצדדים לא הצליח לזכות בהישג משמעותי.

ב-19 ביולי כפה האו"ם הפוגה נוספת, 'ההפוגה השנייה', הפעם בלי הגבלה בזמן, וקרא לצדדים לפתוח במשא ומתן. ישראל נענתה לקריאה, אבל מדינות ערב לא הגיבו. המתווך ברנדוט גיבש תוכנית שעיקרה ויתור ישראלי על הנגב בתמורה לגליל המערבי, שהיה בלאו הכי בידיה של ישראל.

ב-17 בספטמבר 1948 נרצח ברנדוט בירושלים בידי מתנקשים שקשורים בארגון הלח"י. הרצח זעזע את המדינה, מועצת המדינה הזמנית חוקקה בעקבותיו את פקודת מניעת טרור ורבים מפעילי הלח"י נעצרו. מבחינה בין-לאומית העמיד הרצח את ישראל במצב לא נוח, והשווה לתוכנית שגיבש ברנדוט מעמד של צוואה. מצב של הפוגה בלי הכרעה, כשכוחות האויב בשטחה, לא היה נוח לישראל, והיא שאפה להגיע להכרעה ולכפות על מדינות ערב להסכים למשא ומתן.

על הרקע הזה החלה באוקטובר סדרה חדשה של מבצעים. בחזית הדרום החל ב-15 בחודש מבצע 'יואב', שבמהלכו נפרצה הדרך לנגב ונכבשה באר שבע. בדרום מערב נסוגו המצרים עד לצפון רצועת עזה, וכך נותרה באזור שכונה 'כיס פלוג'ה', סמוך לקריית גת, חטיבה מצרית מכותרת שקווי האספקה שלה נותקו. במהלך המבצע טובעה גם אניית הדגל של חיל הים המצרי, 'האמיר פארוק'. במקביל למבצע הזה נערך באזור ירושלים מבצע 'ההר', שבמהלכו השתלטו כוחות צה"ל על השטח שבין נחל שורק לבית גוברין.

בחזית הצפון החל בסוף אוקטובר מבצע 'חירם', שבמהלכו שוחרר הגליל העליון וצה"ל פלש אל שטח לבנון. במהלך נובמבר המשיכה הלחימה בחזית הדרום, וצה"ל סיכל במסגרת מבצע 'אסף' את כוונות המצרים להרחיב את אחיזתם ברצועת עזה מזרחה, אל עומק שטח ישראל.

לנוכח הקיפאון המדיני והחשש הישראלי מכפיית פתרון בנוסח תוכנית ברנדוט, החל בדצמבר מבצע צבאי נוסף בדרום - מבצע 'חורב'. במהלכו נכבש האזור שמדרום לבאר שבע עד לניצנה, וכוחות צה"ל אף חדרו לשטח סיני, כבשו את אבו עגילה והחלו להתקדם אל עבר אל-עריש, מהלך שאיים בכיתור כל הצבא המצרי.

סיום הלחימה

הישגיו של צה"ל הביאו להתקדמות במשא ומתן שנערך בחסות האו"ם באי רודוס, ולחתימה על סדרה של הסכמי שביתת נשק שכונו הסכמי רודוס.

מצרים: ב-24 בפברואר נחתם ההסכם הראשון עם מצרים. הוא הותיר בידיה את רצועת עזה, אבל הביא לוויתורה על שאר חלקי הנגב.

לבנון: ב-23 במרץ 1949 נחתם בראש הנקרה ההסכם עם לבנון.

ירדן: ב-4 במרץ 1949 החל ברודוס המשא ומתן עם ירדן. במהלכו טענו הירדנים לשליטה על הנגב הדרומי, ובעקבות זאת פתח צה"ל ב-5 במרץ במבצע 'עובדה', במטרה להשתלט על אזור אילת והערבה. ההסכם עם ירדן נחתם ב-3 באפריל 1949, ובמסגרתו נקבע שהיא תוסיף להחזיק בשטחי הגדה המערבית אך תוותר על רצועת שטח שכונתה 'המשולש', שתועבר לידי ישראל.

סוריה: המשא ומתן עם הסורים היה ארוך וממושך במיוחד, וההסכם איתם נחתם ב-20 ביולי 1949.

מלחמת העצמאות הסתיימה בניצחון ישראל, אבל במחיר כבד: למעלה מ-6,000 איש נפלו, כאחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית, וכ-1,000 מהם אזרחים. שירו של חיים גורי 'הנה מוטלות גופותינו', שנכתב על סיפור מותם של שלושים וחמישה הרוגי שיירת ה-ל"ה***, הפך לאחד מסמליה:

'הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים. אך הרוח עזה בהרים ונושמת. והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה. עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים. תכירונו מיד, זו מחלקת ההר האילמת. אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.'

עם תום המלחמה הייתה ישראל לעובדה קיימת, וגבולותיה היו רחבים מהגבולות שהותוו לה במסגרת תוכנית החלוקה. עם סיום הלחימה התפנתה מדינת ישראל לעסוק ביתר שאת בבעיות שהטרידו אותה: קליטת העלייה, ייצוב הכלכלה והקמת תשתיות.

* צבא ההצלה היה צבא של מתנדבים ערבים בפיקודו של פאוזי קאוקג'י הלבנוני. הצבא הזה הוקם על פי החלטה של הליגה הערבית מדצמבר 1947 והיה צבא סדיר למחצה. הוא פלש אל ארץ ישראל עוד לפני סיום המנדט, במטרה לבוא לעזרתם של ערביי הארץ.

** יד מרדכי הוא קיבוץ במישור החוף הדרומי, שנוסד ב-1943 וקרוי על שם מרדכי אנילביץ (1919–1943), מנהיג המורדים בגטו ורשה. במהלך מלחמת העצמאות התרחשו בקיבוץ קרבות קשים, והוא שוחרר במסגרת מבצע יואב.

*** שיירת ה-ל"ה, או מחלקת ההר, הייתה כוח של שלושים וחמישה לוחמים בפיקודו של דני מס (1923–1948). בלילה שבין ה-15 ל-16 בינואר 1948 יצא הכוח מכיוון המושבה הר טוב אל עבר גוש עציון הנצור. בשלב כלשהו הוא התגלה, והחל קרב קשה בראש גבעה נ.ג 573 שלימים כונתה 'גבעת הקרב'. במהלך הקרב הושמד הכוח לחלוטין, וסיפור לחימתו ונפילתו הפך לאחד מהסיפורים המכוננים במורשת הקרב של צה"ל.

סחתיין על ההשקעה, גאים בך!

הסכמי שביתת הנשק שנחתמו עם מדינות ערב בתום מלחמת העצמאות כוננו גבולות ברורים יחסית בין ישראל לשכנותיה, ויצרו ועדות מיוחדות שהיו אמורות לפקח על ההסכמים ולברר מחלוקות בין הצדדים. ההסכמים האלה היו אמורים להיות זמניים בלבד ולהתבטל כשהצדדים יגיעו להסכם שלום כולל. בפועל הסכם כזה לא נחתם, וקווי הפסקת הנשק, שנודעו בשם הקו הירוק, הפכו למעשה לגבולותיה של ישראל.

זה היה גבול יבשתי באורך של כאלף קילומטר. רובו המכריע לא נשען על מכשול טבעי, הוא חצה את ירושלים, חילק כפרים והפריד אותם מאדמותיהם החקלאיות, וסימונו לא תמיד היה קיים או ברור. בכמה מקומות לאורך הגבולות, שבהם הייתה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לריבונות, כוננו שטחים מפורזים - כמו באזור ניצנה, בירושלים ובעיקר בגבול עם סוריה.

ישראל ומדינות ערב היו חלוקות ביניהן בנוגע לכללים שחלים בהם: ישראל טענה ששמורה לה הזכות לקיים בשטחים המפורזים פעילות אזרחית מלאה עד לקו הגבול. סוריה ומדינות ערב, לעומת זאת, תפסו אותם כשטחי הפקר שאסורה בהם כל פעילות, ובכלל זה פעילות אזרחית או חקלאית.

על הרקע הזה פרצו תקריות רבות, שהתרחבו לעיתים לכדי קרבות. בעיה נוספת שהתעוררה כתוצאה מהגבולות המפותלים והארוכים הייתה תופעת ההסתננות לישראל, שהחלה בשלהי מלחמת העצמאות וגברה בשנים הבאות.

בהסכמי שביתת הנשק נכלל סעיף שאסר את חצייתו של הגבול על ידי אזרחים. אף על פי כן, עוד במהלך המלחמה החלה תופעה של אזרחי מדינות ערב שחצו את קו הגבול והסתננו לשטח מדינת ישראל. תחילה אלה היו כפריים שביקשו לחזור אל כפריהם כדי להציל רכוש או לקצור יבול, אבל הסיכון שבהסתננות הרתיע את רובם ובהדרגה שינתה ההסתננות את פניה.

בשנים הבאות היו מרבית המסתננים 'מסתננים מקצועיים', שחדרו למטרות גנבה, שוד, רצח וחבלה. הסלמה בפעילות הזאת חלה באוגוסט 1955, כשהחלו לפעול יחידות ה'פידאיון' - מערבית: 'המחרפים את נפשם' - שאומנו על ידי המצרים ברצועת עזה וחדרו מכיוונה, ומאוחר יותר גם מכיוון ירדן, למטרות חבלה ורצח.

ישראל פעלה נגד כפרים ששימשו בסיסים למסתננים, נגד דרכי תחבורה ששימשו אותם וכדומה. הפעולות האלה בוצעו בתחילה על ידי היחידות הסדירות - גבעתי, גולני וחטיבה 7 - אך זכו להצלחה מצומצמת.

באוגוסט 1953 הוקמה יחידה 101, יחידת קומנדו מצומצמת בגודלה ששימשה 'מעבדה' לבחינת שיטות לחימה. בחודשים המעטים שבהם פעלה היא הציבה סטנדרטים חדשים של כושר לחימה וביצעה פעולות רבות מעבר לגבול, שנחלו הצלחה.

בינואר 1954 מוזגה יחידה 101 לחטיבת הצנחנים. בשנים שעד מלחמת סיני בוצעו פעולות תגמול רבות בשטח מצרים, ירדן וסוריה. מבחינה צבאית היו אלה פעולות מוצלחות: נרכש בהן ניסיון קרבי ופותחו שיטות לחימה שהונחלו לכל הצבא.

אולם, למרות ההצלחה, הפעולות האלה לא הביאו להפסקת הטרור נגד ישראל. בין המנהיגים הישראלים שרר חוסר הסכמה בנוגע ליעילותן של פעולות התגמול, והוא התפרץ אחרי הפעולה בכפר קיביה שבירדן (אוקטובר 1953).

