ישראל: תעודת זהות — פרק 1 בשערי מקראות ישראל

מקימיה של מדינת ישראל ביקשו מדינה שתנהל את חייה במשטר ובתרבות דמוקרטיים, ושזהותה ותרבותה הלאומיות יישענו על היהדות. בעיניהם שני העקרונות האלה לא עמדו בסתירה זה לזה, ואף להפך: לפי מגילת העצמאות האחד נובע מן השני, שכן "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום – לאור חזונם של נביאי ישראל". סקרי דעת קהל ומחקרים מראים שרובו המכריע של הציבור בישראל מקבל את ההגדרה הזאת, אך לצד ההסכמה הרחבה מתנהל בארץ ויכוח שנמשך שנים רבות על הדרך שבה אמורים היסודות היהודיים והדמוקרטיים לבוא לידי ביטוי.

בשנת 1992 נחקקו חוקי היסוד שבהם הופיעה לראשונה במפורש ההגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית", ומאותו רגע נפתח דיון ציבורי בשאלה מה משמעות המושג. שלושה משופטי בית המשפט העליון הציגו בסוגיה הזאת עמדה מנומקת.

השופט חיים כהן (1911–2002) גרס שאת שורשיה של הדמוקרטיה יש לחפש בתוך היהדות ובמשפט העברי. הוא ראה בצמד המילים "יהודית" ו"דמוקרטית" מושג אחד, וסבר שיש לעצב ולבנות יהדות שהיא דמוקרטית ודמוקרטיה שהיא יהודית.

השופט מנחם אלון (1923–2013) סבר אחרת: לדעתו היהדות והדמוקרטיה אינן מושג אחד אלא שתי מערכות ערכיות מקבילות, שוות במעמדן, ושתיהן צריכות להנחות את השופט.

השופט אהרון ברק (נולד ב-1936) ביקש לפרש את המושג "יהדות" פירוש מצמצם. לדבריו מדינת ישראל היא יהודית בכך שמתקיים בה רוב יהודי, והרוב הזה משפיע על לוח השנה הלאומי ועל המרחב הציבורי שבה. בנוסף, בעיניו היא יהודית גם משום שהיא שואבת ממקורות יהודיים את ערכיה האוניברסליים, כגון אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי ועוד.

לכל אחת מן הפרשנויות האלה יש כמובן השפעה מהותית על אופייה של מדינת ישראל ועל חוקיה. אלא שהדיון בחברה הישראלית רחב מזה, והוא נוגע לא רק ליחס שבין היהדות לדמוקרטיה אלא גם למשמעותו של כל אחד מן המושגים שבביטוי. למושג "יהדות" שלוש פנים מרכזיות:

1) היהדות כדת, שעיקרה מצוות ההלכה והמסורת הדתית היהודית. מכאן שמדינת ישראל, בהיותה מדינה יהודית, נדרשת להביא את ההלכה לידי ביטוי בחיי היום-יום, בחקיקה ובמשפט.

2) היהדות כלאום, שמוקדו בגורל ובייעוד המשותפים לעם היהודי בארץ ובתפוצות. מכאן נגזרת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וככזו עליה לפעול כדי להדגיש את העובדה הזאת ולשמר אותה.

3) היהדות כתרבות, שמוקדה ברעיונות, בסמלים ובמסורות יהודיים. מכאן שמדינת ישראל, בהיותה מדינה יהודית, נדרשת לחזק את התרבות היהודית ולהביא אותה לידי ביטוי כתרבות הרשמית של המדינה באמצעות מוסדותיה.

גם על משמעותו של המושג "דמוקרטיה" מתנהל דיון בחברה הישראלית, ואפשר לסמן בתוכו בין היתר את הסוגיות הבאות: האיזון בין עקרון הייצוגיות לעקרון המשילות, הדרך לאזן בין יחסי הרוב והמיעוט, והאופן שבו אפשר לשלב בין השאיפה לשוויון ובין חירות הפרט.

כל אחת מן השאלות שהזכרנו בפתיחה הזאת היא סוגיה יסודית שעומדת במרכז הדיון בחברה הישראלית. הדיון הזה עצמו הוא עדות לחיותה ולחוזקה של הדמוקרטיה הישראלית, וביטוי ליכולתו של כל אזרח ישראלי להשפיע על עתידה.

ביסוד הדמוקרטיה עומדת ההבנה שהאדם הוא יצור תבוני וריבוני, ולכן לכל אדם יש הזכות והחובה להיות אחראי לגורלו החברתי והפוליטי ולהשפיע על עיצובה של המדינה שבה הוא חי. בהיסטוריה העולמית אפשר למצוא דגמים אחדים של משטרים דמוקרטיים, ולכן אין צורה אחת "נכונה" של דמוקרטיה; אבל עקרון הבסיס של ריבונות העם משותף לכל הדמוקרטיות. אופייה הדמוקרטי של כל מדינה, ובכלל זה גם של מדינת ישראל, נשען על שתי מערכות:

(1) מערכת פורמלית-מוסדית, הכוללת תהליכים מוסכמים שקיימים בכל משטר דמוקרטי ושבאמצעותם מתממש עקרון ריבונות העם: הכרעת הרוב, קיומה של אופוזיציה ובחירות חופשיות ושוויוניות.

(2) מערכת ערכית-תרבותית, הכוללת ערכים דמוקרטיים בסיסיים כגון שמירה על כבוד האדם, שמירה על זכויות אדם בכלל ועל זכויות מיעוטים בפרט, וקבלת תוצאותיהם של התהליכים הפורמליים: תוצאות הבחירות, מדיניות הממשלה הנבחרת והשאיפה לחירות ולשוויון.

במדינת ישראל מתקיימות שתי המערכות גם יחד: הפורמלית, על מוסדות השלטון הדמוקרטיים, הבחירות וחילופי השלטון שבה, והתרבותית, על השוויון, האפליה המתקנת ומדיניות הרווחה שבה. אחד ההיבטים הפורמליים החשובים ביותר הוא עקרון הפרדת הרשויות, כלומר שהמשטר הדמוקרטי מורכב משלוש רשויות נפרדות: הרשות המחוקקת, האחראית על חקיקתם של חוקים; הרשות המבצעת, האחראית על ביצוע החוק ועל ניהול מוסדות המדינה; והרשות השופטת, המפקחת על ביצוע החוק ונותנת סעד לאזרח אל מול החוק ואל מולם של אזרחים אחרים.

כששלוש הרשויות נפרדות זו מזו, הן מאזנות ובולמות זו את זו והכוח השלטוני מתפזר בין שלושתן. מצב שבו אין הפרדת רשויות, והחוק, המשפט והביצוע מרוכזים בידיו של אדם אחד, עלול להביא לשחיתות שלטונית, לפגיעה בחירות, לאי-צדק, למצב שבו קבוצה קטנה משתלטת על עמדות הכוח במדינה, או למצב שבו זכויות המיעוט אינן נשמרות.

בישראל הכנסת היא הרשות המחוקקת של המדינה. מכהנים בה 120 חברים, שנבחרים בידי הציבור אחת לארבע שנים (בהנחה שהבחירות אינן מוקדמות). מקור השם "כנסת" הוא בכנסת הגדולה, שהתכנסה בירושלים בימי הבית השני. שיטת הבחירות בישראל היא פרלמנטרית: הציבור בוחר במפלגות, המפלגות חוברות זו לזו כדי להקים את הממשלה, וראש המפלגה הגדולה ביותר בממשלה הופך לראש הממשלה.

הכנסת מחולקת לשתי קבוצות: (1) קואליציה, המורכבת מחברי כל המפלגות השותפות בממשלה, שתפקידה לגבות בכנסת את צעדי הממשלה ולנסות להגן עליהם. (2) אופוזיציה, המורכבת מחברי כל המפלגות שאינן שותפות בממשלה, שתפקידה לנסות ולהציע לציבור אלטרנטיבה לפעולות הממשלה ולהוביל את הביקורת על צעדיה.

במצב תקין הקואליציה גדולה מן האופוזיציה, וכך נוצר בכנסת רוב ששומר על יציבות הממשלה ומבטיח את יכולתה להוציא את מדיניותה אל הפועל.