ראש הממשלה: דוד בן-גוריון

שר הביטחון: דוד בן-גוריון

ראש המטה הכללי: יעקב דורי

תאריך: 29 באוקטובר 1956 – 5 בנובמבר 1956

הרקע לפרוץ המלחמה

מלחמת סיני הייתה מלחמת מנע שישראל פתחה בה נגד מצרים. ברקע למלחמה עמדו כמה סיבות:

1) 'פידאיון': מאפריל 1955 הופעלו יחידות ה'פידאיון' שהיו כפופות למודיעין המצרי. הן חדרו מגבול מצרים ולאחר מכן גם מגבול ירדן, למטרות חבלה ורצח, ושיבשו את החיים התקינים ביישובי הספר. פעולות התגמול שביצעה ישראל לא הביאו למיגור התופעה.

2) חופש השיט: כבר בשנת 1951 מנעו המצרים מעבר אוניות ישראליות בתעלת סואץ, וכעבור שנתיים גם מעבר סחורות לישראל באוניות שנושאות דגל זר. בשנת 1953 הם חסמו את מצרי טירן שמובילים לנמל אילת, ובשנת 1955 סגרו גם את המרחב האווירי שמעל המצרים.

3) ערעור מאזן הכוחות: בספטמבר 1955 נחתמה עסקת הנשק הצ'כית-מצרית. העסקה הבטיחה למצרים נשק חדיש, ובכך הפרה את מאזן הכוחות בינה לבין ישראל והקנתה למצרים יתרון בהתמודדות צבאית עתידית. בנוסף החלה מצרים בהקמת פיקוד צבאי משותף עם סוריה וירדן.

4) הסכם עם צרפת ובריטניה: הנסיבות הבין-לאומיות זימנו לישראל שעת כושר ובעלי ברית. ביולי 1956 הכריז נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר, על הלאמת תעלת סואץ. הצעד הזה פגע מאוד בבריטניה ובצרפת והביא אותן לשקול תגובה צבאית. לישראל היו באותה עת יחסים הדוקים למדי עם צרפת, וזו יצרה את הקשר עם בריטניה.

שלוש המדינות הגיעו להסכם חשאי על תוכנית פעולה משותפת. עיקרי ההסכם היו שישראל תיצור איום צבאי על תעלת סואץ ובכך תספק למעצמות עילה להתערב. הן מצדן יציגו אולטימטום לשני הצדדים - להפסיק את האש ולסגת למרחק 10 מייל מגדות התעלה - יתפסו את העמדות לאורכה ויבטיחו את חופש השיט. סביר להניח שמצרים לא תיענה לתביעות האלה, ובמקרה כזה שתי המעצמות יפתחו בפעולות צבאיות נגד מצרים וישראל תהיה חופשית לפעול בסיני בהתאם לתוכניותיה.

מהלך המלחמה

ב-29 באוקטובר 1956 פתחה ישראל בלחימה בחזית המצרית. מטרותיה היו שיקום מאזן הכוחות והשבת כושר ההרתעה כלפי העולם הערבי, פתיחת מצרי טירן לשיט ישראלי וחיסול פעילות הטרור בגבול ישראל-מצרים.

המבצע החל בניתוק קווי הטלפון בחצי האי סיני על ידי מטוסי חיל האוויר. עם ערב הוצנח גדוד צנחנים ליד מעבר המיתלה* - הצניחה הקרבית הראשונה בצה"ל - ובכך נוצר האיום על התעלה והעילה להתערבות שתי המעצמות. בלילה תקפו כוחות צה"ל את קציימה, וחטיבה 7 פרצה לסיני. למחרת, ב-30 באוקטובר, נעה חטיבת הצנחנים אל עומק סיני, כבשה את תמד ואת נחל, וחברה עם ערב אל הגדוד שהוצנח במיתלה. חטיבה 7 המשיכה בהתקדמותה אל עבר אבו עגילה, תוך עקיפת מתחם אום קטף. בהתאם להסכם הציגו בריטניה וצרפת את האולטימטום, ולמחרת, ב-31 באוקטובר, החלו בהפצצת שדות התעופה במצרים. כוחות צה"ל המשיכו בתנועה, עד שב-5 בנובמבר הושלמה ההשתלטות על כל חצי האי ועל רצועת עזה.

תוצאות המלחמה

עם סיום הלחימה השתלט צה"ל על חצי האי סיני ועל רצועת עזה. הצבא המצרי הובס, חלקו נסוג ורבים נפלו בשבי. בקרבות נפלו למעלה ממאה שבעים חיילי צה"ל. בארץ הייתה תחושה של ניצחון מוחץ, כפי שאפשר ללמוד למשל מהתיאור של מסדר הניצחון בשארם א-שייח' בעיתון 'דבר':

'בקצה הדרומי של סיני הונף דגל ישראל... כל ישר-לב וכל שוחר חופש ושלום באמת ובתמים יכיר במלוא צדקתנו במבצע זה ולא יוכל להתנכר לשאיפתנו לבצר את ההישג הזה של צבאנו רב-הניצחון. אך מי שהיה אתמול באותה פינה נהדרה שעל ים -סוף, ומי ששמע מפי מפקד החטיבה את פרטי מסע-הגבורה... ומי שראה את פני הבחורים... לא היה זקוק להוכחות הגיוניות ומדיניות, כי הוא חש בכל נימי נפשו את משק כנפי ההיסטוריה היהודית.'

אולם השליטה בחצי האי סיני לא נמשכה לאורך זמן: לחץ בין-לאומי אילץ את ישראל, את צרפת ואת בריטניה להסכים להפסקת אש, ובשלב מאוחר יותר לסגת משטח מצרים. צה"ל החל בנסיגה ב-22 בנובמבר 1956 והשלים אותה ב-10 במרץ 1957.

במלחמה הוכיח צה"ל את יכולותיו הצבאיות, פגע קשות בצבא המצרי והרס את תשתיות הטרור ברצועת עזה. הניצחון הביא לשיקום כוח ההרתעה של ישראל ולשיפור מעמדה בזירה הבין-לאומית. ההסגר על מפרץ אילת הוסר, וכוח או"ם הוצב בסיני וברצועת עזה במטרה להבטיח את שמירת השקט. ארצות הברית, בריטניה וצרפת נתנו ערובה לתמיכה בזכות ההגנה של ישראל במקרה של סגירה מחודשת של מצרי טירן או חידוש הטרור.

* מעבר המיתלה הוא מעבר יבשתי בין שני רכסי הרים במערב חצי האי סיני. אורכו של המעבר הוא 32 ק"מ, וחשיבותו נובעת מכך שהוא אחת משתי הדרכים היחידות שדרכן אפשר להגיע אל אזור דרום תעלת סואץ.

ראש הממשלה: לוי אשכול

שר הביטחון: משה דיין

ראש המטה הכללי: יצחק רבין

תאריך: 5 ביוני 1967 – 10 ביוני 1967

הרקע לפרוץ המלחמה

עם תום מלחמת סיני השתרר שקט יחסי בגבולות המדינה, אבל המתיחות בגבול הסורי נותרה על קנה. הסורים התנגדו לכל פעילות בשטחים המפורזים, התנכלו לחקלאים שעיבדו אדמות בסמוך לגבול, ניסו למנוע שיט ודיג בצפון מזרח הכינרת וביקשו להטות את מקורות הירדן, הבניאס והחצבני, כדי לחבל במפעל המוביל הארצי.

על הרקע הזה התרחשו תקריות גבול רבות. בחלקן הופעלו ארטילריה, טנקים ומטוסים, ובוצעו כמה פעולות גמול נגד הסורים. ישראל אף מנעה בכוח את ביצוע עבודות ההטיה בשטח רמת הגולן (1966). לצד הפעולות האלה התחמשו סוריה ומצרים בנשק סובייטי, והחל גל טרור חדש של פיגועים שיצאו משטחן של סוריה וירדן בהובלת הפת"ח. ישראל מצדה הגיבה בפעולות תגמול, שאחת המרכזיות שבהן הייתה פעולת סמוע (נובמבר 1966). ב-7 באפריל 1967 אירעה תקרית בדרום הכינרת שבמהלכה הופלו שישה מטוסים סוריים, עובדה שהובילה לפגיעה בשלטון הסורי עד כדי חשש ליציבותו.

המתיחות גברה כשברית המועצות העבירה למצרים מידע כוזב שלפיו ישראל מרכזת כוחות בגבול סוריה. בעקבות המידע הזה מצרים, שהייתה חתומה על הסכם הגנה עם סוריה, הגבירה את הכוננות, וב-14 במאי 1967 החלה להניע כוחות לכיוון סיני. בישראל החלה תקופת ההמתנה, שאופיינה באיפוק ובצעדי כוננות. הסלמה חלה כשמצרים דרשה לפנות את כוח החירום של האו"ם, וכעבור כמה ימים סגרה את מצרי טירן. מבחינת ישראל מדובר היה בעילה למלחמה, אבל הממשלה בחרה למצות קודם את הדרך המדינית.

כל אותה עת נמשך תגבור הצבא המצרי בסיני, ובישראל החל גיוס מילואים. האווירה הציבורית בישראל הייתה קשה וגבלה בחרדה, שרק הלכה וגברה ככל שחלף הזמן. ב-1 ביוני הפכה ממשלת ישראל לממשלת אחדות ומשה דיין מונה לשר ביטחון. לבסוף, אחרי התלבטות קשה, החליטה מדינת ישראל ב-5 ביוני לצאת למלחמת מנע, שנודעה לימים כמלחמת ששת הימים והיא נחשבת לאחד הניצחונות המזהירים של ישראל.

מהלך המלחמה בחזיתות השונות

בבוקר יום שני, 5 ביוני 1967, פתח צה"ל במבצע 'מוקד'. במהלכו תקף חיל האוויר את שדות התעופה ברחבי מצרים והשמיד בתוך שלוש שעות את חיל האוויר המצרי. בהמשך, בתגובה להתערבות חילות האוויר של מדינות נוספות, פגע צה"ל גם בשדות התעופה ובמטוסים של סוריה, ירדן ועיראק ונטרל אותם להמשך הלחימה. המבצע הזה הוכתר בהצלחה ואפשר למעשה את פעילותו הבלתי מופרעת של צה"ל בימים הבאים.

במהלך הלחימה פעל צה"ל בשלוש חזיתות:

1) החזית המצרית: המאמץ העיקרי של צה"ל כוון לזירה הזאת. כוחות היבשה, בעוצמה של שלוש אוגדות, הבקיעו את המערך המצרי וחדרו לסיני, וכוח נוסף פנה לרצועת עזה. כוחות נעו לעומק סיני, השמידו את השריון המצרי, ועד ה-9 ביוני כבשו את חצי האי ואת רצועת עזה והתייצבו על גדות תעלת סואץ.