מצב שבו האופוזיציה גדולה מן הקואליציה אינו מאפשר לממשלה לפעול, ויוביל באופן טבעי לכינונה של ממשלה חדשה, ובמקרים מסוימים גם לפיזור הכנסת ולעריכת בחירות חדשות.

לכנסת שני תפקידים מרכזיים: חקיקת חוקים ובקרה על עבודת הממשלה. חברי הכנסת רשאים לחוקק כל חוק, ובלבד שהוא "חוקתי", כלומר שאינו סותר את חוקי היסוד ואינו סותר את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הבקרה על עבודת הממשלה נעשית באמצעות היכולת להצביע בה "אי-אמון" ובכך לגרום לנפילתה, באמצעות היכולת לשאול "שאילתות" או להעלות נושאים לדיון, ובאמצעות החובה לאשר במליאה צעדים מסוימים של הממשלה, כגון ההחלטה על תקציב המדינה, חתימת חוזה שלום, יציאה למלחמה ועוד.

הכנסת פועלת בשני מסלולים: המליאה, שהיא הגוף המרכזי שלה ושחברים בה כל חברי הכנסת, וועדות הכנסת, שחברים בהן מספר מצומצם של חברי כנסת לפי חלוקה יחסית לגודלן של הסיעות. במליאה נידונים נושאים עקרוניים ובה מתקבלת ההחלטה על חקיקת החוקים. חברי הכנסת יכולים להעלות בה גם "נושאים לסדר היום" ולהפנות שאילתות שהממשלה מחויבת לענות עליהן.

בוועדות, לעומת זאת, נידונים נושאים ספציפיים בהתאם לתחומי העיסוק של כל ועדה (חוץ וביטחון, כספים, חינוך, פנים וכדומה). הוועדות עוסקות בעיצוב החוקים אחרי שאלה עברו בקריאה ראשונה והתקבלו עקרונית, ולפני שהם מתקבלים בקריאה שנייה ושלישית והופכים לחוקים רשמיים. הוועדות רשאיות גם לזמן אליהן אזרחים או עובדים במשרדי הממשלה, כדי להפוך את הדיון למקצועי וליסודי יותר.

בתום הבחירות לכנסת מזמן אליו נשיא המדינה את נציגי המפלגות, ובעקבות השיחות עמם הוא מטיל את הקמת הממשלה על חבר הכנסת שסיכוייו להצליח גבוהים ביותר, כדי שירכיב ברית (קואליציה) של מפלגות שיסכימו לכונן את הממשלה ולפעול לפי קווי יסוד משותפים. בהתאם לסיכום עם המפלגות ממנה ראש הממשלה את השרים. השרים הם ברובם חברי כנסת מן הקואליציה, אך ראש הממשלה יכול למנות לתפקיד שר גם אדם שאינו חבר כנסת.

ממשלת ישראל מורכבת מסך כל השרים שבה: כל שר הוא חבר בממשלה, וכל חברי הממשלה הם שרים. לאחר שהורכבה הממשלה היא מוצגת בפני הכנסת ומפרטת את "קווי היסוד" שלה, כלומר את העקרונות שלפיהם היא מבקשת לנהל את המדינה בשנים הקרובות. קיומה של הממשלה מותנה באישור הכנסת: בלי אמון הכנסת לא תוכל ממשלה חדשה לקום, ואם תביע הכנסת אי-אמון בממשלה היא תחדל להתקיים; ומשרדי הממשלה פועלים בכפוף לחוקים המתקבלים בכנסת.

ואולם, במצב תקין יש לממשלה רוב בכנסת, ובלי אישורה של הכנסת לא ניתן לחוקק חוקים או לקבל החלטות. השרים קובעים ומבצעים את מדיניותה של ישראל בתחומים השונים: ביטחון, חוץ, כלכלה, חינוך, בריאות וכדומה. משרדי הממשלה השונים אחראים גם להפעלתם של כלל מוסדות המדינה: השב"כ והמוסד – משרד ראש הממשלה; מערכת החינוך – משרד החינוך; צה"ל – משרד הביטחון; שגרירויות במדינות זרות – משרד החוץ; משטרה – המשרד לביטחון פנים, וכן הלאה.