2) החזית הירדנית: בראשית הלחימה ישראל לא התכוונה לפתוח בלחימה בחזית הזאת, ומסר ברוח זו הועבר לחוסיין מלך ירדן. אלא שהצבא הירדני, שהיה נתון בפיקוד של גנרל מצרי, פתח באש. כשהאש הירדנית הפכה למסוכנת יותר וכוח ירדני השתלט על 'ארמון הנציב'*, הוחלט להגיב. חטיבת ירושלים כבשה את 'ארמון הנציב' וכמה מוצבים סמוכים, ובכך ניתקה את ירושלים המזרחית מדרום. מצפון הבקיעה חטיבת 'הראל' לעבר רכס נבי סמואל** והתייצבה בצפון ירושלים. חטיבת הצנחנים במילואים הבקיעה את הקו העירוני*** וכבשה את מזרח ירושלים. ב-7 ביוני השלימו הצנחנים את כיבוש העיר, פרצו לעיר העתיקה והגיעו אל הכותל המערבי. כוחות פיקוד הצפון פרצו לעבר ג'נין ובהמשך השתלטו על השומרון. כוחות נוספים התקדמו משטח ישראל מזרחה לכיוון הר חברון, ובכך השלימו את כיבוש הגדה המערבית כולה.

3) החזית הסורית: סוריה לא מיהרה להצטרף ללחימה, למרות לחצי מצרים לתקוף. ביום השני למלחמה ערכו הסורים שתי התקפות ונהדפו באבדות ניכרות. ב-9 ביוני, אחרי ריכוז כוחות מהגזרות האחרות, הבקיע צה"ל את קו המוצבים הסורי והתקדם לעומק רמת הגולן. עד כניסת הפסקת האש לתוקפה, למחרת בערב, נתפסו שטחים רחבים. ב-12 ביוני תפס כוח גולני במסוקים את כתף החרמון.

תוצאות המלחמה

אחרי שבוע ימים זכה צה"ל בניצחון מוחץ בכל הזירות, הביס שלושה צבאות ערביים, הסיר את האיום מעל ישראל וכבש שטחים נרחבים. במלחמה נפלו קרוב לשמונה מאות חיילי צה"ל. עם תום הלחימה מצאה מדינת ישראל את עצמה במצב חדש: שטחה גדל לאין ערוך עם כיבוש הגולן, הגדה המערבית, רצועת עזה וחצי האי סיני, והניצחון המהיר הימם את הציבור.

שחרור העיר העתיקה והחזרה אל האתרים המקודשים שבתחומיה נתנו את אותותיהם על החברה הישראלית ועוררו אף הם התרגשות רבה. היחס אל השטחים האלה הפך בהדרגה לסלע מחלוקת בחברה הישראלית. בשטחים החדשים שכבש צה"ל, ביהודה ושומרון וברצועת עזה, חיה אוכלוסייה ערבית גדולה, וכדי לשלוט באוכלוסייה האזרחית ולטפל בבעיותיה כונן ממשל צבאי. היו מי שראו בשליטה הישראלית בשטחים האלה שליטה זמנית, והיו מי שהדגישו את משמעותם ההיסטורית והביטחונית ופעלו כדי להעמיק בהם את הנוכחות היהודית.

עד מהרה גם התברר שהניצחון במלחמה לא הביא את הצד הערבי להפסקת אש מוחלטת. מדינות ערב פנו לשיקום כוחן הצבאי, והאירועים הראשונים של מלחמת ההתשה פרצו ימים ספורים אחרי סיום המלחמה. לצד זאת, תחושת האופוריה והאמונה בכוחו של צה"ל, שנוצרו בעקבות הניצחון, סנוורו את הציבור הישראלי ומנעו ממנו להבחין בסימנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.

* ארמון הנציב הוא מתחם שלטוני שהוקם בירושלים בימי המנדט הבריטי ושימש לשכה ומקום מגורים לנציב העליון. המתחם ממוקם על הר העצה הרעה (ג'בל מוכבר) והוא צופה אל עבר העיר העתיקה. עם סיום המנדט הבריטי הועבר המבנה לידי הצלב האדום, וניסיונות של צה"ל לכבוש את המתחם וסביבתו נכשלו. עם סיום המלחמה הוכרז האזור כמפורז והועבר לידי האו"ם. במהלך מלחמת ששת הימים נכבש המתחם על ידי הישראלים, ולאחריה הושב חלק ממנו לשימושו של האו"ם עד ליום הזה.

** נבי סמואל, או קבר שמואל הנביא, הוא אתר מקודש ליהדות, לנצרות ולאסלאם מצפון לירושלים, שבו נקבר על פי המסורת שמואל הנביא. אתר הקבר נמצא בראש הר שמתנשא מעל לסביבתו, וסביבו נתגלו תגליות ארכאולוגיות רבות.

*** הקו העירוני הוא כינוי לקטע מקו הפסקת האש בין ישראל לירדן בתוך העיר ירושלים. על תוואי הקו נבנתה גדר תיל, שהוחלפה בחלק מהמקומות בחומה גבוהה שנועדה להגן על התושבים היהודים מצלפים ירדנים. הקו העירוני נהרס אחרי מלחמת ששת הימים.

ראש הממשלה: לוי אשכול (עד 1969) וגולדה מאיר (מ-1969)

שר הביטחון: משה דיין

ראש המטה הכללי: יצחק רבין (עד 1968) וחיים בר-לב (מ-1968)

תאריך: 11 ביוני 1967 – 8 באוגוסט 1970

הרקע לפרוץ המלחמה

במלחמת ששת הימים ספגו מדינות ערב תבוסה קשה, אבל זו לא הביאה אותן לחתור להסדר שלום. בוועידת חרטום, שהתכנסה ב-1 בספטמבר 1967, הכריזו מנהיגי מדינות ערב על שלושת ה'לא-ים': לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בה ולא למשא ומתן איתה ולוויתור על זכויות הפלסטינים. העקרונות האלה הבטיחו למעשה את המשך העימות. קווי הפסקת האש היו כעת מרוחקים ממרכזי האוכלוסייה של ישראל, ולראשונה בתולדותיה נשענו על תוואי טבעי ואפשרו עומק אסטרטגי. המציאות הזאת דרשה היערכות חדשה: הקמת מפקדות, הצבת כוחות, בניית מוצבים והיערכות לוגיסטית מתאימה. השם 'מלחמת ההתשה' יוחד תחילה ללחימה האינטנסיבית ממרץ 1969 ועד הפסקת האש בגזרות תעלת סואץ וירדן. התקופה הזאת לא הוגדרה רשמית כמלחמה ולא יוחד לה אות. בינואר 2003 החליטה הממשלה להכיר בתקופת הלחימה הזאת כמלחמה, לייחד לה אות, וקבעה את משכה מ-11 ביוני 1967 ועד 8 באוגוסט 1970- המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל.

מהלך המלחמה בחזיתות השונות: יוני 1967 - פברואר 1969

החזית הירדנית הייתה בתקופה הזאת החזית שבה התנהלה עיקר הלחימה. עם תום מלחמת ששת הימים ניסו ארגוני המחבלים ליזום 'מלחמת שחרור עממית' שתתנהל בשטחי יהודה ושומרון, שהיו כעת תחת שלטון ישראלי, אבל למרות כמה הצלחות, פעילות כוחות הביטחון דחקה אותם מזרחה אל מעבר לנהר הירדן. על קו הגבול החדש עם ירדן התנהלה פעילות אינטנסיבית, שהתבטאה בעיקר בירי ובחדירות לישראל לצורך מיקוש. בחלק מהמקרים התערב בנעשה גם צבא ירדן.

צה"ל הגיב בפעולות יזומות אל שטח ירדן, והקשה שבהן הייתה פעולת כראמה (מרץ 1968). במהלכה השתלטו כוחות צה"ל על העיירה כראמה, שבה פעלה מפקדה של הפת"ח, פגעו במחבלים רבים, שבו אחרים והשמידו את בסיסיהם. כוחות שריון בודדו את אזור הפעולה ונכנסו לקרב קשה עם כוחות ירדניים. רק עם ערב נותק המגע וכל הכוחות חזרו לשטח ישראל.

הפעולות האלה לא פתרו את הבעיה באופן מלא. כדי להתמודד עם האיום נבנתה גדר, נעשה שימוש באמצעים מיוחדים ופותחה שיטת המרדף. בבסיס השיטה עמדה ההנחה שמצד אחד אין אפשרות למנוע לחלוטין חדירה של גורמי טרור אל אזור הבקעה, ומצד שני אסור לאפשר לאותם גורמים להמשיך אל פנים הארץ. בשל כך עשה צה"ל מאמץ לעצור את המחבלים בשטח הבקעה, באמצעות סיירים וגששים שרדפו אחריהם בתנאי השטח הקשים, בסיוע של כוחות רכובים, מטוסים ולעיתים אף טנקים. החזית המצרית הייתה בשלב הזה רגועה יחסית, למעט כמה תקריות.

באוקטובר 1967 טובעה המשחתת 'אילת' של חיל הים. צה"ל הגיב בהפגזת בתי הזיקוק בסואץ, והדבר הביא לרגיעה של כשנה. בספטמבר ושוב באוקטובר 1968 פתחו המצרים בהפגזת פתע על המוצבים הישראליים שעל גדות התעלה. בתגובה פשטו כוחות צה"ל על אזור נגע חמאדי, ששוכן בעומק מצרים, במסגרת 'מבצע הלם'*. הפשיטה הביאה לרגיעה נוספת, שנוצלה על ידי צה"ל לבניית קו מוצבים מבוצר על גדות התעלה, שכונה קו בר-לב על שם הרמטכ"ל באותה עת, חיים בר-לב.

החזית הסורית הייתה רגועה בתחילה, אבל אחרי כמה ניסיונות חדירה ומיקוש תקף חיל האוויר, בפברואר 1969, בסיסי מחבלים במדינה. גם החזית הלבנונית הייתה שקטה בראשית התקופה, אבל בהדרגה החלו המחבלים לבצע פיגועי ירי ומיקוש. בשנת 1968 החלו המחבלים להתבסס במורדות המערביים של החרמון, באזור שכונה 'פתחלנד', שממנו יצאו פיגועים אל שטח ישראל. בסוף דצמבר 1968 נורו בפעם הראשונה קטיושות** אל עבר קריית שמונה.

מהלך המלחמה בחזיתות השונות: מרץ 1969 – אוגוסט 1970

1) החזית המצרית התחממה במרץ 1969, והחלה להתנהל בה לחימה אינטנסיבית ורצופה שהתאפיינה בהפגזת המעוזים ובהצבת מארבים בשטח סיני. הפעולות המצריות הסבו לצה"ל נפגעים, והוא הגיב בירי שהביא לנטישת ערי התעלה, בפשיטות על הקו המצרי ובפעולות בעומק מצרים. ביולי 1969 החריף צה"ל את תגובתו: ב-19 בחודש השתלט כוח צה"ל על האי גרין (מבצע 'בולמוס 6'), מתחם מצרי מבוצר בפתח תעלת סואץ; יום לאחר מכן החל חיל האוויר בתקיפה אינטנסיבית על קו המוצבים המצרי על גדות התעלה; ובספטמבר 1969 בוצעה פשיטה משוריינת על הקו (מבצע 'רביב'). בינואר 1970 החל חיל האוויר בהפצצות בעומק מצרים, והסובייטים נטלו על עצמם את ההגנה על המרחב האווירי במדינה. כל אלה לא הביאו את המצרים לעצור את הירי ואת החדירה לשטח ישראל. רק ביוני 1970 פתחו האמריקאים במהלך שתכליתו להשיג הפסקת אש, וב-7 באוגוסט בחצות היא נכנסה לתוקפה והאש בתעלה פסקה.

2) בחזית הירדנית נחלה פעילות הביטחון השוטף הצלחה במניעת חדירות. המחבלים התמקדו בעיקר בירי אל מעבר לגבול ובניסיונות חדירה באזור ים המלח והערבה. באוגוסט 1970 הצטרפה ירדן להסכם הפסקת האש המצרית, וזו הייתה אמורה להיכנס לתוקפה גם בגזרה הזאת. אולם פעילות ארגוני הטרור רק החריפה בעקבות ההסכם, דבר שהוביל להתנגשויות בינם לבין השלטונות, ושיאן בספטמבר 1970 שכונה על ידי ארגוני הטרור 'ספטמבר השחור'.

3) בחזית הסורית, שהייתה שקטה יחסית בשנתיים הראשונות שאחרי מלחמת ששת הימים, חלה בתקופה הזאת הסלמה הדרגתית. תחילה אירעו פעולות בודדות, אבל בחלוף הזמן הן הפכו תכופות ואלימות יותר ויותר. צה"ל הגיב ב'ימי קרב', שבמהלכם הונחתה אש ארטילריה, טנקים ומטוסים ובוצעו פשיטות בעומק סוריה. ביוני 1970 בוצעה פשיטה משוריינת על הקו הסורי בדרום רמת הגולן. הסורים לא הצטרפו אל הפסקת האש, והפעילות בגזרה הזאת נמשכה.

4) החזית הלבנונית: גזרת לבנון התחממה גם היא לאורך התקופה הזאת, ופעילות הטרור ב'פתחלנד' הלכה וגברה. ב-22 במאי 1970 התרחש אחד מהפיגועים החמורים בגזרה: מחבלים פתחו באש אל עבר אוטובוס שהסיע ילדים מהיישוב אביבים. כדי לבלום פעילות מהסוג הזה הוחל בהקמת 'גדר המערכת' על הגבול, כוחות חיל האוויר תקפו בסיסי מחבלים, בוצעו כמה פשיטות של כוחות חי"ר ושריון, וצה"ל השתלט על הר דב ובכך קנה שליטה באזור. בעורף הישראלי נמשכו לכל אורך התקופה ניסיונות הפיגוע באמצעות מטענים בערים השונות. החמור שבהם היה מכונית תופת שהתפוצצה בתל אביב ביוני 1969.

תוצאות המלחמה

כוונתה של מצרים להתיש את ישראל ולאלץ אותה לסגת מסיני בלי הסדר מדיני לא הושגה. למעשה מצרים עצמה הותשה, ספגה אבדות כבדות, הביאה לחורבן ערי התעלה ונאלצה להסכים להפסקת אש. ירדן ספגה גם היא מכות קשות, צבאיות וכלכליות, שהביאו אותה להצטרף אל הפסקת האש. ארגוני המחבלים, למרות האבדות שהסבו לצד הישראלי, לא הצליחו לשבש את החיים בישראל.

צה"ל הצליח לעמוד בלחימה ממושכת בכמה זירות בו זמנית, למצוא פתרונות חדשים, ליטול יוזמה ולסכל את כוונת מדינות ערב לאלץ את מדינת ישראל לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים בלי הסדר מדיני. העורף הישראלי והיישובים בקווי העימות עמדו בשנים של פיגועים, תקריות אש ונפגעים, והמשיכו בשגרת החיים הרגילה.

יחד עם זאת, גם הפעם לא הובילה הפסקת האש לשקט ארוך טווח עם אף אחת מהמדינות הסובבות. מרכז הטרור שהלך והתהווה בדרום לבנון המשיך להוות איום על ישראל ולהטריד את יישובי הצפון לאורך השנים הבאות. במלחמת ההתשה נפלו למעלה מאלף שלוש מאות חיילים, ובפיגועים נהרגו עשרות אזרחים נוספים.

* נגע חמאדי היא עיר מצרית ששוכנת בגדה המערבית של הנילוס. ב-31 באוקטובר פשט על העיר כוח לוחמי צנחנים שהוטס במסוקים, במסגרת 'מבצע הלם'. המבצע הזה היה המבצע הראשון שביצעה ישראל בעומק מצרים, ובמסגרתו נפגעו מתקני תשתית בסביבת העיר, במטרה להרתיע את המצרים מהמשך ההפגזות על המוצבים בקו התעלה. ברצועת עזה שרר שקט יחסי, למעט מקרים בודדים של השלכת רימונים והנחת מטעני חבלה.

** 'קטיושה' הוא כינוי לרקטה שמשוגרת ממשגר מתנייע מתוצרת ברית המועצות.

ראש הממשלה: גולדה מאיר

שר הביטחון: משה דיין

ראש המטה הכללי: דוד אלעזר

תאריך: 6 באוק' 1973 – 25 באוק' 1973

הרקע לפרוץ המלחמה

הפסקת האש שהושגה בקיץ 1970 הביאה לרגיעה בגזרות מצרים וירדן. מראשית 1973 רגעה גם הגזרה הסורית, ורק גזרת לבנון נותרה פעילה. בספטמבר 1970 הלך לעולמו נשיא מצרים, עבד אל-נאצר, ובמקומו מונה אנואר סאדאת. הנשיא החדש נתפס כחלש, והערכת המודיעין הייתה שבמצרים לא יפתחו במלחמה לפני שישפרו את יכולתם האווירית, ומכיוון שסוריה לא תצא למלחמה לבדה - הסבירות למלחמה נמוכה.

ההערכה הזאת, שכונתה לימים 'הקונספציה', הניחה תנאים מקדימים שבלי שיתממשו אין סבירות למלחמה. אגף המודיעין דבק בהערכה הזאת, ובהתאם לה טעה בפירוש הכנות האויב למלחמה. ברקע לאימוצה של הקונספציה ולדבקות בה עומדת האופוריה הישראלית בסיום מלחמת ששת הימים, וההנחה שאחרי הניצחון המזהיר יימנעו שליטי מצרים וסוריה מפעולה.

בפועל, כפי שהתברר בדיעבד, נואש הנשיא המצרי מהמהלכים המדיניים. ב-1973 החל להכין את הצבא המצרי למלחמה ורקם שיתוף פעולה סודי עם סוריה. במאי אותה שנה הגיעו ידיעות על כוונות המלחמה של מצרים, אבל הערכת המודיעין נותרה על כנה. למרות זאת החליט הרמטכ"ל על צעדי כוננות, אבל אלה בוטלו לאחר זמן מה, מכיוון שהרגיעה נמשכה.

בחודש אוגוסט 1973 הובחן תגבור המערך הסורי, ובאמצע ספטמבר התרחש קרב אווירי שבמהלכו הופלו שנים עשר מטוסים סוריים ומטוס ישראלי. לאור ההערכה שסוריה עשויה להגיב, תוגברה גזרת רמת הגולן בכוחות שריון וארטילריה. בזירת הדרום היה ידוע על תרגיל מצרי בהיקף גדול, וריכוז הכוחות בקו התעלה הוסבר על ידי המודיעין כהכנות אליו; תגבור הכוחות בסוריה הוסבר כתוצאה של חשש מפעולת ישראל.

הערכת אגף המודיעין הייתה שהסבירות למלחמה עודנה נמוכה, והיא נותרה בעינה גם אחרי שנודע, בליל 4-5 באוקטובר, על יציאה בהולה של היועצים הסובייטיים מסוריה וממצרים. למרות ההערכה הזאת החליט הרמטכ"ל על תגבור שתי החזיתות בשריון ובארטילריה ועל הכרזת כוננות בצבא.

רק בבוקר יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, התברר בוודאות שצפויה לפרוץ מלחמה באותו ערב. גיוס המילואים התעכב עד להחלטת הממשלה, ומטעמים מדיניים לא אושרו מכת מנע וקידום כוחות אל קו התעלה. כך הייתה היוזמה בידי המצרים והסורים.

מהלך המלחמה בחזיתות השונות

ב-6 באוקטובר 1973, יום הכיפורים, במהלך שעות הצהריים, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה במתקפה מתואמת בשתי החזיתות, וכך זכו בשלב הראשון להישגים. את עיקר הנטל של בלימת המתקפה נשאו הכוחות הסדירים שהוצבו בקווים, בסיוע חיל האוויר. הכוחות האלה ספגו פגיעות רבות, ורק בהמשך תוגברו על ידי כוחות המילואים.

1) חזית הדרום: בצהרי ה-6 באוקטובר תקפו המצרים את קו המעוזים בעוצמה של שתי ארמיות*. הם הנחיתו כוחות קומנדו בדרום סיני ובצפונו, חצו את התעלה, מתחו עליה גשרים והעבירו כוחות שריון אל השטח הישראלי. כוחות חי"ר מצריים מצוידים בנ"ט הצליחו לבלום את כוחות השריון של אוגדת סיני ומנעו מהם לחבור למעוזים. ב-7 בחודש הגיעו אוגדות המילואים, אוגדת אדן ואוגדת שרון, והכוחות הצליחו לייצב קו ממזרח לתעלה. אבל ניסיונם להתקפת נגד למחרת, ב-8 באוקטובר, לא עלה יפה, והכוחות נערכו לבלימה. המעוזים עמדו בלחימה ביום הראשון, אבל בהדרגה נפלו כולם למעט המעוז הצפוני, ורבים מלוחמיהם נלקחו בשבי.