נוסף על פעולותיהם של המשרדים עצמם, מקיימת הממשלה ישיבות שבהן מתקבלות ההחלטות המרכזיות על דרך פעולתה של המדינה בנושאים העקרוניים והחשובים ביותר. היא מקיימת גם ועדות שונות שמתמקדות בתחומי פעולה המשותפים לכמה שרים, ועל פי רוב מפעילה גם גוף מצומצם של שרים המכונה קבינט או מטבחון, שבו נידונים נושאים הדורשים הכרעה מידית, בעיקר בתחום הביטחוני. כל אחד מן השרים נושא באחריות משותפת להחלטות הממשלה ולפעולותיה, ונוסף על כך נושא שר באחריות בלבדית להחלטותיו ולפעולותיו של משרדו.

מערכת בתי המשפט בישראל מטפלת בתביעות המוגשות כשיש חשד להפרת החוק: בתביעות של אזרחים כלפי אזרחים (משפט אזרחי), בתביעות של המדינה כלפי אזרחיה (משפט פלילי), ובתביעות של אדם הרואה את עצמו נפגע מפעילותן של רשויות המדינה (משפט מנהלי). בעיסוק האחרון הזה מקיימת למעשה הרשות השופטת בקרה על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת. מנגד, החוקים שלפיהם מתבצע המשפט מחוקקים בידי הרשות המחוקקת, וביצוע גזר הדין מוטל על הרשות המבצעת.

העיקרון החשוב ביותר במערכת המשפט, שהוא תנאי לאמונו של ציבור האזרחים בה, הוא היותה מערכת ניטרלית, עצמאית ונטולת פניות. מסיבה זו בחירת השופטים נעשית בידי ועדה מיוחדת ולא בידי חברי הכנסת או הציבור, ומאותה סיבה גם אי אפשר לפטר שופט: הוא מסיים את תפקידו באופן אוטומטי בהגיעו לגיל שבעים. נוסף על כך נקבעו כמה עקרונות יסוד שלפיהם פועלת המערכת, ובהם:

הזכות להליך הוגן – כל אדם זכאי להליך משפטי מסודר, לייצוג משפטי שיאפשר לו להעלות את טענותיו בפני השופט, ולהזדמנות שווה לטעון את טענותיו ללא קשר לחומרת האשמות נגדו.

פומביות המשפט – הצדק חייב להיראות ולא רק להיעשות. הדיונים בבית המשפט פומביים, הפרוטוקולים שלהם פתוחים ולכל אדם מותר לצפות במשפט, זאת להוציא מקרים מיוחדים של דיונים הנערכים בדלתיים סגורות בשל נסיבות מיוחדות.

שוויון בפני החוק – כל אדם, בלי תלות במוצאו, במעמדו, במינו או בדתו, זכאי ליחס שוויוני מצד השופט ולמשפט צדק. אכיפת החוק צריכה להיות שוויונית ולהתבצע באופן אחיד.

מערכת בתי המשפט בארץ מחולקת לשלוש דרגות (ערכאות). כל מקרה מובא בפני הערכאה המתאימה לו בהתאם לטיבו, ואם אחד הצדדים מתנגד להכרעת הדין, הוא זכאי להגיש ערעור לערכאה הבאה בהיררכיה:

1) בית המשפט העליון, שבו מתבררים בעיקר ערעורים על פסקי דין שנידונו בבית המשפט המחוזי. בית משפט זה יושב גם כבית משפט גבוה לצדק – בג"ץ, והוא מכתיב את ההלכות המשפטיות ואת פירושי החוקים המחייבים את הערכאות הנמוכות יותר.

2) בית המשפט המחוזי, העוסק במשפטים חמורים יותר, כגון סכסוכים כספיים גדולים או עבירות פליליות חמורות. בתי המשפט המחוזיים פועלים בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בנצרת, בלוד ובבאר שבע.