ב-14 בחודש הגיע המפנה בלחימה. המצרים ניסו לתקוף לכל אורך החזית, אבל צה"ל קיבל מודיעין על כוונותיהם והצליח לבלום אותם ולהסב להם אבדות קשות, שאפשרו לו ליטול את היוזמה. הרעיון המבצעי היה לבצע צליחה אל צדה המצרי של תעלת סואץ מצפון לאגם המר הגדול, ב'תפר' שבין שתי הארמיות המצריות. בלילה שבין ה-15 ל-16 בחודש צלח כוח צנחנים את התעלה והקים 'ראש גשר' בצדה המצרי. אולם לא הכול התבצע כמתוכנן: חטיבת הטנקים שנועדה לאבטח את מסדרון הצליחה מצפון הגיעה למקומה, אך נתקלה בכוח מצרי באזור 'החווה הסינית' וניהלה קרב קשה; ואמצעי הצליחה, שיועדו לאפשר העברת כוחות רחבה יותר, התעכבו בשל הצירים הפקוקים, ורק כמות מצומצמת של טנקים הועברה אל הצד המצרי של התעלה לסיוע הכוחות.

אחרי קרבות קשים קודמו אמצעי גישור שאפשרו העברת כוחות נוספים מערבה והרחבה של ראש הגשר. ב-19 בחודש פרצו כוחות צה"ל מערבה, ועד ה-22 בחודש הגיעו שתי האוגדות לכביש סואץ-קהיר, בק"מ ה-101 מקהיר. הפסקת האש שנועדה להתחיל באותו יום לא כובדה, וכוחות צה"ל המשיכו להתקדם, כיתרו את הארמייה השלישית המצרית ואת העיר סואץ, אבל הניסיון לכבוש אותה נכשל. הפסקת אש נכנסה לבסוף לתוקפה ב-24 באוקטובר.

2) חזית הצפון: כמו בגזרת הדרום, גם בגולן תקפו הסורים במפתיע בצהרי ה-6 באוקטובר בעוצמה רבה, ומאמצם העיקרי רוכז בדרום הגזרה. כך הם הצליחו להשתלט על חלק מדרום רמת הגולן ולכבוש את החרמון, אבל בצפון הרמה, באזור העיר קונייטרה, הצליחה חטיבה 7 לבלום את התקדמותם. למחרת, ב-7 באוקטובר, החליט הרמטכ"ל לתגבר את החזית באוגדה נוספת, אוגדת פלד, וכעבור יומיים, ב-8 באוקטובר, החלה מתקפת הנגד. בימים הבאים תקפו שתי אוגדות מדרום, אוגדת פלד, וממערב, אוגדת לנר, ואוגדה נוספת, אוגדת איתן, עמדה בקרבות בלימה קשים באזור נפח וקונייטרה.

עד ל-9 באוקטובר הצליחו הכוחות להדוף את הסורים משטח רמת הגולן, אבל נכשלו בניסיון לכבוש מחדש את החרמון. ב-10 באוקטובר הוחלט לנצל את ההצלחה ולהבקיע לשטח סוריה, במטרה לאיים על דמשק ולהוציא אותה ממעגל הלחימה. למחרת החל צה"ל בהתקפה על השטח הסורי, הצליח להתקדם, כבש את המובלעת בתחומי סוריה ואיים על דמשק.

ב-12 באוקטובר הופיע בחזית כוח משלוח עיראקי, ובהמשך גם כוח ירדני. הדבר שינה את מאזן הכוחות ואילץ את הפיקוד לעצור את ההתקדמות. במהלך הימים הבאים התנהלו קרבות עזים כדי לייצב את המובלעת, לשפר עמדות ולבלום התקפות סוריות. לקראת כניסת הפסקת האש לתוקפה, ב-22 באוקטובר, נערך 'מבצע קינוח', שבמהלכו השתלטו כוחות צה"ל על החרמון: המוצב הישראלי, המוצבים הסורים ושיא החרמון.

תוצאות המלחמה

בתום המלחמה החלה התכתשות בגבולות, שהייתה קצרה בזירה המצרית וממושכת יותר בזירה הסורית. ב-28 באוקטובר נערך מפגש ראשון בין ישראל למצרים, וב-11 בנובמבר נחתם איתה הסכם הפרדת כוחות. ההסכם כלל הסכמה ישראלית לנסיגת כוחות צה"ל מצדה המצרי של התעלה ועד למרחק של כעשרים קילומטר ממזרח לה, והתחייבות של מצרים לדלל את כוחותיה. ההסכם הזה הפסיק את תקריות האש והיווה את הצעד הראשון במסע שבסופו כונן הסכם השלום עם מצרים**.

בגזרה הסורית המשיכה האש לאורך כל חודשי החורף. במהלך מרץ אף החריפה הלחימה, וצה"ל כבש את שיא החרמון ופרץ אליו דרך. בסופו של דבר נשאו המאמצים המדיניים פרי, וב-31 במאי 1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות. הוא כלל הסכמה להחזרת השבויים, נסיגה של צה"ל משטחים מסוימים בגולן, דילול של הכוחות הסורים והקמת כוח או"ם (אונדו"ף UNDOF) שנועד לפקח על ההסדרים.

בהיבט הצבאי נפתחה מלחמת יום הכיפורים בהפתעה, שנבעה מההערכות המוטעות. צה"ל לא נערך כראוי בפני האיום, ולראשונה מאז מלחמת העצמאות ניהלה מדינת ישראל קרב בלימה וניסתה לעצור כוחות אויב שחדרו אל שטחה. אולם למרות ההפתעה והישגי האויב בשלב הראשון, הצליח צה"ל להתעשת, להכיל את מתקפת האויב, ובהמשך לרכז כוחות להתקפת נגד ולעבור למתקפה בשטח האויב במטרה להשיג הכרעה. מבחינה צבאית זכתה ישראל בניצחון שאפשר שקט בגבולות לשנים הבאות.

אולם יחד עם זאת, התחושות בארץ היו קשות. במלחמה נפלו כ-2,200 חיילים, יותר מ-5,200 נפצעו וכ-300 נפלו בשבי. למרות ההישג הצבאי, המלחמה הביאה לשבר בחברה הישראלית: ההפתעה, הישגי האויב והאבדות הכבדות סדקו את תדמיתו של צה"ל והביאו לערעור האמון במנהיגות הדרג המדיני.

על הרקע הזה מונתה ב-21 בנובמבר ועדת אגרנט, ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט***. עליה הוטל לחקור את הכנות צה"ל למלחמה, את המידע המודיעיני שהתריע עליה ואת מהלכיהם של הממשלה ושל צה"ל בימים הראשונים ללחימה. הוועדה מתחה ביקורת על הדרג הצבאי אך נמנעה מלמתוח ביקורת על הממשלה. עם פרסום דוח הביניים של הוועדה התפטר מתפקידו הרמטכ"ל, הודחו מתפקידם ראש אמ"ן וכמה קצינים באגף, ומפקד פיקוד הדרום הועבר לתפקיד משני ולבסוף פרש. כעבור שבוע החליטה להתפטר מתפקידה גם ראש הממשלה, גולדה מאיר. הדי המלחמה הוסיפו להשפיע באופן עמוק על הפוליטיקה, על התרבות ועל החברה הישראלית. מרבית ההיסטוריונים סבורים שלמלחמה הזאת תפקיד מכריע ב'מהפך' הפוליטי ב-1977.

* ארמייה היא יחידה צבאית בסדר גודל של 60,000 עד 120,000 חיילים, שכוללת כמה חילות לוחמים לצדן של יחידות תומכ"ל.

** על הסכם השלום עם מצרים, ראה פרק נפרד.

*** שמעון אגרנט (1906–1992), משפטן, נשיאו השלישי של בית המשפט העליון. בשנת 1968 קיבל את פרס ישראל לחקר המשפט, ובשנת 1974 מונה לעמוד בראש ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים. בשנות חייו האחרונות כיהן כנשיאה של 'האגודה לזכויות האזרח'.

תאריך: 27 ביוני 1976

לצד 'מלחמות התשה' שהתחוללו בגבול המצרי והסורי בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, הכה בישראל גל טרור קשה שפגע בתחילה בעיקר בתושבי הצפון. ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס שהיה בדרכו מישראל לפריז, אחרי חניית ביניים באתונה.

זמן קצר אחרי ההמראה מאתונה השתלטו ארבעה מחבלים על המטוס, ואחרי עצירה בלוב ניתבו אותו לאנטבה שבאוגנדה. הנוסעים הורדו מהמטוס ורוכזו בטרמינל הישן של נמל התעופה, תחת משמר חיילים אוגנדים. בהמשך הופרדו הנוסעים הישראלים והיהודים משאר הנוסעים ורוכזו באולם נפרד. החוטפים דרשו תמורת שחרורם כופר כספי ושחרור של מחבלים שונים שהיו כלואים ברחבי העולם. במהלך הימים הבאים שוחררו החטופים הזרים ונותרו הישראלים והיהודים.

ממשלת ישראל בחנה כמה אפשרויות לפעולה, ובכלל זה אפשרות לפעולה צבאית. על המטכ"ל הוטלה המשימה להכין פעולה אפשרית, ואחרי איסוף מודיעיני מאומץ התגבשה תוכנית פעולה. הכוחות הוטסו לבסיס 'אופיר' שממוקם בסיני, ועם אישורה הסופי של הממשלה החלו את דרכם לאנטבה.

הטיסה עברה בלי תקלות והמטוסים נחתו בשדה התעופה בלי הפרעה. כוח שחרור החטופים יצא מיד אל עבר הטרמינל הישן, הצליח להפתיע את המחבלים ולשחרר את החטופים, והחיילים האוגנדים שהיו במקום נהרגו או ברחו. החטופים הועלו על אחד המטוסים, ועם סיום משימותיהם התפנו גם שאר הכוחות במטוסים אחרים. אחרי נחיתת תדלוק בניירובי נחתו המטוסים בשלום בנמל התעופה בן-גוריון. הפעולה, שהתרחשה במרחק של כארבעת אלפים קילומטר משטח ישראל, נחשבת לאחת מהפעולות הנועזות ביותר של צה"ל.

נחיתת החטופים בישראל עוררה התרגשות רבה, והמונים באו לקבל את פניהם בשדה התעופה. סיפור המבצע סוקר בהרחבה בכלי התקשורת בעולם.

תאריך: 11 במרץ 1978

גל הטרור שפגע בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים הלך וגבר, וחטיפת המטוס שהובילה ל'מבצע יונתן' היוותה אחד משיאיו. ב-11 במרץ 1978 בוצע פיגוע חמור במיוחד בכביש החוף, פיגוע 'אוטובוס הדמים', והוא היווה אחד הזרזים להחלטת הממשלה לצאת לפעולה נרחבת נגד בסיסי הטרור בדרום לבנון.