3) בית משפט השלום, העוסק בעיקר במשפטים שאינם חמורים עד סכום מסוים, או בעבירות פליליות שעונשן מוגבל.

מלבד זאת קיימים כמה בתי משפט מיוחדים המתמחים בסוגיות שונות, כגון נוער, משפחה, עבודה, תעבורה ועוד. אחד מתפקידיו של בית המשפט העליון הוא לשמש כבית משפט גבוה לצדק. במסגרת הזאת עוסק בית המשפט בעתירות שמגישים אזרחים או גופים הרואים את עצמם נפגעים מפעולותיה של המדינה או של אחת מרשויותיה. בין השאר דן בג"ץ בעתירות נגד חוקים שקיבלה הכנסת ושנטען כי אינם חוקתיים, בעתירות נגד מדיניותם של גופים ממשלתיים ובעתירות יום-יומיות יותר בנוגע למקרים פרטיים. שאלת האיזון בין הרשות השופטת ליתר הרשויות בכלל, ושאלת סמכותו של בג"ץ לדון בשאלות פוליטיות ומדיניות בפרט, נמצאת במרכז השיח הציבורי במדינת ישראל.

האיזון בין הרשויות השונות נועד במהותו לשרת את האזרח ולמנוע מצב שבו אדם או קבוצה מסוימת תופסים בפועל את השלטון ואינם כפופים לפיקוח או למגבלות, או לחלופין מצב שבו מוסדות המדינה נוהגים באזרח בחוסר הוגנות בלי שיוכל להגן על עצמו. השלטון הנבחר במדינה דמוקרטית מושל בהסכמת כלל האזרחים, ובכלל זה גם בהסכמת המיעוט שלא בחר בו. גם אם יש המתנגדים לממשלה הנבחרת, כלל האזרחים במדינה דמוקרטית מסכימים ביניהם על שאיפתם לחיות יחד תחת מסגרת מדינית משותפת הפועלת לפי "כללי משחק" שהם מחויבים להם.

למעשה, המערכת והמוסדות הדמוקרטיים נועדו למנוע מצב של אנרכיה, שבו האזרחים משיגים את מטרותיהם בכוח הזרוע. בלי קבלת כללי הדמוקרטיה לא תוכל המדינה לשמור על צביונה, והאזרח לא יוכל להביע את דעתו או להשפיע על האופן שבו מתנהלים חייו. לכן תפקידה של חברה השואפת לשמר את הדמוקרטיה לטובת כלל חבריה הוא לחנך לדמוקרטיה ולהדגיש את הערכים המרכזיים שעומדים בבסיסה, דוגמת החשיבות והלגיטימיות שבקיומו של ויכוח חופשי המבטא ריבוי דעות, הסלידה מהאלימות, כיבוד החוק ובחירת הרוב, זכויות האדם והאזרח ועוד.

צה"ל הוא צבא עם במדינה יהודית-דמוקרטית, ועובדת יסוד זו משפיעה על אופיו ועל דרכי פעולתו. אף שצבא הוא ארגון טוטלי והיררכי שבין שורותיו לא נהוגה דמוקרטיה, מבטא צה"ל כמה מאפיינים דמוקרטיים. ראשית, הוא זרוע מבצעת של הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, ותפקידו לבצע החלטות שהתקבלו בכנסת ובממשלה.

על המשמעות העמוקה של העובדה הזאת עמד דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון: "הצבא הוא מכשיר האומה, לא הצבא קובע מה תעשה האומה, ולא הצבא קובע מה יעשה הצבא... כל הצבא, בלי יוצא מן הכלל, יעשה רצון המדינה, ויהיו דעותיהם של החיילים אשר יהיו. כאזרחים יחוו גם דעתם בבחירות, אבל כחיילים יפעלו אך ורק על פי פקודה מוסמכת".

צה"ל כפוף אפוא לדרג המדיני, יונק את סמכותו מהחלטותיו ופועל לממש אותן. מתוקף כך נדרשים חיילי צה"ל לציית לפקודות הצבא, בין שהפקודות עולות בקנה אחד עם עמדותיו האישיות של החייל ובין שלא. החייל אינו מחויב להזדהות עם המשימה המוטלת עליו, אך הוא נדרש להזדהות עם חובת ביצוע המשימה, שהיא מרכיב בשמירת חוסנה של מדינת ישראל ובסיכול כל ניסיון לשבש את התנהלותה הדמוקרטית ואת אורח החיים התקין שבה.