באזור הזה הלך והתבסס, החל משנות השישים, מרכז טרור שכלל מחנות אימונים, מפקדות ומתקנים שונים ששימשו את המחבלים. מאז ספטמבר 1970 התחזק המרכז, בעקבות גירוש המחבלים מירדן ב'ספטמבר השחור'. ב-1975 פרצה בלבנון מלחמת אזרחים, ובמהלכה הפעילו המחבלים לחץ כבד על הנוצרים בכפרים הסמוכים לגבול ישראל. הנוצרים התארגנו בשלוש מובלעות ופנו לעזרת מדינת ישראל. ישראל הושיטה להם סיוע צבאי מוגבל ופתחה את 'הגדר הטובה'* לצורך מתן סיוע הומניטרי. כך, במקביל להתחזקותם של ארגוני הטרור, התחזק הקשר בין ישראל לגורמים נוצריים בלבנון.

בליל ה-14 במרץ 1978 נפתח מבצע צבאי רחב בדרום לבנון. הוא החל בהפצצה מהאוויר ובהרעשה ארטילרית, שחיפו על כניסה קרקעית רחבת היקף בארבעה צירים. תוך זמן קצר השתלט צה"ל על שטח נרחב בדרום לבנון, שנמתח מקו הגבול ועד לנהר הליטני. המבצע הביא למנוסה של גורמי טרור צפונה, ובמהלך הימים הבאים טוהרו בסיסי מחבלים מרכזיים בגזרה.

בתגובה על פעילות צה"ל ירו ארגוני הטרור 'קטיושות' אל עבר יישובי הצפון. ב-21 במרץ הורה שר הביטחון לכוחות צה"ל להתחיל בנסיגה, שבוצעה בשלבים והושלמה ב-13 ביוני 1978. כתוצאה מהפעולה הורחקו גורמי הטרור מהגבול, הן באמצעות כוח משימה מיוחד של האו"ם שהוצב לאורכו (יוניפי"ל UNIFIL) והן באמצעות התחזקותן של המליציות הנוצריות הנאמנות לישראל. על אף ההצלחה בחיסול האוטונומיה של ארגוני הטרור, התברר שהשקט שהשתרר היה זמני: הגזרה התחממה שוב, וכעבור כמה שנים פתח צה"ל במבצע צבאי נוסף שהפך למלחמה - מלחמת שלום הגליל.

* מדיניות הגדר הטובה הייתה מדיניות שישראל נקטה ביחס לאזרחים הנוצרים של לבנון שהתגוררו בסמוך לגבול. לאורך גדר הגבול הוקמו תחנות שבהן טיפלו רופאים מישראל באזרחים נוצרים לבנונים. ישראל אישרה להם לעבוד בתחומיה וסייעה בייצוא תוצרת האזור דרך חיפה.

תאריך: 7 ביוני 1981

לצד האיום המתמשך בגבולותיה של המדינה, החל להתהוות מאמצע שנות השבעים איום נוסף על מדינת ישראל, הפעם מכיוון עיראק. בנובמבר 1975 נחתם הסכם שיתוף פעולה גרעיני בין צרפת לבין עיראק, ובמסגרתו החלה הקמת כור גרעיני ליד בגדד. ישראל עקבה אחר בניית הכור ופעלה במישור המדיני כדי להזהיר מפני תוצאה של נשק גרעיני בידי מדינה דיקטטורית ולא יציבה.

באוקטובר 1979 הורה ראש הממשלה לרמטכ"ל לתכנן תקיפה על הכור. בממשלה היו הדעות חלוקות בנוגע לתקיפה כזו, שהייתה עשויה לעורר דעת קהל עוינת בעולם ואף להביא בעקבותיה להתלכדות העולם הערבי למלחמה נגד ישראל. חיל האוויר החל בתכנון תחת מעטה סודיות כבד וגיבש תוכנית ראשונית לתקיפה.

באפריל ובאוגוסט 1980 נשא נשיא עיראק, סאדם חוסיין, נאומים חריפים נגד ישראל ואיים בהשמדתה. במקביל השתפרו יכולותיו של חיל האוויר בעקבות קליטת מטוסי F16 ראשונים. אחרי כמה דחיות נקבע מועד התקיפה ל-7 ביוני 1981, ערב שבועות.

בשעה ארבע אחר הצהריים המריאו מבסיס עציון, ליד אילת, שמונה מטוסים למשימת התקיפה, מלווים במטוסי חיפוי וסיוע. נתיב הטיסה, שאורכו כאלף ומאה קילומטרים, עבר בצפון סעודיה ותוכנן כך שיחמוק ממכ"מים עוינים. עם הגיעם נסקו המטוסים לגובה רב וצללו להפצצה, בהפרש של שניות זה מזה. כל טייס הטיל שתי פצצות במשקל של טון, רובן פגעו במדויק במטרה והכור הושמד. אחרי ההפצצה, כשלוש שעות מרגע תחילת המבצע, חזרו המטוסים לארץ בשלום. הכורים נהרסו לחלוטין ולא שוקמו עוד.

ראש הממשלה: מנחם בגין

שר הביטחון: אריאל שרון

ראש המטה הכללי: רפאל איתן

תאריך: 6 ביוני 1982 – 31 באוגוסט 1982

הרקע לפרוץ המלחמה

מבצע 'ליטני', שנערך במרץ 1978, הביא לדחיקת המחבלים אל מצפון לליטני, ליצירת רצועה נוצרית באזור דרום לבנון (אד"ל) ולהצבת כוח או"ם באזור. עם זאת, המחבלים המשיכו בפעולתם. הפעילות הזאת הגיעה לשיא ביולי 1981, כשבמשך עשרה ימים נורו קרוב לאלפיים טילים ופגזים אל שטח ישראל. צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות מטוסים.

לקראת סוף החודש הושג הסכם הפסקת אש בתיווך ארצות הברית. ההסכם אמנם נשמר בגזרת לבנון, אבל המחבלים ראו את עצמם חופשיים לפעול בגזרות אחרות. ב-3 ביוני 1982 ניסתה חוליית מחבלים להתנקש בחיי שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב*. ישראל הגיבה בתקיפת מטרות מחבלים בלבנון, ואלה הגיבו בירי על יישובי הצפון. ההסלמה הייתה מהירה, והממשלה הורתה לצה"ל לצאת לפעולה שמטרתה הרחקת המחבלים מהגבול אל מעבר לטווח הירי, תוך הימנעות מתקיפת הכוחות הסוריים בלבנון אלא אם אלה יפתחו במתקפה. בפעולה הזאת ביקשה ישראל לפגוע בצורה קשה בארגוני המחבלים בלבנון, ובאמצעות דחיקתם להבטיח את השקט ביישובי הצפון. מטרות נוספות היו לבלום את המעורבות הסורית בלבנון ולחזק את הכוחות הנוצריים במדינה, באופן שיביא לכינון ממשל לבנוני אוהד שיחתור להסדר שלום עם ישראל.

מהלך המלחמה

הלחימה החלה בבוקר יום ראשון, 6 ביוני 1982, בתקיפה אווירית של חיל האוויר. לקראת הצהריים חדרו שלושה כוחות אוגדתיים ללבנון - בציר החוף, ברמת נבטיה ובמורדות המערביים של החרמון. בלילה הונחת מהים כוח נוסף מצפון לצידון, ואוגדה נוספת עלתה לרמת נבטיה והחלה לנוע דרך הרי השוף אל עבר כביש ביירות-דמשק. על ציר החוף נעו הכוחות לכיוון ביירות, תוך לחימה קשה בערים צור וצידון. במהלך הלחימה נעזרה ישראל בכוחות נוצריים מקומיים, שאורגנו עוד קודם לכן במסגרת מליציונית שכונתה צבא דרום לבנון (צד"ל). ב-9 בחודש החלה הלחימה גם נגד כוחות סוריים ששהו בלבנון, זאת אחרי שאלה תגברו את מערכיהם, סייעו למחבלים והפגיזו את כוחות צה"ל.

חיל האוויר פגע בסוללות טילי הקרקע-אוויר (טק"א) ובחיל האוויר הסורי, וכך השיג עליונות אווירית בזירה. כוחות נוספים נכנסו ללבנון בגזרה המזרחית, הבקיעו את המערך הסורי והתקדמו עד אזור בקעת הלבנון (הבקעא). לאורך הלחימה קראה מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש, וגם ארצות הברית לחצה בכיוון הזה. ב-11 ביוני הורתה ישראל לכוחותיה לחדול מלחימה והחלה הפסקת אש, אבל היא הייתה רופפת ושני הצדדים המשיכו בפעילות. כוחות צה"ל המשיכו בלחימה בעיקר באזור ביירות, תפסו עמדות מסביב לעיר, ולבסוף גם כבשו את דרום העיר ואת שדה התעופה שלה. באמצע אוגוסט הושג הסכם על פינוי המחבלים והסורים מביירות, והפינוי הושלם עד סוף החודש - 31 באוגוסט, סוף המלחמה.

עם תום המלחמה

עם פינוי המחבלים מביירות ובחירתו של בשיר ג'ומאייל, מנהיג הנוצרים, לנשיא לבנון ב-23 באוגוסט 1982, דומה היה שצפוי להיפתח עידן חדש ביחסים איתה. אולם כשלושה שבועות אחרי היבחרו, ולפני שנכנס לתפקידו, נרצח ג'ומאייל בפיצוץ המטה שלו בביירות. בעקבות הרצח תפס צה"ל עמדות נוספות באזור מערב ביירות, בסיוע צבא דרום לבנון. במסגרת המבצע הוטל על הפלנגות** לטהר את מחנות הפליטים שבאזור מלוחמים של ארגוני הטרור הפלסטינים. כניסת הפלנגות למחנות, החל מה-16 בספטמבר, הפכה במהרה לטבח שבו נרצחו מאות מתושבי המחנה: הטבח בסברה ושתילה.

על אף שכוחות ישראליים לא היו מעורבים בטבח, ישראל נתפסה כמי שאחראית לו, והאירועים עוררו ביקורת קשה בארץ ומחוצה לה. בעקבות האירועים נסוגה ישראל מביירות ב-17 בספטמבר. הטבח זעזע את הציבור בארץ וגונה בחומרה על ידי גורמים מכל קצוות הקשת הפוליטית. ב-25 בספטמבר התקיימה בכיכר מלכי ישראל הפגנת המונים נגד הטבח, שסימלה את שיאה של המחאה הציבורית נגד המלחמה.

בעקבות המחאה הוקמה בראשית נובמבר ועדת כהן, ועדת חקירה ממלכתית לבירור האירועים. הוועדה קבעה שכוחות צה"ל לא היו מעורבים בטבח בשום שלב, אבל שעל ישראל מוטלת אחריות עקיפה מאחר שהיא זו ששלטה בשטח. הוועדה מתחה ביקורת קשה על הרמטכ"ל, רא"ל רפאל איתן, ועל מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר דרורי, והסיקה מסקנות אישיות לגבי שר הביטחון אריאל שרון.