היותו של צה"ל זרוע מבצעת משפיעה גם על הייצוגיות הנדרשת מחייליו וממפקדיו, וכן על אופיו הא-פוליטי, שבזכותו הוא מצליח להישמר מחוץ למחלוקת בחברה הישראלית, כמוקד של הסכמה רחבה ושל חוסן לאומי. כאזרח במדינת ישראל, זכותו ואף חובתו של החייל להחזיק בעמדה פוליטית ולהצביע בבחירות כדי להשפיע על הרכבו של הדרג המדיני. עם זאת, פקודות צה"ל אוסרות על חייליו להביע את דעותיהם הפוליטיות בציבור במהלך שירותם, לרבות השתתפות בהפגנות וחתימה על עצומות בעלות אופי פוליטי – בין במדים ובין בלבוש אזרחי. נוסף על כך, מתוך הנחה שצה"ל ייטיב לבצע את משימותיו אם חייליו יבינו את משמעות היותם חיילים בצבאה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ומתוך מחויבותו למדינה ולחייל כאזרח בה, פועל צה"ל לחזק בקרב חייליו ומפקדיו את תחושת המחויבות למדינה ולערכיה.

לשם כך נסמך צה"ל על מרכיבים שונים מתוך אוצר הזיכרון היהודי, וזאת בלי להכריע בשאלות הנתונות לשיח ציבורי בדבר מהותה של היהדות או אופייה הרצוי של הישראליות. הפעילות הזאת משמשת לחיזוק תחושת הלכידות ביחידה והסולידריות בעם, ומהווה תשתית למוטיבציה ולתובנת המשימה של החיילים.

נוסף על כך, המרחב המשותף בצה"ל הוא בעל צביון יהודי. אין הכוונה לשמירה על זכותו ועל חירותו של כל פרט לנהוג לפי מנהגיו הדתיים (זמני תפילות, צומות), אלא למאפיינים הנוגעים לאופי סביבת השירות ולאופי הארגון. הצביון היהודי של המסגרת הצבאית כולל את שמירת הכשרות בכל מטבחי צה"ל, את נוהל השבת, את הטיפול של הרבנות הצבאית בחללים ובענייני אישות, את האפשרות לגיור בצבא, וכן את עיסוקם של מפקדים וחיילים בסוגיות של זהות ותודעה יהודית במסגרת פעילויות החינוך והעיסוק בצדקת הדרך.

נוסף על העקרונות האלה, שהם עקרונות כלליים, הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית משפיעה גם על אורח חייו של החייל ועל מהות פעילותו. חלק מן החירויות שמהן נהנים האזרחים במדינת ישראל נשללות מן החייל, שנדרש לבצע את פקודות הצבא ונאסר עליו לפעול בניגוד להן. עם זאת, גם פקודותיו של צה"ל כפופות לעקרונות הדמוקרטיה ומחויבות להיות שוויוניות וסבירות.

כל חייל בצה"ל יכול לערער על החלטות מפקדיו לפי הפקודות והדרכים המקובלות, ואף לקבול עליהן באמצעות נציב קבילות החיילים*. צה"ל גם מגדיר ומנחה את חייליו להבחין בין הפקודות הניתנות להם: החייל נדרש לציית לפקודות חוקיות בלבד. במקרה של פקודה בלתי חוקית הוא נדרש לבצע אותה, ולפעול לאחר מכן כדי להדגיש את אי-חוקיותה בפני הגורמים הרלוונטיים.

במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מושג שנתווה ביחס לפקודה שניתנה במהלך טבח כפר קאסם, והמתייחס לפקודה בלתי חוקית שעשויה לפגוע במישרין בחייו של אדם** – מוטלת על החייל חובה לסרב לה.