המטרה הצבאית הראשונית, הרחקת כוחות המחבלים מגבול ישראל והרס התשתית שלהם, הושגה. בדרום לבנון הוקם אזור בשליטת הנוצרים, 'אזור דרום לבנון' (אד"ל), ששימש כאזור חיץ, וחוזק 'צבא דרום לבנון' (צד"ל) שפעל בשיתוף פעולה עם ישראל.

אבל בחברה בישראל התגלו מחלוקות קשות בנוגע לנחיצות המלחמה, בייחוד עם התארכות השהות בלבנון. אחרי שניסיונות לכונן הסכם עם ממשלת לבנון העלו חרס, החליטה הממשלה בסוף 1984 על נסיגה הדרגתית גם בלי הסכם, והיא בוצעה בין החודשים פברואר-יוני 1985. לאחריה נוצרה בדרום לבנון רצועת הביטחון, שנועדה להוות אזור חיץ ולהקשות על פעילות טרור נגד ישראל. ברצועה שלט צד"ל, ונוכחות צה"ל ברחביה הייתה מצומצמת באופן יחסי.

בהדרגה הפכה הרצועה ליעד לפיגועים, וגם ירי הרקטות אל עבר יישובי הגליל לא פסק. את המאבק בישראל הוביל, החל משנת 1988, 'חיזבאללה' - מערבית: צבא האל - ארגון שיעי קיצוני שהחריף את הפעולה נגד ישראל, תקף מוצבים, ביצע מארבים לסיורים, הניח מטעני חבלה על הצירים ואף ביצע פיגועים בעורף ישראל. צה"ל הגיב באש ואף פתח בכמה מבצעים נרחבים יותר, כדי למנוע את הפגיעה בחייליו וביישובי הצפון. המרכזיים שבהם היו 'מבצע דין וחשבון' (1993) ו'מבצע ענבי זעם' (1996). בעקבות המבצעים נחתמו הסכמי הבנות שהביאו לרגיעה זמנית, אבל גם הם לא הביאו להפסקת העימות.

לאור התמשכות הלחימה ומספר הנפגעים הגבוה, החריף הדיון הציבורי בישראל סביב המשך השהייה בלבנון. ב-24 במאי 2000, קרוב לשמונה עשרה שנים אחרי פרוץ מלחמת שלום הגליל, נסוג צה"ל באופן מלא מלבנון. בעקבות הנסיגה התמוטט צד"ל, ארגון החיזבאללה השתלט על דרום לבנון, ובגבול השתרר שקט יחסי שהופר מפעם לפעם.

* שלמה ארגוב (1929–2003) שימש סמנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל במדינות רבות. ב-1979 התמנה לתפקיד שגריר ישראל בבריטניה, וביוני 1982 ניסתה חוליית מחבלים להתנקש בחייו ופצעה אותו אנושות. ב-2003 נפטר, אחרי כעשרים ואחת שנים שבהן היה בתרדמת.

** מפלגת הכּתאאֶבּ הלבנונית, הידועה יותר בשם הפָלַנְגוֹת, היא מפלגה נוצרית-מרונית וארגון גרילה לשעבר בלבנון.

תאריך: 9 בדצמבר 1987 – 13 בספטמבר 1993

החל ממלחמת ששת הימים התנהלו חייהם של התושבים הערבים ביהודה ושומרון תחת ממשל צבאי. בציבור הישראלי היו הדעות חלוקות בנוגע לאופן שבו יש לנהוג בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. לצד מי שביקשו לספח את השטחים ופעלו כדי להגדיל את ההתיישבות היהודית בהם, היו מי שביקשו לנסות ולמסור אותם כחלק מהסכם לירדנים. הצעת ביניים הייתה הצעתו של יגאל אלון, שכונתה 'תוכנית אלון', ועל פיה ישראל תתמקד בהתיישבות בכיסי שטח ריקים יחסית ובעלי חשיבות ביטחונית שיסופחו לשטחה.

במהלך שנות השמונים אירעו בערי הגדה וברצועת עזה כמה אירועים אלימים, וכמה ניסיונות פיגוע יצאו מהם אל שטח ישראל. בסוף 1987 החלו מהומות שהתפתחו לכדי התקוממות עממית וכונו בערבית אינתיפאדה, מילולית: התנערות.

המהומות פרצו באופן ספונטני בעקבות תאונת דרכים שבה נהרגו ארבעה פלסטינים ברצועת עזה, והן התפשטו גם ליהודה ושומרון. בתוך זמן קצר קמה בשטחים הנהגה שכיוונה את הפעילות, וזו לבשה בהדרגה שתי פנים: פעילות אקטיבית שכללה הפרות סדר המוניות, הפגנות, יידויי אבנים ופיגועים מסוגים שונים; ופעילות פסיבית שהתבטאה בשביתות, בחרם על תוצרת ישראלית, בהחרמת מוסדות השלטון ובמרי אזרחי.

עם פרוץ האינתיפאדה הופתע צה"ל מהיקף האירועים ומחומרתם, והכוחות שבשטח לא היו ערוכים לטפל בהם מבחינת סדר הכוחות, האמצעים וההכשרה. בהמשך האירועים נערך צה"ל מחדש: תוגברו הכוחות, הוקמו יחידות מיוחדות ומפקדות חדשות, ופותחו אמצעים ושיטות כדי להתמודד עם המצב. הפעילות כללה סיורים, מחסומים, תצפיות ומעקב, פעילות סמויה, הטלת עוצר, מעצרים וחיפושים אחר מבוקשים ואמצעי לחימה, גירוש פעילים ועוד.

בעקבות פעילותו האינטנסיבית של צה"ל נרשמה ירידה מסוימת ברמת האלימות, אבל לא היה בה כדי לחסל את ההתקוממות לחלוטין. הפרות הסדר דעכו באופן משמעותי אחרי מלחמת המפרץ, בחורף 1991, עם ראשיתו של התהליך המדיני - תחילה במסגרת תהליך מדריד ובהמשך במסגרת תהליך אוסלו, שיצר את הרשות הפלסטינית ושם קץ לשלטון הצבאי בריכוזי האוכלוסייה הגדולים.

תאריך: 27 בספטמבר 2000 – 8 בפברואר 2005

אחרי החתימה על הסכמי אוסלו השתררו כמה שנים של שקט יחסי, שהופר מפעם לפעם בפיגועים בעורף ישראל. אולם בספטמבר 2000, אחרי שכשלו הניסיונות להגיע להסכם קבע, החלה התפרצות אלימה בירושלים שהתפשטה במהירות ברחבי יהודה ושומרון, גלשה לרצועת עזה ואף חדרה לתחומי ישראל. הפלסטינים כינו את האירועים 'אינתיפאדת אל-אקצא' או 'האינתיפאדה השנייה', ובצה"ל הם כונו אירועי 'גאות ושפל'.

מבחינת ישראל, האינתיפאדה השנייה התאפיינה בהיותה עימות אלים, ממושך ועם זאת מוגבל. בצד הפלסטיני בלט המאמץ הממוקד לפגוע באוכלוסייה האזרחית הישראלית. הפרות הסדר ופיגועי הירי של החודשים הראשונים הפכו במהירות לעימות מזוין, שבמרכזו פיגועי התאבדות בעורף ישראל שגבו מאות הרוגים; ירי לעבר יישובים ישראליים, ובולט במיוחד הירי לעבר שכונת גילה בירושלים; פיגועי ירי לעבר תחבורה ישראלית בצירים, שהיו מאפיין בולט ביהודה ושומרון; וכן ירי תלול מסלול, מרגמות וטילי 'קסאם' שכוון ברובו לעבר יישובים ישראליים בחבל עזה. אירוע בולט אחר היה ההתנקשות באישיות פוליטית - רצח השר רחבעם זאבי במלון בירושלים (אוקטובר 2001).

אף שישראל הייתה מודעת להתפתחויות האפשריות, איש לא ציפה למערכת טרור אינטנסיבית וממושכת שתתמקד בפגיעה במרכזי אוכלוסייה בישראל. לנוכח לימוד לקחי העבר, ואחרי הצטיידות ואימון, היה צה"ל ערוך לקדם התפרצויות אלימות, אולם העורף האזרחי הופתע ושגרת החיים נפגעה. בשלב הראשון ריכז צה"ל את המאמץ בהגנה ובניסיון לצמצם את היקף העימות; בהמשך הורחבה הפעילות ההתקפית נגד תשתיות הטרור, וכללה גם סיכולים ממוקדים של מנהיגיו. חודש מרץ 2002 היה קטלני במיוחד ובמהלכו נרשם מספר שיא של פיגועים. ב-27 בחודש, ליל הסדר, התרחש פיגוע קשה במיוחד במלון 'פארק' בנתניה. בעקבות הפיגוע החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע נרחב כדי להכות בתשתיות הטרור בשטחי הרשות הפלסטינית. לראשונה מאז תחילת העימות אושר גיוס נרחב של כוחות מילואים, ובבוקר ה-29 במרץ יצא צה"ל ל'מבצע חומת מגן'.

היעד הראשון היה העיר רמאללה, שבה שכנו בנייני השלטון של הרשות הפלסטינית - מתחם המוקטעה. הכוחות השתלטו על העיר, הטילו מצור על המוקטעה והרסו את המבנים, למעט זה שבו שכנה לשכתו של ערפאת. המבצע היווה שינוי בדפוס הפעולה: השתלטות על שטחי הרשות הפלסטינית, פגיעה קשה בתשתיות טרור והשגת חופש פעולה לצה"ל ביהודה ושומרון.

בשנת 2003 החלה ישראל בהקמתה של גדר הפרדה, שתחצוץ בין ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים לריכוזי האוכלוסייה היהודיים, במטרה לצמצם את האפשרות של גורמי טרור לחדור אל שטח ישראל. כתוצאה מפעילות צה"ל ומבניית הגדר דעכה הפעילות האלימה.

אין מועד סיום ברור של האינתיפאדה. יש המציינים את הסיום עם מותו של ערפאת בנובמבר 2004, או עם ההתנתקות באוגוסט 2005; אחרים מאחרים את סיום האינתיפאדה ליולי 2007, עת הושג הסכם שלפיו המבוקשים בשטחי יהודה ושומרון הניחו את נשקם.