יתר על כן, במישור הרעיוני נדרש החייל לוותר לזמן קצוב הקבוע בחוק על חירויותיו, וזאת כדי להגן על אותן חירויות עצמן. הוא מגויס לצבא מתוקף ההסכמה החברתית הרחבה על "כללי המשחק" של הדמוקרטיה, ופועל למעשה כדי להגן עליהם. כך החייל הוא זה שנותן למפקדו את האפשרות לתת לו פקודות.

* נציבות קבילות החיילים היא יחידה במשרד הביטחון, שמטרתה לאפשר לחיילי צה"ל ולבני משפחותיהם להגיש קבילה על כל מעשה או מחדל שנפגעו ממנו ולתבוע את תיקון הליקויים, וזאת שלא דרך צינורות הפיקוד הרגילים המקובלים בצבא.

** פקודה בלתי חוקית – פקודה או הוראה שניתנת בידי מפקד מוסמך או בידי רשות מוסמכת (בדרך כלל בכוחות הביטחון והאכיפה – צבא, משטרה וכדומה). ההוראה או הפקודה סותרת את החוק או את הנחיות הצבא, או חורגת מסמכותו של נותן הפקודה. במקרה כזה מוטלת על הפקוד (מקבל הפקודה) החובה לציית להוראה, ואם לא יציית – יועמד לדין. מי שנושא באחריות להפרת החוק אינו מקבל הפקודה אלא נותן הפקודה.

פקודה בלתי חוקית בעליל – פקודה או הוראה שניתנת בידי מפקד מוסמך או בידי רשות מוסמכת. ההוראה סותרת את ערכי המוסר הבסיסיים והאנושיים בחברה דמוקרטית ויש בה פגיעה קשה וחמורה בזכויות האדם. זוהי פקודה שברור לכל אדם סביר ובר דעת שהיא אינה חוקית, ולכן על מקבל הפקודה לסרב לבצע אותה. אם יציית לפקודה – האחריות מוטלת עליו וגם על נותן הפקודה, ושניהם יועמדו לדין.

במדינת הלאום המודרנית ממלאים סמלי המדינה – הדגל, הסמל וההמנון – כמה תפקידים חשובים. הם מייצגים את ריבונותה ואת מוסדותיה מבית ומחוץ, ומעניקים ביטוי ללכידותה של האומה, לערכיה המשותפים, לזהותה ולמורשתה. זרח ורהפטיג, 1906-2002, חבר מועצת המדינה הזמנית שנמנה עם החותמים על מגילת העצמאות, קבע כי בכל הנוגע לסמלי המדינה צריך לנהוג לפי הכלל "העתיק יותר הוא המקודש יותר... צריכה ללוות אותנו המחשבה כי לא יצרנו מדינה חדשה, אלא חידשנו מדינה שהייתה קיימת בימים עברו". ואכן, במדינת ישראל, שגרעין הזהות הלאומית שלה הוא יהודי, סמלי המדינה מזוהים עם המורשת ההיסטורית של היהדות.

מנורה בת שבעה קנים, ענפי זית והשם "ישראל". המנורה מייצגת את עברו הלאומי של העם ואת מאבקו לחירות. צורת המנורה שמופיעה בסמל מבוססת על תבליט שמופיע על שער טיטוס ברומא, ובו מתוארים כלי המקדש שנלקחו בשבי עם חורבן בית המקדש השני. לבחירה הזאת יש משמעות סמלית: אותה מנורה שציינה את היציאה לגלות מבטאת כיום את חזרתם של היהודים למדינתם הריבונית. ענפי הזית מסמלים את העתיד ואת השאיפה לשלום. סמל המדינה קשור בבסיסו גם לחזון זכריה, שבאחת מנבואותיו נגלה אליו מחזה של מנורה ושני ענפי זית.

דגל מדינת ישראל הוא בעל רקע לבן, במרכזו מגן דוד ולאורכו שני פסים בגוון תכלת כהה. את ההשראה לעיצובו העניקה הטלית שיהודים נוהגים להתעטף בה בעת התפילה. הדגל הזה ליווה את התנועה הציונית כמעט מיום היווסדה.

במהלך ההכנות לקראת הקונגרס הציוני הראשון הגה את הרעיון דוד וולפסון (1885-1914), עוזרו של הרצל: "הרי יש לנו דגל! הוא כחול לבן כמו הטלית", פסק, והזמין דגל לבן מעוטר בשני פסי תכלת. בשנת 1933, בקונגרס הציוני השמונה-עשר, התקבל הדגל כדגלה הרשמי של ההסתדרות הציונית והעם היהודי.

עם קום מדינת ישראל התלבטה מועצת המדינה הזמנית בשאלת דגלה, ובתחילה הזמינה את הציבור להציע הצעות, כפי שהיה במקרה של הסמל. דגל התנועה הציונית נבחר באופן רשמי לשמש כדגלה של מדינת ישראל ב-28 באוקטובר 1948, והוא הועדף על פני רעיונות אחרים משום שכבר היה מוכר היטב בציבור היהודי וזוהה כסמלו של המפעל הציוני.

המנון מדינת ישראל, "התקווה", נכתב ב-1878 בידי המשורר נפתלי הרץ אימבר (1856-1909). אימבר, שנולד בגליציה, הגיע לארץ במהלך העלייה הראשונה, נדד בין המושבות השונות והפיץ בין תושביהן שיר בן תשעה בתים המתאר את שיבתם של היהודים לארץ ("תקוותנו").

השיר נפוץ במהירות והושר בלחן עממי שצירף לו החלוץ שמואל כהן מראשון לציון (1870-1940). מילותיו של השיר, המבטאות זיקה וכמיהה לציון, קיבלו משמעות מיוחדת בפי מתנגדי תוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני השישי (1903).

בקונגרס השמונה-עשר (1933) נקבעה "התקווה" כהמנון הרשמי של התנועה הציונית, ובמהלך טקס הכרזת העצמאות שרו אותה כל הנוכחים באופן ספונטני. מילות השיר מבטאות את שאיפתו של העם היהודי לעצמאות במולדתו ההיסטורית. במרוצת השנים הועלו רעיונות והצעות להמנון חלופי, אך ההמנון שליווה את התנועה הציונית מראשיתה מוסיף לשמש גם כיום כהמנון הרשמי, ובשנת 2004 אף עוגן מעמדו בחוק המדינה.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. המשטר הדמוקרטי נועד להבטיח את חירויות הפרט ואת זכויותיהם של כלל האזרחים במדינה, ובכלל זה גם את זכויותיו של המיעוט.

לדמוקרטיה במדינת ישראל יש היבטים פורמליים, שבאים לידי ביטוי בעיקר בקיומן של בחירות חופשיות, לצד היבטים ערכיים, שבאים לידי ביטוי בהקפדה על זכויות האדם והאזרח. הצביון היהודי של מדינת ישראל מוצא את ביטויו בדמוגרפיה (שלושה מכל ארבעה תושבי ישראל מגדירים את עצמם כיהודים), בחקיקה (חוקים המקנים עדיפות אזרחית ליהודים, כדוגמת חוק השבות), בתרבות (חגים יהודיים הם חגים לאומיים, וסמלים יהודיים כגון מגן דוד והמנורה הם סמלי המדינה) ובטריטוריה (מדינת ישראל הוקמה על אדמת ארץ ישראל בשל זיקתו של העם היהודי למולדת).

השילוב בין יהדות לדמוקרטיה הציב בפני מדינת ישראל אתגרים ושאלות מהותיות לאורך שנות קיומה: כיצד יש להתייחס לאזרחים הלא יהודים של המדינה? מהן זכויותיהם? מהו המקום שיש לתת לתורת ישראל ולמסורת ישראל בחקיקה הישראלית? כיצד יש לנהוג כאשר מתגלה אי-התאמה בין ההלכה לבין חוקי המדינה? באילו תחומים ראוי לחוקק חוקים הנותנים יחס מיוחד לטובת אזרחיה היהודים של המדינה? ועוד.

האתגרים האלה מלווים את המדינה גם בימים אלו, וככל הנראה ימשיכו ללוות אותה גם בעתיד; הדיון בהם מדגיש את חוזקה של הדמוקרטיה הישראלית.