ראש הממשלה: אהוד אולמרט

שר הביטחון: עמיר פרץ

ראש המטה הכללי: דן חלוץ

תאריך: 12 ביולי 2006 – 14 באוגוסט 2006

הרקע לפרוץ המלחמה

ב-24 במאי 2000 השלים צה"ל את פינוי כוחותיו מלבנון ונערך על הגבול הבין-לאומי. צבא דרום לבנון התפרק ונטש את עמדותיו, ממשלת לבנון נמנעה מלפרוס את צבאה בשטח שפונה, וחיזבאללה השתלט על האזור והתייצב על הגבול עם ישראל. הארגון הצהיר שישראל מחזיקה עדיין שטח לבנוני, 'חוות שבעא' ששוכנת באזור הר דב, ועל הרקע הזה ביצע כמה פעולות טרור וחטיפה בגבול לבנון.

ב-25 ביוני 2006 תקפה חולייה של ארגון החמאס בעזה צוות טנק בסמוך לכרם שלום, הרגה שניים מאנשי הצוות וחטפה את אחד מאנשיו. צה"ל הגיב במבצע נרחב ברצועת עזה, מבצע 'גשמי קיץ', ובעוד המבצע הזה בעיצומו הציבה חוליית חיזבאללה, ב-12 ביולי 2006, מארב לסיור צה"ל שפטרל בגזרת הר דב, הרגה שלושה לוחמים וחטפה שניים נוספים. חיזבאללה דרש תמורת שחרור החטופים את שחרורם של אסירים לבנוניים ופלסטיניים שכלואים בישראל.

מהלך המלחמה

אחרי החטיפה התכנסה הממשלה ואישרה פעולה נרחבת בלבנון, במטרה לפגוע בחיזבאללה ולהעמיד את ממשלת לבנון על אחריותה לנעשה בשטחה. בשמונת הימים הראשונים של הלחימה תקפו מטוסי חיל האוויר מטרות חיזבאללה ומטרות תשתית בלבנון. הארגון הגיב בירי טילים לשטח ישראל, שגרמו לנזקים והסבו אבדות. החל מה-20 ביולי החלו, לצד תקיפות המטוסים והירי הארטילרי, גם מאמצים קרקעיים אל עבר כפרים ששימשו בסיסי מחבלים, במגמה לפגוע בכוחות חיזבאללה. אולם הפעילות הזאת הייתה מוגבלת יחסית, מתוך כוונה להניע מאמצים מדיניים שיובילו להפסקת אש.

החל מה-30 ביולי הופעלו כוחות מילואים במגמה להרחיב את הפעילות הקרקעית לעומק השטח, כדי לשבש את פעילות החיזבאללה ואת ירי הטילים לשטח ישראל. בימים הבאים אמנם נערכו כמה פשיטות, אבל הרחבת המהלך הקרקעי הושהתה כדי לאפשר התקדמות מדינית.

ב-7 באוגוסט אושרה הרחבת הפעולה הקרקעית להשתלטות על המרחב שעד נהר הליטני. בשל היערכות הכוחות ומטעמים מדיניים התעכב הביצוע עד ה-11 באוגוסט. בלחימה נטלו חלק ארבעה כוחות אוגדתיים, שנתקלו בהתנגדות קשה וניהלו קרבות כבדים. המהלך כולו התנהל בצל הדיונים במועצת הביטחון ובצל הפסקת האש הקרבה, שנכנסה לתוקף ב-14 באוגוסט. לאורך כל תקופת הלחימה נורו מטחי רקטות לעבר יישובי ישראל.

תוצאות המלחמה

המטרה הצבאית המרכזית - הרס תשתיות חיזבאללה בדרום לבנון והרחקתו מגבול ישראל - הושגה. צבא לבנון נפרס באזורים הסמוכים לגבול, וכוח יוניפי"ל שפועל באזור חוזק. אחרי עשורים של אי שקט חזר גבול הצפון לשלוותו, והחיים ביישובי אצבע הגליל שבו לסדרם.

יחד עם זאת, על אף שאיבד את מאחזיו בגבול הצפון וספג מכה חזקה, ארגון החיזבאללה לא הוכרע במהלך המלחמה, והחיילים החטופים שהוא החזיק לא שוחררו. העורף הישראלי נחשף למטחי רקטות וטילים ששיבשו את מהלך החיים לתקופה ארוכה. במהלך המלחמה נפלו מאה עשרים ואחד חיילים וארבעים וארבעה אזרחים. ב-16 ביולי 2008, אחרי משא ומתן ממושך, הוחזרו גופותיהם של שני החיילים שנחטפו, בתמורה לשחרור אסירים.

מטחי הטילים אל עבר עורף ישראל והליקויים שהתגלו במוכנות הצבא ובהפעלתו עוררו תנועת מחאה ותביעה להקים ועדת חקירה. ב-17 בספטמבר 2006 מונתה ועדת וינוגרד, במטרה לבדוק את התנהלות צה"ל והממשלה במהלך המלחמה. דוח הוועדה, שהוגש ב-30 בינואר 2008, כלל ביקורת על התנהלות הממשלה וצה"ל והמלצות לתיקון הליקויים. הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הצפון ומפקד אוגדת הגליל בחרו להתפטר מתפקידיהם עוד לפני הגשת הדוח.

במהלך אירועי 'גאות ושפל' החל ירי תלול מסלול מרצועת עזה אל עבר היישובים הישראליים בתוך הרצועה, ובהמשך גם אל עבר יישובי הנגב המערבי. הטווח, ההיקף והתדירות שלו גברו אחרי תוכנית ההתנתקות. ביוני 2006 תקף ארגון החמאס בעזה צוות טנק בסמוך לכרם שלום, הרג שניים מאנשי הצוות וחטף את אחד מאנשיו. ביוני 2008 הושג בגזרה הסכם רגיעה ('תהדייה') שנשמר לאורך כחצי שנה.

בראשית נובמבר 2008 שוב חלה התחממות בגזרה, והמצב בה הלך והידרדר בחודשיים הבאים. בשל רצף האירועים והמשך הירי והפגיעה באזרחי הדרום, החליטה ממשלת ישראל בדצמבר 2008 לצאת למבצע צבאי בעזה - מבצע 'עופרת יצוקה'. בשלב הראשון תקפו חיל האוויר וחיל הים מטרות ברצועה. בשלב השני, אחרי שהושלם גיוס המילואים, החלה מתקפה קרקעית. התוכנית הכללית הייתה להיכנס לרצועה בשלושה מאמצים חטיבתיים.

המהלך הקרקעי החל ב-3 בינואר 2009, עת פתחו סוללות הארטילריה באש לעבר מטרות בגזרות הפעולה המתוכננות, ולאחר מכן נעו הכוחות פנימה. הלחימה בשטח העירוני הצפוף והמורכב של רצועת עזה לא הייתה פשוטה, והתקדמותם של הכוחות הייתה איטית.

השימוש שעשו המחבלים במוסדות אזרחיים הקשה אף יותר על הפעולה. הלחימה נמשכה עד ה-18 בינואר, ואז החליטה ממשלת ישראל לנצור את האש באופן חד צדדי. במהלך המבצע הצליח צה"ל לגבות מחיר כבד מחמאס, אבל הוא לא הביא לערעור שלטונו ולא הצליח לשחרר את החייל החטוף. במהלך המבצע נורו לשטח ישראל מאות פצצות מרגמה, רקטות קסאם ורקטות גראד.

התגובות למבצע בזירה הבין-לאומית היו חלוקות. למרות התמיכה בזכותה של ישראל להגנה עצמית, ככל שהתמשך המבצע גברו הלחצים להפסקת אש. עוד במהלך המבצע החליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם על הקמת צוות לבדיקת הפרת זכויות האדם על ידי ישראל במהלכו. הוועדה, שכונתה 'ועדת גולדסטון', מתחה ביקורת קשה על ישראל וטענה שהיא הפרה את החוק הבין-לאומי. ישראל הגיבה בחריפות על הדוח בטענה שמסקנותיו נקבעו מראש, וקראה לגנוז אותו.

המבצע הוביל לשקט יחסי בגזרה, אבל הוא לא נשמר לאורך זמן, וכבר ב-2009 החל שוב ירי תלול מסלול אל עבר יישובי הנגב. הירי הזה הלך וגבר, עד שב-14 בנובמבר 2012 יצאה ישראל למבצע צבאי נוסף בעזה - מבצע 'עמוד ענן'. במהלכו תקף חיל האוויר את תשתיות הטרור ברצועה, וכוחות גדולים רוכזו ליד הרצועה בהכנה לכיבוש אפשרי שלה.

ביולי 2014 החל ברצועת עזה מבצע צבאי נוסף, 'צוק איתן'. המבצע החל בעקבות ירי רקטי הולך וגובר אל יישובי הנגב מתוך שטח הרצועה. בשלב הראשון של המבצע תקפו חיל האוויר, חיל הים, השריון והתותחנים מטרות טרור בכל רצועת עזה, במקביל לירי כבד של רקטות וטילים לכל רחבי ישראל. בשלב השני, אחרי גיוס המילואים, נכנסו כוחות צה"ל למרחב הסמוך לגדר המערכת, במטרה להשמיד מנהרות טרור שכוונו לעורף ישראל. בשלב השלישי השלימו הכוחות הקרקעיים את משימתם, והלחימה המשיכה מהאוויר, מהים ובאמצעות הארטילריה.

במבצע 'צוק איתן' פעלו בפעם הראשונה מערכות ההגנה האקטיביות, ובראשן 'כיפת ברזל', באופן מלא. העובדה הזאת הביאה לכך שלמרות הירי הכבד של טילים ורקטות מרצועת עזה, הנזק שהן גרמו בישראל היה מוגבל. במהלך המבצע התמודד צה"ל לראשונה עם לחימה בתווך התת-קרקעי בקנה מידה ניכר.

בשער הזה סקרנו קרוב למאה שנים של מאבק ביטחוני למען מימוש החזון הציוני בארץ ישראל. האיומים השתנו עם השנים, וכך גם היכולות שנדרשו מצה"ל ומכוחות המגן שקדמו לו. המשותף להתמודדויות כולן הוא העוצמה האנושית, שהייתה תמיד יתרונו היחסי של צה"ל.

בסיום מלחמת ששת הימים נשא הרמטכ"ל יצחק רבין נאום באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים, ונגע באופן עמוק בנקודה הזאת:

'התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת... צבא זה, שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אויב, בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית.'

האחריות על פיתוח המשאב האנושי, על העיסוק בערכים ועל ההובלה בשעת הקרב ובשעת השגרה יושבת על כתפיו של כל מפקד ומפקד. האתגרים והדילמות משתנים, אבל הגיונות ההנהגה והפיקוד נותרים יציבים. בשער הזה למדנו מעט על מלחמות העבר, לא רק כדי להעשיר את ידיעותינו: במורשת הזאת יש גם כדי לסייע לנו כקצינים לעתיד.